אור ברסלב
בית אלהים שער היסודות

בית אלהים· רבי משה ב"ר יוסף מטראני [המבי"ט]

שער היסודות

שער התשובה

פרק א

כל עיקרי תורתנו התמימה ואמונותיה נרשמים ונרמזים בתורה ובנביאים ובכתובים ובדברי רז"ל מפי הקבלה, וביחוד שלשת העיקרים הכוללים את כולם הם נרמזים בתחלת הבריאה, מציאות ה', שברא השמים והארץ וכל צבאם, ותורה מן השמים, ממה שכתוב יום הששי (שבת פ"ח) ו' בסיון המוכן למתן תורה, והשגחה להשכיר ולהעניש, ממה שאירע לאדם וחוה, ועם כל זה ראוי לחקור אם יספיק לנו בכמו אלו העיקרים והאמונות להאמינם ולהיותם חקוקים בלבנו מצד הקבלה והוראת הכתובים והמדרשים, או אם יהיה עלינו חיוב לחקור על כל אחד מהם מדרך השכל והסברא, או אם יש צד איסור בחקירה על אלו הענינים, אחר שנרמזו בכתובים ובמדרשים, כי יש לכל צד מאלו פנים מההוראות.

אם מצד הראשון שיספיק לנו האמונה בהם מצד הקבלה, יש לו פנים מההוראות, ממה שאנו רואים רוב דיני התורה ומשפטים מפורשים מפי הקבלה ומפי השמועה כפי מה שקבל משה רבינו מפי הגבורה וקצתם הלכה למשה מסיני בלי שום אסמכתא בכתובים, ואנחנו דנים על פיהם ומקיימי' מצות עשה ול"ת כפי פירוש המקובל מפי מרע"ה מפי הגבורה, וכן כל סיפורי התורה ממה שאירע לאבות ולדורות הראשונים עד מתן תורה ומה שכתוב בנביאים ובכתובים, אנו מאמינים הכל בדרך קבלה ואין אנו חוקרים עוד על אמתתם:

ואם מצד השני שיהיה חיוב לחקור על אלו האמונות בדרך השכל, יש לו ג"כ פנים מההוראות, וזה שאין ראוי לאדם במה שהוא אדם להתרשל מלחקור על כל דבר כל מה שישיג יד שכלו, דרך משל אם יסופר לו לאדם דבר מחודש ויאמין, כי יסופר לו מפי איש הגון ונאמן, יחשב לו לעצלה והתרשלות אם יוכל הוא בעצמו לראות ולידע הדבר ההוא ולא ישתדל על זה, וכמו ששנינו (אבות פ"ב) ודע מה שתשיב לאפיקורוס, וכן נראה ממה שאמר הכתוב (דה"א כ"ח) דע את אלהי אביך ועבדהו, (תהלים צ"א) אשגבהו כי ידע שמי, נראה שצריך האדם לידע ולהשיג כפי יכלתו ידיעת ה' ואמונתו ושהשם ית' יעלה אותו וישגבהו על זה.

ואם מצד השלישי שיש צד איסור לחקור על אלו הענינים אחר שנרמזו בכתוב יש לו ג"כ פנים מההראות, כנראה שאינו מאמין אותם אם לא שיורה עליהם השכל, נחשב לו למיעוט אמנה, וכמו (סנהדרין ק', ב"ב ע"ה) שאירע לאותו תלמיד שלגלג על מה שדרש רבי יוחנן ושמתי כדכוד שמשותיך עתיד הקב"ה וכו' ואח"כ ראה בעיניו מה שבאזניו שמע ונענש על זה, וכן נענשו דור המדבר בענין המרגלים שלא האמינו מה שאמר להם השי"ת שהיתה ארץ זבת חלב ודבש, וכן ממה שאמרו (חגיגה י"ג) במופלא ממך אל תדרוש במכוסה ממך אל תחקור וכו', נראה שאין לאדם לחקור בכמו אלו הענינים שהם עמוקים ומכוסים, וכמו שאמרו במשנה (שם י"א) אין דורשין וכו' כל המסתכל בד' דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה וכו' וכל שלא חס על כבוד קונו וכו'.

וכשחקרנו על אמתת צד אחד מהם מצאנו את כלם כנים ואמתיים בקצת קצת מהעיקרים והאמונות.

אם הצד האחד שיספיק לנו האמונה בהם מצד הקבלה, נמצא אותו אמיתי בקצת מן העיקרים ואמונות שאי אפשר לנו לעמוד על החקירה בהם אם היו אם לא, אם עתידים להיות או לא, כמו תורה מן השמים, וביאת משיח, ותחיית המתים, וכיוצא באמונות מן המקובל בדברים העוברים והעתידים, כמו שאנו מאמינים בפירוש התורה שבכתב שהיא תורה שבעל פה ואנו סומכים על הקבלה לעשות מעשה המצות ומשפטי התורה, כך אנו חייבים להאמין עיקרים ואמונות אלה מצד הקבלה ושהם נרמזות בכתובים ובמדרשי חז"ל:

ואם הצד השני ג"כ שנהיה מחוייבים לחקור עליהם, נמצא אותו אמיתי ג"כ בקצת מן האמונות והעיקרים, אותם שאפשר לעמוד על החקירה בהם, כמציאות הש"י ואחדותו והדומה להם, כי אחר שיהיה לבו שלם באמונה ובעיקר ההוא כפי מה שהוא מקובל או כתוב, יתחייב להשתכל ולחקור עליו ג"כ בשכלו על מה שישיג בעיקר ההוא עד שיתאמת לו בחקירה מה שנתאמת לו במקובל, ואם לא תשיג יד שכלו לאמתת העיקר ההוא, או שיראה לו כפי שכלו היפך מן העיקר ההוא, יתלה ליאות וחסרון בשכלו, ויתחזק באמונתו על פי הקבלה, ועל זה הזהירו דע מה שתשיב לאפיקורוס, ואמר דוד לשלמה בנו דע את אלהי אביך ועבדהו, כלומר שתהיה כוונת השתדלותך בידיעתו לעבוד אותו, ואם לא תשיג ידיעתך, עבדוהו והאמן בו ע"פ הקבלה והאמונה, ועל זה אמר אשגבהו כי ידע שמי, כי בהיות כוונת המשתדל לידע אותו לעבדו, ושתסכים השכלתו לקבלתו, ישגבהו האל יתברך ויחזק יד שכלו, לדעת שמו ולהשיג המבוקש.

ואם הצד השלישי, ג"כ נמצא אותו אמתי בקצת מן האמונות שא"א לשכל האנושי לעמוד על אמיתתם ולהשיגם, כמהות ה', וידיעתו, באיזה צד היא שלא תכריח את האדם במה שיעשה, ויבחר אם טוב ואם רע, ותארי שלמיותיו ע"ד חיוב, וכיוצא באלו האמונות שאי אפשר לשכל האנושי להשיגם עד תכונתם, אסור לו לחקור עליהם כיון שלא ישיג אמתתם, ואפשר שיטעה ויבוא להכחיש המקובל בעיקר ההוא, כל שכן לדעת קצת מן הקדמונים שאומרים שא"א לאדם שישיג וידע דבר על אמתתו כמ"ש הר"י אלבו ז"ל (פט"ז מהמאמר הראשון), ועוד שהוא כמו חסרון או פחיתות ח"ו בחקו ית', שיתגאה ילוד אשה לדעת מהותו יתברך, או כוונת פעולותיו וסודותיו, וכאמרם (ברכות י') בהדי כבשי דרחמנא למה לך, שכינוי לך מורה כי בהיותך בעל חומר לא תשיג סודותיו,

וכן אמרו (חגיגה י"ג) במופלא ממך וכו' ושנינו (שם י"א) כל המסתכל בד' דברים רתוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור וכל שלא חס על כבוד קונו רתוי לו שלא בא לעולם, רצה לפי כוונתנו פה, כי מהותו ית', וידיעתו מעשה בני אדם בלי שיכריחם, אינו מושג לשכל האנושי באיזה אופן הוא, ולזה אין ראוי לעיין ולהסתכל בכמו אלו, אלא להאמין אמונה שלימה כי מהותו הוא היותר שלם שאפשר, וידיעתו היא שלימה ואינה מכרחת, כי ידיעתו ומהותו אחד, וזהו הנרצה במה שאמרו מה למעלה מה למטה, ר"ל השגת מהותו ית' שהוא למעלה, והשגת ידיעתו מעשה בני אדם שהם למטה, ולא מכריחם ידיעתו, וכן הוא עיקר ושורש משרשי התורה שהאל ית' הוא פועל בבחירה ורצון, כי האל ית' ראוי שימצאו בו כל השלמיות, ושיהיה מסולק מכל החסרונות, ולפי המושכל יקשה כי כל בעל רצון משתנה מלא רוצה אל רוצה, ויהיה א"כ מתפעל ומקבל שנוי, וכן כל רוצה הנה הוא חסר דבר הנרצה, והאל ית' לא יחסר לו דבר שירצה, וכן הבוחר יהיה חסר הדבר הנבחר קודם שיבחרהו, והאל יתברך לא יחסר לו דבר, ואם כן בבריאת העולם כשרצה אז לברוא אותו למה לא רצה קודם או לא אח"כ,

ואין היתר לספק זה כמו שכתב בעל העיקרים פ"ב ממאמר ב', אלא כשנאמר כי מה שניחס אליו ית' הרצון, הוא כדי שנבין ממנו סילוק היותו פועל על צד החיוב כפועלים החסרים, אבל לא נדע עצמות רצונו היאך הוא, כמו שעצמותו נעלם תכלית ההעלם כן רצונו נעלם תכלית ההעלם, וא"כ רצונו השי"ת הוא כולל מבריאת העולם ועד סוף העולם, שברא העולם כרצונו בזמן שבראו, ולא קודם ולא אחר כך לסבה ידועה אליו, וכן הוא פועל בכל דור עם הצדיקים כפי רצונו בשנות עליהם טבע הבריאה, ובזמן שיהיה רצונו שיהיה העולם חרב יהיה, כמו שאמרו (בפ' חלק) שתא אלפי שני הוי עלמא וחד חריב, ואין לנו ידיעה והשגה למה ירצה בכך ולא ירצה בכך, ולמה ירצה במה שירצה בזמן שירצהו ולא קודם לו או לאחריו, ואם נסתכל ונרצה לעיין בזה יחשב לנו לחטא כיון שאין ידיעתנו יכולה להשיגו כמו שנאמר למעלה, וזה שאמרו מה לפנים מה לאחור, מה היה לפנים בשעת הבריאה שברא העולם אז ולא קודם, או אחר כך, מה היה אחר כך בפעולותיו שפועל בעולמו בבחירה ורצון ובזמן, כליון וחרבן העולם, למה לא פעל או לא עשה מה שעשה קודם או אחר כך, וזהו הנרצה במה לאחור, או ירצה הענין עצמו, כרצונו בכל הדברים שרצה ושירצה דרך כלל, מה היה שלא רצה כך לפנים מזמן הבריאה או הפעולה או החורבן. או שלא רצה כך לאחור, כלומר לאחר זמן הבריאה והפעולה, כי העיון וההסתכלות בזה יזיק לו ולא יועיל.

ואמנם אמרו רתוי לו כאילו לא בא לעולם, הרצון בו כי השלימות הנקנה לאדם בדעות הוא כשישיג הדבר האמיתי אבל כשלא יוכל להשיגו תהיה יגיעתו לריק ולבטלה ורתוי לו כאילו לא בא לעולם בערך דבר זה שלא השיג אמתתו, כי ביאתו לעולם הוא להשלים עצמו במעשיו הטובים ובדעותיו ואמונותיו האמיתיות, וחזר ואמר וכל שלא חס על כבוד קונו רתוי לו וכו', לכלול דברים כיוצא באלו שאין האדם יכול להשיגם, וכשנחקור עליהם יהיה פועל בטל כי לא יעלה בידו מה שרצה, כיון שאין בכחו להשיגו גם מה שבכחו יפסיד, כמו שכתב הרב המורה ז"ל פרק ל"ב מח"א.

פרק ב

וראוי שנבאר באיזה צד תבא החקירה על האמונות שיהיה חיוב עלינו לדעת אותם מדרך השכל לבד הקבלה, וזה כי גם שהחכמות דרך כלל מפוארות ומשובחות, והבא עד תכונתן והוא מתואר בהן, חכמתו תאיר פניו בעוה"ז ומשאיר נפשו לחיי העוה"ב, עכ"ז אנו רואים שאין החכמות העיוניות מסכימות בכל דבריהם על ענין אחד בהתחלותיהם והקדמותיהם, כי בעלי חכמה אחת יכחישו התחלות והקדמות בעלי חכמה אחרת, ויניחו הקדמות והתחלות לחכמתן היפך מה שהניחו בעלי החכמה האחרת, ויחשבו כל אחד מהם כי הקדמותיהם אמיתיות וחילופיהן שקר וסכלות, כמו שיקרה לבעל התכונה עם הטבעי שיכחיש הקדמותיו אשר עליהם יבנה כל מופתי תכונתו, והם גלגל יוצא מרכז וגלגל ההקפה, וכן התוכני יכחיש הקדמות הטבעי שמניח שהתנועות הן שלשה לבד, מן האמצע, ואל האמצע, וסביב האמצע, ויניח תנועות אחרות לסבת הנחתו גלגל יוצא והקפה, וכן בעלי חכמת משפטי הכוכבים יניח ידיעת ה' אמתית, ויכחיש טבע האפשר, היפך בעל חכמה האלהית, והוא הפילוסוף שהוא יניח טבע האפשר קיים, ויכחיש ידיעת ה', ובעל חכמת התורה יניח ידיעת ה' אמתית, וטבע האפשר קיים, ויביא ראיה לדבריו מן השכל שאין ראוי ליחס להשי"ת חסרון הסכלות, ושלא תהיה ידיעתו מקפת בכל הנעשה בעולם, ולטבע האפשר שידיעתו מסכמת לה, יביא ראיה מן החוש בירידת המטר מן ההשגחה האלהית בהעדר הכנת המטר, על ידי תפלת הצדיקים והחסידים.

וכמו שהאריך בכל זה בעל העיקרים בתחלת מאמר רביעי. גם בעלי חכמה אחת חלקו זה על זה במה שהוכיח כל אחד מהם במופת שהיא הגדולה שבראיות. מופת ראיה מהמאוחר אל הקודם.

ומופת סבה מהקודם אל המאוחר, שאין אחד מהם נותן האמת בהחלט, להיות הספק והשבוש נופל בהם, כמו המחלוקת שנפל בין הפילוסופים, אם הצורה היא בחומר, או נעתקת מחוץ, ובמהות הצורה הגשמית, ובצורות היסודות, ובענין המקום, ואם הגלגל במקום אם לא, ובענין הריקות אם הוא נמצא, וכן בהרבה דברים כיוצא באלו, ויותר מהמה כמו במהות הנפש וגדרה, מכזבים קצתם לקצתם, וחקירתם אינה שלימה בחכמות מצד הבטולים הנופלים בדרכיה, ועדיין לא השיגו הפילוסופים איך תמשוך המגניט"ס את הברזל וימצא מתנועע מבלי מניע, ונתבאר כי העיון המושג מצד החקירה לא תתן האמת בהחלט, ולזה לא תספיק להשלים הנפש האנושית ולהקנות ההשארות רק חכמת התורה לבד.

כל שכן בחקירת האמונות והעיקרים שהשגיאה בהן מביאה אל כפירה והריסה, שאין ראוי לסמוך על עיון השכל, כי כפי מעלת הנושא תהיה שלימות הידיעה וההשכל, ואם בדברים הטבעיים שהם למטה מגלגל הירח, אין חקירת השכל משיג לדעת בהחלט כל הדברים על אמיתתם כמו שכתבנו, איך תתעלה לדעת ולהשיג דברים אלהיים התלויים באמונות התורה האלהית, והרב ז"ל בספרו הנכבד ח"א פ' ל"ד כתב ג"כ, כי נפל הבלבול הרבה מאד בענינים האלהיים, ומעט בענינים הטבעיים, ונעדרים בענינים הלימודיים:

ונאמר כי דרך החקירה באמונות שיש מבוא לשכל להשגת אמתתם יהיה על דרך זה, שיכוין האדם המשכיל לעיין ולבקש מופת או ראיה על מה שהוא מקובל בידו מן האמונות, שיסכים העיון לאמונה המקובלת, ואם לא תשיג יד עיונו להשיג מעצמו, יסמוך על חכמי תורתינו אשר השכילו ואמתו במופת האמונה ההיא, וילמוד ויקבל ראיותיהם ויצרפם עם קבלתו האמתית באמונה ההיא כדי שיתחזק באמונתו, והתועלות המגיעות לאדם להטריח עצמו להשיג בחקירה מה שהוא מושג אצלו באמונה אמתית מקבלת התורה מבלי שום ספק, הוא, א' כי האמונה בדברים המושגים בשכל היא יותר שלימה עם קבלתו, מן האמונה בדברים מצד הקבלה לבד, לפי שהדבר המושג בטעמו יהיה חקוק בנפש יותר, ואפילו דבר המושג במופת וראיה, יש יותר אמות ואמונה בלב מה שנתאמת בשני מופתים ממה שנתאמת במופת אחד וכמו שכתבו החכמים, ועז"א דוד ע"ה (תהלים קי"ט) טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי, רצה שישיג טעם ודעת במה שהאמין בו כדי שיתחזק באמונתו, בהסכים המופת והראיה לאמונה המקובלת.

תועלת שני לדעת ולהשיב למי שיחלוק עליו באמונה המקובלת, ולהכריז אמתתה בדרך השכל, ולא יסוג אחור מאמונתו מפני מה שיחלקו ויקשו עליו, כשידע להשיב ולקרב לשכל אמונתו, וכמו שאמר ודע מה שתשיב לאפיקורוס.

תועלת שלישי כי בהביא ראיה ומופת באמונות שאפשר להביא ראיה ומופת עליהן מצד עמקו, כיון שכולם נתנו מרועה אחד, ומצאנו בקצתן או רובן אמתיות ונכונות בחקירת השכל, נשפוט כי האחרות ג"כ אמתיות, אלא שלא נשיג בשכל אמתתן לעוצם עמקן, כמו שיבחן המומחה בדבר אחד בג"פ, וכמו שאמרו (שבת סא) איתמחאי גברא או איתמחאי קמיעא, ובזה תתחזק האמונה המקובלת גם כי לא ישיג יד השכל להביא מופת עליה, וכמו שאמר חבקוק הנביא (ב) הנה עפלה לא ישרה נפשו בו וצדיק באמונתו יחיה, כי האמונה אשר היא נשגבה למעלה מן השכל אשר כל המופתים לא יוכלו לאמתה ולא תתישר נפש המעיין במה שיאמת בה הדרך המופת והחקירה, הנה מי שהוא צדיק באמונתו מצד הקבלה לבד יחיה את נפשו:

ואם ניטיב העיון בכל האמונות והעיקרים נמצאם נכונים וישרים מדרך השכל, כי העיון השכלי ישיג המופת בדברים שטבעם לבוא עליהם המופת, ואם אין בטבעם לדעתם במופת, יושגו ויתאמתו מצד העיון המשובח והחקירה הנכבדת, בין אותם שהם מן הצד הראשון, בין אותם שהם מן הצד השלישי שבפרק ראשון, כי גם שאמרנו שיש איסור בחקירה עליהם, יובן מדרך המופת כמו שנראה מלשון מה למעלה מה למטה כו', שרוצה לידע דרך מופת מה שאין בחק השכל לדעתו, אבל דרך עיון משובח בהביא ראיה קרובה לשכל שיתכן אמתת האמונה בדבר ההוא המקובל לא נאמר על זה רתוי כאילו וכו', וכבר נשתמש בדרך ראי' זו גדול הפילוסופים (אריסט"ו) בחקירה הגדולה שבחקירות והיא חדוש העולם, שהביא ראיה להכחיש שרש זה ולהכריח הקדמות, ואין אצלו מופת על זה אלא ראיות שתטה נפשו אליהן לפי דעתו, וכמו שכתב הרב ז"ל פרק ט"ו מחלק שני, כ"ש אנו עדת המאמינים שנסתפק בראיות קרוב לשכל, אשר תטה הנפש לאמת העיקר או האמונה המקובלת, בהיות הקבלה אמתית מקובלת מחכמים לחכמים, ובכל מה שהאמין אברהם ראש האבות שכתוב בו והאמין בה', האמין בו משה רבינו, ובכל התורה ועקריה ושרשיה שהאמינו משה רבינו ודור שכלו דעת, האמינו כל הזקנים והנביאים והחכמים הבאים אחריו, ושלמה המלך גדול החכמים כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוהו בחכמה אפילו לפי דעתם, בחן וצרף תורת משה ולא נטה ממנה לא משרשיה ועקריה כי אם במעט, שנכתב עליו (מלכים א' י"א) ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו וגו', (שבת נ"ו) וכל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה, וחתם כל מאמרו לעת זקנתו במה שאמר (קהלת י"ב) סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם.

אשר כל זה יורה שחקר ועיין בהפלגת חכמתו הגדולה בתורה ובעקריה, ומצאה אמתית במופתים נשגבים, אשר ילאה שכל החכמים הגדולים שבפילוסופים להשיגם, ומה האדם שיבא אחר המלך לחקור ולהשיג על אשר כבר עשהו, ואחריו כל אדם ימשוך להחזיק בתורת משה ועיקריה ושרשיה, וכמו שראינו כל הנביאים והחכמים הבאים אחריו, כולם חזקו ואמתו תורת משה ושרשיה, מלאכי חותם הנביאים צוה עליה ואמר (מלאכי ג') זכרו תורת משה עבדי וגו', וכל אנשי כנסת הגדולה עשו גדר וסייג לתורת משה ע"ה, וכן כל החכמים הבאים אחריהם ע"ה דור אחר דור חכמים רבים קבלו מחכמים רבים, וכמו שכתוב בספרים שחוברו על זה לדעת סדר הקבלה ממשה רבינו עד דורותינו אלה האחרונים, וכלם עשו גדרים וסייגים והאמינו בכל תורת משה עקריה ושרשיה, ועל מה אנחנו יושבים לחקור על עיקר התורה, ואנחנו מולידים רפיון בלב כלל האנשים המאמינים בדרך קבלה אמתית, כי בחקרנו עליהם נראה שאין אנחנו מחזיקים אמונתם אלא אם יסכים המופת והראיה בהם.

האמת כי חרפה הוא לנו, ואין אנו מתירים עצמנו לכך, כי אם לדעת מה שנשיב לאפיקורסים ולחולקים על שרשי תורתנו בכל דור ודור, שידעו ג"כ כי עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה שקבלו תורת משה רבינו מפי הגבורה בהר סיני, כי בזה יתגדל ויתקדש שמו יתברך בפי כל העולם, כדכתיב (יחזקאל ל"ח) והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה', כי זה הכתוב נראה שרומז על העיקרים, בפרט העיקרים הכוללים שהם, מציאות השם, תורה מן השמים, שכר ועונש, כי לשון והתגדלתי רומז לגדולת מציאותו ית' אשר אין לה דמיון בכל הדברים הנמצאים שברא בעולמו, ולשון והתקדשתי רומז לקדושת תורתינו שהיא נגדרת בקדושה ונכתבה בל' קדוש, ולשון ונודעתי רומז לשכר ועונש והשגחה כדכתיב (תהלים ט') נודע ה' משפט עשה וגו', ובעיקרים האלו ידעו כל העולם כי הוא מהוה כל ההויות ולזה כתב וידעו כי אני ה'.

פרק ג

הר"מ ז"ל הביא במורה תחלת ח"ב, כ"ה הקדמות אשר צריך אליהן בקיום מציאות האל ית', ובמופתים על היותו לא גוף ולא כח בגוף, ושהוא יתברך אחד, והוליד מהן ארבע עיונים.

הראשון הוא בנוי על תנועה נצחית תדירה, והשני על דבר מורכב משני דברים וימצא האחד מהם בפני עצמו, שהוא מחייב שימצא הדבר השני ג"כ בפני עצמו, והשלישי כי הנמצאות לא ימנעו מחלוקה, אם שיהיו כולן הוות נפסדות, או בהיפך, או קצתן הוות נפסדות, וקצתן היפך, וסמך על מופת זה ואמר שאין בו דחיה ולא מחלוקת, וגם מזה יתחייב שהוא ית' אינו גוף ולא כח בגוף, וגם שהוא יתברך שמו הוא אחד, ואינו נופל תחת הזמן ושיאמר בו שינוי, והרביעי מיציאת הדברים מן הכח אל הפועל, וכמו שהאריך שם בביאורם יבינם המבין בדרכי המופת.

אמנם מה שאביא אני באלו העיקרים והשרשים הוא ראיות מדרך הסברא הנכונה מן השכל מבלי מופת חותך, ומן המוחש ומן הקבלה מספר התורה ונביאים וכתובים ומאמרי חז"ל הבנויים על החכמה ועל קבלה הדת:

ואומר כי הראיה מדרך הסברא הנכונה תהיה פרטית לכל העולם, וזה כי כל דבר המתחדש בזה העולם מדומם וצומח וב"ח כלם יתחדשו ויתהוו ויצאו לפועל ע"י סבות קרובות או רחוקות, ולא ימלט מחלוקה, או תהיה הסבה ע"י הטבע לבד, או ע"י האיש הפועל, או ע"י שניהם ביחד, אם ע"י הטבע לבד כהתהוות המחצבים והמתכות והצומחים הבלתי נזרעים והאדים כפי הכנת מקומותיהם, וכן הב"ח הנהוים מעצמם בהכנות המקומות, ואם ע"י האיש הפועל כמו הבנינים ומיני כל הכלים הנעשים ע"י בני אדם, ואם ע"י שניהם ביחד, כמו הצמחים שהם מתחדשים מפעולות האדם בהכנת המקום ובזריעתם או נטיעתם, ובגמר התהוותם והתחדשם ע"י הטבע, וכמו יציאת מיני הב"ח לפועל ע"י המוליד והטבע הגומר צורתם והוייתם, וכלל שלש החלוקות הוא שהן נהוין ונעשים ע"י סבה פועלת אותם ולא מעצמם, ומהם שהם פרטי העולם ילקח ראיה לכל העולם שלא נברא מעצמו, כי אם ע"י בורא שהמציאו והכין לו טבע שיתחדשו הדברים המתחדשים על ידו, מהארבעה יסודות ומהדברים המתחדשים מהם ע"י סבות משתלשלות כולן מן הסבה הראשונה הוא הבורא ית' וית', לבד מה שברא עולם הגלגלים בחכמתו יתברך ועולם המלאכים שהוא עולם העליון, וע"ז אמר דוד ע"ה כפי הכוונה במקום הזה (תהלים ק"ד) מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך, רמז באמרו מעשיך ה' על עולם המלאכים שאמר עליהם למעלה עושה מלאכיו רוחות וגו', וייחד שמו יתברך עליהם להיותם קרובים אליו שהם שכל פשוט בלי חומר, ואמר על עולם הגלגלים כלם בחכמה עשית כמו שכתוב עליהם (שם י"ט) השמים מספרים כבוד אל וגו', ואמר על עולם השפל מלאה הארץ קנינך, כמו שהתחיל למעלה במה שברא בעולם השפל יסד ארץ על מכוניה וגו' תהום כלבוש וגו' ושאר הפסוקים, ועל כלל כלם אמר מה רבו, כי כל הנעשה בכל העולמות בלי קץ ותכלה הכל נעשה על ידו ובסבתו ובהשתלשלות ממנו, וגם מפני שלמעלה פרט כמה דברים שעשה האל ית' כמו שאמר יסד ארץ וגו' עד תזרח השמש יאספון וגו', יצא אדם וגו', שכלם פעולות האל ית', אמר מה רבו, כלו' גם כי ספרתי שעשה כל אלו לא השלמתי את כולן כי אין להן סוף כי רבו כמו רבו, וג"כ יפורש פסוק זה כלו על עולם השפל לבד, אמר מה רבו מעשיך וגו', לפי שכפי הנראה כל מה שנעשה בעולם השפל הוא ע"י הטבע והאיש הפועל כנזכר למעלה, ואינם מיחסים גמר הפעולות וצאתן לפועל לסבה הראשונה יתברך שמו, אמר מה רבו מעשיך ה' שבראת הארבע יסודות וטבעם וטבע כל הדברים וכלם עשיתם בחכמה שיתחדשו כל הדברים מהם כל מה שנעשה מהם הוא מסבתך ומהשתלשלותך עד שמלאה הארץ קנינך, שכלם מתחדשים על ידך ובסבתך באמצעות הטבע שבראת אותו בחכמה לשיתחדשו הדברים כנזכר:

והראיה הלקוחה מן המוחש הוא משלשה פנים, אם מסדר העולם ושלימות תכונתו ואם מן הנסים שנתחדשו בעולם, ואם מן היעודים שנתיעדו ע"י הנביאים ונתקיימו כולם.

אם מסדר העולם ושלימות תכונתו, יתבאר, כי לא נפל במקרה ובהזדמן כי אם על יד ממציאו ובוראו ית' שמו, וזה כי אנו רואים כי מה שנעשה מעצמו בטבעו שלא ע"י סיוע אדם אינו שלם כמו הנעשה ע"י סיוע אדם, כמו הצמחים והפירות הגדלים בהרים וביערים שאין להם שלימות במראיתם וטעמם, כמיני אותם הצמחים והפירות שגדלים במקומות הישוב ע"י תיקון הקרקע בחרישה ובזריעה, וכן הכרם וכיוצא באלו הם שלמים כשיגמרו ע"י איש פועל ברצון ומקרב הדבר שיתחדש בשלימותו, וכשנשגיח בכל מה שיש בזה העולם נמצא הכל בשלימות ובסדר נכון, הד' יסודות הם שומרים את תפקידם בגבולם לתועלת מה שישתלשל מהם מן ההויות שבזה העולם בסדר ובשלימות, וכן המחצבים והמתכות הם נמצאים כפי הכנת המקומות לתועלת ישוב העולם וקיומו, והב"ח נוצרים בשלימותם, וכל איבריהם לתועלת קיום מינם, והוכן לכל מין ומין מזונו כפי טבעו שימשך מעצמו אליו, וכמו שכתבו חכמי הטבע חכמת בריאת כל מין ומין בשלימותו ותועלתו לכל מה שיצטרך לקיום המין, וכולם הוכנו לצורך ותועלת מן האנושי אשר הוא כוונת בריאת העולם, והוא שלם בבריאתו בכל מה שהוא צריך בכפל חושיו ואיבריו היותר צריכים לו, ובתוכן גופו בשלימות לכל מה שיצטרך לקיום גופו ותיקון נפשו כמו שהוא ידוע בחכמת הטבע, הכלל כי כל דבר שנתהווה בזה העולם אנו רואים כי הוא בשלמות גדול, וזה יורה כי נעשה בכוונת פועל יצרו ובראו בשלימות והוא האל יתברך, כי אם היה נברא מעצמו לא היה בו השלימות ההוא כמו שכתבתי, וכמו שדרשו חז"ל (חולין ס') כל מעשה בראשית בקומתן נבראו בצביונם נבראו שהוא לשון יופי, והכוונה כי הראיה שהן מעשה בראשית ושנבראו במאמרו ית', הוא היותם נבראים ביפיים ותועלתם כנזכר.

ואם מן הנסים שנתחדשו בעולם יתבאר גם כן מציאות ה' וגדולתו, כי האפיקורסים האומרים שאין אלוה ואין לעולם מנהיג, הם אומרים כי לא ישתנה שום דבר מטבעו ובריאותו וכיון שאנו רואים שינוי הטבע או התהפכו בהתחדש הנס, הוא הוראה על מציאות אלוה בורא הטבע ויכול להכניעו בעת שיראה לו לצורך עבדיו הצדיקים, ואין מי שיוכל להכחיש הנסים שנעשו לישראל ביציאת מצרים כמו שהם כתובים בתורה, והנסים שנעשו להם גם כן במדבר ובכניסת הארץ, וכל העמים ידעו בעשיית רוב הנסים אלו כמו שכתוב (שמות ט"ו) שמעו עמים ירגזון וגו' תפול עליהם אימתה ופחד וגו', ואף הם יש להם קבלה מאבותיהם על קצת נסים המפורסמים שהם אמתיים, בפרט בנתינת התורה והנסים שנעשו בנתינתה, ואנחנו עדת מקבלי התורה יודעים כל הנסים שנעשו, מפורסמים ונסתרים, מאבותינו אברהם יצחק ויעקב ובניהם ביציאת מצרים, ואחר כך במדבר ובזמן היותם בגלות, כמו שרמוז בתורה ובנביאים וכתובים ודברי רז"ל, אשר כל זה מורה על מציאות אלוה בורא יכול לשנות הטבע שברא, וכמו שאמר הנביא (ישעיה מ"ג י"א) אנכי אנכי ה' ואין מבלעדי מושיע, ר"ל אנכי המצוי שבראתי העולם ואנכי ששניתי הטבע שבראתי לצורך עבדי, ולזה אמר ואין מבלעדי מושיע, כלומר אם יצטייר ח"ו שאני לא הייתי מצוי, לא היה אפשר להיות שום מושיע בשינוי הטבע, כי הטבע לא ישתנה מעצמו:

ואם מן היעודין שנתיעדו על ידי הנביאים ונתקיימו כולם, יתבאר גם כן מציאותו ית', כי אין האדם ואפילו יהיה חכם כשלמה יכול לידע מה שעתיד להיות, כי מה שאמרו (אבות ד') איזה הוא כו' הרואה את הנולד, זהו בדברים הממשמשים ובאים, או בדברים המצוים להיות, אבל היעוד לימים רחוקים לא יהיה אלא מפי הנביא מהאל יתברך, וזהו הוראה על אמתת נבואתו, כמו שנאמר בשמואל (ש"א ג') וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה', וכתיב לעיל מיניה ולא הפיל מכל דבריו ארצה, וזהו הוראה על מציאות האל המנבא בני אדם המוכנים לנבואה.

והנה ראינו היעוד שאמר האל ית' לאברהם (בראשית ט"ו) ידוע תדע וגו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול וגם את הגוי וגו', ונתקיים, וכן למשה (שמות ג') ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך וגו', ונתקיים, (שם ד') ואני אחזק את לב פרעה וגו', ונתקיים, (שם י"ד) וחזקתי את לב פרעה וגו', ונתקיים, וכן לעתים רחוקות (דברים ל"א) הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וגו', ונתקיים, (דברים ד) ונושנתם בארץ כמנין ונושנת"ם ונתקיי', וכן (מלכים א' י"ג) איש האלהים בא מיהודה בדבר ה' אל בית אל וגו' ויקרא על המזבח וגו' הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו וזבח עליך וגו', ונתקיים על ידי יאשיהו כמו שכתוב שם בסוף (מלכים ב' כ"ג) גם את המזבח ההוא ואת הבמה נתץ, וכן הרבה יעודים כיוצא באלו שנתיעדו לעתיד ונתקיימו, הוא הוראה על מציאות האל יתברך שמנבא את בני אדם המוכנים לכך לצורך ישראל, ויעודים אלו הם מפורסמים לישראל שאין מי שיכחישם, ולכן אין מי שיוכל להכחיש מציאות האל יתברך, וכמו שאמר הנביא (ישעיה מ"ו) זכרו ראשונות וגו' כי אנכי אל ואין עוד אלהים ואפס כמוני מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו וגו', כי הראיה למכחישים מציאותו היא בהיותו מגיד מראשית אחרית והם היעודים, ומפני שקצת האומות יכחישו יעודים אלו, אמר הנביא ע"ה אנכי הגדתי והושעתי והשמעתי ואין בכם זר ואתם עדי נאם ה' ואני אל, אמר הגדתי בשעת היעוד, והושעתי בשעת קיומו, וזהו ביעודים שלא נתפרסמו אלא לנביא שנאמרו לו, כמו בידוע תדע וגו' ואני אחזק וגו', אבל היעודים שנכתבו בתורה אחר נתינתה, כמו וקם העם הזה וגו' וכמו בנביאים ויקרא על המזבח וגו', שהיו יעודים שנתפרסמו בזמן היעוד ובזמן קיומו, אמר עליהם והשמעתי שהשמיע אותם בפרסום בזמן היעוד ובזמן קיומו כנזכר.

ואפשר שכיון באלו הג' מלות על יעוד ידוע תדע וגו' ואחרי כן יצאו ברכוש וגו', והושעתי על היעודים של זמן ישועת ישראל ביצ"מ, והשמעתי על הנסים שנעשו בנתינת התורה שנשמע בכל העולם כמו שדרשו חז"ל.

בין כך ובין כך אמר על יעודים אלו אנכי הגדתי וגו' ואין בכם זר, כי גם שקצת האומות יכחישו איזה מהם אתם אינכם יכולים להכחיש, ולזה אמר ואין בכם זר שיכחיש שום דבר מזה, כי אתם עדי שאני אל, וכן אמר האותיות שאלוני וגו' מי השמיע זאת מקדם מאז הלא אני ה' ואין עוד אלהים וגו', כי הדברים העתידים לא יושגו כי אם לאל יתברך והם ראיה על מציאותו יתברך כנזכר:

פרק ד

והראיה מן הקבלה למציאות השי"ת היא כל התורה והנביאים והכתובים ודברי חז"ל, כי לא תצוייר אמתותם בלתי מציאותו יתברך וית', כי כל מה שכתוב בהם הוא דברי אלהים חיים ומלך עולם ית' שמו, כדכתיב אנכי ה' אלהיך, אתם ראיתם כי מן השמים וגו' וכל התורה כולה.

ונשאר הביאור על שלימות מציאותו ית' שהוא היה והוה ויהיה, היה קודם בריאת עולם, הוה כל זמן קיום העולם, יהיה אחר העדרו, לא היה חסר דבר בשלימות מציאותו קודם הבריאה ולא נשלם בשלימות מציאותו דבר בבריאתו, ולא יחסר דבר משלימות מציאותו בהעדר העולם ואפיסתו, וכן אמר הנביא ישעיה עליו השלום (מ"ח) שמע אלי יעקב וישראל מקוראי אני הוא אני ראשון ואף אני אחרון, כי עיקר בריאת העולם היה לשיקבלו ישראל את התורה ויהיו מקוראים בשם ה' וכו', ועכ"ז לא יוסיף ולא יגרע בשלימותו ית' וית', ולז"א אני הוא אני ראשון, השלימות שיש לי עתה היה לי קודם הבריאה, כי אני הראשון בזמן הבריאה כמו שאני עתה, ואף אני אחרון לאחר העדר העולם ואפיסתו כמו שאני עתה, ואמר שמע אלי יעקב וישראל כמו שאמר בזמן נתינת התורה כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, להורות כי בין בזמן שאתה בגלות תחת עקב הגוים, בין בזמן שאתה בשררה, ואתה מקוראי אני הוא ולכן שמע אלי:

ועל זה מצאנו בבריאת העולם שהוזכרו ב' השמות המיוחדים לו ית' שהם אלהים וה', (בראשית א') בראשית ברא אלהים וגו' (שם ב') אלה תולדות וגו' ביום ברוא ה' אלהים, כי באלו השמות נקרא האל יתברך בתורה ובנביאים ובכתובים ברוב המקומות שהוא מוזכר בהם, כי מצאנו שם ההוי"ה ושם אלהים כתוב בהם יותר מאלפים פעמים, ושם אדני היותר מוזכר אחריהם לא הוזכר כ"א קכ"ד פעמים, וזה להורות כי אלו השמות המיוחדים לו ית' אחר הבריאה, היו שמותיו קודם הבריאה, כמו שאמר בראשית ברא אלהים, ביום עשות ה' אלהים, כי כשברא ועשה היו שמותיו כן ולא נתחדשו לו בשביל שברא העולם, וכן אמר הנביא ישעיהו ע"ה (מ"ה) כי כה אמר ה' בורא השמים הוא אלהים יוצר הארץ ועשה הוא כוננה וגו' אני ה' ואין עוד, מפני שאמר בתחלת הבריאה בראשית ברא אלהים ואחר כך אמר בהבראם ביום עשות ה' אלהים שנראה שמורה על אחר, או שניתחדש לו שם אחר מאלהים שאמר בתחלה, לזה אמר ישעיה ע"ה כי כה אמר ה' בורא השמים, שאמר בהבראם, הוא האלהים שהזכיר למעלה בראשית ברא אלהים, אני ה' ואין עוד תוספת שלימות על שמי שבתחלה, והשמות האחרים הם מורים על מה שהוא יתברך פועל בזה העולם, שם אדנות לא היה מי שקראו קודם אלא אברהם כדכתיב (בראשית ט"ו, ח) ויאמר אדני אלהים במה אדע, וכמו שאמרו חז"ל (בברכות דף ז') ופי' הרשב"א ז"ל שע"ז קראו אדון שאמר לו האל יתברך צא מאיצטגנינות שלך אברם אינו מוליד אברהם מוליד, וידע בזה כי יש אדון על הכוכבים והמזלות להכניעם ולהתגבר עליהם לצורך הצדיקים, וכשצוה לו על המילה הזכיר לו האל יתברך שם שדי, כדכתיב אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים.

ודרשו ז"ל (ב"ר פרשה מ"ו) למה לא ניתנה מילה לאדם הראשון הואיל וחביבה היא א"ל הקב"ה דייך אני ואתה בעולם, ואם אין אתה מקבל דיו לעולמי ע"כ ודיה לערלה וג"כ וכו', עד אני הוא שאמרתי לעולמי די שאלמלא שאמרתי לשמים וארץ די עד עכשיו היו מותחין והולכים אני הוא שאין העולם ומלואו כדאי לאלהותי.

כי יש מן הקושי בענין המילה כיון שחביבה היא המילה ומאוסה הערלה למה לא נברא אדם הראשון בלי ערלה, כי אף ע"פ שאחז"ל שנברא מהול כדכתיב בצלמו, לא היה טבעו כך אלא דרך נס, כיון שראינו תולדותיו שנולדו ערלים בטבע, ואם היה הוא נברא מהול בטבע, היו תולדותיו ג"כ בטבע נולדים כיוצא בו, ולא היו צריכים למול, וזהו שאמרו למה לא ניתנה לאדם, כלומר שיהיו תולדותיו כן, וזו היא השאלה ששאלו לר' עקיבא (תנחומא סדר תזריע) והשיב לשואלו לא נתן הקב"ה המצות לישראל אלא לצרפן בהם שנאמר כל אמרת אלוה צרופה, וא"ל הקב"ה לאברהם דייך אני ואתה בעולם, רצה כי בערך אברהם שהיה צדיק, לא היה צריך לתת לו מצות מילה לצרפו, אלא בשביל הדורות הבאים, וכמו שאמר ואם אין אתה מקבל דיו לעולמי ע"כ, כי לא יהא להם במה יזכו ולא יתקיים העולם.

אבל לענין מה שיש מן הקושי למה לא נתנה לאדם הראשון, התשובה היא כי גם שאדה"ר היה יציר כפיו של הקב"ה ונפח באפיו נשמת חיים, עכ"ז נוצר עפר מן האדמה והוא מוכן לחטוא, וביחוד ביצר הרע שנטבע בו כדי שיתקיים העולם, וכמו שאמר (ב"ר פ' ט') והנה טוב מאד זה יצר הרע שאילולא היצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בן ולא נשא ונתן, כל מה שהיה צריך בתחלת הבריאה לצורך בנין העולם וקיומו, ולכן היה לו זה המותר מן הערלה כדי שיהיה לו כח בטבע להוליד ולהתעסק בצרכי העולם, ואחר שנמשך בערלתו הרבה הוא וזרעו, וכמו שאמרו חז"ל מושך בערלתו היה, שקלקלו מעשיהם ונמשכו אחר היצר הרע יותר מדאי שלא בסדר נכון להזקק לשאינם מינם בזמן המבול, ולשאת ולתת שלא באמונה אלא בגזל, היה סבת חרבן העולם במבול, וכן דור הפלגה.

ולזה ראה האל ית' לקוץ בהרת משיכת ערלה זו כדי שיוכנו לעבודתו יתברך, וכמו שבענין הערלה אמר השי"ת שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל, כי גם בצמיחת האילנות מן האדמה יש בתחלת פירותיהן מן החומר והעכירות מצד הוייתם מן האדמה מה שלא יעלם, ויהיה סבה להכין אוכליהם לקלקל מעשיהם ולכך אסרם, כמו כן במין האדם נמשכה הערלה ג"פ.

מאדם הראשון עד נח שקלקלו, וגם מנח עד אברהם, ואברהם שהוא הג' גם הוא הוליד כדומה לערלתו את ישמעאל בנו, ורצה האל יתברך עתה כדי שיצא יצחק צרוף ומזוקק פרי קדוש שיתהללו בו גוים, שימול בשר ערלתו ויהיה הרביעי קדש הלולים לה'.

וזהו שאמר לו האל יתברך אני הוא שאמרתי לעולמי די, שאלמלא כך עד עכשיו היו מותחין והולכין, רצה כי כמו שבבריאת העולם ברא אותו בסדר ושם לו גבול ושיעור שלא ימתח יותר ממה שנמשך, כן בענין הערלה רצה לברוא האדם ערל ושימשך זה עד זמן אברהם כמו שהזכרנו.

ויהיה די לערלה מעתה שימול כל אחד את בנו בן שמנה ימים, שיעברו עליו שבעת ימי בראשית אשר יש בכל אחד מזל וכוכב משא"כ בחבירו ויהיה לו חיות וקיום בהם, ויוכל למול אח"כ ביום השמיני ולא יסתכן.

ושם צבאות לא הוזכר עד חנה.

וכמו שאמרו חז"ל (בברכות ל"א) מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה צבאות עד שבאת חנה ואמרה רבש"ע מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך ליתן לי בן.

כוונתה כי היא ידעה שלא היתה עקרה בטבעה שאמר הכתוב (ש"א א') ולחנה אין ילדים, ולא אמר שהיתה עקרה, אלא שה' סגר רחמה, כמו שכתוב וה' סגר רחמה מפני שהיה בעלה אוהבה, כמו שכתוב כי את חנה אהב והיה לה געגועין עליו, מתוך כך לא יצא הולד שלם ומוכן לנבואה שהיה מעותד לה שהיה שקול כמשה ואהרן. כמ"ש הכתוב משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו.

וזה שאמר ר' לוי (בפרק השותפין ט"ז) פנינה לשם שמים נתכוונה כדי שתתפלל על שלא היו לה בנים כיון שלא היתה עקרה בטבעה כמו שאמרנו.

וזה שאמר הכתוב (ש"א א') וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה כי ה' סגר רחמה, כי בשביל שהיה נודע שלא היתה עקרה בטבעה היתה מכעיסה כדי שתתפלל, ואחר שהתפללה והרבתה להתפלל וגם עלי בקש עליה ואמר ואלהי ישראל יתן את שאלתך וגו', אמר הכתוב ויזכרה, ולא אמר ויפתח את רחמה, כי לא היתה עקרה בטבעה כנזכר, אלא כיון שהוכנה אחר הבקשה והתפלה ללדת המוכן לנבואה כנזכר, אז זכרה ה' לתת לה מה שהיה ראוי לטבעה.

וזהו לשון זכירה שיחזור הדבר למה שהיה בתחלה, שאם היתה עקרה עתה מחדש היה פוקד אותה והיה צריך לומר ויפקדה ה', ומה שאמרה עד עקרה ילדה שבעה דרשו אותו על לאה.

ולזה אמרה ה' צבאות מכל צבאי צבאות שבראת קשה בעיניך לתת לי בן, כיון שאני ראויה ללדת בטבעי שאיני עקרה שהריני בכלל צבאותיך שבראת ולא יקשה בעיניך לתת לי חלקי הראוי לי בכלל הצבאות שבראת.

ונתבאר כי שם זה ג"כ הוא מורה על מה שפועל בזה העולם כמו שם אדנות ושדי. ושם אל או אלוה מן השבעה שמות שאינם נמחקים הוא נגזר מאלהים. יצא לנו מכלל זה כי שמותיו יתברך המיוחדים ונזכרים על הרוב במקרא, הם שם ההוי"ה ושם אלהים. ולכן הוזכרו בבריאת העולם, לומר כי שמותיו היו מקודם ולא נתוסף בהם שלימות אחר הבריאה כמו שנזכר:

ושם אהיה ג"כ הוא שם שהורה בו האל יתברך למשה שיהיה עמהם בשעבוד מלכיות וכמו שאמרו (ברכות ט') אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות, אמר לפניו רבש"ע דיה לצרה בשעתה א"ל לך אמור להם אהיה שלחני אליכם, כי בהיות כוונת בריאת העולם בשביל ישראל שנקראו ראשית, שיקבלו את התורה שנקראת ראשית, בהיות שישראל הם בשעבוד נראה שבריאת העולם היא לבטלה ואינו ניכר בעולם גודל שמו שהוא מהוה הויות, וכמו שאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו וגו', כביכול כאילו הוא עמנו בגלות ואינו מתראה, וכשהוא יתברך מושיע את ישראל וגואל, הרי הוא כביכול גואל את עצמו ג"כ, ומגלה ומודיע לעולם גודל שמו.

ולזה אמר אהיה כלו' אתראה ואתודע בשמי הגדול המהוה ההויות והוא שם המפורש, ואהיה בשעבוד מלכיות גם כן שיהיה שם הוי"ה שלי נודע גם כן בזמן הגאולה של שעבוד מלכיות, כי לא נעשו ביחד נסים רבים וגדולים בעולם בשום זמן כמו שנעשו ביציאת מצרים, וכמו שיעשו יותר בזמן גאולת שעבוד מלכיות, ועליהם אמר אהיה אשר אהיה לשון הויה, ואמר לו משה רבינו ע"ה דיה לצרה בשעתה, כי אין ראוי שיהיה מיעד האל יתברך עונש על שום דבר אלא אחר שקדם החטא, וזהו דיה לצרה בשעתה, צרת השעבוד אחר החטא שגרם שישתעבדו במצרים, אבל שעבוד מלכיות שעדיין לא חטאו לשיתחייבו שעבוד, אע"פ שהוא גלוי לפניו לא היה ראוי ליעד עליהם מעתה, ואין מדרכו ית' ליעד על העונש קודם עשיית העון אשר עליו יבוא העונש, ולכן השיב לו האל ית' לך אמור להם אהיה שלחני אליכם ולא תבשרם על שעבוד מלכיות.

נמצא כי שמותיו ית' על ב' מינים, א' המורה על מהותו ויכלתו וגדולתו ית' והיא שם ההוי"ה יה ואהיה ושדי צבאות, מין ב' השם המורה על האלהות והשררה, והוא אלהים ואל אלוה אדני, שם ההוי"ה הוא עיקר השמות המורים על מהותו ויכלתו ית', ושם אלהים הוא עיקר השמות המורים על האלהות והשררה, ולכך נזכרו שניהם בבריאת עולם, כל אחד לבדו ושניהם ביחד, וכן לא נזכר בתורה שום שם משמותיו הקדושים כל כך פעמים כמו שנזכרו ב' שמות אלו, והוא דרך משל למלך אחד שמו פלוני המלך, שם פלוני הוא המורה על מהותו מי הוא, ומלך הוא תואר מורה שיש לו ממשלה ומלכות, וכשאומרים פלוני המלך, משם פלוני יהיה נודע אם הוא ראוי למלכות, וממלך יהיה נודע שהוא מלך, כי יש מי שהוא מלך ואינו ראוי למלכות ויש ראוי למלכות ואינו מלך, וכשהוא ראוי למלכות והוא מלך, משם עצמותו נודע שראוי למלכות ומתאר מלך נודע שהוא מלך, ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, שם ההוי"ה הוא מורה על מהותו ויכלתו ית', ואלהים הוא מורה על שהוא מלך על כל העולמו', וכשנקרא השם אלהים הוא כביכול כמו פלוני המלך, כלומר שהוא ראוי למלכות והוא מלך, וכמו שיש מלך שאינו ראוי למלכות מפני סכלותו, ועם כל זה נקרא מלך מפני שיש לו שררת המלכות, כן נקראו הדברים שהיו עובדים אותם הע"א בימים קדמונים, אלהים, מפני שיש להם שררה, שהעו"א ההם היו ממליכים אותם עליהם, גם כי הם בעצמם אין בהם ממשות, כי לזה נקראו אלהים אחרים שהם אחרים לעובדיהם, כמ"ש במדרש כדכתיב (ישעיה מ"ו) אף יצעק אליו ולא יענה וגו', ואין בהם כח לעשות דבר, כי אין להם אלא השם בלבד.

ומפני כי המלך סבת היותו מלך הוא היותו ראוי והגון להנהגת העם ולמלוך עליהם, לכן אומר פלוני המלך, כלומר פלוני שמצד עצמו ראוי והגון למלכות, וכן כביכול האל יתברך נקרא ה' אלהים, מצד מהות שמו הוא ראוי להיות אלהים ומלך עולם.

ולז"א המשורר ע"ה (תהלים ט"ז) אמרתי לה' אלהי אתה, כי מצד מהות שמך הוא מחוייב שאתה אלהי, ואמר הכתוב ה' אלהיכם, ה' אלהיך, ה' אלהי, וכן מהות עצמותו ויכלתו וגדולתו מחייב היותו אלהים ואדון על כל העולם.

ולכן אנו קוראים שמו בשם אדנות, ולפעמים בשם אלהים כפי הנקודה, כי אין אנו יכולים לקרות אותו ככתבו, כיון שאין אנו יכולים להשיג מהות שמו ית' וית' שמו:

פרק ה

בהיות שם אלהים מורה על ממשלה ושררה, הוזכר בתחלת הבריאה ואמר בראשית ברא אלהים ולא אמר ה', להורות כי על מנת כן ברא את העולם להיות אלהים על כל ברואיו.

וכמו שאמר הכתוב בורא השמים הוא האלהים, כי מצד שברא השמים ויצר הארץ ראוי להיותו אלהים, ומפני זה יתחייב שיתנהג בדין ישר עם ברואיו הן להשכיר הן להעניש, וראה שאין העולם יכול להתקיים בזה, כי מצד האלהות ידון במדת הדין, ולכן מיד צרף מדת רחמים שהוא שמו המיוחד ית', כי מצד היותו הוא בעל הרחמים כדי שיתקיים העולם.

ולכן אמר ביום עשות ה' אלהים וגו', והקדים פה ארץ לשמים כי לא הוצרכה מדת הרחמים כ"א לארץ שהוא עולם השפל ולא לעולם העליון.

ולזה אמר ה' אלהים ה' הקודם לאלהים כנגד הארץ הקודמת לשמים שהוצרכה למדת רחמים שתצטרף כנזכר, ואלהים כנגד שמים שאינם צריכים לרחמים, ובתחלת הבריאה אמר בראשית ברא אלהים את השמים, כי כיון שמצד השמים לא היה צריך רחמים, כן מצד הארץ, וכן הקדים שם ההויה לאלהים, כי שם ההויה הוא שמו המיוחד מצד מהותו ויכלתו ית' וית', ושם אלהים הוא מצד שברא העולם כנזכר.

וגם כי תחשב גדולה ורוממות לאל יתברך בהיותו אלהים על כל העולם, אין זה תוספת גדולה ומעלה במהותו ויכלתו, וגם אינה גדולה ומעלה לו מזולתו, כי כלם ברואיו ונמשכים מרצונו ית' כי גדולת מלך גדול הוא ברבוי ארצותיו ואוצרותיו ואנשיו אשר ירש או כבש ויעשה עמהם מה שיעלה בידו, וגדולת ממה"מ הקב"ה היא בעצמותו ומהותו שיכול לעשות מה שירצה ואין מי יאמר לו מה תעשה, וגדולתו בריבוי ארצותיו ואנשיו וכל מה שבתוך העולם, לא ירשם ולא כבשם, אלא שיצרם ובראם כרצונו ונמשכו ממנו, וכולם תלויים בו ואינם מוסיפים בגדולתו דבר, כי תוספת הגדולה מצדם הוא נמשך מצדו ית' כי כלם יצוריו וברואיו כנזכר.

וגם הגדולה הבאה מצדם אינה אלא להם שיכירו שהאל ית' מתגדל ומתקדש לפניהם, לא שיהיה הגדולה תוספת בעצמותו ית', וכמש"ה (יחזקאל ל"ח) והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה' וגו', כי הגדולה והקדושה שהוא מתגדל ומתקדש אינה מצד מהותו כ"א מצדם, כמו שאמר ונודעתי לעיני גוים רבים שידעו בזה כי הוא ה', ועל זה נמצא שיתואר האל ית' ג"כ כמלך, כי גם שהמלך אינו נקרא בשם זה אלא מצד מלכו על מדינות רבות והיות לו אוצרות מלכים ואנשים הרבה, גם האל יתברך עם רוממותו נקרא כן, כיון שהם נמשכים ממנו ותלויים בו, גם כי מצדם נקרא מלך, אין זה שום גרעון בחקו ית' כיון שהם ברואיו כנזכר.

ואל יעלה במחשבת אנוש לומר כי שם אלהים ומלך נתחדשו לו אחר בריאת העולם ח"ו, שהרי כתוב בראשית ברא אלהים, שנראה כי קודם שברא היה שמו אלהים, וכתיב בורא השמים הוא האלהים, וכמה כתובים כמו אלו, וכן בתאר מלך כתיב ה' מלך עולם ועד, וגם שלימות מהותו מחייב שלא יהיה בו תוספת חידוש אפילו בשם, ולא גרעון, וא"כ מה שאמרנו כי תחשב גדולה לאל ית' בהיותו אלהים ומלך על כל העולם, אינו מחייב שיתחדשו השמות בבריאת העולם, כיון שמכח מהותו ית' וית' נברא העולם ולא היה תלוי בריאתו כ"א ברצונו לבד, הרי הוא נקרא אלהים ומלך עולם אפילו קודם הבריאה, כי כל מה שברא היה בכחו וברצונו לבראו קודם, ואחר שבראו הכל תלוי בו, והוא אלוה ומלך על מה שברא ברצונו ולא שברא ע"י אחר, כי אין דבר שימשך אלא ממנו ית' וית' וכמו שנזכר, ולכך אין חסרון בחקו ית' שיקרא אלהים ומלך על העולם שברא ושימליכוהו עליהם.

וכמו שאמרו (ראש השנה ל"ד) מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, וכתובים מלאים רוממו ה' אלהינו, גדלו לה' אתי, וכיוצא באלו שנראה שהאל ית' מתגדל ומתרומם ע"י ברואיו, וכן המלאכים מעריצים וממליכים את שם האל המלך הגדול הגבור וכו', ואינו תוספת גדולה לו, כיון שהכל נברא בכחו כנזכר, ואין שום דבר נמצא זולתו:

וההפרש שבין אלהים ומלך מצד שהוא מלך, הוא כי אלהים יובן מה שעושה האדם בסתר ובמטמוניות ומעניש ומשכיר על זה ואינו נראה, משא"כ במלך, וכן יודע ובוחן הלבבות אם הם מכוונים לעבודתו אם לאו, משא"כ במלך, וא"כ למה יתואר האל יתברך במלך.

הענין הוא לפי שמין האנושי בטבע בריאתו אינו מתירא כ"כ אלא ממי שרואה אותו, ויש יכולת בידו להרע לו או להטיב מיד כשיעבור על דבורו, אבל מהאלהים שאינו רואה שרואה אותו, אע"פ שיודע בודאי שרואה מעשיו ומסתריו ומחשבותיו ויענישהו, אין היצר נכנע כ"כ כיון שאינו רואה אותו, ושעל הרוב אינו נענש מיד, והמלך הישר יודעים אנשיו שיריע להם מיד כשידע שיעברו דבריו, ושייטיב להם מיד כשידע שקיימו אותם ויראים אותו.

ולזה אמר הרב לתלמידיו (ברכות כ"ח) יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא ב"ו, ועל זה יתואר האל יתב' במלך, לומר שיהיה מוראו על העולם כמלך כפי ערך זה.

ולזה אמר הכתוב (תהלים י') ה' מלך עולם ועד אבדו גוים וגו' (שם צ"ט) ה' מלך ירגזו עמים וגו'.

וכן שאר השמות שנזכרו בתורה אחר הבריאה, ובנביאים ובכתובים לא נתחדשו לו אח"כ, אלא שנתגלה כי הם שמותיו ית' וית' ג"כ, נתגלה שם אדנות על יד אברהם אבינו שאמר ה' אלהים, ובמצות המילה גלה האל ית' שם אל ושדי, שאמר לעולמו די וכמו שאמר אני אל שדי, אל שבכחי לבראת העולם יותר גדול, אלא שאמרתי לעולמי די, ושם צבאות נתגלה ע"י חנה שאמרה מכל צבאי צבאות וכו'.

ושם אהיה גלהו האל ית' למשה רבינו ביציאת מצרים כשאמר לו מרע"ה (שמות ג') הנה אנכי בא לבני ישראל וגו' ואמרו לי מה שמו וגו' אהיה אשר אהיה וגו', ויתר שאת ומעלה בשם זה משאר השמות שנתגלו אחר הבריאה, להיותו נאמר מפי ה' על שאלת מה שמו, והשיב אהיה וגו'.

משא"כ בשאר השמות שנתגלו ע"פ נביאיו כנזכר, כי גם שם אל שדי שנאמר על פיו אני אל שדי, לא הזכיר בהם שמי אל שדי, כמו בכאן שאמר אהיה על שאלת מה שמו.

ובזה יש סמך לבעלי הקבלה שמעלים זה השם למעלה משם ההוי"ה, שלא הוזכר בפירוש שהיה שמו בתחלת זכירתו, ביום עשות ה' אלהים ארץ וגו'.

אלא שאחר שהזכיר אהיה על שאלת שמו, אמר על שם ההויה ה' אלהי אבותיכם וגו' זה שמי לעולם וגו', כי שם אהיה לא נזכר עוד בכל ספרי הקדש בלשון קדש, וזה השם של ההוי"ה הוא שנכתב בכל התורה ונביאים וכתובים על הרוב כמו שאמרנו למעלה.

ולזה אמר זה שמי לעולם בתורה נביאים וכתובים וזה זכרי לדר דר, כי אחר חתימת הספרים הקדושים לא יזכר אלא שם זה בכל מה שיצטרך להזכירו בהקדשות ובשבועות והברכות ולא שם אחר, וכן אמר המשורר (תהלים קל"ה) ה' שמך לעולם ה' זכרך לדר ודר, גם כי כל שאר שמותיו ית' הם קדומים ג"כ.

ולא רציתי להתיר לעצמי מה שכתב הרב ז"ל בספרו הנכבד מ"נ חלק ראשון פ' ס"א שאלו השמות זולת שם המפורש הם נגזרים ושנתחדשו אחר חידוש העולם, שהביא מפרקי רבי אליעזר עד שלא נברא העולם היה הקב"ה ושמו בלבד, וכן כתב ג"כ ה"ר יוסף גיקטליי"א ז"ל בספר גנת אגוז אשר לו, ועם כל זה אני אומר כי כיון שבכח שמו המיוחד נתיסדו כל השמות האחרים אינם נקראים מחודשים וכמו שכתבתי למעלה, כי בריאת העולם היתה תלויה ברצונו, ובלי עמל ויגיעה בראו.

ולכן חידוש בריאת העולם בפועל אינו מוסיף שום דבר בגדולתו, אע"פ שהוא מולך עליהם אחר בריאתם, כל שכן השמות שהוא נקרא בהם מצד בריאת העולם שלא יקראו מחודשים, כיון שהם בכח שמו הגדול ית' כנזכר:

פרק ו

שם אל הוא ל' חוזק ותוקף כמו (יחזקאל י"ז) ואת אילי הארץ לקח, ומי כמוך באלים, שאין במציאות שום חזק ותקיף כמוהו, ושם זה הוא שרש ועיקר כל שם אלהות, ומפני שנשתתף שם זה למי שמחזיקים אותו שהוא תקיף והוא אל ואינו, כמו שנאמר כי לא תשתחוה לאל אחר, נתוסף על שם זה ב' אותיות אחרונות על שם ההוי"ה ונקרא אלוה, להורות כי מה שאנו קורין אותו אל ומחזיקים אותו באלהות הוא לפי האמת שאין תקיף וחזק כמוהו, כמו שמורים קצת האותיות של שם ההוי"ה שהוא שם מהותו ית' שהוא מהוה ההויות ואין סוף וקץ ליכלתו, וכן נתוסף על שם אל ב' אותיות ראשונות של שם ונקרא שם אלהים.

להורות על שהוא באמת תקיף וחזק מאין כמהו, וכמ"ש פלשתים (שמואל א' ד') מי יצילני מיד האלהים האדירים האלה וגו', וכן ניתוסף עליו אות מ"ם, להורות כי האל בכח ב' אותיות ראשונות על שם ההוי"ה ברא העולם, אשר תכלית וכוונת בריאתו הוא בשביל האדם שהוא נוצר למ' יום, ובשביל התורה שנתנה למ' יום.

וזהו שכתבו כי ביה ה' צור עולמים, ודרשו ז"ל (בראשית רבה פ' י"ב) כי בשני אותיות אלו ברא העולם הזה והעוה"ב כדכתיב עולמים, והקדים הא' שנברא בו העוה"ז ליו"ד שנברא בו העוה"ב, וזהו שהורה שם אלהים בתחלת הבריאה, כי האל בשתי אותיות אלו ברא העולם לתכלית האדם והתורה כנזכר, ואף גם זאת לא נמנעו עובדי אלילים מליחס שררה ואלוה בכל תוקף לאלהיהם לפי דעתם, ולזה נקראו בכתוב אלהים, וכן אפשר לומר כי מפני ששם זה כלולים בו שני שמות שם אל ושם יה שהם שמות בפני עצמם, כדכתיב עזי וזמרת יה, ולכן ניתוסף בו מ"ם לשון רבים שמורה על ב' השמות כנזכר, וכשיסמך תשמט המ"ם כמו אלהי ישראל, אלהי אברהם וגו', וכן בכינוי אלהיכם אלהינו אלהיו, תשמט המ"ם שהוא כמו אלהים שלכם, אלהים שלנו, אלהים שלו, כמו אחרים אחריהם אחרינו אחרי, ולהיות זה השם מחובר מב' שמות הוזכר במכתב אלף וקרוב לק' פעמים, משא"כ בשאר השמות, זולת שם ההויה שהוזכר הרבה פעמים, וגם כי בשם אלהים הנזכר בתחלת הבריאה נכלל קצת שם ההוי"ה כנזכר, הוצרך לשתף עמו כל השם שהוא מדת רחמים, ואמר ביום עשות ה' אלהים וגו', כי עיקר מדת רחמים שבשם ההוי"ה הוא בכל ארבע אותיותיו ביחד, וגם יה הוא מדת צדק ומשפט דכתיב אם עונות תשמור יה, וכפי מה שכתב בעל ספר גנת אגוז בחלק הא', ולכן הוצרך לצרף עמו מדת רחמים, ומפני כי בזה השם שהוא שם אלהים נברא העולם כנזכר לשיקבלו אלהותו, נזכר בכל מקום שמיחס אלהותו על העולם או על קצתו, כמו אלהי עולם ה', אלהי אברהם אלהי יצחק וגו', אלהיכם אלהינו, אלהי אתה, כי כלם נגזרים מאלהים, ולא מאלוה, כיון שהוא כתוב ביו"ד ולא בוא"ו, ולא מאל, שהיה לו לכתוב אלכם, ולא נמצא שום שינוי באל, אלא במדבר על עצמו אלי וצור ישועתי כי אלו השמות מורים על גדולת ה' יותר מאלהים, וכמ"ש (איוב כ"ב) הלא אלוה גובה שמים וגו' ואמרת מה ידע אל וגו', כי מצד גדולת שמותיו אלו, היה חושב איוב שלא היה משגיח בזה העולם השפל, ולכך הוזכרו אלו הב' שמות על הרוב בספר זה, ולא נמצאם כינוי על אלהות כנזכר, כי כינוי האלהות מורה על ההשגחה שמשגיח על מי שהוא אלוה עליהם, וכן שם אלהים שבו נברא העולם, כדכתיב בראשית ברא אלהים, מורה על השגחתו על ברואיו שברא, ולכן יתיחס אליהם בשם אלהות, ונמצא בכתוב אלהי אלהיכם אלהינו אלהיך אלהיו קרוב לאלפים פעמים, זולת מה שנזכר בשם אלהים לבד.

פרק ז

אחר שנתברר והוא מפורסם מציאותו ית', והשם המיוחד לו המורה על עצמותו ית' ושאר השמות המורים על אמתת פעולותיו, ראוי לקרב אל השכל מציאותו יתברך כיצד הוא נמצא בכל העולמות הג', ונמשיל קודם, משל למלך שבנה פלטרין, בית וחדר לפנים ממנה, וחצר חוצה לה, מקום מושבו ומכונו הוא החדר, והנהגת מלכותו עם יועציו ושריו הוא בבית, ולפעמים יוצא לחצר להקביל או ללוות שריו ויועציו, או לטייל בחצר, ותוכן בנין החדר נאה ומהודר מן הבית, וכן הבית מן החצר.

ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, שברא האל ית' עולם העליון וכסא כבודו מכון לשבתו, וברא עולם האמצעי להנהגת מלכותו בהשקפתו והשגחתו עליהם משם, כדכתיב (תהלים י"ד), ה' משמים השקיף וגו' (שם ע"ו) משמים השמעת דין וגו', וכיוצא בפסוקים אלו, ולפעמים לסבת זכות וצדקת עבדיו ואוהביו שבעולם התחתון מתראה להם ושוכן בתוכם, כיון שהם אינם יכולים לבוא אליו ולסור אל ביתו בהיותם בחיים, כ"א היה אפשר הם היו הולכים אליו, והוא לא היה בא אליהם, כמרע"ה כשהוכן לכך עלה שמים וירד, וכן אליהו כשנתעלה, וכמו שחדר המלך אין מי שיראנה ושידע מה שבתוכה, כן עולם העליון מכון לשבתו אין מי שידע וישיג תכונתו, ולכן לא הוזכר בפירוש בריאת עולם העליון כיון שאינו נראה ומושג לאדם כמו שמושג טבע העולם התחתון ותכונת הגלגלים השמימיים הנראים לעין, ואין המשל דומה לנמשל אלא במה שנעשה לכבוד המלך שהוא הפלטרין לא בעצמות המלך, כי אין נמשל לו ית', והבן מה שאמרו (ברכות נ"ח) מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, ולא אמרו מלכא דארעא כעין וכו', וכל הנעשה בגללו יש צד דומה או נמשל אליו, כי אפילו כסא הכבוד שהיה תכלית מעלת עולם העליון הוא נברא, גם כי היה קודם שנברא העולם, כדכתיב נכון כסאך מאז, ולכן יש דמיון ומשל מנברא לנברא, ולא מנברא לבורא בענין העצמות.

ואחר שכן, צריך לתת טוב טעם ודעת היאך הוא נמצא בשלשה עולמות, בהיותו הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, ומה רושם יש לשכינתו בעולם העליון יותר משאר העולמות, ובביאור זה נאמר כי האל ית' הוא נמצא בכל העולמות כפשט הכתוב מלא כל הארץ כבודו, ומבואר יותר מזה הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, וכאמרם ז"ל כאילו דוחק רגלי שכינה, אלא שאין מציאותו שוה בכל העולמות, כי אם כל אחד כפי ערך הכנתו, ודבריו כלשון בני אדם כאילו ראשו בעולם העליון ואמצעו באמצעי ורגליו בתחתון, וכמו שכתוב (ישעיה ס"ו) השמים כסאי והארץ הדום רגלי, כי בהיות כל השמים כסאו אשר הוא יושב בה הרי ראשו בעולם העליון, ורגליו בתחתון כאמרו והארץ הדום רגלי, והרמוז בזה כי שכל האנושי שבעולם התחתון אינו יכול להשיג ממנו אלא פעולותיו וסבותיו הנמשלים לרגליו, והגלגלים משיגים יותר, והשכלים הנפרדים יותר במדרגת הראש, אלא שאין יכולין להשיג תכלית אמתתו, וכמ"ש (יחזקאל ג') ברוך כבוד ה' ממקומו שאינם משיגים תכלית עצמותו, וכמו שנמצא האדם למה שתחת רגליו, כן נמצא האל ית' לעולם התחתון, רואה ומביט ומשקיף בהם, וכמו שהיושב בכסא כשרוצה להביט ולהתקרב למה שתחתיו מניע ראשו לצד מטה, ולפעמים מניע הכסא ומטה אותה לצד מטה בהיותו יושב עליה להתקרב אל שלמטה ממנו לסבת מה, כן האל יתב' כשישראל עושים רצונו ורוצה לשכן שכינתו בתוכם הוא מניע ומטה הכסא שהם השמים לצד מטה, וכמו שאמר הכתוב (תהלים י"ח) ויט שמים וירד וגו', שהטה הכסא לצד מטה, וזו היא הירידה שהוזכרה במתן תורה, וירד ה' על הר סיני וגו', וזהו גילוי שכינה בתחתונים, וזהו מה שאמרו (סוכה ה') מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה, וכשאינם עושים רצונו הוא זוקף ראשו ומסתיר פניו ואינו מביט בהם, כדכתיב (דברים ל"א) ואנכי הסתר אסתיר פני וגו', ולפעמים מצד רוע מעלליהם מסלק רגליו ג"כ אל הכסא, וזו היא דחיקת רגלי השכינה.

פרק ח

ענין יחודו ית' הביא הרב ז"ל בס' המורה בפ' ע"א מחלק א' דעת המדברים בחמשה דרכים, ובעל חובת הלבבות בשער היחוד הביא שבעה פנים.

ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה שהתחלתי להביא מן השכל ומן המוחש ומן הקבלה ממה שיראה לי, כי מה שכתוב בספרי החכמים הקודמים שהם ראיות במופתים נכונים הרי הוא כתוב בספריהם, ולא אאריך בהעתקתם אלא במה שלא ראיתי כתוב ונתחדש אצלי:

והנה הראיה מן השכל לא תצטרך לשהוא אחד ולא שנים, אלא ליחוד הגמור, לא בשום יחוד שנראה יחוד פשוט כקו ונקודה ושם אחד המספרי, כי גם אלו אינם אחדות גמורה, כי הקו יחלק אל קוים, והנקודה היא בעלת מצב וישתתפו עמה במצב נמצאים אחרים, והאחד המספרי אין מציאות אחדותו אמתית אלא במחשבה וכבר תשיג המחשבה קבוץ רב מאלה האחדים המספרים, ולזה האחדות הגמורה היא אשר נותנת יחוד והבדל מה בפועל מכל מה שזולתו, ואין זה אלא באלוה יתברך שהוא לבדו מחוייב המציאות וכל הנמצאים זולתו אפשרי המציאות וישתתפו זה לזה באפשרות, ואין מי שישתתף לו בחיוב המציאות ולא בשום דבר, וכמו שכתב בעל העיקרים ז"ל מאמר ב' פ' עשירי, ועל אחדות זה אנו מביאים ראיה אשר נאמר כי הוא זה אחדות ית', כי אחר שידענו ידיעה אמתית כי יכלתו ית' בבלתי תכלית ולא יבצר מידו מזמה ידענו כי הוא אחד פשוט בתכלית הפשיטות, ואפשר כי הוא דבר ידוע שהדברים המורכבים אינם יכולים לשום בפועל כל אשר יזמו לעשות מצד הרכבתם כי מה שיאות לזה לא יאות לזה, ואם הדברים הפשוטים כמו היסודות וכיוצא בהם אין כח באחד מהם לבדו לפעול כי אם באיכותו אם חום אם קור ובהתערבם והתמזגם יתהוו מהם כל הדברים, וכיון שהוא ית' פועל וממציא כל הדברים הפשוטים והמורכבים ויכלתו בבלתי תכלית, ידענו שאין בו שום צד ריבוי שיעכבהו מלפעול מה שירצה, ושאחדותו היא אחדות גמורה ולא באיכות כלל, ולא השגנו באיזה צד היא אחדותו לשיכלתו בבלתי בעל תכלית כמו שלא השגנו מהותו ית', ועל זה אמר הכתוב (איוב י"ד) מי יתן טהור מטמא לא אחד, כי אי אפשר בטבע שיתהוה דבר מהפכו, כי אם הדבר שהוא נהוה ממנו שהוא הסבה הוא פשוט א"א להתהוות דבר אחר אלא באיכותו הפשוט אם חום אם קור או זולתו ולא הפכו, ואם הוא מורכב לא יוכל להתהוות ממנו דבר פשוט, לכן אין לשום נברא יכולת על זה כי אם לאל ית' שהוא אחד ואין בו הרכבה לשיעכב על ידו, ולא שום איכות ביחודו לשלא יוכל לברוא אלא באותו האיכות, אלא הוא אחד גמור ויכול לברוא דברים פשוטים ומורכבים ולא נוכל להשיג כיצד כמו שלא נשיג מהותו ית'.

והראיה מן המוחש הוא כי אנו רואים שהוא ית' ברא העולם וכל צרכו לקיום מין האדם שברא בו, ומאז הבריאה ועד עתה לא שנתה את תפקידה ומראה, מוציאה צמחים ואילנות לצורך הבריות, והשמש והירח והכוכבים מאירים לצורך העולם ומשפיעים למטה מן הכח הנשפע עליהם מלמעלה, ואין זה אלא מכח האחד השלם שאינו צריך עזר ולא עצה מזולתו, כי אם היה בו שום הרכבה ביחודו לא היו פעולותיו שלימות וקיימות, כי ההרכבה גורמת שינוי, וכיון שאין בו שינוי כמו שאנו רואים בכל דברים הטבעיים התמידיים, אין בו הרכבה אלא אחדות גמורה ושלימות גמור לברוא מה שירצה ולקיים אותו לעולם כי אם היה בו שינוי לא היו דבריו קיימים, ומפעולות השלם הוא שיהיו עניניו קיימים ומתמידים כי הנמשך מן השלם הוא טוב ולא יפסק, ולזה ראינו בכל מה שברא במעשה בראשית שאמר הכתוב וירא אלהים כי טוב, כי כל מה שברא היה בשלימות בריאתו ולא יפסק טובו כי אם היה נפסק נראה שלא היה טוב ולכך נפסק, ועל זה אמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב, מצד שראה האלהים שהוא האחד האמיתי שיעשה מה שעשה, היה טוב כיון שנהיה ע"י האחד השלם שפעולותיו שלימות ואינו נופל שינוי וחסרון בחקו ית', ואמר הכתוב (בראשית ח') עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וגו' ויום ולילה לא ישבותו, כי באחדותו הגמורה והשלמה יוכל ליעד על שלא ישבותו יום ולילה כי אין מוחה בידו ומי יאמר לו מה תעשה.

והראיה מן הקבלה מה שידענו שהוא ברא שמים וארץ וכל צבאם, כמו שכתוב בתורה בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ביום ברא ה' אלהים ארץ ושמים, וכשהרעו דור המבול אמר (שם ו') אמחה את האדם אשר בראתי, מי שבראם רצה למחותם והציל את נח וחידש העולם על ידו כמו שהיה קודם המבול, ובחר באברהם ונתרצה ביצחק והתפאר ביעקב, והשפיע במשה שפע תורתו, ואמר (שמות כ') אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך ונו', מפני שראהו על הים כאיש מלחמה ועכשו כש"צ מעוטף אמר אנכי הוא שהוצאתיך ממצרים וראית אותי על הים כי אין בי שינוי, והביאם לארץ והעמידם בה ושרתה שכינתו בבית המקדש כל זמן היותם תחת עבודתו יתברך, וכשפרקו עול והפרו ברית סלק שכינתו מעליהם ונחרב הבית, ועכ"ז בכל צרתם לו צר ושכינה כביכול עמנו בגלות, כל זה ראיה גדולה לאחדותו ית' שמעולם היה על כוונה אחת ותכלית אחת, ואם לא היה אחד פשוט לא היה עומד על כוונה אחת היה משתנה מזמן לזמן או מפעולה לפעולה.

ועל זה אמר הכתוב בפירוש אחדותו (דברים ו') שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, כי מצד מה שאנחנו בני ישראל לבד נוכל לשמוע ולהבין כי ה' הוא אחד ממה שראינו שבחר בנו והיה אלהינו מימי אבותינו ע"ה, ולא השליכנו מעל פניו כשחטאנו לו אלא יסרנו במשפט, א"כ נגזור כי הוא אחד ואין בו הרכבה ולא שינוי כלל, כיון שעמד על כוונה אחת ועל תכלית אחת עם ישראל מן היום שבחר באבותם כנזכר.

ולזה אמר ה' אלהינו ולא אמר ה' אלהים, כי מצד שהיה אלהינו לעולם ידענו כי הוא אחד.

ויש לנו להבין ולדעת כי אחדותו ית' לא נזכרה אלא בסוף התורה, והיתה הכוונה כי לא נתברר אחדותו עד אחר שבחר בישראל על הדרך שאמרנו שעמד על כוונה אחת, כי בעשרים דורות שמאדם ועד אברהם לא בחר האל יתב' בשום אומה יותר מאומה אחרת אלא כולם לפניו שוים, וכשהרעו מעשיהם הציף עליהם מי אוקינוס בדור אנוש ואח"כ הביא עליהם את מי המבול, ובדור הפלגה הפיצם על פני כל הארץ, ונשתנו כמה דברים מסדרי בראשית, בדור אנוש ההרים נעשו טרשים, המת מרחיש, נעשו פניהם כקופין וכו' כמו שאמרו במדרש, וכן בדור המבול נשתנו כמה דברים מטבעו של עולם שהיה קודם, שהיו זורעים ולא קוצרים יולדים ולא קוברים ומהלכין מסוף העולם ועד סופו לשעה קלה ומתלשין ארזי לבנון בהליכתן וכו' כדאיתא במדרש, ולא היה להם מיחוש ראש, ומי גרם להם כל אלו שמרדו בו ית'.

וא"כ מצד אלו השינוין שהיו בטבעו של עולם היה נראה ח"ו שינוי בחקו ית' ולא היתה אחדותו שלימה לעין כל, מצד כוונות הדורות היותן חלוקות והפכיות מן הכוונה אלהית שנברא העולם להיות הנבראים נמשכים בצדק ובמשפט, ולכן בדור הפלגה כשראה האל ית' כי לא היה בהם תקנה בלבל לשונם לע' לשונות וקרא לע' מלאכים והפיל גורלות (שם ל"ב) בהנחל עליון גוים וגו' יצב גבולות עמים וגו' ונפל גורלו של הקב"ה על אברהם ועל זרעו המיוחד, כי חלק ה' עמו יעקב וגו', וברר וצרף את זרעם פסולת ישמעאל ועשו עד שהגיע ליעקב שהיתה מטתו שלימה בלי שום פסולת וייחד שמו עליו, ועל זה אמרו חז"ל (פסחים נ"ו) מהיכן זכו ישראל לק"ש מאבינו יעקב שנאמר הקבצו ושמעו בני יעקב שמא יש בכם וכו' אמרו שמע ישראל כשם שאין בלבך אלא אחד וכו', והוא אמר ברוך שם כמל"ו.

ועל זה אמר הכתוב (מלאכי א') הלא אב אחד לכלנו אל אחד בראנו, כי אב אחד הוא יעקב אבינו כי אברהם ויצחק יצאו מהם עשו וישמעאל ואינם אב אחד לכלנו, לבד בני ישראל.

ומפני זה אמר אל אחד בראנו כי אל אחד ייחד שמו על אב אחד ועל זרעו שהם כלם אחדים לעבודתו בלי שום פסולת.

ועל זה נאמרה כל פרשת שמע בלשון יחיד ואהבת את ה' וגו' ושננתם לבניך וגו' להורות על היותנו אחדים באחדות ית' השם אחד (ש"ב ז') ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ וגו'.

ועם כל זה אינו נקרא האל ית' אל אחד אלא לנו בני אב אחד כמו שאמר הלא אב אחד לכלנו אל אחד בראנו, אבל הכותיים שהם משתחוים לאל אחר אינו נגלה ומפורסם ביניהם שהוא אחד, וכשיבוא היום הנועד אז יהיה ה' אחד ושמו אחד בפי כל העולם, וכמו שאמר הכתוב (עובדיה א') והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, כי עתה שאינו למלך על כל הארץ כי הם ממליכים עליהם שרי מעלה ומשתחוים אל אל לא יושיע אין אחדותו ולא אחדות שמו נראית בעולם, מפני כי הוא ית' צריך להתנהג עם שאר שמותיו יתברך ג"כ, אבל בזמן שיהיה למלך על כל הארץ שהוא כל העולם ויתבטלו כל שרי מעלה, אז יהיה ה' אחד, שלא יעבדו שום אומה לשום שר ומזל כ"א לו ית', והוא ית' יפקוד על צבא המרום במרום להשפילם ולסלקם מהממשלה שנתן להם כשחלק אותם לכל העמים אשר תחת כל השמים.

ואז לא יצטרך להתנהג עם שאר שמותיו ית', כמו שתאמר שם אדנות מורה שהוא אדון על כל העולם ועל הכוכבים ועל המזלות להתגבר עליהם לצורך הצדיקים, כמו שעשה לאברהם אבינו שקראו אדון שאמר לו (שבת קנ"ו) צא מאיצטגנינות שלך אברם אינו מוליד אברהם מוליד וכו', וכן שדי לשדד מערכות לא יצטרך אז לשדדם, וכן אלהים מדת הדין לא יהיה אז מדת הדין, וכן שאר כל השמות לא יצטרך להתנהג בהם, כי אז יהפוך אל כל העמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד (צפניה ג') ולכן יהיה אז שמו המיוחד אחד.

ולזה אמר יהיה ה' אחד בערך מה שיסתלקו שרי כל האומות ולא יעבדום שום אומה בלתי לה' לבדו, ואמר ושמו אחד בערך מה שלא יצטרך האל ית' להתנהג בשאר השמות אז כנזכר אלא השם המיוחד, ויהיה שמו ג"כ אחד ואז כל ברואי מעלה ומטה יעידון ויגידון כולם כאחד ה' אחד ושמו אחד:

ומפני כי אחדותו ית' מיוחדת עמנו יותר כמו שביארנו.

נצטוינו ליחדו בפינו פעמים בכל יום, ביציאת השמש ובהערבו, כי הם תחלת עסקינו וסופן, מה שלא נצטוינו בשאר עיקרי התורה ושרשיה לבטא אותם בפה, והיתה הכונה להראות את עצמנו מחוייבים ומשועבדים לעבודתו יתברך למסור נפשנו ומאודנו לאהבתו כיון שהוא ייחד שמו עלינו.

ולזה סמך ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך וגו' לשמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, מה שאין כן בשאר העיקרים שאינם סיבה מיוחדת לדברים אלו, וצונו להכניע לבבנו ויצרנו ולמסור נפשנו וגופנו וממוננו לאהבתו כמו שכתוב ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך.

ולפי שכל אחד מאלו השלשה דברים קשה על האדם הישירנו האל ית' בהם כסדרן בפרשה כדי שנוכל לעמוד עליהם לאהבתו ית', ואמר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם וגו', כי בזה יתיישב לבב האדם ויצרו להיות נכנע לעבודתו ית' בהיותו לומד ועוסק בתורה, כאמרם (סוכה נ"ב) משכהו לבית המדרש, ועל היותו משועבד למסור נפשו וגופו לעבודתו ית' אמר וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך, כי ראוי הוא שתמסור נפשך וגופך לאהבתו כיון שהוא שומר את גופך בקשרך התפילין על ידך כנגד כל הגוף, והוא שומר את נפשך בהיותם לטטפת בין עיניך כנגד המוח וכמ"ש (מנחות מ"ד) מאריך ימים דכתיב (ישעיה ל"ח) ה' עליהם יחיו, ועל היותו מחוייב שלא לחוש להפסד ממונו לאהבתו האל יתברך ומצותיו אמר וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, כי בכתיבתך וקביעתך המזוזה על מזוזות ביתך ובשעריך הוא יתברך כביכול עומד ושומר את ממונך והונך אצור ומכונס בביתך, וכמו שאמרו מלך בשר ודם עבדיו שומרים אותו מבחוץ אבל הקב"ה וכו', ואם כן ראוי הוא כשיארע לך לפעמים הפסד ממון בדבר מצוה שלא תחוש לו לאהבתו ית' ששומר אותך ואת ממונך לעולם.

וכנגד ג' דברים אלו שצריך האדם להיותו זהיר שאל יליזו מנגד עיניו לאהוב האל יתברך בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו, נתיחדו ג' מצות גדולות בתורה מילה תפילין ציצית שהן מיוחדות מבין שאר המצות שקיומם תלוי בגוף האדם, המילה בגופו ממש ותפילין על גופו וציצית במלבושו משא"כ בכל שאר מצות התורה, והן מכוונות לאלו ג' דברים, מילה שיכבוש את יצרו מכל דבר ערוה ומכל עבירה ויאהב האל יתברך ביצר טוב וביצר הרע כמו שכתוב בכל לבבך, תפילין שימסור גופו ונפשו שהם נשמרים בתפילין שעל זרוע ובין עיניו כמו שאמרנו על אהבת השי"ת.

וזהו שאמר בכל נפשך, ציצית שעל גופו שלא יחוש להפסד ממונו לאהבת האל ית' והציצית הוא המורה על ממונו כי אין האדם צריך ממון אלא לאכול וללבוש כדכתיב (בראשית כ"ח) ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ואמרו חז"ל (חולין פ"ד) יאכל פחות ממה שיש לו וילבש ויתכסה במה שיש לו, והכל יהיה נחשב למאומה בעיניו נגד אהבתו יתברך:

והנה ג' אותיות שבמלת אחד מורות על ג' מצות אלו, והן מורות על ג' העולמות, עולם העליון שכלו רוחני בלי גוף ובאחדות גמורה, וזהו הוראת האל"ף.

ועולם האמצעי שיש בו ח' גלגלים שבהם הכוכבים המורים על כל הנגזר בארץ וכל הוה ונפסד בעולם התחתון הוא בסבת הקף הגלגלים כפי מה שבראם האל יתב'.

וזהו הוראת החי"ת ח' רקיעים ועולם השפל שיש בו יישוב לארכו ממזרח למערב, וישוב ג"כ ברחבו מצפון לדרום ס"ו מעלות והם ד' רוחות העולם המושגחים ומושפעים מאתו ית', והדל"ת היא הוראת ד' רוחותיו כי כל העולמות הוא בראם כלם כאחד ואחדותו מפורסמת בג' העולמות וזהו ה' אחד וכן אלו הג' מצות מורות על שלשה העולמות, תפילין כנגד עולם העליון שבפרשיותיה רמוז אמתת הש"י ואחדותו, ומילה שהיא לשמיני כנגד ח' גלגלי הכוכבים שבעולם האמצעי, וציצית שיש בו ד' כנפות כנגד עולם השפל שיש בו ארבע כנפות והם ארבע רוחות, ובהיות אלו המצות קרובות אליו בכל עת לא יסור לבבו ולא ישכח כי האל יתברך ברא כל העולמות ושראוי לעבדו בכל לב ונפש ומאד:

פרק ט

בהרחקת הגשמות, הביא הרב ז"ל במורה סוף חלק ראשון דעת המדברים בשלשה דרכים, וכן בפרק שני מחלק שני הביא ד' עיונים שהוליד מההקדמות על מציאות השי"ת, ומקצתם כתב שיתחייב שהוא יתברך אינו גוף ולא כח בגוף.

והנה לפי דרכנו אנחנו נביא מן הסברא שהוא יתברך אינו גוף ולא כח בגוף, וזה כי הגופים הפשוטים, חמשה, ארבע יסודות, והגשם החמישי הוא גשם כל הגלגלים, והגשם היותר עב ועכור גשם הארץ, והשני לו והוא עליו הוא גשם המים כי גם שהם גוף נתפס בכלים ובידים הוא זך וצלול, והשלישי הוא גשם הרוח והוא סובב על המים ודק מהם כי אינו נתפס בכלי וביד אלא בנוד קשור וסתום מכל צדדיו, והרביעי גשם האש הסובב על הרוח תחת גלגל הירח, והוא דק וקל יותר מן הרוח כי עיקר יסוד האש והוא השלהבת אינה נתפסת היא לבדה בשום מקום אלא עולה על יסודה העליון כשלהבת הקשורה בגחלת כי בעודה נתפסת בגחלת היא נראית ואין בה ממשות וכשתפרד מן הגחלת אינה נראית ואינה נתפסת ונגדרת בשום מקום כ"א ביסודה, ואלו הד' יסודות יקרה להם הפסד וכליון בשני פנים, האחד מצד עצמן שהן גוף וברוב הימים והשנים יפסדו וישתנו ויתהוה מהם דבר אחר לפי תנועת הגלגלים.

והב' מצד זולתן שיפסדו וישתנו על יד אחרים שיפסידו וישנו אותם לצרכם ולעשות מהם דבר אחר, וכן כל מה שנעשה מהם יקרה בו ב' מיני הפסד והכליון, מצד עצמו לפי רוב השנים, ומצד אחרים שיפסידו אותם בידים כשבירת כלים בידים והתכתן וקריעת בגדים והשחתתם וסתירת בנינים ופוצצות סלעים בפטישים, והגשם החמישי הוא דק ובהיר מכלם ולא ישיגהו מקרה ההפסד לא מצד עצמו ולא מצד זולתו כי אם ברצונו יתברך שבראו ויכול לכלותו, כי אפילו המלאכים שהם למעלה מן הגלגלים הם נשרפים ברצונו יתברך, ושני מיני ההפסד הנזכרים מצד עצמן או זולתן מפסידים הגשם לבד או קצתו, ולפעמים מפסידים ג"כ צורתו כמו שתאמר בבעלי החיים יקרה להם מצד עצמן המיתה ויפסד גופן, או ע"י אחרים שיכו אותם באבר ראשיי שהנפש תלוי בו וימות ויפסד הגוף, והגשם החמישי לא יקרה אחד מהם כי כלו גשם אחד זך ובהיר מתדמה החלקים אין בקצתו דבר שיהיה צורתו תלויה בו יותר מקצתו ולא יקרה בו הפסד ושינוי כ"א ברצונו יתב':

ויצא לנו מכל זה כי האל ית' הוא נצחי וקיים אינו גוף ולא כח בגוף, ואינו נכלל בכלל שם שישיגהו הפסד או שינוי ח"ו לא מצד עצמו ולא מצד זולתו כי הוא נצחי חי וקיים:

והנה דור הפלגה טעו בזה שחשבו להלחם בו, כמו שאמר במדרש כת אחת אומרת נעשה מלחמה עמו כו' נעשה מגדל ונעלה לרקיע ונכהו בקרדומות כדי שיזובו מימיו, כוונתם כי גשם הגלגל היה לו איזה אבר ראשיי שיכו בו ויפסד צורתו וזהו זיבת מימיו, וכן עשיית מלחמה עם האל ית' היתה לפי סכלותם שהיה בו גוף או כח בגוף, ולזה אמר הכתוב (בראשית י"א) וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל וגו', כי הם חשבו כי בהפלגת הגובה שהגביהו המגדל עד שמים שהוא עולה על ראשו רואה דקלים לפניו כאלין חגביא יהיו משיגים לרקיע ויהיו קרובים להלחם עם האל ית'.

לזה אמר הכתוב וירד ה' לראות וגו', כי עם הפלגת הגובה הנזכר היה כ"כ שפל ועמוק מן השמים שהוצרך לכתוב בו כביכול ירידה לפני האל יתברך:

והראיה מן המוחש כי כל דבר שהוא גוף אין צורת גופו ותכונתו משתנה כל זמן קיומו וצורתו ותכונתו מושגת, וראינו כי כל מי שהשיג נבואה והקבלת פני השכינה לא השיגו כ"א השגת אור וזוהר הגדול, ואותם שנצטיירה בראייתם שום צורה לא עמדה על אופן אחד וכמו שאמרו ז"ל (ש"ר פ' כ"ב) ה' איש מלחמה לפי כשנגלה על הים כגבור איש מלחמה נגלה בסיני כזקן מלא רחמים שנאמר ויראו את אלהי ישראל וגו' וכשנגאלו מהו אומר וכעצם השמים לטוהר ואומר (דניאל ז') חזי הוית עד דכרסוון רמיו ועתיק יומין יתיב שלא ליתן פתחון פה לאפיקורסים לומר ב' רשויות הן אלא ה' איש מלחמה ה' שמו הוא במצרים הוא על הים הוא לשעבר הוא לעתיד לבא הוא בעוה"ז והוא בעוה"ב שנאמר ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי וגו' ע"כ.

ואם כפשט המאמר אדרבה בזה יש פתחון פה לאפיקורסים שיאמרו אין זה אותו שנגלה קודם כיון שעתה נתגלה באופן אחר, אלא ענין השתי רשויות הוא שלא ליתן פתחון פה לאפיקורסים לומר שהוא גוף או כח בגוף, כי הגוף הוא מורכב על כל פנים והרי הם ב' רשויות, ואם היה נגלה לעולם על מתכונת אחת היו חושבים שהיה גוף.

לזה נראה פעם כך ופעם כך להורות כי אינו גוף ולא כח בגוף ואינו מושג כלל, ולפי השתנות השגת הנביא משתנית השגתו.

וזהו ראיה שאינו גוף ולא כח בגוף כי מה שנראה על הים כגבור בחור איש מלחמה היה להורות על מה שנלחם ועשה נקמה במצרים, ולחמשים יום שניתנה התורה לא נעשה זקן אלא שנראה כזקן מלא רחמים, להורות כי נתינת התורה הוא רחמים לישראל והזקן הוא מתמלא רחמים יותר מהבחור ולכך נדמה להם כך.

והראיה מן הקבלה ממה שכתוב בתורה (דברים ד') ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' עמכם בחורב מתוך האש, הוצרך להזהירם על כי ביום מתן תורה ששמעו כלם מפי הגבורה אנכי ולא יהיה לך בסיני שלא ראו כל תמונה כי לא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע כללות אומה ששים רבוא ונשיהם ובניהם וטפם את קול ה', ועכ"ז לא השיג שום אחד מהם ולא ראה שום תמונה ואם היתה בו תמונה היו אז משיגים אותה, ומפני כך הוצרך להזהיר בשעת מתן תורה מפני שהשיגו כללות האומה קול ה' כמו שכתוב.

ומפני שנדמה להם אז בסיני כזקן מלא רחמים שלא יחשבו שראו בזה שום תמונה כי לא אמרו שראו אותו כזקן אלא שנגלה עליהם כזקן, כלומר שנדמה להם דבריו כאילו היו דברי זקן מלא רחמים, ועל הים ראו הנקמה שעשה במצרים ונדמה להם מה שעשה במצרים כאילו היה גבור איש מלחמה לא שראו שום תמונה ח"ו, ומפני זה אנו אומרים ברוך המקום שנתן תורה לישראל כי הקב"ה מקומו של עולם ואין העולם מקומו, כי כשנגלה בסיני אז היה מורה שהיה צריך למקום ושהיה בו תמונת גוף.

ולזה אמרו ברוך המקום שנתן תורה לישראל, כי אפילו בזמן שנתן תורה בסיני והיה מקום לטעות שהיה שוכן במקום אינו כך אלא שהוא מקומו של עולם.

ואפשר ג"כ שהזכיר המקום בנתינת התורה לומר הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, כי עד נתינת התורה היה העולם מתמוטט כי לא היה לו יסוד שיתקומם בו כ"א בחסדו יתברך.

וכמו שאמרו הני כ"ו כי לעולם חסדו כנגד כ"ו דורות שמבריאת עולם עד נתינת התורה ועכשיו שנתנה התורה היה לעולם יסוד אשר בו יעמוד.

לכן אמר בזמן נתינתה ברוך המקום, שהוא יתברך נתן עתה מקום לעולם שיתקיים בו, וקראו מקום להורות כי הוא ית' קיים המקום והוא העולם ואין העולם מקומו בטבעו שיוכל להתקיים בו כ"א בנתינת התורה כמו שכתבתי:

ונחזור למה שהיינו בו, כי בזמן מתן תורה היה אפשר לטעות ולכן כתב למעלה (שם) וידבר ה' אליכם מתוך האש קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול, כ"א לא ראו תמונת מי שידבר אליהם א"כ יחשבו כי משה ידבר.

תוכן העניינים

בית אלהים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה