בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
(חדר נז) לקוטים במסכת חולין · דף פ"ג
תוס' ד"ה דאמר ר"ז נראה דאם אמר בפירוש הרי עלי מנחה של ס"א עשרונים בכלי א' לכאורה הוי כאומר הרי עלי עולה ע"מ שאקריבנה בבית חוניו דהוי מתנה עמש"ב ויקריבנה בבהמ"ק ואמנם כיון דאם לא בלל יצא לא הוי מתנה עמש"ב ולכן פריך דיקריבנה בכלי א' ומשני ראוי לבילה בעינן ושפיר הוי מעמש"ב ולכן יקריבנה בשני כלים ודו"ק וזה כוונת התוס':
והנה בהגמי"י כתב שחט עוף ואח"כ שחט עוף אחר ונתנבלה בידו חייב לכסות והקשו עליו מהא דשחט חיה ואח"כ בהמה פטור ולראה דהב"ח פסק דאם בדק הסכין לאחר שחיטה ונמצאת פגומה דפטור מלכסות והיינו דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת והוי כודאי נבלה וע' פמ"ג ולפ"ז י"ל דאם שחט עוף ובדק הסכין ונמצאת כשרה ואח"כ שחט עוף ובדק ונמצאת פגומה דאף לדעת הב"ח חייב לכסות דנגד חזקת אמ"ה יש חזקת חיוב לכסות מחמת עוף הראשון ואוקי חזקה להדי חזקה וחייב לכסות מספק וזה כוונת הגמי"י לדעתי ודו"ק:
תוס' ד"ה ולפרקנהו משום שחיטת קדשים דהוי שחיטה ראוי' לר"ש כו' נראה כוונתם דלכאורה קשה לפי תי' שני אמאי אמרי' רבי סבר לה כר"מ בהעמדה והערכה הל"ל דלא ס"ל כר"ש בהא דכל העומד לזרוק כזרוק דמי וע"ז כתבו דר"ש ס"ל בהאי ענינא דשחיטת קדשים גופא דכל העומד כו' לענין שחיטה ראוי' ול"ש לומר דבהאי ענינא גופא סבר רבי כוותי' בחדא ופליג בחדא ודו"ק:
תוס' ד"ה בעי העמדה ע"פ דבור תוס' זה ולפי תי' ה"ר שמעי' תבין מה שכתבו תוס' שם דף למ"ד ד"ה והתנן דאין זה משנ' בשו' מקו' אלא דמוכח ממתני' דהעור והרוטב דתנן השוחט בהמה טמאה כו' והיינו דעפ"ז א"ש תי' ה"ר שמעי' ודו"ק ועפ"ז נפשט לי מה שנסתפקתי בשוחט עוף לחולה בשבת אם ישחוט ב' סימני' ולפ"ז א"ש כיוון דשחט בה סי' א' וכשרה לאכילה תו ה"ל כמתה וכמחתך בבשר בעלמא וע"ל דף ל"ג הרוצה שיבריא כו' והתם כבר הותר בשחיטה ולרב אחא ב"י אסורה לנכרי דלישראל ה"ל כמתה כיון דמותרת לו אבל לנכרי ה"ל כחיה ולא קיי"ל כן דמי איכא מידי כו' ור"ל כיון דלישראל הוי כמתה אין שייך לומר דלנכרי ה"ל כחיה ובזה י"ל קושית תוס' שם ד"ה א' ישראל דהקשו מיפת תואר ולפמ"ש א"ש דהכא שאני דנחשוב לזה כחיה ולזה כמתה לא שייך משא"כ שם י"ל דלזה אסורה ולזה מותרת כמובן למשכיל ודו"ק. תוס' ד"ה יצא זה י"ל דכ"ז לר"ש דס"ל כל העומד כו' וא"כ א"ש דדם קדשים כיון דאוקימנא בקדשי מזבח א"כ סופו להתמצות על המזבח ויצטרך גרירה משא"כ בניתז על הסכין ולפ"ז גם בשחט חיה ואח"כ בהמה על דם החיה הרי בשעה ששחט הבהמה לא היה סופו להצטרך גרירה וא"כ קשה לגררי' כמ"ש תוס' לעיל ד"ה שחט וצ"ל כיון דהי' בדעתו לשחוט עליה בהמה הוי כמו סופו להצטרך גרירה וז"ב ובזה א"ש הא דכתב הגהמי"י בשחט עיף ואח"כ שחט עוף ונתנבלה דצריך כיסוי והיינו דשם לא היה סופו להצטרך גרירה דהא יכול להיות שלא יתנבל וזה לע"ד נכון. ובזה א"ש הא דהשמיט הרמב"ם הא דר' יונתן בן שאול ועמדו המפרשים בזה ולפ"ז י"ל דריב"ש ס"ל כר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי וכיון דאזלי' בתר סופו שפיר א"צ כיסוי דהא סופו להצטרך גרירה אבל לדידן דלא קיי"ל כר"ש בהא י"ל דשפיר חייב לכסות ולכך השמיטו הרמב"ם ודו"ק:
וראיתי בפלתי דנתן טעם לדברי הגהמי"י דהא דחיה ואח"כ בהמה לא יכסה אף דלמטה דם חיה מ"מ מי יבחין אם דם חיה תחתיו ויסבור דהא דלמעלה דם חיה ויתיר חלבו משא"כ בעוף על עוף ע"ש וזה צ"ע דלמה בעוף על עוף לא חיישי' דיאמרו דכשרה הוא ויתירוה לאכול והנה התוס' כתבו כאן סברת חדשה דהא דמפרכסת כחיה לענין פדיון היינו בטמאה או שלא נשחטה לגמרי אבל אם נשחטה כראוי וכשרה ה"ל כמתה ע"ש ולא כן נראה מהרמב"ם פ"א מה' אה"מ דכתב אם נשחטה ה"ז תפדה כ"ז שהיא מפרכסת ע"ש ובלח"מ כתב דהוא מש"ס חולין דתני כ"ז שהיא מפרכסת יש לה פדיון ואמנם לדעת התוס' הנ"ל ליתא וכמ"ש ולכן הנכון כמ"ש הכ"מ דרבינו למד זה מפ"ק דמעילה י"ט דתני קדשי מזבח תמימים ונעשו בע"מ ר"מ אומר יקברו וחכ"א יפדו ומ"ש הלח"מ דרבנן דשם ס"ל דקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה ע"ש אמת דכן פירש"י שם אבל התוס' בתמורה ל"ג הקשו ולר' יוחנן דאמר לרבנן ולר"ש קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה מא"ל וסבר רבינו דרבנן סברו דיכול לפדותן כשהם מפרכסין ור"מ דאמר יקברו ס"ל דמפרכסת כמתה ופסק רבינו כחכמים והכא פריך אי אתי מתני' כר"מ דסתם מתני' ר"מ ודו"ק:
שם אמר ליה יעקב מינאה כו' א"ל עליך אמר קרא מלת עליך אינו מובן כ"כ ונראה דלכאורה י"ל דהאי תשפכנו כמים בא להזהיר שלא יאספנו בגומא כאשר הוא חוק המינים לע"ז כדפירש"י לעיל דף מ"א א' וב' במשנה שלא יחקה את הצדוקי' ע"ש ולכך אמר שתשפכנו כמים הנשפכין והנגרים ארצה מבלי מאסף ולפ"ז אין הוכחה מזה דאין בהמה טעון כיסוי ואמנם השואל הזה הי' יעקב מינאה ולמין הזה לא הי' יאות לפרש המקרא כן דהא זה חוק למיני' לעשות כן וע"כ אמר לו עליך אמר קרא כלומר לשיטתך ק מוכח זה מקרא ודו"ק:
ע"ב תוס' ד"ה כיסוי ע"ש בביצה ז' ובתוס' שם דהש"ס רצה לשנויי אליבא דהלכתא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ויו"ט עשה ול"ת ע"ש והנה הוכיחו האחרונים דלמאן דל"ל מתוך עשה דוחה ל"ת ועשה דאל"כ ל"ל קרא דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט ע"ש ורבה בביצה י"ב ל"ל מתוך וא"ש לדידי' דודאי כיסוי דוחה יו"ט ולא גזרי' משום כתישה דעשה דוחה ל"ת ועשה אבל ספק לא דחי דגזרי' משום כתישה ע"ש ולכך ודאי אין דוחה שבת דגזרי' משום כתישה דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וא"ש הק"ו ובשמעתין רבה מותיב לה וי"ל דברייתא כר"ע אתי דל"ל מתוך ודו"ק:
תוס' ד"ה תקיעת שופר ע' מהרש"א שהקשה הא בשבת לא אסרו משום שבות דתקיעה ע"ש והנה לפמ"ש המ"א בשם מהר"ם מפאדווה דלכך לא גזרו בתקיעה משום שמא יתקן כלי שיר דא"כ גם ביו"ט יאסר וא"כ יתבטל חצות התורה מכל וכל וא"כ ל"ק קו' מהרש"א דבשבת לא נוכל לומר משום איסור תקיעה דא"כ יתבטל כל מצות תקיעה לכך הוצרכו לומר משום שמא יעבירנו ד"א דל"ש ביו"ט אבל בספק איש ספק אשה שפיר נוכל לומר משום איסור תקיעה דבזה ל"ש שתתבטל שתתבטל מצות תקיעה דהא בודאי איש שפיר שייך המצוה ואעפ"כ לא גזרו ודו"ק
וי"ל עוד דהא ודאי מצוה דאורייתא לא שייך לבטל משום איסור דרבנן ולכך הוצרכו לגזור שמא יעבירנו ד"א דזה איסור דאורייתא אבל קשה הא יש תקיעות דרבנן דמה"ת אין חייב אלא תשעה קולות ואות' הי' ראוי לבטל בספק איש ספק אשה משום איסור תקיעה ביו"ט וא"ש הכל וע' ט"ז באו"ח:
ולכאורה הי' נראה דכסוי אף שאין בה מלאכה כלל מ"מ הואיל והיא מצוה י"ל אחשבי' רחמנא כמו בשרפת חלה דכתב רש"י דאפי' להאכילה לכלבים אסור ולפ"ז י"ל דלכך אין ודאה דוחה שבת ואמנם ספקה שפיר דוחה יו"ט דממ"נ אם חיה הוא הא אפי' ודאי חיה מותר ביו"ט לכסותה והיינו דל"ש לאסרה משום מלאכה דהא כיון דלא הי' אפשר לכסותה הי' ג"כ אסור לשחוט כמו כוי וא"כ הוי צורך אוכל נפש ואם בהמה היא א"כ אינה מצוה ואינה מלאכה כלל ואין כאן קו' וצריך לומר דבשלמא בחלה כיון דיש בעולם מלאכה גמורה דהיינו שריפה גם להאכילה לכלבי' אחשבי' למלאכה ודו"ק:
והנה יש למצוא מקום לשחוט כוי ביו"ט היינו לשחוט עליו עוף ולכסות את דמו וכדקיי"ל שחט בהמה ואח"כ שחט חיה חייב בכסוי ואף דליכא עפר למטה מ"מ אין מעכב ואמנם הטעם כדר"ז דס"ל כל הראוי לבילה כו' וכאן א"א ליתן עפר למטה דא"כ אתי להתיר חלבו כשיראו דנתן עפר למטה ואמנם יש להסתפק אם נקרא זה אין ראוי לבילה דהא רק מדרבנן אסור לכסות דילמא אתי להתיר חלבו וצ"ע והנה דעת הרר"י דעל כסוי דכוי מברכין דספק תורה הוא והרא"ש כתב דאין מברכין ע"ש והנה לכאורה יש ראי' דמברכין דאל"כ מאי חיישינן להתרת חלבו הא יראו דאין המכסה מברך ומוכח דספק הוא ואמנם י"ל דאכתי יש חשש דישחטו עמו עוף ויברכו על כסוי עוף וממילא יפטר מברכת הכוי ע"כ משום לא פלוג חשו חז"ל ואסרו לשחוט כלל אך לפמ"ש בכה"ג שפיר יש תקנה לשחוט העוף על הכוי וכמ"ש ואפשר דמזה ראי' למ"ש הרמב"ם דהשמיט הא דר' יונתן בן שאול ואין להאריך:
שם דילמא דעבר ושחט לדעת הרמב"ם דבמזיד ה"ל מומר א"כ הוו נבלה ופטור מכיסוי לכ"ע ול"ש דאין כיסוי דוחה שבת וצ"ל דבשוגג מיירי וכיון דלא נתנה שבת לדחות גם הכסוי אינה דוחה ולפמ"ש לעיל א"ש דאחשבי' רחמנא והוי מלאכה רק דבשוחט לחולה דניתנה שבת לדחות גם הכסוי נדחה וביו"ט אם שוחט שלא לצורך י"ל דג"כ אינו מכסה לדידן דקיי"ל יו"ט עשה ול"ת ודו"ק: