בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
(חדר לב) בדין תולעים
א בש"ס תולין דף ס"ז אמר רב הונא לא לשפי אינש שכ רא בצבייתא באורתא דילמא פריש לעיל מצבייתא והדר נפיל לכסא ועובר משום השרץ השורץ על הארץ ופריך אי הכי במנא נמי דילמא פריש לדופני דמנא והדר נפיל למנא ומשני התם היינו רבותייהו ומנא תימרא כו' עיי"ש והקשה הפלתי והישועות יעקב דהא א"א שיפלו הרבה תולעים על הקשין ומסתמא יהיו רובן בשכר וכדמשמע מלשון רש"י דהחשש הוא רק שאם תפול תולעת אחת על הקשין לא יראנה וא"כ אין כאן חשש דתבטל התולעת ההוא ברוב התולעים שלא פירשו מן השכר וע"ש שחקרו אם התולעת תשובה בריה ולא בטלה עיי"ש היטב ולע"ד א"ש דהא מרא דשמעתא הוא רב הונא וכבר כתבתי בשם התוס' דע"ז דף נ"ו דר"ה כרב רבי' ס"ל דמין במינו לא בטיל וא"כ א"ש דאם תפול תולעת אחת לא תתבטל בתוך התולעים שלא פירשו דמין במינו לא בטיל לרב הונא וזה פשוט:
ב ובזה א"ש מה שכתב הרא"ש אהא דשוחה ושותה ואינו חשש שמא יזדמנו תולעים לתוך השכר יש אומרים דוקא שוחה ושותה אבל בכלי אסור דילמא פריש לדופני הכלי ויש לומר דאורחא דמילתא תני וה"ה בכלי נמי מותר ולא חיישינן דילמא פריש אדופני הכלי כל כמה דלא חזינא דפריש ולקמן בשמעתין בשמעתין משמע דכל היכא דאם פירש אסור חיישינן דילמא פריש ולפמ"ש א"ש דלקמן בשמעתין לרב הונא חיישינן שפיר אבל לדידן דקיי"ל מין במינו ברובא בטיל לא חיישינן דאף אם יארע שתפול תולעת אחת תתבטל ברוב אותן שלא פרשו ובזה א"ש מה שהקשה הט"ז על הטור שלא הביא דפת אביו הרא"ש ז"ל האוסר ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק ובזה יש להבין סברת הט"ז סימן פ"ד ס"ק ה' דדוקא ע"י מעשה אדם אסור והיינו דאפי' לדידן דבטל ברוב מ"מ הוי, כמבטל איסור לכתחלה ודו"ק ובזה יש ליישב דעת האו"ה דכתב דרק לכתחלה אסור לישפי אבל בדיעבד שרי והקשו עליו דא"כ מאי פריך אי הכי אפי' במנא נמי ומאי קושיא הא במנא הוי כדיעבד דאם נחוש לזה יאסר כל השכר וע' בישועות יעקב ולפמ"ש א"ש דהש"ס מקשה שפיר לרב הונא דס"ל מב"מ לא בטיל לדידי' אף דיעבד אסור אבל לדידן רק לכתחלה אסור דהוי כמבטל איסור לכתחלה אבל בדיעבד שרי כמ"ש האו"ה וז"ב:
והנה י"ל דזה תלוי אם בתר בטל אזלינן או בתר מבטל אזלי' דאי בתר בטל אזלינן לא שייך בזה מב"מ לא בטל דהא א"א לבטל דהיינו התולעת שפירשה להיות כמבטל דהיינו התולעים שלא פירשו דכיון שפירשה א"א לה להיות מותרת עוד אבל אי בתר מבטל אזלינן שפיר הו"ל מב"מ דהא התולעים שעדיין לא פירשו אפשר להן להיות כבטל היינו אם יפרשו ובזה א"ש דאמר רב חסדא תניא דמסייע לך כל השרץ לרבות יבחושין שסיננן וקשה מזה להאו"ה דס"ל בדיעבד מותר ולפמ"ש א"ש דרב חסדא לטעמי' דס"ל במנחות בתר מבטל אזלינן וה"ל מב"מ ואפי' בדיעבד אסור וז"ב ולדעת הראב"ד דאחר י"ב חדש מותר דהוי כעפרא ג"כ אפשר לבטל להיות כמבטל ודו"ק:
גם י"ל לדעת הריטב"א דרב ושמואל דס"ל מב"מ במשהו היינו מדרבנן א"כ י"ל דבדיעבד ה"ל ספק דרבנן ומותר רק לכתחלה אין עושין ספק דרבנן לכתחלה ודו"ק. ועי' בש"ע סעיף ז' ובש"ך ופר"ח והפלתי כתב דהטור לשיטתיה דס"ל כהרשב"א סי' פ"א אבל רמ"א דס"ל דאף בהוגלד אין אוסרין למפרע גם כאן כן ע"ש וע"ש ברשב"א דס"ל דהיכא דיש להגביל החזקה מגבילין אותה ע"ש גבי מומין אם הוא ברשות הבעל אמרינן דמשבאה לרשות הבעל נולדו המומין ע"ש לפ"ז בסי' פ"ח אמרינן דעד ג' ימים אוסרין החלב דודאי מקודם ג' ימים נטרפה וקודם ג' ימים מתירין דאמרי' רגע קודם ג"י נטרפה אבל כאן אין להגביל החזקה דאולי במחובר פירשה (חסר הסיום וחבל על דאבדין) (חדר לג) בדין כלי של עכו"ם
א) הנה הש"ך בסי' צ"ג הקשה על מ"ש בסעיף ד' שהעתיק דברי הרמב"ם בסוף הלכות מאכלות אסורות שכתב וז"ל שמן ודבש של עכו"ם אע"פ שהן מבושלים מותרים מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו וכן לדבש עכ"ל והקשה הש"ך דהא הכ"מ כתב שם דס"ל סתם כלים של עכו"ם הם בני יומן וכ"כ בב"י לקמן סימן קכ"ב וא"כ קשה כיון דפסק לקמן סימן קכ"ב סעיף ו' דסתם כלים של עכו"ם אינן ב"י א"כ הכא בלא"ה מותר ע"ש ולע"ד נראה דהנה הש"ך הקשה על הטעם דכתבו התוס' והפוסקים מה דסתם כלים של עכו"ם אינן ב"י משום דהוי ס"ס שמא אינו ב"י ואת"ל דהוא ב"י שמא נשתמשו בו בדבר הפוגם בעין והקשה הש"ך הא הוי ס"ס משם אחד ותירץ דיש נ"מ בין הספקות דלספק הראשון פוגם בכל התבשילין אבל לספק השני אילו ידענו מה הוא התבשיל שנשתמש בו העכו"ם אפשר דאע"ג שהוא פוגם בתבשיל זה אינו פוגם בתבשיל אחר וא"כ הספק הראשון הוא מתיר יותר מן הספק השני ולא הוי משם אחד ע"ש בש"ך דיני ס"ס אות י"ב וכבר הבאתי דבריו בכ"מ ע"ש:
ב ואמנם זה שייך היכא דהקדרה לפנינו דאז י"ל אילו ידענו מה נשתמש בו אפשר דבתבשיל זה הוא פוגם ובתבשיל אחר אינו פוגם אבל בשמן ודבש של עכו"ם שאין הקדרה לפנינו וא"כ אין הספק על הקדרה רק על השמן והדבש הניקח מן העכו"ם אם בלע מן האיסור טעם משובח או פגום לא שייך זה ושפיר ה"ל ס"ס משם אחד ולא אמרינן בו סתם כלי של עכו"ם אינו ב"י והוצרך המחבר לומר הטעם דהבשר פוגם את השמן ומסריחו וכן לכבש וזה ברור כע"ד ודו"ק. (ג) והנה הרא"ש במסכת ע"ז הקשה אהא דאמרינן סתם כלים של עכו"ם אונן ב"י דהוי ס"ס. ולטעמיה קפילא ותירץ כיון דאיכא ס"ס לא הטריחוהו חז"ל להטעימו לקפילא ע"ש:
והנה הפוסקים נחלקו היכא דאיכא ס"ס אי צריך לברורי וע' בש"ך בסימן ק"י ונראה דזה תלוי אם ס"ס הוא מטעם רוב כמ"ש הרשב"א ואף דהיכא דאיכא לברורי אף דאיכא רוב צריך לברר מ"מ היכא דאיכא טירחא יתירה א"צ לברר כמ"ש הפ"מג בהקדמתו להלכות בדיקת הריאה ע"ש וא"ש מה שכתב הרא"ש דכיון דאיכא ס"ס לא הטריחוהו חז"ל דזה טירחא יתירה אבל הרמב"ם ס"ל דטעמא דס"ס משום דהספק הראשון הוי מדרבנן דאזיל לטעמי' דס"ל ספקא דאורייתא מדרבנן לחומרא וממילא הספק השני הוא ספיקא דרבנן כמ"ש הגאון הפלתי ואמנם אם יש לברר הספק גם להרמב"ם הוא מדאורייתא לחומרא כדמוכח מכריתות דחתיכה אחת משתי חתיכות באשם תלוי משום דאיכא לברורי ע"י בקי וא"כ כיון דאיכא לברורי ע"י קפילא ס"ל דאסור וז"ב וגם הא ממילא יבורר הדבר דאיך אוכל יטעם לו ויבורר הדבר ולכך ס"ל להרמב"ם דלא מהני ס"ס בסתם כלי של עכו"ם וז"ב:
ד ולכאורה י"ל כיון דס"פ הוי כמו רוב א"כ האיסור הוא דבר דלא שכיח ולכך בכלי של עכו"ם לא חששו חז"ל שמא בישל בה העכו"ם דבר איסור ובו ביום דזה דבר דלא שכיח דהא איכא ס"ס. ואמנם זה בדבר פרטי ומקרה נקרה שבישל ישראל בכלי של עכו"ם אבל שמן ודבש של עכו"ם שקונין ישראל מעכו"ם בזה חששו חז"ל גם לדבר דלא שכיח כמ"ש הרמב"ן גבי תקנת זמן בגט דתיקנו משום דאמר ר' יוחנן בת אחותו לא שכיח אף דגבי בתולה נישאת חששו שמא זכתה כתב הרמב"ן דבדבר פרטי לא חששו לדבר דלא שכיח אבל לתקן תקנה גם על המיעוט תיקנו ע"ש וכן הכא לקנות מעכו"ם שמן ודבש גם על המיעוט היו מתקנים לולא דבשר מסריח את השמן ולא קשה קושית הש"ך על המחבר ודו"ק:
ה והנה הפלתי כתב דהא דאמרינן לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא דזה רחוק במציאות שראו בעת מלחמה שבישל העכו"ם בה וצ"ל דהכי פירושו דלא ידעו בבירור שאינה בת יומא וציוותה תורה להגעילם ומזה יצא להרמב"ם דלא אמרינן סתם כלי של עכו"ם אינה ב"י דאל"כ למה ציותה תורה להגעיל וכ"כ בספר ישועות יעקב וקשה לי דאף להרמב"ם לא א"ש דהא ס"ל להרמב"ם דכל ספק מה"ת להקל וא"כ למה צוותה תורה להגעיל אמנם לפמ"ש א"ש דכאן איכא לברורי דאיך אוכל יטעם לו והיכא דיבוא לידי בירור מודה הרמב"ם דספקו לחומרא מה"ת ודו"ק:
ו ובזה נראה ליישב מה שהקשה הרב פנים מאירות לרב דס"ל מין במינו לא בטל א"כ מהיכא מוכיח דנטל"פ אסור כמו דמסופק הש"ס בע"ז אליבא דרב אי מג"עכ יליף לה הא שם י"ל דחששה תורה שמא יבשל בה הישראל מין במינו דלא בטל לרב וממילא דאף נטל"פ אסור כמ"ש הסמ"ג דכל היכא דאוסר במשהו גם נטל"פ אסור ע"ש ולפמ"ש א"ש דא"כ למה צוותה תורה להגעיל ואין לומר שמא יבשל בה ישראל מין במינו ז"א דהא הוי ספק ומה"ת כל ספק לקולא דמי יודע אם הוא מבשל ממון שבישל העכו"ם והוי נטל"פ ואין לו' דאיך אוכל יטעם לו ויבוא הדבר לידי בירור ובכה"ג הוי ספק מה"ת לחומרא זה אינו דהא הספק הוא שמא יבשל בה ישראל מין במינו ובכה"ג לא יבוא לידי בירור דליכא טעמא ודו"ק:
ז והנה אגב עיוני ראיתי להגאון מהרמשי"ף ז"ל ברש"י דף קט"ז ע"ב ד"ה ה"ז אסורה שעמד במ"ש רש"י כדקיי"ל חנ"נ והא מליחה אינה אוסרת רק כדי קליפה ובכה"ג לא אמרינן חנ"נ ועתוס' דף צ"ו ע"ב ד"ה אפילו ובש"ך סימן צ"ב ס"ק ג' ובחידושי הרשב"א ע"ש גם הקשה אמ"ש רש"י כבב"ח ממש משמע אפילו בהנאה וזה דלא כמ"ש אא"ז רמ"א בסימן פ"ז וכבר עמדתי בזה בשאלה והנך רואה דאא"ז הגאון בעל הב"ח יש לו אילן גדול להשען עליו וע' ש"ך סימן פ"ז. ס"ק ב' וכבר דברתי בזה לעיל ועוד דברתי בזה בחידושי חולין ואין כאן מקום להאריך: