בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
(חדר מז) כדין בפ"ב ובפ"נ
א עי' ברמב"ם פ"ז מה' גירושין ה' כ"ד דכתב דאשה המביאה גט ואמרה בעלי גרשני נאמנת וא"צ לומר כלום כי' והראב"ד השיג עליו וכתב הה"מ לסייע לשיטת הרמב"ם דהא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת ע"ש והנה בפ"ד הלכה י"ב השיג הראב"ד על הרמב"ם וכתב דרק לענין דקידושין תופסין בה נאמנת אבל לא להנשא וא"כ אזיל כאן לטעמי' וז"ב ועוד קשה דהא כאן האשה באה לפנינו שלא בפני בעלה ואז אינה נאמנת ואע"ג דכשיבוא בעלה תהיה מוכרחת להעיז בפניו מ"מ לא תהיה נאמנת אחר שנשאת כמ"ש באהע"ז סי' י"ז סעיף ב' ועוד דהא כאן הגט מסייע לה ובזה ראיתי שהרגיש הלח"מ והנה ראיתי בספר ב"א שהרגיש בכל זה אלא שהביא מ"ש הבית שמואל בסימן י"ז ס"ק ג' דאם התחילה להעיז שלא בפניו שוב עבידא לאחזוקי שקרא אפילו בפניו וכתב דהה"מ לא ס"ל זה אלא כהרשב"א דנאמנת ואמנם באמת כאן חיישינן דאחר הנישואין יבוא בעלה ויערער כדי לקלקלה ובכה"ג כתב המחבר עצמו שם דאינה נאמנת דעושה כן כדי שלא תיחשב לזונה ע"ש:
ובזה נסתר מה שהקשה שם על הרמב"ם דבסימן י"ז הביא רק דברי הרמב"ם וכאן הביא גם דעת הראב"ד והא הא בהא תליא ולפמ"ש א"ש דאחר שתינשא כ' המחבר עצמו דאינה נאמנת דעושה כן שלא תיחשב כזונה וז"ב וע"ש שביאר דברי הרמב"ם דממ"נ אם יערער הבעל תהיה נאמנת לומר גרשתני ורק כל זמן דאין הבעל לפנינו דאינה נאמנת שלא בפניו ועל זה הביא ראיה משליח הגט דנאמן לומר בפ"נ ובפ"נ ואיך סומכין עליו וע"כ משום דקיום שטרות דרבנן רק דחוששין שמא יבוא הבעל ויערער ולכך אם השליח אומר בפ"נ ובפ"נ דאז אין הבעל יכול לערער דמעיקרא מידק דייק כדאיתא בש"ס וע"ש בפירש"י ולפ"ז הכא דאין לחוש לערעור הבעל דהא היא תהיה נאמנת לומר גרשתני אנן אין חוששין כלל זה כלל דבריו והוא מדויק בלשון הרמב"ם שכתב כמו שנעמיד הגט בחזקת כשר עד שיבוא הבעל ויערער כו' מורה כדברי ס' בני אהובה ולכאורה י"ל דהאשה נאמנת דיש לה מיגו דהיתה אומרת בפ"נ ובפ"נ ויש ליישב אך אין להאריך כעת והמשכיל יבין ודו"ק:
ב והנה בחידושי הרשב"א הביא גירסא אלא כיצד יעשה ואליבא דר"מ ונראה לבאר דהנה בילדותי אמרתי ליישב פירש"י במתניתין דפירש בשליח הולכה ולא בשליח קבלה וע' בר"ן מ"ש ואמרתי לפמ"ש הרי"ף בהא דאפילו קרוב נאמן לומר על היבם דאחיו של המת הוא דגילוי מילתא בעלמא הוא דלע"ע אין יוצא שום דין ממנו ע"ש. ולפ"ז י"ל ה"ה הכא דקודם שנתן לה הגט עדיין הוי רק גילוי מלתא בעלמא שהבעל צוה לכתבו לשם אשה זו ולכך נאמן ובזה א"ש מ"ש הב"ש אהא דאמרינן קיום שטרות דרבנן הא אם יבוא הבעל ויערער יהיה הקיום דאורייתא לדעת הרמב"ם והר"ר אביגדור וע' בלח"מ ולפמ"ש א"ש דכיון דעתה מועיל עדותו דעדיין אינו יוצא שום דין ממנו והיא עדיין אשת איש כמקודם אף דאח"כ אתי בעל ומערער מ"מ לא משגחינן ביה וכמ"ש הרמב"ם בע"א שאמר שזה חלב ובת אחר ואכלו שלוקה על ידו שכבר הוחזק לחלב ע"פ העד וז"ב ואמנם בשליח קבלה שכבר קיבל הגט והאשה לפי עדותו כבר נתגרשה נמצא מעיד על דבר שבערוה ממש דע"פ עדותו האשה זו יצאה מחזקת א"א לפנייה גמורה לכן אינו נאמן ומה מועיל שיאמר בפ"נ ובפ"נ וז"ב ואמרתי אז דבר זה לגדול הדור אחד והיטב בעיניו מאוד. ומעתה נחזי אנן כאן דנתן לה ולא אמר בפ"נ ובפ"נ א"כ לר"מ דס"ל הילד ממזר משום דכל המשנה ממטבע שטבעו חז"ל כו' ואף אם אחת שנכתב בציווי הבעל מ"מ הולד ממזר מפני שלא אמר בפ"נ ובפ"נ וא"כ עדותו שאומר עתה בפ"נ ובפ"נ איני מועיל כלל על שעבר דבין כך ין כך נתינתי הראשונה לאו כלים הוא שלא נעשה כתיקון חז"ל ואין עדותו עתה מועיל רק על להבא דהיינו על מה שיתן לה עתה הגט וזה הוי גילוי מלתא בעלמא כמו שכתבתי אבל לחכמים דאמרו אין הולד ממזר רק לכתחלה לא תינשא וא"כ עידותו מועיל גם על מה שעבר דהיינו על הפעם הראשון שנתן לה הגט והוא מעיד עתה שהגט היה כשר אז ועל זה לא מהני דהא זה דבר שבערוה ממש ואין דבר שבערוה פחות משנים א"כ גם על להבא לא מהני כן היה נלפע"ד לפרש הש"ס לפי נוסחא זו שהביא הרשב"א לולא שהקדמונים כולם לא פירשו כן ובעלה דעתי ואמנם יש להבין בזה מה דצריך לומר דוקא קודם הנתינה ודו"ק ומ"מ הרשב"א מכשיר אף אם אמר לה אחר הנתינה ומביא ראיה מש"ס דאמר רב יוסף הב"ע כגון שנתנו לה כשהוא פיקח ולא הספיק ליתן שנשתתק ע"ש
ג הנה הריב"ש כתב דהא דשליח נעשה עד בקידושין אע"ג דהוי כבעל דבר מ"מ לאמר שעשה שליחותו שוב אינו כבעל דבר והקשה בספר טיב גיטין הכא דצריך לומר בפני נכתב קודם שנותן לה הגט והרי אז עדיין לא עשה שליחותו והרי הוא בעל דבר וע"ש. שתירץ דהכא לא שייך בעל דבר דהא האשה עצמה נאמנת לומר בפני נכתב ע"ש ועל פי זה נראה לפרש הש"ס גיטין דף ה' דאמר הכא בשליח נעשה עד ועד נעשה דיין קא מפלגי ועמדו מפרשי הש"ס מה ענין שליח נעשה עד לפלוגתא זו דהרי בזה לא נחלק אדם מעולם ומשנתינו היא ורש"י זל הרגיש בזה וכתב כי היכא דשליח נעשה עד הכי נמי עד נעשה דיין ועדיין לא מובן כוונתו אבל לפי הנ"ל א"ש דהנה הטעם דאין עד נעשה דיין ה א משום דלא יקבל הזמה על עצמו והוי עדות שאאי"ל ה משום דכתיב ועמדו שני האנשים כמ"ש התוס' שם ואמנם כל זה היכא שהוא בתורת עדות אבל כאן דאף בע"ד נעשה עד לה עד עד וא"כ אינו בתורת עד כלל אלא דחז"ל האמינוהו משום דקיום שטרות דרבנן או סתם ספרי דדייני מגמר גמירי ובזה שפיר עד נעשה דיין וז"ב
ד ובזה אפשר להבין מ"ש התוס' גיטין דף כ"ד ע"א ד"ה אימר שמא הכא דיכולה לומר בפ"נ בשעת גירושין עדיף טפי והיינו דאז כבר עשתה שליחותה ודו"ק ועיין בבית יוסף סי' קכ"ט שכתב בשם מוהר"ר יעקב מוונא והביאו מהרי"א שאם המגרש כהן והוא לא כתב כהן דיש לפסלו דאפילו בימי האמוראים היו כותבים כהן כדאיתא בפ"ב דכתובות אין מעלין משטרות ליוחסין משמע שכתבו בשטרות כהן עכ"ל וכתב הב"י ולי נראה דאין משם ראיה דאע"ג שהיו נוהגין לכתוב כהן בגט אין ראיה דאם לא כתב כהן בגט שיפסל בשביל כך ועוד דהא בחניכתו לבד כשר בדיעבד עכ"ל הב"י ולע"ד כוונת המהרי"א דכיון דנהגו לכתוב כהן אם לא כתבו כהן ואמרו דאין זה המגרש ובזה נדחית גם ההשגה השניה דשם הכל רגילין לקרותו בחניכתו לבד ושוב ראיתי דכבר העיר בבית שמואל על זה בס"ק ט"ו וכתב ועיין בית יוסף ושו"ת מהר"א בן ששון וש"ג בפ' גט פשוט ועיינתי שם בש"ג שכתב דאם היה אחד מהם כהן והאחד ישראל וכתבו שטר על הישראל יכתבו ישראלי ואם כתבו סתם יש ספק שמא על הכהן כתבו סתם ותלוי במנהג ע"ש ומזה יש ללמוד לגט שאם לא כתבו כהן שהוא ספק ואמנם הש"ג מיירי שיש שנים ששמותיהן שוים אבל אם אין שמותיהן שוים אין ראיה כלל וע' בתוס' כתובות דף צ"א ובט"ז ראיתי שהרגיש בזה והאחרונים הכשירו ויש לי תשובה ארוכה בדין זה ועיין בב"י שכתב ואפילו היו ב' יב"ש בעיר אחת ולא כתבי כהן נראה מדברי מהרי"א דכשר דהרי כתב בסימן ו' ואם המגרש ישראל והשני כהן או לוי א"צ לכתוב שם הפרש אע"פ שמתוך הגט לא ניכר שום הפרש עכ"ל והיא תמוה דשם אדרב' משמע ההיפך דכוונ' הגאון דכ"ש אם המגרש ישראל והשני כהן או לוי א"צ שום סימן היינו לשלש הדורות דהא ממילא ניכר שהמגרש היא יב"ש הישראל מדלא כתבו עליו כהן ומ"ש מהרי"א אע"פ שמתוך הגט לא ניכר שום הפרש היינו דבגט עצמו לא נכתב שום סימן אלא דזה עצמו הוא הסימן מדלא כתבו עלי כהן וא"כ אדרבא מוכח דצריכין לכתוב כהן אם המגרש הוא כהן ואמנם זה דוקא היכא דאיכא שני יב"ש בעיר אחת ומצאתי אחר זמן רב בשי"ת עה"נ שהשיג על הב"י בזה ואמנם מהש"ג הנ"ל נראה שספק הוא ע"ש וע' בב"י שכתב אבל בקונטרס הקונטרסים כו' ונלע"ד דזה אי הכינוי אינו קיצור השם כמו שלמה המכונה שלמן ע' בשמות אנשים אבל אם הוא קיצור השם כמו יצחק חקין וכדומה דא"צ לכתבו רק משום הבדל וכאן כבר יש הבדל כהן או לוי א"צ לכתוב קיצור השם כמ"ש הב"ש והב"ש שם כתב בשם הב"י שצריך לכתוב קיצור השם ולע"ד זה אינו ע' בב"י ובתשובה בזה כתבתי ודו"ק (ה) וע' בט"ז בסימן קכ"ו ס"ק כ"ב מה שפלפל בתשובת הרא"ש שהביא הטור והקשה דלפירי קשה למה סיים הרא"ש דתלינן הטעות בימי החדש ולא בימי השבוע דלא שכיח טעות בימי השבוע הא אפילו הוי שניהם שוין מ"מ לא יוכל הבעל לערוף מספק מלקוחות ולע"ד אם היו שניהן שוין היה פסול דדילמא נתגרשה ביום ד' ותיכף תתפוס פירות שמכר הבעל ביום ג' ותאמר דביום ג' נתגרשה והראיה שהרי נכתב בגט יום כ' בשבט וכמ"ש התוס' בגיטין דף ג' ד"ה כתב בכת"י ע"ש ולכך כתב הרא"ש דאין כאן חשש דאם תביא הגט לפנינו נאמר דודאי ביום ד' נתגרשה והא דכתוב בגט עם כ' בשבט טעה בעיבור החדש ולא נתלה הטעות בימי השבוע דזה לא שכיח ותהא צריכה להחזיר הפירות ללקוחות שלקחו ביום ג' ואין חשש כלל וז"ב:
ואמנם בלא"ה דברי הרא"ש נכונים דאם היו שניהם שוים יש חשש שמא נתגרשה ביום ג' והא דכתבו ביום ד' דטעו בימי השבוע והבעל ימכור הפירות ביום ג' וכשתתבע לדין יאמר דנתגרשה ביום ד' וטעו בימי החדש ותהיה ידה על התחתונה כדפירש"י דף י"ז ע"א בד"ה משום פירות לכן אמר הרא"ש דזה אין חשש דודאי נתגרשה ביום ד' ככתוב בגט והם טעו בעבור החדש וכתבו ביום כ' בשבט ובאמת היה יום כ"א וז"ב ובזה א"ש הא דרמ"א הביא כאן דברי היש חולקין ופוסלין ובח"מ סימן מ"נ לא הביאם ולפמ"ש א"ש דכאן יש חשש משום בת אחותו דמספק לא נוכל למקטלה דהיא תאמר דביום ג' נתגרשה ובאמת ביום ד' נתגרשה וכן לענין פירי כן י"ל דתתפוס הפירות של יום ג' ותאמר דביום ג' בבר נתגרשה וכן הבעל ימכור הפירות ויאמר לה שביום ד' נתגרשה כמ"ש והני י"ח לא ס"ל סברת הרא"ש דטעות בימי השבוע לא שכיח אבל בח"מ שם אין חשש כלל דמספק לא יוכל לטרוף לקוחות כמ"ש הט"ז וחשש דבת אחותו לא שייך התם וז"ב ואחר כתבי זאת ראיתי בתומים שהעיר בזה אלא שלא ראה דברי הט"ז כי לא נדפס בימיו ועור פלפלתי בזה אך הגליון קצר מהשתרע ודו"ק. (י) והריטב"א הקשה אהא דה"ז גיטך אם תתני לי מאתים זוז אם נתנה כו' רשב"ג אומר נותנת לבניו או לקרוביו והקשה דאם אין לו אחים למה לה הגט הא אינה זקוקה ליבם ולע"ד א"ש דשפיר מיירי שיש לו אח אלא שאינו רוצה לקבל וקיי"ל נתינה בעל כרח' לא שמה נתינה ולכך נותנת לשאר קרוביו ונפטרת מיבום וז"ב חרד מח בדין דהשליח צריך שיאמר בפ"נ היום ובפ"נ היום (א) הנה בירושלמי איתא דהשליח צריך שיאמר בפני נכתב היום ובפני נחתם היום ומשום דאין בקיאין בדקדוקי מצות ומשמע דהחשש משום שמא נכתב ביום ונחתם בלילה ויש להקשות מזה להפוסקים דמוקדם גמור שנכתב ביום ונחתם בלילה כשר בשלחי ע"י שליח למה צריך השליח לומר בפני נכתב היום ובפני נחתם היום וראיתי דהפני יהושע הרגיש בזה וע"ש מ"ש באריכות ולכאורה י"ל דהתוס' כתבו דהאי פירכא גיטין הבאין מהדה"י מאי הועילו חז"ל בתקנתן הוא רק למ"ד משום בת אחותו אבל למ"ד משום פירי לא קשה כלל דהא בדין מפסידין הלקוחות משעת חתימה ע"ש בד"ה ואנחי' וא"כ הירושלמי שלא הזכיר כלל האי חששא דמשום בת אחותו וס"ל רק משום פירי ולדידי' לא קשה כלל האי פירכא גיטין הבאין ממדה"י מאי הועילו חז"ל ולא צריך כלל לשינייא דהני קלא אית להו ולדידי' גט מוקדם אין תקנה לשלחו ע"י שליח וא"ש דצריך לומר בפני נכתב היום ובפני נחתם היום וז"ב והנה בש"ס דידן מוכח דאין חוששין כלל שמא נכתב ביום ונחתם בלילה דבזה גם בח"ל בקיאין רק שמא לא נכתב לשמה כמ"ש התוס' דלא משמע להו הך דרשא דוכתב לה לשמה ע"ש וצ"ל דהירושלמי ס"ל דבכל הלכות גיטין אינן בקיאין וא"כ קשה דה"ל לומר בפני נכתב ובפני נחתם בתלוש וכדומה ולכן נראה דהאי לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות דכתב הירושלמי היינו לשמה והכי פירושו דבש"ס דידן פריך מאן תנא דבעי כתיבה לשמה ובעי חתימה לשמה וע"ש כמה שינויי ואמנם הירושלמי מתרץ שפיר דהנה מחשש שמא נכתב ביום ונחתם בלילה אין חשש דהא קיי"ל כריב"ל דבשעת הדחק סומכין על ר"ש דמכשיר וכיון דכאן אין חשש אלא שמא יערער הבעל אחר הנישואין ואז סומכין על כשניסת כבר כמו שפירש"י בדף י"ט ומשום לשמה ג"כ לא שייך בכתיבה לר"מ דס"ל ע"ח כרתי אלא דהא טעמא דר"ש דכיון דנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות אבל אם לא כתבו לשמה רק הסופר כתבי להתלמד אי מצאו באשפה וחתמו ונתנו לה דמכשיר ר"מ אבל מ"מ לא שייך כיון שנתן עיניו לגרשה דהא בשעת שנכתב הגט לא היה כלל דעת הבעל לגרשה ויש כאן פסול משום נכתב ביום ונחתם בלילה ולכך צריך לומר בפני נכתב ביום ובפני נחתם ביום וא"ש דקאמר לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות דאם לא נכתב לשמה אפילו בדיעבד פסול אם לא נחתם ביומו ודו"ק היטב:
ב והנה בדף כ"ג ע"א דאמר לי' רב נחמן הלא מעתה נכרי וישראל עומד על גביו ה"נ דכשר כי' ומשני נכרי אדעתא דנפשי' עביד הדר אמר ר"נ כו' והתניא נכרי פסול האי ר"א הוא דבעי כתיבה לשמה ונכרי ודאי אדעתא דנפשי' קא עביד וי"ל דמתחלה משני סתם נכרי אדעתא דנפשי' קא עביד ואח"כ משני הא ודאי דנכרי אדעתא דנפשי' קא עביד וצריך להבין שינוי הלשונות ואמנם נראה דלפ"ד דאזיל אליבא דר"א דבעי מדאוריותא כתיבה לשמה א"כ אפילו אי אמרינן דנכרי הוא ספק אם עושה לשמה כמ"ש רש"י בד"ה לדעתי' ושמא הוא גמר בלבו לשם אתר וכ"כ הה"מ ע"ש מ"מ הוי ספק דאורייתא וגם אתחזק איסורא דא"א א"כ היי ודאי גט בטל אבל לקמן דפריך אליבא דר"מ ופריך ארב נחמן דאמר כשר כפירש"י אליבא אית דגרסי והא ודאי בלשון קושיא ע"ש ור"מ רק מדרבנן בפי לשמה כמ"ש התוס' ד"ה והא לאו בתירוצם השלישי וא"כ צריך להקשות והא ודאי נכרי אדעתא דנפשי' קא עביד דמספק שמא עביד אדעתא דנפשי' לא הוי פסיל ליה ודו"ק:
ובזה ובזה יפורש לנו מ"ש התוס' בסוף תירוצם השלישי ופריך והא ודאי נכרי אדעתא דנפשי' קא עביד וכתב מהרמשי"ף דכל זה הוא ג"כ תירוץ הראשון של ר"י ע"ש ולפמ"ש א"ש דלפי תירוצם השלישי א"ש הא דפריך והא ודאי נכרי כו' ושני לשונו מלעיל דאמר סתמא נכרי אדעתא דנפשי' עביד והיינו דס"ד דר"מ מדאורייתא בעי כתיבה לשמה וא"כ אפילו אי בישראל עע"ג הוי ספק אי עביד לשמה כפירש"י הוי פסול מ"ש ואמנם למאי דמסיק דר"מ מדאורייתא לא בעי כתובה לשמה ולהכי פריך והא ודאי נכרי אדעתא דנפשי' עביד ועכ"פ מדרבנן ה"ל לפסול אבל לתירוץ ר"י דס"ד דר"מ מדרבנן בעי כתיבה לשמה ואעפ"כ פסול ר"ג נכרי אליבא דר"מ וע"כ דאף בדרבנן פוסל ר"מ בנכרי ואף דנכרי הוא ספק מ"מ פוסל משום דאתחזק איסורא וא"כ מאי פריך והא ודאי נכרי כו' הא אפילו בספק פוסל ודו"ק:
ובזה א"ש קושית התוס' דשחרור למה תיקנו זמן ולפמ"ש דבשחרור דעדיו בחתומיו זכין לו צריך זמן משום עשאילה"ז דמשעת חתימה נשתחרר ואין להאריך והנה התוס' הקשו דלימא דצריך זמן משום שתוכל האשה להוציא מזונותיה מזונות שלותה ואכלה וע"ש ולפמ"ש התוס' ד"ה משום בת אחותו דלוקמה אחזקת א"א ותירצו דאדרבה נוקמי אותה אחזקת כשרות ע"ש וא"כ לענין מזונות ודאי נעמידנה החזקת א"א ויהי' צריך ליתן לה מזונות חלא דהפ"י כתב דשני התירוצים צריכי להדדי והתירוץ הראשון דהרי גרושה לפניך אינו מספיק בלא התירוץ השני א"כ גם לפי תירוץ הראשון לא קשה קושית התוס' וזה ברור לכאורה ויש לי עוד לפלפל בזה ודו"ק:
והנה הרשב"א הקשה דאיך נפסול שטר משום פסידא דבעל דבר עצמו הא לא חששו אלא לפסידא דלקוחות ונראה דהפ"י הקשה הא בלא"ה צריך זמן דהוי עשאאילה"ז ע"ש
ואמנם י"ל דבאמת חתימת העדים בגט אין יוצא מעדותן שום דבר רק דמעידים שהגט נכתב ע"פ צווי הבעל וגוף הגרושין נגמר ע"י הנתינה וע"מ כמ"ש התוס' דאפילו לר"מ בעי ע"מ ומאי הזמה שייך בזה הא הם לא העידו שום דבר וז"ב ולכך קאמר משום פירי וכיון דמשעת חתימה שוב אין לבעל פירי שוב נ"מ מעדותן לענין ממון ושייך שצריך זמן דיהיה עשאליה"ז וא"ש קושית הרשב"א ודו"ק: