אור ברסלב
בית אל חלק ב (חדר לו) בדין הדחה במי פירות

בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

(חדר לו) בדין הדחה במי פירות

(חדר לה) חנ"נ

א א"ז הרמ"א ז"ל כתב בסימן ס"ט סעיף ז' בהג"ה מותר להדיח הבשר במי פירות וא"צ מים והוא ממ"ש התוס' והר"ן אמתני' דהשוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשרים ונאכלין בידים מסואבות לפי שלא הוכשרו בדם והקשו התוס' הא בעי הדחה ותירצו דלצלי איירי דלא בעי הדחה או לקדרה והודחו במי פירות ונשאל הרמ"א דמשמע דהדחה ראשונה לא מהני במי פירות רק הדחה אחרונה והשיב משום דמי פירות מטרשי לי' ולא נתרכך הבשר ולא יוציא המלח דם וכזה כתב מהרי"ק גבי טבילת אשה ע"ש ותמה הט"ז דמדברי התוס' הנ"ל מוכח דגם הדחה ראשונה מהני במי פירות דאל"כ הדרא קושיא לדוכתה הא הוכשרו בהדחה ראשונה דהא לא יצא מהם דם וכתב דיש מתרצים דהכא במתני' לא בעי הדחה ראשונה והבל יפצה פיהם דודאי אין שום דם מכשיר אלא דם שחיטה אבל שלאחר השחיטה שהוא קרוי דם התמצית אינו מכשיר כדאיתא בפרק השוחט דף ל"ו וכ"ש דם האיברים וכשחותך בבשר יוצא דם האיברים וצריך הדחה כו' עכ"ל הט"ז שם ס"ק י"ז ע"ש וכתבתי בגליון הט"ז דמה שכתב כמ"ש בפרק השוחט דף ל"ו ליתא שם כלל רק בפסחים דף ט"ז הנח לדם התמצית דאפי' בחולין אינו מכשיר קבלה מיני' רב שמואל דאמר רחמנא כי הדם הוא הנפש דם שהנפש יוצאה בה מכשיר כו' ופירש"י קיבלה מיני' להאי טעמא מר' זירא אמאי לא מכשר דם התמצית לפי שאינו קרוי דם והקרוי דם קרוי משקה כדכתיב דם חללים ישתה ומכשיר כדכתיב וכל משקה כו' ואוקמנא בהכשר ושאינו קרוי דם אינו קרוי משקה עכ"ל רש"י ועפ"ז כתב הט"ז דדם התמצית אינו מכשיר וכ"ש דם האיברים וצריך הדחה ואמנם הא דפירש"י דדם קרוי משקה ומכשיר כדכתיב וכל משקה כו' ואוקמינא בהכשר זה אליבא דרב דאמר משקה בי מטבחיא דכן ממש ואוקי קרא דוכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא בהכשר אבל לשמואל מוקמינן לה כפשטי' וע' פ"א מה' פהמ"ק הלכה ל"ה בלח"מ דהרמב"ם פסק כשמואל וא"כ לא מוקי לה לקרא דוכל משקה להכשר ולפ"ז אף דם התמצית י"ל דמכשיר וע"כ צ"ל דמתני' מיירי דליכא אפילו דם התמצית ולא דם האיברים וצ"ע לחפש ברמב"ם לע"ע ועכ"פ אין תימה כ"כ על היש מתרצים וראיתי בישועות יעקב שתמה עליהם דא"כ מה פריך בש"ס אי בקדשים מאי אריא דלא יצא מהם דם אפי' יצא מהם דם נמי דדם קדשים אינו מכשיר והא ע"כ צ"ל דלא יצא מהם דם דאל"כ קשה הא הוכשרו בהדחה לפני המליחה ע"ש והנה מה שכתב דע"כ צריך למתני שלא יצא מהן דם דאל"כ הוכשרו בהדחה אעפ"כ יקשה מאי דתני לפי שלא הוכשרו בדם דמשמע דטעמא דלא יצא מהן דם וקשה הא אפי' יצא מהן דם הא דם קדשים אינו מכשיר אלא דלישנא דש"ס לא א"ש. והנה לכאורה יש ליישב קושית התוס' די"ל דמיירי דכבר נצלה בלא הדחה ומליחה והדם בטל ברוב כמ"ש בהג"א במסכת ע"ז דאיסור דרבנן בטל ברובא וכיון דדם שבישלו דרבנן בטל הדם שעל פניו ברוב וע' פמ"ג בש"ך ס"ק למ"ד ע"ש) ואמנם י"ל דהתוס' סוברים דדם שבישלו עובר עליו וכמ"ש העיטור דרק בקדשים אינו עובר עליו אבל בחולין עובר עליו והקשו שפיר ובזה א"ש הא דפריך אי בקדשים מאי איריא כי לא יצא מהן דם הא אפי' יצא מהן דם הא דם קדשים אינו מכשיר ואין לומר כמ"ש הישועות יעקב דאילו יצא מהן דם היה צריך הדחה דהא בקדשים אינו עובר עליו ועכ"פ בטל ברוב ואפשר דבקדשים לא גזרו חז"ל משום עשה דאכילת קדשים וא"ש לפלפולא בעלמא. (ב) והנה הטור נראה מדבריו דמתניתין אשמעינן דאע"פ שלא קיים מצות כיסוי כשרים כמ"ש בראש יוסף ונקט בהמה אגב חיה ועוף והטור באמת השמיט בהמה ובזה א"ש דפריך הש"ס אי בקדשים חיה מי איכא והא י"ל דנקט חיה אגב בהמה ועוף ולפמ"ש הטור א"ש דהא גם בהמה לא צריך למתני רק אגב חיה ועוף וא"כ צ"ל דנקט תרתי בהמה וחיה אגב עוף וזה דוחק ואמנם קשה מאי פריך אי בקדשים כי יצא מהן דם מי מכשיר הא צריך למתני דלא יצא מהן דם לרבותא אף דלא קיים מצות כיסוי וכן קשה לפי' הרמב"ם דקמ"ל דלא נימא דהוו כמתו מאליהן ע"ש א"כ מה פריך כי יצא מהן דם הא דם קדשים אינו מכשיר הא צריך למתני לא יצא מהן דם דלא נימא דהוו כמתו מאליהן וצ"ל דהש"ס סמך בקושיתו אסיפא דתני לפי שלא הוכשרו בדם משמע דאילו יצא מהן דם היו מוכשרים בדם ולא נאכלים בידים מסואבות וז"ב וא"כ גם קושית הישועת יעקב לא קשה דהש"ס על סיפא סמיך ופריך שפיר כמו שכתבתי ודו"ק

לא והנה י"ל דמיירי שנמלח בלא הדחה וידענו שיש ס' בעון או בבהמה נגד הדם שעליו וע' ש"ך ס"ק ט"ו ואמנם זה להטעם משום דם בעין אבל לטעם שיתרכך הבשר לא מהני כמ"ש הש"ך ס"ק י"ד רק דהתוס' ס"ל טעם משום דם בעין והרמ"א חשש לטעם שיתרכך הבשר ולכך פסק דהדחה קמייתא לא מהני במי פירות ודו"ק. וראיתי בישועת יעקב שהביא מ"ש בכו"פ דהא דכתב המחבר בסימן ס"ז סעיף ב' דמותר לאכול בשר חי בהדחה היינו לטעם הדחה משום דם בעין אבל לטעם שיתרכך הבשר ויפליט המלח הדם ובשר חי דא"צ מליחה א"צ הדחה והשיג עליו דכ"ע ס"ל דיש דם בעין על הבשר אלא דלא חששו שמא יבלע הדם תוך הבשר ע"י מליחה אבל ודאי אם רוצה לאכלו כשהוא חי צריך הדחה ע"ש ונראה די"ל דהני דס"ל הדחה כדי שיתרכך הבשר ולא משום שמא יבלע תוך הבשר ע"י המלח היינו דס"ל דם שמלחו אין עובר עליו וה"ל ספק דרבנן דאפילו יבלע תוך הבשר הוי רק איסור דרבנן ולא תיקנו בעבורו הדחה מחשש איסור דרבנן ולכך בעודנו חי צריך הדחה זה נלע"ד בכוונת הרב ישועת יעקב. ובזה נראה ליישב מה שהקשה הישועת יעקב על היש מי שתירץ שהביא הט"ז בסימן ס"ט ס"ק י"ז מהא דפריך אי בקדשים כי יצא מהם דם הא דם קדשים אינו מכשיר והא אי יצא מהם דם בלא"ה מוכשר בהדחה ולפמ"ש א"ש דהא הני דס"ל הטעם משום דם בעין היינו דס"ל דם שמלחו עובר עליו דאל"כ ה"ל חשש איסור דרבנן כמ"ש ואמנם בקדשים דכתב העיטור דבהם דם שבישלו אינו עובר עליו א"כ אפילו יצא מהן דם יכול לאכלו ע"י מליחה בלא הדחה דאין חשש שיבלע תוך הבשר דהוי חששא דרבנן ודו"ק ובזה א"ש דלטעמא דיתרכך הבשר לא מהני מי פירות דמטרשי לי' כמ"ש רמ"א בת"ח וקשה עדיין לטעמא דיתרכך הבשר מה תירצו התוס' דהא הוכשר בהדחה ראשונה ולדעת הכו"פ א"ש דלטעם זה י"ל דאכלו חי אבל למ"ש הישועת יעקב קשה ויש לומר דמיירי שפיר שהודח ע"י מי גשמים שלא מדעת בעלים אלא דהכו"פ הקשה דהא הוי סופו לרצון דיכול לאכלו ע"י זה שהדיחו ואמנם בלא"ה היה לאכלו חי ע"י הדחה במי פירות דמהני עכ"פ לדם שבעין ולא ניחא לי' ודו"ק (ד) ואגב אודיעך דהא דהקשה בספר פנים מאירות לרב דס"ל מב"מ במשהו א"כ מה מספקא להש"ס אי ס"ל לרב נטל"פ אסור הא מנ"ל לרב הכי ואי יליף מגיעולי עכו"ם אימא דהתורה חששה שמא יבשל הישראל מב"מ וכל היכא דאסור במשהו אף נטל"פ אסור ולכאורה לפי שראיתי בספר ישועת יעקב בסימן ק"ח בשם הפוסקים דאפילו נ"ט בר נ"ט דאיסור לא חשיב מין במינו כיון דהוא טעם קלוש ע"ש א"כ ליכא למימר דחששה תורה שמא יבשל בה הישראל מין במינו דהא הוי נ"ט בר נ"ט ואף דהוא דאיסורא מ"מ טעמו קלוש ולא הוי מין במינו וזה ברור. ובזה א"ש מה דאמרינן בחולין כיון דנתנה טעם בחתיכה חת"ע נעשה נבלה ואוסרת כל. החתיכות כולן מפני שהן מינה והיינו דזה אינו נקרא נ"ט בר נ"ט כיון דחתיכת ההיתר נעשה נבלה ופולטת טעם שלה ולא טעם הנבלע בה ולא הוי ג"ט בר נ"ט אבל אם לא קיבלה טעם פן הנבלה אף דנאסרת במשהו מ"מ כיון דאינה נהפכת ק מותר ולכן העלה דהא דנקברין אפרן אסור הוא דרבנן וכ"כ הפ"י בפסחים ועמ"ש בקידושי סוכה שלי ע"ש והנה לשון הרמב"ם בב"ח אסור לבשלו ואסור לאכלו מן התורה ואסור בהנאה וקוברין אותו ואפרו אסור כאפר כל הנקברין עכ"ל והנה מה שהוליד מזה הפלתי דכל איסור הנאה אם נטל"פ אסורין דלא גרע נטל"פ מאפרן ואף לפי דמסיק הפלתי דאפרו אסור מדרבנן מ"מ עכ"פ מדרבנן יהיה נטל"פ אסור והיה מזה מקום למה שכתב הש"ך בסימן צ"ד בשם או"ה דקדרה הבלועה מבב"ח והיא אינה בת יומא ובישל בה צריך להשליך דמי הקדרה לים והשאר מותר וחלקו עליו ולפמ"ש בכל איסורי הנאה נטל"פ אסור ואמת דמדברי הפלתי נראה מבואר דרק באפרו החמירו ולא בנטל"פ וי"ל הטעם דאם טע"כע לאו דאורייתא א"ש דלכך לא החמירו בנטל"פ דהא אפי' טעם מושבח הוא לאו דאורייתא ולמה יחמירו עוד בטעם לפגם ואפי' למאן דס"ל בכל איסורין טע"כע דאורייתא מ"מ הטעם הנפלט מהכלי למאכל לאו דאורייתא דהא הוי נ"ט בר נ"ט דאף נ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור מ"מ לפי הטעם שכתב הסמ"ק הא דנ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור משום דחנ"נ והא בכל האסורין חנ"נ דרבנן והארכנו בזה בחידושי לה' פסח וע' פרי מגדים סימן צ"ג בש"ך ס"ק ג' ע"ש ואמנם האו"ה י"ל דס"ל כמ"ש מהרי"ק בשם הני רבוותא דחנ"נ בכל איסורין דאורייתא וא"כ גם נ"ט בר נ"ט דאיסורא דאורייתא ולכך ס"ל דצריך להשליך דמי הקדרה לנהר אם היא בלועה מבב"ח אפי' בישל בה כשהיא אינה בת יומא וזה ברור לכאורה ואמנם יש לפקפק על דברי הפלתי דמה שכתב דאם אפרו אסור גם נטל"פ אסור מה"ת באיסור הנאה די"ל דאפרו הוא האיסור בעצמו משא"כ הטעם דאפי' למ"ד טע"כ דאורייתא מ"מ אינו לוקה עליו כמ"ש התוס' בע"ז ובפרט טעם הנפלט מכלי דחידוש הוא דקדרה בת יומא א"א דלא פגמה פורתה והבו דלא לוסיף עלה ואין להאריך כאן:

ב עוד הקשה הפלתי על האו"ה מהא דכתבו התוס' פסחים ל' ד"ה אמר רב אמאי קדרות בפסח ישברו אי ס"ל לרב נטל"פ מותר ע"ש ואי כמ"ש האו"ה הא חמץ בפסח אסור בהנאה וא"כ אפילו באינה בת יומא צריך להשליך דמי הקדרה לים ומי יתן תמיד דמי הקדרה ע"ש ולפמ"ש א"ש דהא כתבתי דזה רק אם טע"כ דאורייתא אבל רב דס"ל מין במינו במשהו ולדידי' תו לא מוכח מגע"כ דטע"כע דאורייתא די"ל דהתורה חששה שלא יבשל בה הישראל מין במינו כמ"ש הרב בעל פנים מאירות ע"ש וכיון דלרב י"ל דטע"כ דרבנן א"כ י"ל דאפי' באיסורי הנאה קדרה שאינה בת יומא מותר ושפיר הקשו תוס' למה קדרות בפסח ישברו הא הוי נטל"פ וז"ב ואמנם לפמ"ש הריטב"א דרב ושמואל דס"ל מב"מ לא בטיל לאו דס"ל כר' יהודא וילפי מהא דדם הפר ודם השעיר אלא מדרבנן ס"ל דלא בטיל ע"ש א"כ שפיר ילפי מגע"כ דטע"כע דאורייתא דל"ל דהתורה חששה דשמא יבשל ישראל מין במינו דז"א דהא מה"ת מב"מ בטל ברוב וא"כ שפיר י"ל דלכך ס"ל קדרות בפסח ישברו דאיסורי הנאה אף קדרה שאינה בת יומא צריך להשליך דמי הקדרה לנהר כמ"ש האו"ה ומי יתן תמיד דמי קדרה כמ"ש הפלתי ולא קשה קושית התוס' ואמנם י"ל דהתוס' ס"ל דלא כהריטב"א בזה אלא ס"ל דרו"ש בשיטת ר' יהודא אזלי וילפי מדם הפר ודם השעיר כדיליף ר' יהודא והקשו שפיר קושיתם דלמה קדרות בפסח ישברו וז"ב. וראיה לדברי התוס' ודלא כסברת הריטב"א הנ"ל מהא דמשני אהא דפריך ולשהינהו עד בתר פסחא ולעבד בהו שלא במינו ומשני גזרה דילמא אתי למעבד בהו במינן ואם כדברי הריטב"א דרק מדרבנן ס"ל לרב ושמואל דמין במינו לא בטיל מאי משני גזרה דילמא אתי למעבד בהו במינן הא אפילו עביד בהו במינן לא עבר איסור דאורייתא אלא דרבנן וה"ל גזרה לגזרה אלא ודאי דר"וש ס"ל דמדאורייתא מין במינו לא בטיל וז"ב ועפ"ז אמינא ליישב דברי הסמ"ג שכחב דלמ"ד מין במינו במשהו גם נטל"פ אסור והביא ראיה מהא דאמרינן רב גזור דילמא אחי למעבד בהו במינן והא אפי' עביד בהו לאחר הפסח במינן הוי נטל"פ וע"כ דכיון דרב סבר מב"מ במשהו גם נטל"פ אסור והקשו כולם מה זה צריך להוכיח מהתירוץ מגופא דמימרא דרב דאמר קדרות בפסח ישברו ה"ל להוכיח דאמאי ישברו הא הוי נטל"פ ולפמ"ש א"ש דמגופא דמימרא ליכא הוכחה, די"ל דהטעם כמ"ש האו"ה דבאיסורי הנאה נטל"פ אסור ואין לומר דלרב דס"ל מין במינו במשהו ליכא הוכחה דטע"כ דאורייתא דמגע"כ ליכא למילף האי די"ל דחששה תורה שמא ישתמש בה הישראל חין במינו וא"כ ליתא לדידי' לדין האו"ה וכמו שכתבתי ז"א דשפיר י"ל כסברת הריטב"א דרק מדרבנן ס"ל לר"וש מין במינו לא בטיל וא"כ שפיר ילפינן מגע"כ דטע"כ. דאורייתא וכמ"ש וא"כ שפיר י"ל כסברת האו"ה וא"כ ליכא הוכחה דמ"ד מין במינו במשהו גם נטל"פ אסור ואמנם מדמשני רב גזור דילמא אתי למעבד במינן מוכח דלא כהריטב"א וא"כ הקושיא קמה ונצבה וע"כ דמ"ד מין במינו לא בטיל גם נטל"פ אסור ולכך הוכיח הסמ"ג רק משינויא דש"ס וז"ב וע' בפמ"ג בפתיחה להלכות בב"ח ע"ש ודו"ק:

ג והנה בפירש"י חולין דף קט"ז ע"ב במשנה ד"ה הרי זו אסורה ע"ש דכתב אבל חלב הנמלח בבשר משנתנו טעם זה בזה נעשו שניהם איסור כדקיי"ל חתיכה עצמה נעשה נבלה וכל טעם היוצא מן החלב ן טעם חלב שבו בין טעם בשר שבו הכל אסור לפי שכולה נבלה כו' ולא אמרינן נ"ט בר נ"ט הוא מפני שאף טעם חלב שבו שהיה מתחלה נעשה נבילה כו' ע"ש היטב וכמה הלכתא גבירתא איכא למשמע מינה חדא דגם באיסורא הוי אמרינן נ"ט בר נ"ט לולא דחנ"נ כמ"ש הסמ"ק ולפ"ז הוא רק מדרבנן דהא חנ"נ בשאר איסורין הוא רק דרבנן ועוד שמעיל מינה דאמרינן. נ"ט בר נ"ט בין מכלי למאכל בין ממאכל למאכל ולא כמ"ש הרב חוות דעת בשם האו"ה דרק מכלי למאכל אמרינן דהוי נ"ט בר נ"ט וגם נשמע מדברי רש"י הנ"ל דגם בב"ח ע"ר מליחה אמרינן חנ"נ והש"ך בסימן צ"ב ס"ק ט"ז כתב דבמליחה לא אמרינן חנ"נ והדגול מרבבה העיר מסימן ק"ב סעיף ט' בהג"ה דמשמע דגם במליחה אמרינן חנ"נ ע"ש ואני כתבתי בחידושי די"ל דזה תלוי אם חנ"נ בשאר איסורין דרבנן כמ"ש הש"ך בסימן צ"ב ס"ק י"ב דבשאר איסורין לכ"ע הוא דרבנן והיינו משום גזרה אטו בב"ח וכיון דבב"ח ע"י מליחה הוא רק מדרבנן ל"ש לגזור שאר איסורין במליחה אטו בב"ח דהוי גזרה לגזרה ושפיר כתב הת"ח דע"י מליחה ל"א חנ"נ ורק לדעת הפוסקים שהביא מהרי"ק דס"ל בכל איסורין הוי חתיכה נעשה נבילה מדאורייתא א"כ גם במליחה אמרינן חנ"נ ואמנם בב"ח עצמו ע"י מליחה שפיר כתב רש"י ז"ל דאמרינן חנ"נ גזרה אטו בישול וזה ברור:

ד והנה בחולין דף ק' אמרינן אוקי רב אמורא עלי' ודריש כיון שנתנה טעם בתתיכה חתיכה עצמה נעשה נבלה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה ופריך בש"ס מכדי רב כמאן אמר לשמעתי' כר' יהודא דאמר מין במינו לא בטיל מאי אריא כי נתנה טעם כי לא נתנה טעם נמי ומשני אביי הב"ע כשקדם וסילקו ע"ש והקשו בתוס' ד"ה כשקדם וא"ת למה לי שחתיכה של היתר קיבלה טעם מן הנבלה אפילו לא נתנה טעם נמי דהא במינה אוסרת בכל דהו ותירץ ר"ת דנהי דהיא גופה מתסרא בכל שהו מ"מ לא אמרינן שתעשה נבלה לאסור כל החתיכות האחרות כיון דהיא עצמה לא נאסרה אלא בכל שהו ע"ש והט"ז בסימן צ"ב למד מדברי התוס' האלו לדין חמץ בפסח שהוא במשהו אם נתערבה החתיכה שנאסרה במשהו עם חתיכות אחרות שאינה אוסרת שוב במשהו את החתיכות האחרות והש"ך בנקודת הכסף השיג עליו ע"פ מה שכתב הר"ן לבאר דברי ר"ת הנ"ל דכיון דחתיכה עצמה נעשה נבילה אינה אוסרת כל החתיכות האחרות אף שהן מינה דלא אמר ר"י מין במינו לא בטיל אלא כשאותו מין של איסור הוא לבדו אבל לא שמעינן לי' דאמר הכי כל שטעם אחר של היתר מעורב בו ע"ש והיינו דאז חשיב אינו מינו לגבי האחרות כיון דאותו משהו מעורב והחתיכות אינן מעורבות א"כ אין מין זה דומה לחבירו ולפ"ז בחמץ בפסח כיון דאוסר במשהו בין במינו בין בשא"מ א"כ אפילו תימא דכיון שכח אחר של היתר מעורב בו חשוב אינו מינו מ"מ הא אוסר במשהו אפי' בשא"מ ע"ש בנה"כ שהאריך בזה בסעיף ד' בהג"ה ובט"ז ס"ק ט"ז ע"ש ובפלתי ואחרונים ואני כתבתי בחידושי להצדיק את מרן הט"ז די"ל כיון דהא דחמץ בפסח במשהו אף בשאינו מינו הוא גזרה אטו מינו כמבואר בפסחים דף למ"ד רב גזור בזמנו בשא"מ אטו מינו וא"כ לדעת הרמב"ם דטעמא דחמץ במשהו הוא משום דהוי דשל"מ והא דאסור אף בשא"מ היינו גזרה אטו מינו א"כ כיון דכאן אף במינו אינו אוסר במשהו ל"ש לגזור בשא"מ אטו מינו וע' באו"ח סימן תמ"ז וביו"ד סימן צ"ב ובסימן ק"ב בט"ז סק י"ו דפסק כהרמב"ם ע"ש ואף דהרמב"ם בפרק ט"ו מה' מ"א כתב דהטעם דהחמירו בו בחמץ אף בשא"מ הוא מפני שאמרה תורה כל מחמצת לא תאכלו כוונתו דלכאורה כיון דדשל"מ הוא מדרבנן ומה"ת בטל אף במינו איך נגזור עוד שאינו מינו אטו מינו ועל זה כתב כיון דאמרה תורה כל מחמצת לא תאכלו לכן גזרו בו אף בשא"מ אטו מינו וז"ב וא"כ יש לקיים דברי מהן הט"ז ז"ל וגם בפלתי הסכים להט"ז ע"ש ובחידושי הארכתי בזה ע"ש ובזה נראה ליישב מה דקשה לי על מ"ש הריטב"א דרב ושמואל דס"ל מב"מ לא בטל הוא מדרבנן א"כ איך גזר רב בחמץ מבשא"מ במשהו אטו מינו הא ה"ל גזרה לגזרה ולפמ"ש א"ש דשאני חמץ שהתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו לפיכך החמירו בו ואסרו שאינו מינו אטו מינו כמ"ש הרמב"ם וז"ב ויש לפלפל בזה אבל לפמ"ש רש"י א"ש טפי דאם לא קיבלה החתיכה של. היתר טעם מהנבלה. אף דנאסרה במשהו דמב"מ הוא מ"מ לא נעשה נבלה וכיון דלא נעשה נבלה שוב הוי הבלוע בה נ"ט בר נ"ט לחתיכות האחרות ואינה אוסרת אבל כשקיבלה טעם מהנבלה נעשה נבלה ושפיר אוסרת החתיכות האחרות ואין לומר דהוי נ"ט בר נ"ט דז"א דהא אף טעם ההיתר שהיה בה מתחלה נעשה נבלה ואוסר כמו שפי' רש"י גבי החלב שאף טעם החלב שהיה בה מתחלה נעשה נבלה כולו ואוסר וזה ברור וא"ש דאמרינן כיון שנתנה טעם בחתיכה נעשה נבלה ואוסר כל החתיכות מפני שהן מינה ודו"ק (ה) והנה הפלתי הקשה שם אהא דאמר אביי ש"מ טע"כ דאורייתא דאי דרבנן מבב"ח מ"ט לא ילפינן דחידוש הוא אי חידוש הוא אפי' ליכא נ"ט נמי והקשה הפלתי דא"כ גע"כ נמי למ"ד גע"כ חידוש הוא אפי' ליכא נ"ט נמי ע"ש ולע"ד נראה דא"ש דבשלמא בב"ח חידוש הוא דכל חד היתר הוא ואיך נעשה מהתחברותם ותערובתם יחדיו איסור או למה נאסר הבישול יחד בלי אכילה דבכל זה לא שייך נ"ט כלל דאיך נאמר דהחלב נאסר משום דקיבל טעם מהבשר הא הבשר עצמו הוא מותר בפ"ע ואיך היה טעמו חמור מגופו והא טעם כעיקר שנינו אבל לא שיהי' טעם חמור מהעיקר וגם הבישול אסור בלא אכילה ומה שייך נ"ט בזה הא חיך אוכל וטעם אבל אם לא אכל לא שייך טעם וע"כ דגזה"כ הוא דגם בלא נתינת טעם רק התערובות נאסר וקשה א"כ אף דליכא נ"ט נמי אבל בגיעולי עכו"ם החידוש הוא דאפי' טעם הפגום אסור אבל עכ"פ יש בו טעם רק שהוא פוגם אבל בדלית בי' טעם כלל מהיכי תיתי יאסר דודאי טעם פוגם עדיף מהיכא דליכא בי' טעם כלל דאפי' מאן דס"ל נטל"פ מותר צריך למילף מקרא דלגר אשר בשעריך תתננ' דנבלה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה ואי לאו קרא היינו אומרים דמה לי טעם משובח או טעם פגום כיון שהוא מורגש בטעמו אסור ומאן דס"ל נטל"פ אסור מוקי לה בסרוחה מעיקרא אבל בדליכא טעם כלל מהיכא תיתי לאסור ולא קשה קושית הפלתי כלל ודו"ק ובזה א"ש פירש"י דפירש החידוש דכל חד באפי נפשי' שרי והקשו בתוס' דה"ל לפרש דאי תרו לי' כולי יומא שרי ואי בשיל לי' בישולי אסור ולפמ"ש בדיוק פירש"י החידוש דכל חד באפי נפשי' שרי דמזה מוכח דלאו משום נתינת טעם אסר רחמנא כמו שכתבתי ושפיר מקשה אביי אי הכי אפילו ליכא נ"ט נמי ובזה א"ש מה דמשני רבא דרך בישול אסרה תורה ופירש"י ואין לך כגון זו שלא יתן טעם והיינו דאין זה ענין לטעם כעיקר דודאי לא שייך בבב"ח כיון דכל חד בפ"ע שרי וא"כ איך יהיה הטעם חמור מן העיקר כמ"ש אלא דאם אינו נותן טעם אינו דרך בישול והתורה הקפידה שיהיה דרך בישול ואז יאסר ובאמת זה גזה"כ הוא דיאסר רק דרך בישול ואמנם מ"מ אם אינו נותן טעם אינו דרך בישול והתורה לא אסרה אלא דרך בישול וכשאינו דרך בישול לא אסרה אבל לא משום נ"ט וטעם כעיקר ולכך לא ילפינן מיני' לשאר איסורין ודו"ק כי ברור לע"ד וכשתדקדק היטב בפירש"י שם בד"ה מבשר בחלב מ"ט לא גמרינן ובד"ה אי חידוש הוא תראה דרש"י ז"ל כוון לזה בצחות לשונו הקצר לשון הזהב ואתה דע לך:

ועתה נחזור למה שכתבתי ליישב דברי מארן הט"ז ז"ל כי עפמ"ש נראה לבאר דברי הרשב"א במשמרתו שכתב אם לא קיבלה החתיכה הטעם אע"פ שנאסרה במשהו למ"ד מב"מ במשהו מ"מ א"צ אפי' ששים לבטל אותו משהו הבלוע בה כיון דהוא משהו כמאן דליתי' דמי כו' ולכאורה אין הבנה לדבריו והגאון פלתי נדחק בביאורו ועם מה שכתבתי יבוארו דבריו היטב דכיון דאין בה אלא משהו לא נעשה נבלה ושוב איכא נ"ט בר נ"ט כמ"ש וזה מה שכתב הרשב"א בחידושיו דבלא נתינת טעם אין בו כח לצאת ולהתפשט וא"כ דברי הט"ז. נכונים לדינא וע"ש בתוס' ד"ה קיתון ועפ"ז יבואר לך ענין שאלתך כאשר תעיין היטב ושלום כנפש:

תוכן העניינים

בית אל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה