בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
(חדרי יז) חדושים ברמב"ם הלכות נזקי ממון
א' הלכה א'. ע' כ"מ ולח"מ. ועש"ס ב"ק כ"א ב' פרק אדם ותרנגול שדלגו כו':
הלכה ה' עכ"מ ולח"מ וע' ברא"ש. והנה י"ל, דאף אי מספקא לי' מי הוא לישנא קמא ולישנא בתרא מ"מ הוי ספק ולכך סתם וכתב המשנה סתמא לקולא ואף דנ"מ לענין תפיסה מ"מ י"ל דהרי"ף ס"ל בכל ספקא דדינא אי תפס מפקינן מיני' כהרא"ש בשם ר"י ע"ש ואמנם יש נ"מ ברה"ר דאם אורחה היא פטורה ברה"ר ואי לאו אורחה היא חייבת עכ"פ ח"נ ואמנם כיון דח"נ אין גובין בבבל אא"כ תפס י"ל דבספק בקנס לא מהני תפיסה כמ"ש הראב"ד בפ"ב ד"ה גובה וכמ"ש הרב בקונטרס התפיסות בביאורו דכיון דקנס לא מחייב אלא ע"פ ב"ד ואם הב"ד מסופקין אין יכולים לחייבו ע"ש ואמנם רבינו דס"ל ת"כ אין מוציאין מידו וכן כל התפיסות לפ"ז הי' מהני התפיסה ברשות הניזק אלא דכבר חלקו עליו ובמ"א כתבתי וע' סמ"ע סימן ש"צ דר"ל דאפי' היכא דהזיקה ברה"ר ובחצר הניזק דאז ממ"נ חייב ח"נ לא מהני תפיסה כיון דבהמתו הוא דהזיקה לא מחמרינן עלי' והש"ך תמה עליו ע"ש דכתב דאין לזה טעם ועפמ"ש הראב"ד יש לו טעם דעכ"פ אין הב"ד יכולין לחייבו מחמת קנס כיון דאין יודעין הדין וא"כ לא הוי ממ"נ דדילמא לאו אורחי' וברשות הניזק רק ח"נ חייב ואין לומר שא"כ חייב גם ברה"ר ח"נ דכיון דהב"ד מסופקין על הח"נ ברה"ר דדילמא אורחי' הוא אף דבאמת לאו אורחי' הוא מ"מ אינו חייב על היזקה ברה"ר דהב"ד א"י לחייבו מספק ודו"ק כי צריך לעיין היטב:
הלכה ו'. הלח"מ האריך לבאר דברי רבינו אמאי פסק דלא כשמואל דלא מצינו מי שיחלוק עליו וי"ל דבאמת יש להבין מנ"ל לשמואל חילוק זה דארי טורף פטור ברה"ר אם לא שטרף להניח ולדחוק ולפרש הכתוב וימלא חוריו טרף בשביל חוריו כו' ונראה דשמואל למד מהאי ברייתא דחיה שנכנסה לרשות הניזק וטרפה בהמה ואכלה בשר משלם נ"ש וקשה מאי קמ"ל הא מתניתין הוא חמשה מועדין מתחלתן הארי והדוב כו' לכך ס"ל לשמואל אע"ג דטרף דלאו אורחי' מ"מ כיון שטרף להניח אורחי' הוא ומזה למד דארי שטרף לאו אורחי' וז"ב ואמנם רבינא מוקי לברייתא בארי בן תרבות וכר' אלעזר דאמר ארי בן תרבות לאו אורחי' ובאייעד וקמ"ל דאפילו ארי בן תרבות כיון דאייעד חוזר לקדמותו ואורחי' הוא וא"כ אין ראיה מזה לדינא דשמואל לכך לא פסק רבינו כשמואל דרבינא פליג עלי' כן י"ל ובאמת הש"ס מסיק בקשיא על רבינא דא"כ גבי קרן ה"ל למתני' ובאמת י"ל דמיירי בארי בן תרבות ובלא אייעד וקמ"ל הברייתא דלא כר' אלעזר אלא דרבינא רצה לאוקמי כדברי הכל וע"ש בתוס' ודו"ק וי"ל עוד דארי בן תרבות הוי קצת לאו אורחי' ואעפ"כ משלם נ"ש כרבנן אבל אם טרף אז בצירוף ה"ל לאו אורחי' אפי' לרבנן ודוקא באייעד ואין להאריך:
והנה מ"ש רבינו חייב נ"ש היינו אפילו ברה"ר דהא עשה מעשה קרן דהיינו שכוון להזיק ולכך חייב אפילו ברה"ר דהא נגחה או נגפה או נשכה או דרסה כמו שכתב רבינו לקמן הלכה ח' דאם נגחה ונגפה ונשכה ורבצה ובעטה בר"ה במועד משלם נזק שלם אבל אם עשתה מעשה שן דהייני שטרפה ואכלה דהוא תולדה דשן דכיוונה להנאתה וכן אם הזיקה דרך הילוכה דלא כוונה כלל להזיק פטורה ברה"ר כמו שן ורגל ולא כהלח"מ דמשמע מדבריו שהבין דהא דכתב הה"מ דאם עשה מעשה קרן היינו מידי דלאו אירחי' משלם נ"ש אפי' ברה"ר וע"ז הקשה כיון דחייב ברה"ר ה"ל לשלם ח"נ וי"ל דמשמע לי' דהא דאמר שמואל טרפה ואכלה חייב היינו נ"ש ולא כפירש"י כו' ע"ש ובמח"כ לא כן כוונת הה"מ אלא מ"ש אם עשה מעשה קרן היינו שכוונתו להזיק כגון נגחה נגפה בעטה רבצה נשכה דלא כוונה ליהנות אבל שמואל דאמר טרפה ואכלה א"כ הוי מעשה שן דכוונה להנאתה רק כיון דלשמואל לאו אורחי' דארי לטרוף חייב ברה"ר ורק ח"נ כפירש"י אלא דרבינו פסק דלא כשמואל כמ"ש דסבר דאורחי' דארי גם לטרוף וכמ"ש לעיל ודו"ק בכל זה כי לע"ד ברור הוא בס"ד:
הלכה ז' והרי מפורש בתורה ושלה את בעירו וביער בשדה אחר צ"ע דזה בשן ורגל כתיב דאפי' ברה"ר פטורים וכבר עמדו בזה ע' סמ"ע וצ"ל דרבינו למד מדפטור בשן ורגל ברה"ר והיינו דשם יש רשות לבהמה להלוך והיינו כמ"ש הרי"ף דא"א לבעלים לילך אחריה תמיד ובקרן חייב דבהמה רעה בטבעה המכוונה להזיק חוב על הבעלים להחזיקה בביתו ולא להניחה להלוך בשוק במקום שבני אדם הולכים ולפ"ז אם באמת החזיקה בביתו ובהמת הניזק באה אליה והזיקתה מה חטאו הבעלים ומה פשעו הרי החזיקוה בביתם הלא אין עליהם חוב לשמור בהמת חברם הניזק מבוא אל ביתם ואדרבא החוב על חברם הניזק לשמור בהמתו שלא תלך לבית המזיק אשר אין לה רשות לבוא שמה זה הוא כוונת רבינו ז"ל
הלכה ט'. וכן אם היתה מיוחדת לבהמה. דברי רבינו הם כשיטת רש"י ור"ת חלק ע"ז דכיון דהיא מיוחדת לזה ולזה לשוורים הרי יש רשות לבהמה להכנס שם ולמה יתחייב והוי כרה"ר שיש רשות לבהמה לילך שם ולכך פטור בשן ורגל ע"ש דגרס מיוחדת לא לזה ולא לזה לשוורים אלא לחד ולזה ולזה לפירות ע"ש והנה אם טעם דפטור בשן ורגל ברה"ר כמ"ש הרא"ש דכיון דדרך הבהמה לילך בשוק דיש לה רשות לילך אין חיוב על בעליה לילך אחריה תמיד לשמרה א"כ גם כאן כיון דיש רשות לשור של המזיק לילך בחצר המיוחדת לזה ולזה לשוורים מה יוכל עוד לעשות וכי ישב וישמרנה בכל עת לכן דעת ר"ת דפטור על שן ורגל אבל הסמ"ע כתב הטעם דברה"ר כיון דיש רשות לבהמות לילך שם ה"ל להניזק לשמור עצמו מלהניחו בדרך שהכל דשין בה ע"ש בסי' שפ"ט ס"ק ט' א"כ הכא שהוא מונח ברשות הניזק מה ה"ל לניזק לעשות עוד לכך חייב המזיק דה"ל לשמור שורו וזה ברור בטעם פלוגתתן ודו"ק
והנה אנן קיי"ל סתם שוורים בחזקת שימור קיימי וא"כ אין על הבעלים אשמה כלל שלא שמרם דהא שמורים ממילא וע' פירש"י ט"ו א' ד"ה לאו בחזקת שימור ע"ש שפירש שרגילים בנגיחה וצריכין שימור משמע דלמ"ד בחזקת שימור קיימי א"צ שימור ע"ש ולכך לדידן קיי"ל דקרן ברשות הניזק ח"נ משלם אף דל"ש דהי' להניזק לשמור עצמו דהא בביתו היו הפירות שלו מ"מ משלם רק ח"נ משום דעיקר הטעם דעל המזיק לשמור וכיון דסתם שורים בחזקת שימור קיימי לא הי' צריך לשמרן ובדין הוא שיפטור לגמרי רק קנס הוא כדי לנטרי' לתורא וא"נ משלם וכיון דהטעם דרק על המזיק לשמור שורו א"כ בחצר המיוחדת לזה ולזה לשוורים דיש דיש להשור רשות ללכת ס"ל לר"ח דפטור אבל הברייתא דאתיא כר' טרפון דאמר משונה קרן בחצר הניזק נ"ש משלם משום דס"ל הטעם דשן ורגל פטור ברה"ר שיש לניזק לשמור עצמו שלא להניחם בדרך ולכך ס"ל דקרן ברשות הניזק נ"ש משלם דלא שייך דהי' להניזק לשמור עצמו דהא בביתו הוא לכך ס"ל אפי' מיוחדת לזה ולזה לשוורים מ"מ חייב כיון דל"ש דה"ל להניזק לשמור עצמו וא"כ י"ל שפיר כגירסת רש"י והרמב"ם ואעפ"כ לדינא דברי ר"ת נכונים ודו"ק:
הלכה י"א שהדבר ספק כו' ואם תפס הניזק גובה ממנו ח"נ ממה שתפס הראב"ד בה' גנבה פ"ב כתב דל"מ תפיסה וכאן שתק משמע דמודה להרמב"ם משום דשם הוא יותר ממה שהזיק כמ"ש הראב"ד שם בפירוש וכאן הוא פחות ממה שהזיק אבל בפ"ב מה' עבדי' כתב אין בקנסות תפיסה מועלת אלא במי שחסרו ממון וע"כ בכ"מ וע' בש"מ בשם הראב"ד והארכתי במ"א:
פרק ב' הלכה ב' הלח"מ הקשה דהא לפי דמסיק דר"פ קרי לי' תולדה דרגל לפטרה בר"ה תו אינו מוכרח דלר"פ פשיטא לי' הא דמבעיא לרבא אי צרורות מן העליה משלם ע"ש בלח"מ והנה כבר עמד בזה הרמב"ן ז"ל המלחמות בפרק ב' על הרי"ף דפסק ג"כ דפטור בר"ה ומשלם מן העלי' וכתב דיש לו לדקדק על הרי"ף בזה ע"ש וי"ל דבעיא דרבא הוא אם צרורות באמת לאו אורחי' אלא דאתי הלכתא לאגמורי דממונא הוא ולא קנסא וכמו שנראה להדיא מפירש"י ד"ה בח"נ צרורות דהלכתא גמירי דממונא הוא ולא קנסא ע"ש משמע דלולא ההלכתא ה"ל להיות ח"נ קנסא רק דאתי הלכתא ואפקי' לומר דממונא הוא אף דלאו אורחי' הוא והוא גזה"כ ולפ"ז אין לך בו אלא חידושו דלחייב בהודה מעצמו אבל לשלם מעליה מנ"ל ולכך משלם רק מגופי או נימא להיפך דלולא ההלכתא ה"ל אורחי' וראוי לשלם נזק שלם רק דאתי הלכתא ואפקי' דלשלם רק ח"נ וכנראה מדברי רבינו קצת בהלכה ב' שכתב חוץ מצרורות שאע"פ שתולדת הרגל הוא כו' חעפ"כ אינו משלם אלא ח"נ ע"ש ולהאי צד ודאי ראוי לשלם מן העלי' דהא דמשלם רק ח"נ חידוש הוא דחידשה ההלכתא ואין לך בו אלא חידושו וזה מבואר בבעית רבא דף י"ח דאמר שם לא מצינו ח"נ דמשלם מעלי' או דילמא לא מצינו כאורחי' דמשלם מגופו ע"ש ולפ"ז רבינו דמסתבר לי' כהצד הב' שכן פסק בהלכה ב' פסק שפיר דמשלם מן העלי' וז"ב:
והנה ז"ל הרמב"ן שם ואע"ג דלא אמר אלא לפוטרה ברה"ר משום דלאו מילתא ברירא הוא דליהדר מינה בהדיא עכ"ל משמע דהש"ס למסקנא מספקא לי' אי פליג ר"פ על רבא ופשיטא לי' דמן העלי' משלם או לא פליג והא דקרי' לי' תולדה דרגל היינו לפטרה ברה"ר ולפ"ז י"ל דהוי ס"ס ספק דילמא ר"פ פשיטא לי' דמשלם מן העלי' ואפי' אי מספקא לי כרבא מ"מ ספק הוא אי משלם מן העלי' ואפשר דס"ל להרי"ף ורבינו ז"ל דבס"ס מוציאין ממון ולכך פסקו דמשלם מן העלי' אבל לפטרה ברה"ר הוי ספק וקולא לנתבע ועוד דהא משמע בש"ס דלפטרה ברה"ר מסתבר יותר אף אי לשלם מעלי' מספקא לי' ודו"ק:
והנה מ"ש לעיל בדעת רבינו מדברי התוס' ד"ה לפטרו נראה בהיפך דאם מדינא משלם נ"ש וההלכתא אתי לומר דאינו משלם רק ח"נ א"כ אתי ההלכתא להקל עליו ולא להחמיר לכך מסתברא דאינו משלם מן העליה ע"ש והוא היפך ממה שכתבתי והנה הטעם דקרן אינו משלם אלא מגופו א"ש אי אמרינן דמן הדין לא משלם כלל דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי ורק דקנסי' רחמנא א"כ דיו שיפסיד שורו אבל יותר מזה לא קנסינן לי' וכדאמרינן בעלמא דיו שקנסת עליהם מכירה ע"ש אבל אי מן הדין משלם נ"ש אלא דהתורה חסה עליו ומחלה לו חצי הנזק אבל מדוע נקל עוד עליו שאם אין שורו שוה כ"כ או שאבד שיפטר לגמרי רק דגזה"כ הוא שלא ישלם אלא מגופו וחידוש הוא וז"ב
ומעתה אם נימא דצרורות מן הדין משלם נ"ש רק דהתורה גזרה דלא ישלם אלא ח"נ מסתברא דמעליה משלם ואין לומר דלא מצינו ח"נ דמשלם מעליה דח"נ דקרן מגופו משלם זה אינו דלא דמי לח"נ דקרן שהוא קנס ומדינא פטור לגמרי אבל ח"נ דצרורות דינא גמורה היא וכבר מפסיד הניזק חצי דמי נזקו ומדוע יפסיד עוד כל דמי נזקו ואמנם לר"פ דס"ל פ"נ דקרן הוא ממון גמור ומדינא ה"ל לשלם כולו רק דגזה"כ דלא לשלם אלא ח"נ אבל מדינא ה"ל לשלם נ"ש ואעפ"כ אמרה תורה דהח"נ רק מגופו שפיר דגם צרורות משלם רק מגופו דח"נ דצרורות דמי ממש לח"נ דקרן דשניהם ממון הם והתורה חסה עליהם וז"ב. ולפ"ז א"ש דהש"ס דאזיל אליבא דר"פ דהוא מרי' דשמעתא דתולדותיהן לאו כיוצא בהו שפיר י"ל דצרורות ח"נ מגופו משלם אבל אליבא דידן דפ"נ קנסא מסתברא דח"נ דצרורות דממונא הוא מעליה משלם וזה י"ל בכוונת דברי התוס' שכתבתי וגם דעת הרי"ף והרמב"ם א"ש והכל על מקומו יבוא בשלום ודו"ק היטב:
ועיין מהרש"א שעמד ג"כ בזה דאמאי לא אמר דר"פ ג"כ לפטרו ברה"ר אמר ותירץ דפשיטא לי' להש"ס דר"פ לשלם מן העלי' אמר ע"ש ולכך פסקו הרי"ף ורבינו וגם ברה"ר פטרוהו כמ"ש דזה מסתבר יותר כמ"ש לעיל דמוכח כן מהש"ס ודו"ק:
הלכה ה' הראב"ד השיג על רבינו דודאי ביעוט שינוי הוא דאי לא הוי שינוי א"כ שינוי לצרורות לרביע נזק היכא משכחת לה ע"ש והמ"מ כתב דהטעה כוונת רבינו דלא יצא לו מבעיא דרב ירמי' דההוא ודאי בכדרכן הוא וברה"ר פטור אלא מבעיא דרב אשי שהזכרתי יצא לו ע"ש והמל"מ כתב דקשה על דברי הראב"ד תרי דקדוקים דהא י"ל דאת"ל קאמר כו' ועוד איך שת לבו דרבינו מבעיא דרב אשי מפיק לה כו' ולע"ד דברי הראב"ד ברור מללו דהא מדכתב רבינו בהלכה ה' ואם תפס הניזק רביע הנזק אין מוציאין מידו שהדבר ספק שמא שינוי הוא ואינו תולדת הרגל שהרי בעטה מבואר מדבריו שהספק הוא אם הביעוט הוו שינוי וחייב עכ"פ רביע נזק או הביעוט אינה שינוי ופטור לגמרי ברה"ר דהא תולדת הרגל הוא ופטור ברה"ר והוא בעיא דר' אשי לפ"ד הה"מ משמע דאי הוי ביעוט ודאי שינוי אינו חייב ברה"ר אלא רביע נזק דאי חייבת ח"נ א"כ אפי' תפס ח"נ א"מ מידו אלא דבעי אי הוי ביעוט שינוי או לא ואולם בבעיא דר' ירמי' דבעי בהלכה ברה"ר וביעטה והתיזה צרורות אי לקרן מדמינן לה וחייבת או לרגל מדמינן לה ופטורה מבואר דבעי אי ביעוט הוי שינוי ולקרן דמי או אין שנוי ולרגל דמי ופשיט דתולדה דרגל הוא והיינו דהביעוט אינו שינוי וקשה א"כ שינוי לצרורות לרביע נזק היכא מ"ל ומה בעי רב אשי אי ביעוט שינוי הוא או לא הא הכא פשיט דשינוי הוא ועכצ"ל דרב אשי בעי את"ל דביעוט שינוי הוא מ"מ מסתפק אי מועיל השינוי לצרורות שישלם רק רביע הנזק או לא כפירש"י דלא מצינו תם דמשלם פחות מפלגא וכיון דהאי בעיא סלקא בתיקו ה"ל לרבינו לכתוב אם תפס הניזק חצי נזקו אין מוציאין מידו ועכצ"ל דזה לא מבעיא לרב אשי דודאי אי הוי ביעוט שינוי ודאי אינו משלם רק רביע רק דמבעיא לי' אי הוי ביעוט שינוי והא זה הוא בעיא דר' ירמי' ואזדא לי' מ"ש המל"מ די"ל דאת"ל קאמר וגם מ"ש איך לא שת לבו כו' כאשר יראה המעיין הישר הולך וסוף דבר לדעת הראב"ד הביעוט הוי שינוי ודאי רק רב אשי בעי אי מהני שינוי לחייבו רק רביע נזק או לא מהני וחייב ח"נ ולפ"ז אם תפס הניזק ח"נ א"מ מידו ובעיא דר' ירמי' הוא בצרורות כי ארחייהו ופשיט לי' דפטורין ברה"ר כהלכתא ודו"ק:
ואמנם י"ל דלעולם רב אשי באת"ל בעי אם ת"ל דביעוט הוי שינוי אי מועיל השינוי בצרורות לרביע נזק או אינו מועיל דלא אשכחן תם דמשלם פחות מח"נ ואין לומר דא"כ ה"ל לרבינו לכתוב דאם תפס הניזק חצי נזק אין מוציאין מידו י"ל דהוי לי' ס"ס שמא ביעוט לא הוי שינוי ופטור לגמרי ברה"ר דתולדה דרגל הוא ואת"ל דהוי שינוי שמא לא משלם אלא רביע הנזק דשינוי מועיל לרביע נזק ולכך אי תפס ח"נ מוציאין מידו עד כדי רביע הנזק וא"כ א"ש דברי רבינו ודו"ק:
והקושיא השנית דהקשה הראב"ד אפי' לגירסת הרמב"ם הא פשט לי' דתולדה דרגל הוא ולאו שינוי הוא י"ל כיון דרב אשי בתרא והוא בעי אם ת"ל דהוי שינוי יש שינוי לצרורות לרביע נזק וא"כ לרב אשי מספקא לי' והוא בתרא נקט רבינו כוותי' ודו"ק.
הלכה ה' הראב"ד הקשה מהא דהמשסה כלבו של חבירו בחבירו דחייב בעל הכלב כמ"ש פ"ב הי"ט וכתב הה"מ דשם נמי ח"נ חייב כמ"ש רבינו שם בביאור וכאן אינן מועדין זל"ז קאמר ובאמת הראב"ד כתב שם ואם הועד משלם נ"ש וא"כ אזיל לשיטתו והה"מ כתב שם דאפי' מועד אינו משלם רק ח"נ וראיה משור האצטדין דהכא ע"ש ולכאורה קשה דא"כ מאי פריך מהא דשיסה בו את הכלב שיסה בו את הנחש פטור מאי לאו פטור משסה וחייב בעל הכלב ומאי קושיא דילמא חייב ח"נ והאיבעיא הוא אי מועד משלם נ"ש ואמנם י"ל דזה לא צריך לבעיא דהא מוכח הוא משור האצטדין דלאו נ"ש משלם וז"ב ואמנם התוס' כתבו דלא דמי לשור האצטדין דשם האדם נלחם עמו להרגו ע"ש וא"כ אין ראיה משור האצטדין ולפ"ז שפיר מוכח כדעת הראב"ד ואולם רבינו כתב שוורין שמשחקין בהן ומלמדין אותן ליגח זה את זה משמע דאין האדם נלחם עמו ודו"ק:
הלכה ו' יש להסתפק אם נתנו במתנה ע"מ להחזיר אם הרשות משנה ומ"ש רבינו אבל אם השאילו כו' עמ"ש התוס' בנדה גבי חלוק ודו"ק:
הלכה ד'. הר"ן הקשה ג"כ אהא דאם הוחזקו נגחנין מעמידין אפטרופס ולריב"ח מעליית אפטרופס וקשיא ליה דהא אפטרופס שפשע חייב לשלם וא"כ היכא אמר דכי גדלי יתומים משתעי דינא בהדייהו ותירץ דאנן קיי"ל כר"מ דמועד שמירה מעולה בעי רק לגבי האפטרופס הקילו וסגי לי' בשמירה פחית' וכי מברר דנטר שמירה פחותה פטור והיתומים חייבין דממונן הזיק ע"ש ואמנם הרמב"ם פסק כר' יהודא דמועד שמירה פחותה סגי ליה וא"כ ממ"נ אי נטר שמירה פחותה גם היתומי' פטורין ואיך משכחת לה וצ"ל כמ"ש התוס' דהכא פטור מפשיעה משום דילמא ממנעי כו' דלא שייך דניחא לי' דלקריי' מהימן דרק לתקנת העולם נתמנה ולא לטובת היתומים ע"ש בר"ן ובחי' אנשי השם.
ואמנם י"ל דר' יוחנן דס"ל מעליית יתומים ולא מעליית אפטרופס דילמא ממנע ולא עביד היינו דס"ל כרבנן דמינוהו ב"ד לא ישבע דילמא ממנעי אבל ריב"ח ס"ל כאבא שאול דמינוהו ב"ד ישבע ולא חיישינן דממנעי דכבוד ויקר הוא להם שנתמנו ע"פ ב"ד וכן רצה בירושלמי לומר אלא דדחה אח"כ ורבינו ס"ל דזה דיחויא בעלמא היא ולכך פס ק כריב"ח דהא הלכתא פסקינן בהנזקין כאבא שאול וז"ב. והנה במ"ק הארכתי בזה:
והנה י"ל הא דאין מעמידין אפטרופס לתם דהא דמעמידין אפטרופס למועד היינו אף דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד כמ"ש תוס' ד"ה ור"י מ"מ מזיק שאני דמשום פסידא דניזק מקבלין והיינו במועד דאנו יודעין שהיתומים חייבין אבל ח"נ דקנס דכ"ז שלא נתקבל עדות ולא חייבוהו ב"ד אינו חייב אפי' לצי"ש כמ"ש תוס' בכתובות וא"כ ל"ש משום פסידא דניזק דכ"ז שלא יעמידו אפטרופס לא יתחייבו היתומים כלל וזה בכלל מ"ש רש"י בש"ס איכא דאמרי מפני שהוא קנס ולמה נעמיד אפטרופס הא עתה אינ' חייבין כלל וז"ב ואמנם לר"ע דאמר שותפי נינהו וכתב בש"מ בשם הראב"ד דחייב לצי"ש והב"ד אומרין לו שלם רק דאין כופין אותו שפיר מעמידין ואמנם לר"ע י"ל הטעם דלא יפסידו השור כמ"ש תוס' אלא דכתבו לר' ישמעאל מאי איכא למימר ולפמ"ש א"ש ולפ"ז י"ל דהרמב"ם ס"ל הטעם כמ"ש לעיל וס"ל דמ"ד אין מעמידין ס"ל כר' ישמעאל וכיון דהוא פוסק כר"ע שפיר פסק ודו"ק:
הלכה ו'. וכן שור שהועד בפני האפטרופסין. ע' מ"ש הה"מ אע"ג דמעקרא אוקמינא כו' רב פפא אמר אע"ג דבעלמא משנה הכא לא כו' הנה בש"ס דף מ' ע"ב פריך רישא לסיפא ומשני ר"י תברא ורבה אמר כו' ורב פפא אמר מדרישא רשות משנה כו' ורישא ה"ט דכ"מ שהולך רשות בעלים עליו והיינו אם הועד בבית בעלים והשאילו אבל הועד בבית שואל והחזיר לבעליו רשות משנה וא"כ אם מינו אפטרופסי' והועד בפניהן ונתפקח החרש כו' וחזר לבעליו ה"ל להיות רשות משנה וא"כ צ"ע דברי הה"מ דלפ"ז אוקמתא קמייתא לא נדחית מאוקמתא דר"פ ע"ש וצ"ע:
והנה לפי דמשני רב פפא דרישא ה"ט דכ"מ שהולך שם בעליו עליו והיינו כששאלו השואל מבעליו אבל כשהחזירו לבעליו שפיר הרשות משנה א"כ שפיר י"ל דמעמידין אפטרופס כשהוחזקו נגחנין היינו שנגחו ג"פ ומ"ש התוס' דת"ק ס"ל רשות משנה ז"א דהא ת"ק מיירי שנתפקח החרש ובטלו להו האפטרופסין וחזר השור לבעליו דאז שפיר הרשות משנה אבל במה שיצא מיד החרש ליד האפטרופס לא דכ"מ שהולך שם בעליו עליו וא"ש פירש"י דפירש שהוחזקו נגחנין כפשוטו שנגחו ג"פ ומעמידין אפטרופס לשוי' מועד ואם חזר ונגח משלם מעליה והיינו לפי המסקנא דר"פ וז"ב:
והנה הרי"ף השמיט האי דינא דהחזירו השואל לבעלים דבעלים משלמין ח"נ והשואל פטור דרשות משנה ותמה הה"מ ובאמת נראה דעת הרי"ף דת"ק דאמר חזר לתמותו ור' יוסי פליג עלי' וסבר דאין רשות משנה אף כשחוזר מיד אפטרופס לבעליו וה"ה כשמחזירו השואל להמשאיל וברייתא דהועד בבית שואל והחזירו לבעליו באמת תברא מי ששנה זו לא שנה זו ורישא ר' יוסי וסיפא ר' מאיר וקיי"ל ר' יוסי ור"מ הלכה כר' יוסי או דס"ל דרישא וסיפא ר"מ היא וברישא מודה דכ"מ שהולך רשות בעליו עליו אבל אנן קיי"ל כר' יוסי ואדרבה על הרמב"ם צ"ע דפסק לתרוייהו כמ"ש לעיל:
פרק ז'
הלכה בי. ע' בתוס' שנסתפקו אם מועד לקרן שמאל הוי מועד לקרן ימין או לא ע"ש והרא"ש פסק כר"א בר אהבה דצד תמות במ"ע ע"ש ולכאורה י"ל מהו דפריך לר' יוחנן דאמר מעליית יתומין ומי אר"י הכי והא אר"י אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ יש בשטר רבית כו' דהא עכ"פ היכא דיש טובה ליתומין נזקקין להן וא"כ כאן יש טובה ליתומין דאם נקבל עדות ויעידו בפניו ג"פ ויהי' השור מועד ואח"כ כשיחזור לרשות היתומים כשיגח עוד יהי' סגי בשמירה פחותה משא"כ אם לא יהי' אפטרופס אזי לא יעשה השור מועד למ"ד ליעודי גברא כמ"ש התוס' ד"ה ואם הוחזקו ואח"כ כשיחזור ליתומים ויגח יתחייבו ח"נ כשישמרו שמירה פחותה וכיון דיצמח טובה ליתומין שפיר מעמידין אפטרופס ומקבלין עדות שלא בפניהן ואמנם לדעת הרא"ש דפסק כר"א בר אהבה א"ש ואמנם למ"ד ליעודי תורא ג"כ א"ש דאפי' אם לא נקבל עדות עתה מ"מ כשיגדלו היתומין נקבל עדותן ויהיה אז מועד וסגי בשמירה פחותה גם אם נימא רשות משנה כדס"ל לתנא דמתני' ג"כ לא יגיע טובה להן דהא אפי' יעשה מועד עתה מ"מ כשיחזור לרשות היתומין יחזור לתמותו ויצטרך שמירה מעולה וז"ב ולפ"ז י"ל דרבינו לשיטתו דס"ל דלא אמרינן רשות משנה א"ש דלא פסק כר"א בר אהבה ודו"ק:
(הדבור הזה אינו שייך כאן ודרש זאת לא רציתי להשמיטו)
הנה רש"י פירש בפרק עשרה יוחסין בפלוגתא דר' יהודא ורבנן דר"י סבר אדם נאמן על בנו שהוא ממזר וחכמים אומרים אינו נאמן ופירש"י טעם דא"נ לרבנן שהוא קרוב ועמדו הראשונים אמאי לא פירש שהוא ע"א ואינו נאמן לפסלו והנה בפרק החולץ אמר רבינא דאמר לי' ר"י נאמן אתה לפסול בניך וא"נ אתה לפסול בני בניך ע"ש ופירשו התוס' דמתוך שאינו נאמן על בן בנו א"נ גם על בנו דאין סברא שבנו יהי' פסול ובן בנו יהי' כשר ע"ש ואמנם לפירש"י א"ש טובא דמיגו דבטל עדותו לגבי בן בנו שהוא קרוב בטל גם נגד בנו כמו בנותן מתנה לשני בני אדם ואחד מהן קרוב דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אבל אי הוי הטעם דהוא ע"א לא שייך דבטלה עדותו לגבי בנו דבעדות ע"א ל"ש דבטלה דהא ראוי הוא להצטרף עם אחר ולכך פירשו משום קרוב ולמר בר ר"א דס"ל אבי אביו כשר הא דא"נ הוא משום ע"א ובאמת לגבי בנו נאמן וא"ש ודו"ק :)