בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
(חדר נז) לקוטים במסכת חולין · דף מ"א
לצעורי קא מכוון לכאורה קשה הא יצטרך לשלם לו ומה שייך לצעורי קא מכוון ונראה דהא קיי"ל היזק שאינו ניכר לאו שמי' היזק והא דבמזיד חייב היינו שלא יהא כ"א הולך כו' ולפ"ז י"ל דכאן העמידו על דין תורה דפטור מלשלם ול"ש שלא יהא כ"א הולך ומנסך יינו של חבירו דכיון דפטור מלשלם לא יהא אסור דאמרינן לצעורי קא מכוון וז"ב ובזה י"ל דטעמא דר"ה דלא ס"ל האי סברא לצעורי קא מכוון משום דהוא ס"ל הזק שאינו ניכר שמי' היזק וא"כ מדינא חייב לשלם ול"ש לצעורי קא מכונן דהא יצטרך לשלם ואיך יעשה לצעורי והסברא שכתבתי ל"ש דהא מדינא חייב ובזה י"ל טעם הרמב"ם דפסק דלא כרב הונא וע"ש בכ"מ דנדחק ליתן טעם לדבריו ולפמ"ש א"ש דהא הרמב"ם פסק דהיזק שאינו ניכר לאו שמי' היזק ולכך ס"ל כר"נ ור"ע דלצעורי קא מכוון וז"ב. ובזה נראה ליישב מה שהקשה ההפלאה אהא דאמר בגיטין היזק שא"נ שמי' היזק והא דבשוגג פטור כדי שיודיעו והקשה הא מיירי בישראל מומר וא"כ אפי' יודיעו לא יהי' נאמן ולפמ"ש א"ש דלמ"ד היזק שא"נ שמי' היזק לא אמרי' כלל האי סברא דלצעורי קא מכוון ול"צ לאוקמי כלל במומר אלא בישראל גמור וא"ש ודו"ק:
והנה בחי' כתבתי הטעם דבאית לי' שותפות מצי לאסור דכיון דנאסר משום התערובות א"כ ה"ל מעשה רבה ושוב יאסור יאסור גם חלק חבירו לדעת ר"ח שהבאתי לעיל ובזה י"ל הא דהקשו דה"ל לברור חלקו ולהפרישו ויהי' חלק חבירו מותר ולפמ"ש א"ש דכיון דעכ"פ קודם שהוברר חלקו הי' כל היין אסור מפני התערובות ונאסר גם חלק חבירו דה"ל מעשה רבה וכמ"ש א"כ אפי' יברור חלקו לא מהני דהא גם חלק חבירו נאסר ודו"ק. ואמנם זה קודם דידעינן סברת לצעורי קא מכוון אבל למסקנא דאמר לצעורי קא מכוון א"כ מה בכך דה"ל מעשה רבה הא אפי' במעשה רבה א"י לאסור דהא לצעורי קא מכוון ואינו מכוון לע"ז כלל וז"ב ומעתה לא קשה קושית התוס' בד"ה בישראל אמאי לא משני ביש לו שותפות בגוי' ולפמ"ש לק"מ דהא למסקנא דאמרינן לצעורי קא מכוון תו אין חילוק בין מעשה רבה למעשה זוטא ודו"ק:
והנה רש"י הקשה על פי' ר"ח מהא דפריך ממנסך והרשב"א תירץ דכיון דהוי היזק שאינו ניכר לאו מעשה רבה הוא פ"ש ונראה דזה למאי דקיי"ל דהיזק שאינו ניכר לאו שמי' היזק אבל למאן דס"ל דשמי' היזק שפיר הוי מעשה רבה והש"ס דהכא דפריך ממנסך אזיל אליבא דהלכתא דקיי"ל לאו שמי' היזק ושפיר פריך ממנסך וז"ב:
והנה מה שכתבתי דהש"ס דהכא אזיל למאי דקיי"ל לאו שמי' היזק ואמנם הא דפריך בפשיטות י"ל דלפ"ד רש"י דס"ל סתם ר"נ הוא רנב"י והוא ס"ל בגיטין נ"ג ב' דכ"ע ס"ל דלאו שמי' היזק ושפיר פריך הש"ס אליבא דר"נ וז"ב. ובזה א"ש ג"כ קושית ההפלאה שהבאתי על חזקי' דס"ל כדי שיודיעו דהא מומר אינו נאמן ולפמ"ש א"ש דהא הא דחידש הש"ס האי סברא דלצעורי קא מכוון ואצטריך לאוקמי במומר היינו דלא ליתו ר"נ ור"ע ור"י כתנאי דלא כת"ק והנה חזקי' ע"כ אתי כתנאי דהא לדידי' ע"כ צ"ל דר"מ ור"י פליגי אי שמי' היזק ע"ש בגיטין דף נ"ג ב' והוא ס"ל כר"מ ע"ש וכיון דבלא"ה אתי כתנאי א"כ י"ל דגם ת"ק ור"י ב"ב פליגי בהא דת"ק ס"ל שמי' היזק וה"ל מעשה רבה וריב"ב ס"ל לאו שמי' היזק וה"ל מעשה זוטא וא"כ ל"צ כלל לאוקמי במומר ושפיר שייך כדי שיודיעו ודו"ק
והנה כבר כתבתי קושית האחרונים אהא דמשני דאית לי' שותפות בגוי' הא יוכל לברור חלקו דיש ברירה ואמנם לע"ד ל"ק כלל דהא הש"ס משני כן אליבא דר"נ וכמ"ש לעיל דרק על ר"נ הקשה הש"ס בפשיטות ע"ש ור"נ ס"ל קידושין דף מ"ב גבי האחין שחלקו אין ברירה ע"ש וא"כ שפיר משני דאית לי' שותפות בגוי' ודו"ק:
והנה על ר"ע ור"י בלא"ה לא קשה ממנסך דהא לדידהו י"ל דס"ל היזק שאינו ניכר שמי' היזק וה"ל מעשה רבה וכמ"ש רק על ר"ל דס"ל בגיטין נ"ג לאו שמי' היזק פריך שפיר ואליבי' משני שפיר דאית לי' שותפות בגוי' וברירה ל"ש דהא ר"נ ס"ל אין ברירה וכמ"ש וז"ב:
ואמנם כבר כתבתי דהאי חילוקא דר"ח ז"ל בין מעשה זוטא למעשה רבה הוא רק קודם דנחית לסברא דלצעורי' קא מכוון אבל בתר דנחית לסברא דלצעורי' קא מכוון מה לי מעשה רבה מה לי מעשה זוטא כיון דאמרינן דאין בן ישראל מכוון לעבוד ע"ז כלל וז"פ ומעתה אזדא לה קושית התוס' ד"ה בישראל דאמאי לא מוקי לה ביש לה שותפות בגוי' ולפמ"ש א"ש דבשלמא מעיקרא דהקשה הש"ס רק אליבא דר"נ ואליבא דר"ע ור"י (ל"מ) שפיר משל הב"ע דאית לי' שותפות בגוי' ולא קשה לברור חלקו דז"א דר"נ הא ס"ל אין ברירה ולאידך אמוראי אף דאפשר דס"ל יש ברירה מ"מ לדידהו לא קשה דאולי ס"ל היזק שאינו ניכר שמי' היזק וה"ל מעשה רבה אבל עתה דנחית לסברא דלצעורי קא מכוון והשתא אין חילוק בין מעשה רבה למעשה זוטא כמ"ש וא"כ קושית הש"ס תסוב גם על ר"ע ור"י וליכא לשנויי באית לי' שותפות בגוי' דהא יקשה לברור חלקו דאינהו מצי סברי יש ברירה ודו"ק.
והנה לפ"ד ר"ח י"ל דלא קשה קושית הש"ס משנים אוחזין בסכין כמו שהקשה רש"י ז"ל עליו והנה לדעת הט"ז דר"ה מיירי במעשה טריפה וע"ז פליגי ר"נ ור"ע ור"י וס"ל דא"א אוסר דשא"ש וא"כ אפי' במעשה טריפה אינו אוסר וע"כ דלא כר"ח וכדכתבתי לדעתו דהוא ס"ל דר"ה מיירי במיעוט קנה שאין עושה טריפה וכדעת הנה"כ והתב"ש ור"נ ור"ע ור"י פליגי רק בזה אבל בדבר שעושה טריפה מודו וזה מעשה רבה ע"ש ולדידי' ל"ק קו' הש"ס אך מהש"ס מוכח דלא כוותי' ובזה יש לפרש דברי הרמב"ם דכתב דא"א אוסר דבר שא"ש ולא כיוון רק לצערו וארכבי' אחרי ריכשי ולפמ"ש י"ל דבא לשלול סברת ר"ח דס"ל דבמעשה רבה מודי ר"נ ור"ע ור"י ולר"ח צ"ל דמנסך הוא מעשה זוטא ולפ"ז דמעשה זוטא הוא דרבנן ולכך אמרי' לצעורי דהוי סד"ר אבל במעשה. רבה דהוי דאורייתא ל"א לצעורי וזה שלל הרמב"ם דהכה בישראל כ"ע מודו ועפ"ז א"ש דברי הרא"ש ול"ק קושית הפלתי דנ"מ דבכל גווני אמרי' לצעורי' ודו"ק
והנה לעיל כתבתי דהא דאמרי' לצעורי' קא מכוון אף דהוא. צווח ואומר דעשה לעבוד ע"ז מינו אדא מע"ר ואמרי' דלצעורי כיוון ולפ"ז אם הוא מומר דל"ש א"א מע"ר שפיר הי' נאמן אך בלא"ה כיון דהוא מומר אינו נאמן אפי' לאסור רק די"ל דעתה עושה תשובה ואומר דרוצה לשלם מה שהזיק דאפשר דבכה"ג נאמן, אך קשה דא"כ בשוגג אמאי נאמן הא בכה"ג פטור מלשלם. אך זה טעות דבשוגג ל"צ לאוקמי במומר דל"ש לצעורי מכוון דהא סבור שהוא שלו או דסבור שלא יאסור כפירש"י וא"כ שפיר יהא נאמן ושייך כדי שיודיע אבל במזיד דע"כ בעומר דאל"כ אמרי' לצעורי ל"ש כדי שיודיעו דהא לא יהא נאמן והקשה ההפלאה שפיר ומזה הי' מוכיח כשיטת רש"י והרמב"ם דבאית לי' שותפות בגוי' ל"א לצעורי קמכוון אך לדעת התוס' קשה וצ"ל כמ"ש דאם יעשה תשובה יהיה נאמן ואמנם צ"ל דאם ועשה תשובה ויתחרט ע"ז שהזיק לחבירו ודאי יודיעו כדי שלא יכשל חבירו ואם אחרי עשותו תשובה עדיין לא ישיב חמתו מחבירו א"כ ודאי יודיעו כדי להזיקו אף שיצטרך לשלם לו מ"ע יפסידהו הבהמה או היין עצמו ולכך י"ל דחייבוהו לשלם ואז אפי' לא יעשה תשובה יהי' נאמן מתוך שנאמן להפסיד עצמו בתשלומי נזק אבל אם לא יהי' חייב לשלם לא יהי' נאמן ק אלא א"כ עשה תשובה ודו"ק:
והנה כבר כתבתי דעת הרא"ה דאף דא"א אוסר דשא"ש מ"מ באכילה אסור והקשו עליו מהא דפריך ממנסך דילמא חייב עכ"פ בהיזק שאסרו בשתיה ובאמת דהר"ן לא כ"כ אלא בשוחט דה"ל כמתה מאליה אבל לא במנסך אבל הב"ח ס"ל דגם במנסך הוא כן לדעת הרא"ה וכן משמע ברא"ה בבד"ה ע"ש וזה כוונת הב"ח ע"ש וא"כ הקושיא חוזר וניעור ואהא דפריך משנים אוחזין בסכין כבר תי' הט"ז וגם אני כתבתי בזה לעיל אבל מהא דהמנסך קשה ואמנם נראה דא"ש לפי דאיתא בגיטין נ"ג כל הני ל"ל דאי איתמר מנסך משום דמפסיד לי' לגמרי אבל מטמא דלא מפסיד לי' לגמרי לא ופירש"י דמנסך אסור לי' בהנאה אבל מטמא אכתי חזי לי' לבהמה או להיסק ע"ש וא"כ א"ש דאם נימא דמנסך ג"כ אסור רק בשתיה קשה למה תני מטמא וז"ב ודו"ק:
ואמנם התוס' כתבו שם דהך סוגיא אליבא דמ"ד היזק שאינו ניכר ל"ש היזק דלחזקי'. ה"ל לאצרוכי לפטורא ע"ש ולפ"ז א"ש קושית ההפלאה דבמומר ל"ש כדי שודיעו דאינו נאמן ולפ"מ א"ש דלחזקי' א"צ לאוקמי במומר דשפיר י"ל דלענין איסור שתיה מיירי ודו"ק:
והנה יש מקום לומר דאם א"א אוסר דשא"ש רק באכילה כדעת הרא"ה ל"ש כ"כ לצעורי קא מכוין דמה צער הוא כיון דיכול למכרו ודוקא אם נימא דאדם, אוסר דשא"ש כת"ק דריב"ב אף בהנאה י"ל דלצעורי קא מכוון וז"ש בש"ס ר"נ ור"ע ור"י אמרו אפי' לרבנן דס"ל אדם חוסר כו' ה"מ נכרי כו' אבל למ"ד א"א אוסר דשא"ש רק באכילה ל"ש לצעורי ואמנם הרמב"ם שלל זה וכתב דא"א אוסר דשא"ש ולצעורי מכוון ור"ל דלצעורי מכוון ומותר אף באכילה וא"ש מה שתמהו דארכבי' אתרי ריבש"י ודו"ק:
והנה לפ"ז י"ל דבר חדש דלת"ק דריב"ב קי"ל בישראל דאפי' באכילה מיתר דאמרי' לצעורי קא מכוון אבל לריב"ב עכ"פ באכילה אסור דהא א"א אוסר דשא"ש רק באכילה ול"ש לצעורי והנה מתוס' ד"ה כל כמיני' משמע דרב אשי פסק כרבנן דפליגי על ריב"ב ע"ש וא"כ הלכה, כר"ה בגוונא דל"ש לצעורי דקאי כרבנן וכן ראיתי בתה"א דפסק כר"ה דאתי כרבנן דריב"ב ע"ש ואמנם לפמ"ש לעיל דנכרי ששכשך ביין כיון דעכ"פ אסור משום מגע נכרי באכילה ה"ל מעשה רבה והא דפריך ממנסך היינו קודם דאוקמי במומר ולא נאסר במגעו ע"ש א"כ שפיר י"ל דהלכה כר"נ ור"ע ור"י במעשה זוטא דא"א אוסר דשא"ש ונ"מ לענין שחיטה בשחט מומר לע"ז או מין דסתמו לע"ז ועשה מעשה זוטא, דלר"ה אסור ולר"נ ור"ע ור"י מותר ואמנם הוא לדעת ר"ח אבל לשיטת הרא"ש דפסק (כוותי') דאין חילוק בין מעשה רבה לזוטא א"כ כיון דהלכה כרבנן אפי' במעשה זוטא אוסר וזה כוונת הרא"ש דפסק דלא כפי' ר"ח ותמה הפלתי דמה נ"מ ולפמ"ש א"ש טובא ודו"ק ובסברא זו הי' אפשר לבאר הפלוגתא דאית דאית לי' שותפות בגוי' דנחלקו רש"י ותוס' וי"ל דאי נימא אא"א דשא"ש רק באכילה א"כ אף דנימא דרוצה לצער חבירו שיצטרך למכרו ואכול לח יאכלהו מ"מ לעשות שתים רעות דהיינו להפסיד לעצמו חלקו דהא הוא עומד וצווח שעשה בכוונה לעבוד ע"ז ואף דא"א מע"ר מ"מ לגבי עצמו נאמן ושוי' אנפשי' חד"א וא"כ חלקו אסור למכור וחבירו יוכל:
למכור חלקו זה ודאי לא אמרי' ולכך ס"ל לר"ש דמהני אית לי' שותפות בגוי' אבל אם נימא אדם אוסר דשא"ש שפיר י"ל דכוונתו להפסיד חבירו שיאסור אפי' למכור חלקו ואף שע"י זה יפסיד גם הוא אינו חש לזה כיון דמפסיד חבירו הפסד גדול ועל חלקו י"ל דאינו חושש כ"כ כמ"ש התב"ש וזה דעת התוס' דבכ"ע י"ל לצעורי והיינו דהא הש"ס רצה לאוקמי ר"נ ור"ע ור"י אפי' כת"ק דריב"ב דס"ל אדם אוסר דשא"ש וא"כ מה מועיל מה שיש לו שותפות בגוי' ובזה י"ל דהרמב"ם דפסק דאם אית לי' שותפות בגוי' אוסר היינו דהוא לשיטתו דפסק דא"א אוסר דשא"ש רק באכיל' כדע' הרא"ה ולפ"ז אם יש לו שותפות בגוי' לא אמרינן לצעורי מכוון ובזה י"ל סתירת דברי הטור והמחבר ודו"ק כי קצרתי ושוב ראיתי ברמב"ם פ"ב הכ"א מה"ש דכתב הלח"מ דהדעת הרמב"ם דבאית לי' שותפות אוסר באכילה ולא בהנאה ותמה עליו ולפמ"ש א"ש דאם יש לו שותפות בגוי' ל"א לצעורי לדידן דקיי"ל אא"א דשא"ש ובאכילה אסור כדעת הרא"ה אבל ל"ל שותפות שפיר אמרי' לצעורי ומותר אפי' באכילה ודו"ק היטב.
והנה הסמ"ע כתב לחלק דביין ביש לו שותפות אוסר ולא אמרי' לצעורי מכוון דה"ל לחלק היין והקשה הש"ך א"כ הדק"ל מאי פריך ממנסך ולא משני דאית לי' שותפות וכתב הפלתי דלמאי דקיי"ל היזק שא"נ לש"ה ורק משום שלא יהא כאו"א כו' ואי א"י לאסור רק באית לי' שותפות ל"ש לגזור שלא יהא כאו"א כו' דהא גם הוא מפסיד כמ"ש תוס' ב"ב דף ב' ע"ש ולפ"ז לא קשה קושית הפ"י וההפלאה שהבאתי דלחזקי' דס"ל היזק שא"נ שמי' היזק שפיר י"ל דבשוגג פטור כדי שיודיעו וא"ל דמומר א"נ ז"א דהא לחזקיה דס"ל שמי' היזק שפיר י"ל באית לי' שותפות ואצ"ל במומר ודו"ק: