אור ברסלב
בית אל חלק ב (חדר ס) ליקוטים שונים

בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

(חדר ס) ליקוטים שונים

(חדר גט) הלכות ציצית

א הרא"ש סוף פ"ק דמכות הביא תשובת הרי"ף דאם שני עדים חתומים על שטר ונמצא אחד מהן קרוב או פסול והרחוק זוכר עדותו ולא ידע בקורבתו ש השני והכשיר הרי"ף השטר וחייבו שבועה ע"פ עדות הרחוק והקשה הרא"ש דא"כ ה"ל לומר בש"ס דשיילינן לעדים אם:

ידעו בקורבתו של הקרוב ע"ש גם בחדושי אנשי השם הקשו כיון דהרחוק זוכר את העדות יעיד לפנינו ומאי נ"מ:

אם ידע בקורבתו של השני או לא ע"ש:

והנה שני הדעות הובאו בש"ע סימן ל"ו ע"ש והרמב"ן הביא ראיה להרי"ף מהתוספתא דאם לא ידע דיש בהם קרוב או פסול תתקיים העדות בשאר והרא"ש דחה:

ראיה זו וכתב דהתוספתא מיירי בהמלוה דלא ידע דיש בהם קא"פ דאמרינן מסתמא לא הזמין רק הכשרים ולא קא"פ ע"ש ולע"ד נראה פירוש דברי התוספתא והרי"ף בע"א דהנה העיטור כתב דהיכא דאתו סהדי לבי דינא ואשתכח דחד מיני' קא"פ ואפסק הדין ואח"כ נתרחק תו לא מצי לאסהודי כיון דאיפסק בפסלות אמרינן עביד אינש לאחזוקי דיבורי' וכתב התומים דטעמא כיון דבשעה שראה העדות הי' פסול וידע דאין תועלת בעדותו לא דיקדק היטב ולכך לא מהני שוב עדותו בשנתרחק ע"ש ולפ"ז י"ל דאם נמצא אחד קא"פ דבכה"ג בטלה כל העדות אמרינן דגם הרחוק לא דיקדק היטב בעדותו דהא ידע דאין עדותו מועלת ולכך לא מהני אם מעיד אח"כ בפ"ע דאמרינן בשעה שראה העדות לא דיקדק היטב ומה שמעיד עתה הוא לאחזוקי דיבורי' וז"ב. ואמנם כשלא ידע בפסלות השני בשעה שראה העדות לא שייך זה דהא אז דיקדק היטב בראיית העדות דהא חשב דגם השני הוא עד כשר ויהיה עידותן עדות כשרה ולכך עתה כשמעיד בפ"ע יכול להעיד ולחייב הנתבע שבועת וא"ש דברי הרי"ף בתשובה ודו"ק:

ב הגאון נודע ביהודא הקשה על הרמב"ם דכתב דכל עדות בשטר ה"ל מד"ס שלא תנעול דלת בפני לוין דא"כ ע"א בשמר והלוה טוען א"י ה"ל משואיל"מ הא השבועה הוא רק דרבנן והא בשבועה דרבנן לא הוי משואיל"מ ע"ש ולע"ד נראה דלא קשה מידי די"ל נהי דהתורה אמרה מפיהם ולא מפני כתבם מ"מ כיון דהשטר נכתב מדעת שניהם א"כ לא גרע מקיבלו עליהם קא"פ דכשר ושוב מצאתי זה בספר יהושע להגאון מטארנפאל זלה"ה ולפ"ז קשה על הרמב"ם דכתב דעדות בשטר פסול מה"ת רק מדברי סופרים ונראה דהנה התומים דעתו דאם קבל עליו שני קרובים הוי רק חדא לריעותא דשם קרוב חד הוא והקצה"ח כתב דשפיר הוי תרתי לרעותא ע"ש ובחידושי החזקתי דעת הקצה"ח ע"ש ולפ"ז שפיר כתב הרמב"ם דעדות בשטר הוא מד"ס דאין לומר דה"ל כאילו קבלו עליהם קא"פ דז"א דהא שני העדים הם בכתב והוי כקבלו עליהם שני פסולים דהוי תרתי לריעותא ולא מהני קבלה וז"ב ומעתה א"ש קושית הנודע ביהודא דעד אחד בשטר שפיר הוי דאורייתא דבע"א הוי רק חדא לריעותא ומהני קבלתם ודו"ק ובזה יש ליישב תמיהת הגאון פני יהושע על כל גיטין לר' מאיר דס"ל עידי חתימה כרתי דה"ל מפי כתבם ויהיו כשרים רק מד"ס וזה תמוה ולפמ"ש א"ש דהא כתב הריטב"א דמה"ת ע"א סגי בגט דוכתב רק חד משמע ע"ש והגאון פ"י הביא זה כמה פעמים א"כ שפיר מהני קבלה וכיון דצריך שישמעו העדים מפי הבעל ה"ל כקיבלם ולכך כשר מן התורה ודו"ק:

ג בסימן כ"ח סעיף ד' ע' בב"י דכתב דמיירי שהוא מודה מקצת ובדיני ישראל היה שכנגדו נשבע. ונוטל ונוטל ולכאורה לפ"ד הראב"ד דאם ידע שהוא חשוד אינו נשבע ונוטל א"כ כאן דידע שהוא עכו"ם וחשוד אינו נשבע ונוטל ואמנם לטעמא דכתב רמ"א בסימן צ"ב סעיף ח' שאל"כ כ"א יעסוק עם החשוד וישבע ויטול אפשר דלא חששו זה בעכו"ם ואמנם לטעמא שכתב התומים בשם שיטה מקובצת דסבר וקיבל דהאמין לחשוד דאולי החשוד יטעון להד"ם או החזרתי וע"ש בקצה"ח א"כ שפיר קשה למה לי' העד ואמנם י"ל דהא דכשנגדו נשבע ונוטל ולא אמרינן דה"ל משואיל"מ כקושית התוס' י"ל דכתבו בב"ק דמה"ת חשוד נאמן בשבועה ע"ש דף ק"ח ד"ה תרי כפילי ע"ש ולכך כיון דמדרבנן הוא דפסול לא אמרו בו משואיל"מ וע' בשיטה מקובצת בבא מציעא ואמנם עכו"ם דמן התורה אינו נאמן ה"ל משואיל"מ מן התורה ואין שכנגדו צריך שבועה כלל ולפ"ז לא שייך כלל סברת הראב"ד הנ"ל דכאן בעכו"ם דמה"ת אסור למסור לו שבועה ודאי ה"ל משואיל"מ ומה"ת חייב דדוקא בחשוד דמה"ת כשר לשבועה וחז"ל לקחו ממנו השבועה בע"כ ונתנו על שכנגדו בזה י"ל דאם ידע וסבר וקבל לא תיקנו אבל היכא דמה"ת חייב לשלם בלא שבועת שכנגדו אין חילוק וז"ב:

ד הבית יוסף כתב ליישב הא דהחזנים נוטלין שכר להתפלל בשבתות ויו"ט דהא הוי שכר שבת ותירץ דהתנו מע"ש ומשום מצוה שרי ע"ש ויש להביא ראיה מהא דקוברי המת בי"ט א' דכשרים לעדות דסברי מצוה קעבדי וקשה הא שם נטלו שכר כפירש"י שם ובלא"ה פסולין עכ"פ מדרבנן וע"כ צ"ל דמצוה שרי והתם סברי מצוה קעבדי ודו"ק

ה בחולין דף י"ד והתניא חכם שאסר כו' הקשה מהרש"א דילמא לא ידע רבב"ח דרב אסר ותירץ דמ"מ רק לא ה"ל למעבד הכי לשדר לרבב"ח כיון דאין בהתירו כלום דהרי הוא אסר בתחלה ע"ש והנה למ"ש בהג"ה ביו"ד סימן רמ"ב סעיף ל"א דאפילו התיר הראשון דל"ש הטעם דשויא אנפשי' חד"א אין חבירו רשאי לאסור מפני כבודו של חכם ע"ש וכאן הא רב בעצמו שדרי' לקמי' דרבב"ח ומחל על כבודו וצ"ל דהטעם משים שויא חד"א כמ"ש שם הש"ך ס"ק נ"ט ובזה א"ש דמשני רב לא מיסר אסר ולא שויא חד"א עדיין וערש"י שכתב דהכא הוי לי' למיסר ולא שבקוהו ושדרי' לקמי' הרבב"ח ור"ל דלב' הטעמים א"ש:

ו היש"ש כתב דכלי שנתערב לא הוי דשנ"מ דההיתר לא בא ממילא ול"צ לטעמא דצריך להוציא עליו הוצאות דכתב רמ"א והש"ך השיג עליו דהא נדרים הוי דשל"מ אף דההיתר אינו בא ממילא עיו"ד סימן ק"ב בש"ך ס"ק ח' ואני תמה דהרי הר"ן כתב בנדרים דף נ"ט ד"ה אלא תרומה מאי מצוה איכא וז"ל וכיון דאין ההיתר בא ממילא ומצוה ליכא לתשולי עלה לא הוי דשל"מ ע"ש וא"כ לא קשה מנדרים דמצוה לאתשולי עלה כדאמרי' שם וז"ב:

ז והנה הש"ך כתב שם שצריך להשהותו עד למחר ואף דננ"פ אסור מ"מ מדאורייתא שרי ע"ש וזה צ"ע דמ"ש הפלתי ראיה מהא דכתב הר"ן בפסחים גבי חמץ דהוי דשל"מ לאחר הפסח יהיה מותר מדאורייתא ז"א דהא באמת לדידן חמץ בפסח לא הוי דשל"מ כמ"ש הלה"כ סי' צ"ג וגם הר"ן עצמו השיג על הסוברים כן דאילו היה דשל"מ מדאורייתא היה אפשר לומר כן אבל עתה דהוי מדרבנן איך יהיה דשל"מ דמדרבנן גם אחר הפסח יאסר ע"ש ואמנם י"ל דהא דהוי נדרים דשל"מ דמצוה לאתשולי עלייהו היינו כפירח"י דודאי ישאל עליהם כיון דמצוה לאתשולי עליהו וכן הכא כיון דאסור להשתמש בהכלי ומדרבנן ודחי יגעילם כדי להשתמש בהם אך ע"ז כתב רמ"א דצריך להוציא הוצאות להגעילו ואף דמדאורייתא יוכל להשהותה מענ"ע מ"מ הא דשל"מ דרבנן ומדרבנן יהיה אסור ואי דיגעילנה הא יוציא ולכאורה י"ל דאי נימא דהוי דשל"מ דישרנה אחר מעל"ע ויהי' מותר מה"ת דהא הוא זילזול לדרבנן כמ"ש הרדב"ז אך שם הוא לחומרא הבל אין לעשות קולא בזה וזה יש לכוין בר"ן שם בדברי האומרים דהוי חמץ דשל"מ ע"ש ודו"ק:

ח בש"ע חו"מ סי' ס"ז ס"ו תבעו המלוה וכפר ונשבע לו ע' ב"י דיישב דברי הרמב"ם דהשמיט ונשבע דכיון דכשביעית משמט החמשים שהודה ממילא גם השבועה שבאה מחמתה משמטת ע"ש ולפ"ז אם תבעו חמשים מלוה וחמשים פקדון והודה בנ' פקדון עסי' פ"ח סעיף י"ט אין השבועה נשמטת והוא דין חדש:

והנה התוס' כתבו דפרוזבול א"צ ב"ד מומחין ואפשר דזה משום נעילת דלת שלא יצטרך לחזור אחרי מומחין כמו דסגי בג' הדיוטות משום נ"ד ועיין. ונראה ראיה לזה מהא דפרוזבול כשר והא בעינן דו"ח והוי עדות שאאילה"ז וע"כ דבטלוהו לדרישה וחקירה משום נעילת דלת וז"ב ובזה א"ש סמיכות דברי התוס' דאחר שהביאו דעת ר"ת דפרוזבול א"צ ב"ד כרבינא ורב אשי כתבו תנן פרוזבול המוקדם כשר כו' ופירשו המשנה ועמד בתומים מה זו סמיכה לדבריהם ולפמ"ש א"ש טובא דזה ראיה לדברי ר"ת ודו"ק:

ט בסימן ס"ז סעיף י"ב התומים הביא ראיה דאפי' יותר מדמי המשכון משתמט מהא דמכות דף ג' אומדים כמה אדם רוצה כו' ופריך למ"ד הלוהו לעשר שנים שביעית משמטת כולי בעי לשלומי ומשני במלוה על המשכון וקשה מה הפסידוהו העדים דאמרו עד נ' יום הא המלוה נאמן עד כדי דמיו ע"ש י"ל דמיירי דאמר המלוה בפני עדים ממושכן הוא בידי בכך וכך ולזמן ל' יום דאינו נאמן במיגו ועוד י"ל דהא טעמא דהפוסקים דהיותר מדמי המשכון לא משתמיט דלא קיי"ל כשמואל דאבד קתא דמגלא אבד כולו דמה"ת נימא דקבלו בעד כל החוב וכשיאבד הקתא יאבד כל חובו ואפי' פירש כן בפירוש דעת הש"ך דהוי אסמכתא עסי' ע"ב אבל כאן דאם לא יקבלו בכל חובו ישמט שביעית כל היותר מחובו וא"כ אדרבה טובה הוא למלוה שיקבלנו בכל חובו וכ"ע מודי לשמואל וז"ב:

י הרב ט"ז השיג על הסמ"ע בסעיף ל"ז דכתב דהנייר של מלוה הוא כו' וכתב דהנייר לא הוי משכון דלא נקטי' בתורת משכון ולכך משמט אף כנגד הנייר והא דשמין את הנייר במקדש בשטר היינו דכיון דיהיב לה הנייר לשם קידושין ואדם יודע דאין מקדשין במלוה הרי דעתו על הנייר ליתפס למשכון כו' ע"ש בע"ז ועפ"ז נראה ליישב קושית הרשב"ח הובא בש"ך סימן ס"ו ס"ק ע"ו אהך, י"א דבמחל החוב צרך הלוקח להחזיר את הנייר ללוה א"כ קשיא דרבנן אדרבנן דאיך אמרו שמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת הא לא סמכה דעתה דילמא מחיל ותצטרך להחזיר הנייר ללוה ע"ש ולפמ"ש הטורי זהב א"ש דבאמת הנייר לאו למשכון אתכסי' וכך אף נגד הנייר מחול ולכך צריך הלוקח להחזיר הנייר ללוה אבל התם במקדש בשט"ח כיון דקידשה בהנייר חזינן דלמשכון אתפסי' דאדם יודע דאין מקדשין במלוה וא"כ כיון דהנייר הוא כמשכון ולכן נגד הנייר אינו מחול וא"צ האשה להתירו ללוה כשימחול ולכך ס"ל לרבנן שמין את הנייר וז"ב:

יא ובזה, א"ש קושית התוס' אף כשאין בנייר ש"פ תהיה מקודשת שמא ש"פ במדי ולפמ"ש א"ש דהא עיקר הטעם דשמין את הנייר משום דאתפסי' למשכון נגד דמי הנייר א"כ מה בכך דהנייר ש"פ במדי כיון דבמקומו אינו ש"פ ואי לא אתפטי' למשכון רק נגד חובו פחות מש"פ וא"כ כל הקב מחול חוץ מכחות מש"פ ולא נשאר לה לקידושין רק פחות מש"פ ולכך אינה מקודשת ודו"ק היטב:

יב דעת הרמב"ן דבכתב יד דאינו גובה ממשעבדי יכול לומר פרעתי דכל דאינו גובה ממשעבדי לא חש להניחו בין ולא שייך חזקה שטרך בידי מה בעי ע"ש וסברתו נראה כמ"ש התומים בסימן ס"ח ס"ק ג' דבשט"ח דטרח למסור שטר בפני עדים ש"מ דלא יהא נאמן לומר פרעתי דלענין להד"ם היה די לו בעדים לחוד ושטר כזה אין מניח ביד דמלוה משא"כ כתב ידו אינו חושש להניחו בידו ובזה לא ה מה שהקשו הש"ך והמל"מ מהא דשטר שאין בו אחריות דמוכח בב"מ דף י"ג דאינו נאמן לומר פרעתי ובזה לא קשה מהא דשבועות דמשני אהא דמקשה שבועת שומרים היכא משכחת לה ליה מן במיגו דהחזרתי ומשני דאפקיד ע בשטר והא שם אליבא דרב ושמואל משני ורב ושמואל ס"ל דשעבודא להו דאורייתא ואפילו מלוה בשטר אינו גובה מלקוחות מדאוריירא ע' בש"ך סימן ל"ט ס"ק א' וא"כ כיון דמדאורייתא אינו גובה מלקוחות א"כ נאמן לומר החזרתי וא"כ הד"ל ש"ש דהוא מדאורייתא היכא משכחת לה ובאמת לדעת רש"י דבשטר אפי' לרב ושמואל שעבודא דאורייתא א"ש ולאה דאפילו בשטר שעבודת לאו דאורייתא צ"ל כתירוץ הפוסקים דהוי מיגו לאפטורי משבועה וי"ל דלכך השמיטו הפוסקים לקמתא זו דכא דבלא"ה לרבה ולאידך אמוראי אמוראי צ"ל הטעם דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן שוב ל"צ לדחוקי בהאי אוקמתא דחיקא ונקטינן כפשטי' דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן:

יג בש"ך סימן ס"ט הביא בשם אביו הגאון זלה"ה ראיה להע"ש דחתימה חלקה לא מהני מהא דכתובות דף כ"א דאמר אביי לא לכתוב אינש חתימת ידו אחספא דילמא משכחי' אינש דלא מעלי וכתב עלי' מה דבעי ואמאי צריך לומר וכתב עליו מה דבעי הא אפילו לא יכתוב עליו כלום יוכל לתבעו אלא ודאי דלא מהני חתימה חלקה בלי כתיבה ע"ש בס"ק ח"י:

והנה הסמ"ע חלק על הע"ש וכתב דנאמן ואין הלוה יכול לטעון דילמא מצא שחתם עצמו בסוף מגלתא כמ"ש הש"ך דהא כבר הזהירו חז"ל דלא לחתום אינש אסופא דמגילתא ואם הוא עבר ועשה כן איהו אפסיד אנפשי' אבל אביי דאמר לא לחתום אינש אסופא דמגלתא שפיר הוצרך לסיים וכתב עליו מה דבעי דהא תחלת תקנתא דרבנן משום הכי הוי אבל לדידן דכבר תיקנו חז"ל שוב לא מצי הלוה לטעון חתמתי שמי אסיפא דמגלתא וזה ברור. ובזה א"ש דלמאי הוצרך הש"ס להזהיר דלא לחתום אינש אסופא דמגלתא כל אחד יזהר בנפשו דלא ליתי לי' תקלה ואמנם לפמ"ש א"ש דנ"מ לדינא דתו אינו נאמן לטעון חתמתי שמי אסיפא דמגילתא וזה מצאו ודו"ק היטב

יד המהרי"ק בתשובתו כתב על מי שחייב שבועה דאורייתא ומת דבניו א"צ לשלם והביא ראיה מהא דאמרינן בריש המפקיד גבי שומר אמר הריני משלם ומת ואמרו בניו אין אנו משלמין מהו מהדר קא הדרי בהו כו' משמע בהדיא דאי בעי מהדרי בהו ואין חייבים לשלם כו' ע"ש:

והנה לפמ"ש הרא"ש דאינו מקנה לו כפילא אלא אחר שמשביעין אותו שבועה שאינו ברשותו ע"ש א"כ ע"כ צ"ל דמיירי שכבר נשבע שאינו ברשותו ולפ"ז והפוסקים דעיקר שבועת שומרים הוא שאינו ברשותו והשאר הוא ע"י גילגול וא"כ כיון דכבר נשבע השומר שאינו ברעותו שוב נפקעו כל השבועות ורק ע"י גילגול חייב לישבע והנה הקצה"ח כתוב דזה תליא במחלוקת הקודם במשואל"מ היכי דלא ה"ל למידע דלהרמב"ם אפילו דלא ה"ל למידע חייב א"כ גם אם חייב ש"ד ומת אפשר דהוי משואל"מ ע"ש בסימן ס"ט ס"ק ז וכן בנה"מ ולפ"ז כיון דאין כאן אלא שבועת גיבול ובזה לא אמרינן משואל"א כמ"ש המחבר בסימן ע"ה סעיף ט"ו לדיעה קמייתא דהיא העיקר וא"כ שפיר בניו פטורים אבל מי שנתחייב שבועה גמורה מדאורייתא ומת י"ל דבניו חייבים וכן הניח הקצה"ח דין זה בצ"ע ע"ש עוד הארכתי בתשובת שאלה בדין המהרי"ק הנ"ל ולקצר אני צריך:

טו הרמב"ן הבי דעת בה"ג דהא דאמרי' אימ' דאמ' רבי יצחק שמשכנו שלא בשעת הלואתו אבל משכנו בשעת הלואתו לא אמר שקונה משכון זה מיירי דלקח שטר דאז על השטר סמיך ולא על המשכון ע"ש ואמנם לפ"ז קשה לי מאי פריך ותסברא אימר דאמר ר' יצחק שלא בשעת הלואתו בשעת הלואתו מי אמר הא זה רק כשלקח שטר והא הברייתא מיירי שלא לקח שטר דהא בסיפא תני אבל הלוהו אלף זון בשטר כו' וא"כ ברישא מיירי בלא שטר ושפיר פליגי בדר' יצחק דר"א סבר דלא כרבי יצחק ור"ע ס"ל כרבי יצחק ולפירוש התוס' דבשטר לאו אורחי' ליתן משכון תיכף אלא שלא בהלואה י"ל דגם ברישא מיירי בשטר וסיפא מיירי שנתן לו המשכון אח"כ שלא בשעת הלואה ורישא מיירי שנתן לי משכון תיכף בשעת הלואה ואף דלא נזכר שטר ברישא מ"מ יש לדחוק כן אבל פירש"י קשה ומוכח דלא כבה"ג. ואמת נראה דבה"ג כתב זה כדי לתרץ קושית התוס' ד"ה והא אידי ואידי הלוהו על המשכון קתני דהקשו מהא דפרק השולח תנן המלוה על המשכון אינו משמט וכן מפרק כל שעה דתנן ישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו עובר עליו משום דר' יצחק ע"ש ולדעת בה"ג א"ש דשם מיירי שלא לקח שטר ובכה"ג אפילו בשעת הלואה קני מדרבי יצחק וא"ש והא דפריך אימר דאמר ר' יצחק צ"ל כמ"ש לעיל לפירוש התוס' ולא כפירש"י וע' תוס' ד"ה דברי הכל ודו"ק

ובזה א"ש הא נוסחא דהביא הרמב"ן ואלא קשיא לרבנן האי המלה על המשכון דמחקן הרמב"ן וכתב דאין זה מחכמי הש"ס ע"ש ואמנם יש לפרשו דלפי' הבה"ג א"ש הא דהמלוה על המשכון דאינו משמט די"ל דמיירי דנא לקח שטר והכא מיירי דלקח שטר וכמ"ש אבל למאי דמוקי לה במלוה צריך למשכון וע"כ בהתנה כמ"ש בית יוסף וח"כ א"א לומר דסיפא דנתן המשכון אח"כ שלא בשעת הלואה דהא תנאי לא והני אלא בשעת הלואה כמי שהקשה הקצה"ח ומוכח דלא כבה"ג וקשה מהא דהמלוה על המשכון ודו"ק:

ובחידושי ביארתי היטב ועתוס' ד"ה דברי הכל דפירשו דבלא שטר אפילו בשעת הלואה קונה משכון היינו מדשמואל ולפ"ז א"ש דפריך ותסברא דהא השתא ס"ד דכ"ע ל"ל דשמואל ועיין:

תם חלק שני וסליק ס' בית אל ש"ל ב"ע.

סוף הספר

תוכן העניינים

בית אל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה