אור ברסלב
בית אל חלק ב (חדר לא) בענין דגים וסימניהן

בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

(חדר לא) בענין דגים וסימניהן

(חדר ל) בענין ביצי עופות

א הנה בש"ם ע"ז דף מ"ם פליגי רב הונא ורב נחמן דר"ה ס"ל דאין לוקחין טרית שאינה טרופה מעכו"ם אלא א"כ ראש ושדרה ניכר ור"נ סובר או ראש או שדרה ומתיב רב עוקבא בר חמא ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת ואמר אביי כי תניא האי באדא ופלמידא דדמיא ראשיהו לטמאין ואמר רב יהודא משמיה דעולא מחלוקת לטבל בצירן אבל בגופן ד"ה אסור עד שיהא ראש ושדרה ניכר והקשו התוס' ד"ה מחלוקת בצירן וא"ת והא צירן נמי דאורייתא כדאמרינן הטמאין לאסור צירן ורוטבן ותירצו דצירן בטיל ברוב אבל גופן לא בעיל דברי' לא בטלה ע"ש. והנה גוף קושית התוס' תמוה לי שדבריהן סותרין למה שכתבו הן עצמן בחולין דף צ"ט ע"ב ד"ה שאני ציר דציר דגים הוא רק דרבנן וכמ"ש הרא"ש כאן וכאן החליטו שהוא דאורייתא ושוב מצאתי להגאון בעל פרי מגדים שעמד בזה וכן הוא בתוס' חולין דף קי"ב ד"ה הטמאים ע"ש והנה ע"פ תירוץ התוס' יש לפרש טעם פלוגתא דר"ה ור"נ דרב הונא לטעמי' דס"ל מין במינו במשהו כמ"ש תוס' לקמן דף נ"ו ע"ב ד"ה אבל דרב הונא כרב רבי' ס"ל דמב"מ במשהו בכל איסורין שבתורה ע"ש וא"כ לדידי' אין חילוק בין צירן לגופן אבל ר"נ ס"ל דבב"מ בטל ברוב ושפיר חילק בין צירן לגופן כמ"ש התוס' דצירן בטל ברוב אבל גופן דבריה היא לא בטל וזה ברור לכאורה. ואמנם מה דאמר ר' זירא מריש הוה מטבילנא בצירן כיון דשמענא להא דאמר רב יהודא משמיה דעולא מחלוקת בצירן כו' ופירש"י מריש הוה מטבילנא בצירן בחד סימן בראש או בשדרה דהוי ס"ד דכי פליגי רב הונא ורב נחמן בגופן פליגי אבל בצירן אפי' רב הונא מודה ואיך אפשר דרב הונא מודה בצירן ומחלק בין צירן לגופן הא וקשה קושית התוס' דהא צירן ג"כ דאורייתא מקרא דהטמאים ותירוץ התוס' ליתא אליבא דרב הונא דס"ל מב"מ במשהו כמ"ש וצ"ל דהוי ס"ד דר"ז דציר דגים הוא רק דרבנן וכמ"ש התוס' בחולין דף צ"ט ודף קי"ב ושפיר י"ל דר"ה מודה בצירן דבציר דגים דרבנן גם ר' יהודא מודה דמב"מ ברוב כמבואר בחולין דף צ"ט ע"ש אבל כד שמיע ליה הא דרב יהודא משמיה דעולא דבצירן פליגי והיינו דר"ה לטעמיה דס"ל כרב רביה דמב"מ במשהו וע"כ דצירן דאורייתא לכך בעי רב הונא ראש ושדרה גם שניהם דלדידי' לא בטל ברוב לכך הדר בי' ר"ז ולא אטביל בצירן דס"ל כרב הונא דמב"מ במשהו. ובזה יש ליישב גם סתירת דברי התוס' דהכא עם דבריהן בחולין דף צ"ט וקי"ב אשר העירותי לעיל די"ל דהכא כתבו כן דבזה יתפרשו פלוגתא דר"ה ור"נ כמ"ש ודו"ק.

ב והנה. התוס' ד"ה כאן הקשו על פירש"י דבפתוחות בעי שני סימנים והא לקמן אמרינן נכרי שהביא ערבה מלא חביות ונמצא כולכית באחת מהן פתוחות כולן מותרות אלמא בפתוחות תלינן לקולא דאמרינן כי היכא דהוי בהאי הוי בכולהו אלא דאזלו לעלמא כו' ואמנם לפמ"ש הש"ך ס"ק כ' הטעם דבפתוחות הוי כאלו כולן מעורבות דאדם לוקח מכאן ומכאן והיינו דהוי כאלו כולן חבית אחת ויש בה שני כולכית א"כ א"ש דהא כתבו התוס' לקמן ד"ה נמצאת פי' הכשר כולכית היינו שני כולכית לפירש"י בפתוחות ע"ש וא"כ הוי כאלו כולן חבית אחת ובה שני כולכית דלא חיישי' דילמא מעלמא נפל בהו משא"כ בחבית אחת ובה כולכית אחת או אפי' הרבה חביות פתוחות ואין באחת מהן רק כולכית אחת דבזה כולן אסורות דאמרינן איער מעלמא נפל בהו אבל אם יש באחת מהן שני כולכית לא חיישינן שמא מעלמא נפלו שניהם וזה ברור לדעת שיטת רש"י ז"ל. (ג) ואמנם לדעת רבינו אפרים הוא להיפך דבפתוחות סגי בחדא דאיכא למימר אחריתי אזיל לעלמא וליכא למיחש דהנכרי הניח שם כולכית דלקולא תלינן אבל בסתומות בעי שני כולכית ע"ש בתוס' מה שכתבו ויש ליישב פ"ה דשאני התם כו' ע"ש ואולי כוונתם למה שכתבתי ע"ש. ויש להבין לפי' רבינו אפרים למה אין חוששין דהעכו"ם הניח שם הא הוא ספק דאורייתא ולמה תלינן לקולא ואפשר מטעם כנכ"ה דאפי' באיסור והיתר תלינן כמ"ש בטא"הע סי' ל"ט ע"ש גם י"ל דלמסקנא דמיירי בצירן וי"ל דמה"ת בטל ברוב כמ"ש תוס' ד"ה מחלוקת גם י"ל דס"ל ציר דגים טמאים דרבנן או דס"ל לרבינו אפרים דרוב דגים הן טהורים רק מדרבנן חיישינן למיעוטא דטמאין לכך תלינן לקולא ובזה י"ל הא דכתב בהגהת אשר"י דרבינו אפרים התיר לאכול דג ברביטא והיינו אף דנימא סימני דגים לאו דאורייתא כמ"ש תוס' ד"ה אמר רבא מ"מ כיון דרוב דגים הן טהורים רק מדרבנן חיישינן למיעוטא שוב איכא למסמך על סימנים דרבנן וע' בתוס' חולין דף ס"ג ע"ב ד"ה עופות כ"ד הוו ע"ש ויש להרמב"ם ז"ל שיטה אחרת בסוגיא זו ונדבר מזה אי"ה לקמן:

ד והנה כבר כתבתי כי דברי התוס' סותרין למ"ש התוס' חולין דף צ"ט ע"ב וקי"ב דכתב דציר דגים טמאין דרבנן ונמצא דלא קשה כלל קושיתם מ"ש צירן מגופן דשאני ושאני אך י"ל דהתוס' פירשו דפלוגתא דרב הונא ורב נחמן קאי אמתני' טרית שאינה טרופה שניכרין בה חתיכות דגים ולפ"ז עולא דאמר מחלוקת בצירן אבל בגופן ד"ה אסור היינו אם יש בהן ציר הציר מותר והדגים עצמן אסורין לכ"ע ואם נימא הטעם משום דציר דגים מדרבנן קשה איך נתיר הציר שיצא מהדגים משום דהציר דרבנן ונאסור הדגים הא כיון דהדגים אסורים משום דהוי ספק איסור תורה גם הציר ה"ל לאסור כמ"ש השיטה מקובצת גבי ביצת ספק טריפה כיון דהתרנגולת אסורה מספק דאורייתא גם הביצה דהוא ספק דרבנן אסורה וכ"כ המג"א בשם הרדב"ז דהיכא דאיסור דרבנן עם איסו' דאוריית' יחדיו ידובקו מחמירין גם בהספק איסו' דרבנן ע"ש לענין ספק קרא ק"ש דצריך לקרות ק"ש עם ברכותיה מהאי טעמא ולכך לא רצו התוס' לתרץ כן ודו"ק:

ה ואמנם הרמב"ם פירש דפלוגתא דר"ה ור"נ קאי אציר שיש בו דגה והיינו דג טהור קטן ורבותא נקט אף שהוא קטן מאוד כמ"ש הרב המגיד שם והוא רק לסימן ניתן מהמוכר להודיע שהציר מדגים טהורים כמ"ש הרמב"ן בחידושיו אבל הציר אינו מהדג הקטן הזה כלל רק מדגים אחרים ובזה קאי הפלוגתא במה יוודע שהדג הקטן הזה הוא דג טהור כדי שנדע על ידו שהציר מדגים טהורים ואין אנו דנין על הדג הקטן הזה אם הוא טהור מצד עצמו אלא מצד שהוא סימן להציר וא"כ שפיר י"ל דהציר הוא מותר משום דהוי דרבנן ואף דלענין הדג הקטן עצמו הוא ספק דאורייתא מ"מ אין אנו דנין עליו כלל מצד עצמו אם נאכלנו או לא אלא מצד שהוא סימן להציר והוא דבר אחר נפרד מהציר ולא ממעיו יצא הציר ועליו אין דנין כלל וי"ל דלא לרבותא נקט כולכית שהוא דג קטן מאוד כמ"ש הה"מ אדרבה דוקא נקט כולכית דידוע דלא ממנו יצא הציר והוא רק לסימן ולא דנין עליו כלל ודו"ק היטב:

ו ואמנם רש"י דפירש כולכית דג טמא והוא רגיל ליגדל בציר דגים טהורים וא"כ א"א לפרש מחלוקת בצירן אבל גופן טמא לכ"ע דהא הדג ודאי טמא וע"כ פירש"י דהפלוגתא הוא על מתני' דטרית שאינה טרופה ולפ"ז א"א לתרץ כמ"ש דציר דגים טמאים מדרבנן דקשה איך נתיר הציר ונאסור הדגים הלא הציר ממעי הדגה יצא והוא דבר הסותר את עצמו כמ"ש הש"מ גבי ביצת ספק טריפה דא"א לאסור התרנגולת מספק ולהתיר הביצה שיצאה ממעיה אבל הרמב"ם דפירש דהכולכית דג טהור קטן שפיר י"ל כן ודו"ק. ושוב ראיתי בפירוש המשניות להרמב"ם שפירש חילוק הוא דג קטן טהור ובקטנותו אין לו סנפיר וקשקשת עד שיגדל ואז גדלים בו ע"ש ואפשר דגם כולכית. הוא כן ולכך צריך סימנים להכירו והיינו ראש ושדרה ודו"ק. והנה מה שכתבו התוס' דגופן לא בטל דבריה הוא ולא בטל הוא תמוה דהא הוא מחותך ובריה שלמה בעינן ומצאתי להפליתי שעמד בזה ובחידושי כתבתי בזה ואקצר פה:

ז והנה התוס' בחולין דף צ"ט ד"ה הטמאים כתבו דאף דדריש בתורת כהנים גבי דגים הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן אסמכתא בעלמא הוא דציר דגים דרבנן וע"ש בחידושי הרשב"א דכתב דאסמכתא בעלמא הוא ועיקר קרא לרוטבן וקיפה שלהן אתי ע"ש בשם התוס' אבל בתוס' כתבו סתם דאסמכתא בעלמא היא ולא כתבו דקרא לרוטבן וקיפה שלהן אתי והיינו לע"ד משום דבדף קי"ב הקשו למה לי קרא דהטמאין הא תיפוק ליה ממשרת ליתן טעם כעיקר ותירצו בחד תירוצא דעיקר קרא לצירן אתי והשאר אסמכתא בעלמא הוא ולפ"ז ליכא למימר בדגים דקרא לרוטבן וקיפה שלהן אתי דתיפוק ליה ממשרת דטעם כעיקר ולכן כתבו סתם דאסמכתא בעלמא הוא ואמנם הרשב"א יש לומר דס"ל כתירוץ שני דבתוס' דלרוטב אתי קרא לאשמועינן דמיחוי כממש וחשיב אכילה דס"ד דבשתיה לא מחייב כיון דכתיב ביה אכילה ושפיר כתב הרשב"א דעיקר קרא לרוטב וקיפה והיינו לאשמועינן דמיחוי הוי כממש וחשיב אכילה וז"ב:

ח והנה לתירוץ השני של התוס' לכאורה י"ל דכל ציר זיעה בעלמא היא כפשטא דלישנא דהש"ס והא דהטמאים לאסור צירן ורוטבן ועיקר קרא לרוטבן וקיפה שלהן אתי וצירן אסמכתא בעלמא הוא וכמ"ש הרשב"א גבי דגים והא דמצריך להו בדף דף ק"כ היינו מרוטב וקיפא שלהן ובזה הוי אתי שפיר האי דאותיב רב מארי בר רחל לרבא דאסר בשר שחוטה שנמלח עם בשר טריפה מקרא דהטמאים לאסור צירן ורוטבן והקשה לו מהא דדג טהור שמלחו עם דג טמא מותר והקשו התוס' דמאי קושיא הא ציר דגים דרבנן וציר בשר דאורייתא ולפמ"ש היה אחי שפיר דגם ציר בשר טרפה דרבנן וקרא לרוטב וקיפה אתי אלא דהתוס' בדף צ"ט ב' אזלי לפי התירוץ הראשון דקרא עיקר לציר אתי ולכך כתבו סתם דהא דדריש בת"כ שקץ לרבות צירן ורוטבן וקיפה שלהם אסמכחא בעלמא הוא ויש חילוק בין ציר שרצים דהוא דאורייתא ובין ציר דגים דהוא מדרבנן ושפיר הקשו מהא, דפריך מדג טהור שמלחו עם דג טמא ובזה עולה המשך דבריהם על נכון ובחי' ליו"ד כתבתי ויש לי לומר דהא דדף צ"ט דמשני שאני ציר דזיעה בעלמא הוא היינו לתרץ המשנה דדג טמא צירו אסור וד' יהודא אומר רביעית בסאתים והא ר' יהודא ס"ל מין במינו לא בטל ושפיר משני שאני ציר דזיעה בעלמא הוא והיינו דלר' יהודא דס"ל מין במינו לא בטל לא מוכח מגיעולי עכו"ם דטע' כעיקר דאוריית' די"ל דהתור' חשש' שמא יבשל הישראל בקדר' דבר שהוא מין במינו עם מה שבישל בה העכו"ם כמ"ש הגאון בעל פנים מאירות ז"ל וא"כ שפיר י"ל דקרא לרוטבן אתי דהא לא קשה קושית התוס' דהא טע"כ דאורייתא דמג"עכ לא ילפינן כמ"ש דלמ"ד מב"מ לא בטל ליכא הוכחה מג"עכ דילמא חששה תורה דלא יבשל בה ישראל מין במינו וממשרת ליכא להוכיח דלהיתר מצטרף לאיסור אתי כמ"ש האחרונים וכיון דלר' יהודא ליכא הוכחה דט"כע דאורייתא שפיר י"ל דקרא דהטמאין לרוטבן וקיפה שלהן אתי אבל צירן מדרבנן ושפיר קאמר שאני ציר דזיעה בעלמא הוא והיינו לר' יהודא אבל לדידן דמב"מ ברוב שפיר מוכח מג"עכ דטע"כע דאורייתא וע"כ קרא דהטמאין לצירן אתי ומוכח דציר מדאורייתא ולפ"ז ליכא חילוק בין ציר דגים לציר בשר ולא קשה כלל מה שהקשו תוס' בחולין דף צ"ט פ"ב דמאי מייתי רבא ראיה מקרא דהטמאים לאסור ציר טריפה ע"ש ולפמ"ש א"ש דרבא דס"ל טע"כע דאורייתא כמ"ש תוס' דף צ"ח ע"ב ד"ה רבא שפיר מוכח מקרא דהטמאין דצירן דאורייתא דלרוטבן ל"צ קרא וכן רב מרי שפיר הקשה לו מדג טמא שמלחו כו' דהא אין חילוק כלל בין ציר דגים לציר בשר וכן מה דלא תירצו התוס' בע"ז דף מ"ם על הקושיא דמ"ש צירן מגופן דציר דגים דרבנן ג"כ א"ש דלדידן ליכא חילוק כלל ואף דלר"ה דס"ל כרב רבי' דמב"מ לא בטיל מ"מ זה מדרבנן כמ"ש הריטב"א ושפיר מוכח מקרא דג"עכ דטכ"ע דאורייתא וקצרתי להמעיין בצדק:

והנה הש"ך בסימן ק"ז הביא דעת זקני רמ"א ז"ל דציר דגים אף היוצא ע"י בישול הוא דרבנן וחלק עליו דדוקא ע"י מליחה הוא דרבנן אבל ע"י בישול הוא דאורייתא והגאון בעל ישועות יעקב הביא ראיה לדבריו מהא דדריש רבה בר בר חנה חתיכה של דג טמא כו' ואוקי רב אמורא עליה ודריש כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשה נבלה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה והא ציר דגים דרבנן ולא אמרינן בי' מין במינו לא בטל אפי' לר' יהודא כמבואר בחולין דף צ"ט דאמרינן שאני ציר דזיעה בעלמא הוא וכתבו התוס' פירוש מדרבנן הוא ואפי' לר' יהודא בטל במינו ע"ש והנה לפמ"ש דרק לר' יהודא אמרינן דציר דרבנן הוא אבל לדידן דמב"מ ברוב מה"ת א"כ מוכח מגע"כ דטכ"ע דאורייתא וע"כ הטמאים לצירן אתי ומוכח דציר דאורייתא ואף דרב ס"ל מב"מ לא בטל מ"מ היינו רק מדרבנן אבל מדאורייתא בטל א"כ שפיר מוכא דטע"כ דאורייתא מגע"כ וע"כ דהטמאים לצירן אתי וא"כ ציר דגים דאורייתא וא"ש אבל עכ"פ לדינא מוכח כהש"ך וראית הישועות יעקב קמה גם ונצבה ודו"ק:

והנה בש"ס פריך מהא ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת ופירש"י אלמא אין סימן אחר לדגים וקשיא לתרוייהו ואמר אביי כי תניא האי באדא ופלמודא דדמי רישיהו לדטמאין והקשו התוס' אכתי מה משני אליבא דרב נחמן דס"ל או ראש או שדרה ולבדוק בשדרה דכל דג טמא אין לו שדרה לכך נראה דמשדרה לא פריך כלל והא דלא חשיב להו בהדי סנפיר וקשקשת היינו משום דסימני גוואי לא חשיב ע"ש וכוונת התוס' להשיג על פירש"י דהקושיא הוא לתרוייהו ולפי התוס' הקושיא רק על רב נחמן דלרב הונא לא קשה דהא ר"ה בעי שניהם ראש ושדרה וסימן שדרה הוא גוואי ולא חשיב ליה וסימן ראש לבדו לא מהני לרב הונא ורק לרב נחמן פריך דס"ל סימן ראש לחוד מהני אמאי לא חשיב ליה התנא וז"ב. ואמנם לפ"ז לעולא דאמר מחלוקת לטבל בצירן אבל בגופן ד"ה אסור עד שיהא ראש ושדרה ניכר לא קשה ממתני' דתני ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת ולא חשיב ראש ושררה והיינו כיון דמתני' מיירי לענין שימנו דגים גופא וכיון דסימני גוואי לא חשיב וראש לחודיה לא מהני בגופן לכך לא חשיב ליה וא"כ לא צריך לדחוקי דמתני' מיירי דק באדא ופלמודא אלא מיירי בכל הדגים וזה פשוט:

ובזה נלע"ד לפרש הא דאמר ר' זירא מרישא הוי מטבילנא בצירן כיון דשמענא להאי דאמר עולא מחלוקת כו' בצירן נמי לא מטבילנא ופירש"י דהוי ס"ד דר"ז דפלוגתא דר"ה ור"נ רק בגופן אבל בצירן מודה ר"ה ובד"ה בצירן נמי לא מטבילנא פירש"י דסבירא לי' כרב הונא ע"ש ולפמ"ש י"ל דבאמת האי שינויא דאביי כי תנן האי באדא ופלמודא שינויא דחיקא הוא וקשה ממתני' לרב נחמן לכך משני עולא דפלוגתייהו רק בצירן אבל בגופן מודה ר"נ דבעי ראש ושדרה וא"כ תו לא קשיא ממתני' לר"נ ולכך ר"ז הוי סבר דרק בגופן פליגי והיינו דר"ה הוכיח ממתני' דתרויהו בעי דאל"כ אמאי לא חשיב התנא ראש ושדרה ושינויא דאביי לא ס"ל לר"ה אבל בצירן מודה ר"ה לר"נ דבזה אין לו הוכחה ממתני' דמתני' בדגים גופא מיירי כמ"ש ולכך מטביל ר"ז אבל אח"כ דשמע לעולא דאמר מחלוקת בצירן כו' אפי' בצירן לא מטביל דכר"ה ס"ל וז"ב:

וע' ברא"ש דהחזיק לירש"י דלתרוייהו פריך ואתרוייהו משני אלא דהש"ס קיצר כו' ומ"מ היכא דמכיר ראש ושררה לא חיישינן שמא יש דגים טמאים ביניהן דלא שכיחי אצלינו כו' הלכך אין לסמוך על ראש ושדרה להתיר דג עליהם עכ"ל והם דברים סותרים זא"ז וע' בש"ך ואחרונים ובאמת ראיית הישועות יעקב הוא חזקה ולכאורה היא תמוה גדולה על זקני רמ"א ז"ל דנראה דנעלם ממנו ש"ס זו וכן יפלא על הש"ך שלא הביא ראיה זו ואמנם אחר העיון נראה דיש ליישב לפמ"ש הריטב"א יש שרוצים לומר דמב"מ בטיל באיסור דרבנן וי"ל דשאני הכא דאיסור גרוע הוא וזיעה בעלמא וכמו שהקיל בו ר' יוסי לדונו בט"ז עכ"ל ולפ"ז י"ל דע"י בישול נהי דלאו דאורייתא הוא מ"מ לאו זיעה בעלמא היא והוי כשאר איסורי דרבנן דאמרינן בהו מין במינו לא בטיל וא"כ א"ש מה דאוקי רב אמורא עלי' ודריש כיון שנתנה טעם בחתיכה חענ"נ ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה דאף דהוא דרבנן מ"מ לאו זיעה בעלמא היא ואמרין בה מב"מ לא בטיל וזה ברור וכן מדברי התוס' חולין ק"ח ד"ה אמאי משמע כהריטב"א וכבר הרגישו בזה האחרונים אך מהרשב"א משמע דכל איסור דרבנן מב"מ בטיל ולפי דבריו ראיית הישועות יעקב נכונה ועכ"פ שקטה התלונה על זקני רמ"א ז"ל ודו"ק ואעיר בזה די"ל דר' זירא דאמר בחולין סימני דגים לאו דאורייתא אזיל לטעמיה דס"ל בכריתות ספק דאורייתא מה"ת לחומרא ע"ש דף י"ז דלא בעי אקבע אסורא ולכך אין סומכין על סימנים דרבנן אבל רבינא בע"ז ס"ל סד"א מדרבנן לחומרא לכך ס"ל דסומכין על סימנים דרבנן לכך לא משני סימני דגים דרבנן ולפ"ז יש ליישב מנהגין שקונין ביצים מן העכו"ם אף שאינו אומר של עוף פלוני הוא וטהור לפי דאנן קיי"ל סד"א מדרבנן לחומרא כדעת הרמב"ם ז"ל ובמ"א ביארתי היטב:

תוכן העניינים

בית אל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה