בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
(חדר כח) בדיני סכין אתרעי
א התוס' ד"ה סכין אתרעי כתבו והא דאמרינן בסמוך גבי רב יוסף דטריף עד תליסר חיותא איכא למימר דלא כרב חסדא כו' ע"ש הנה לפ"ז י"ל אם מצא הסכין פגום אחר שחיטת בהמה הראשונה לא שייך. סברת התוס' דאין טעם לתלות במפרקת יותר מבעור דהא רגיל להזהר דעדיין רוצה לשחוט ואמנם בזה שוב יותר מצוי לפגום במפרקת שהוא עצם וודאי פוגם רק התוס' כתבו סברתם בעובדא דרב יוסף דמצא הסכין פגום אחר שחיטת כל הבהמות דאז לא שייך לומר דעצם ודאי פוגם דמ"מ שמא במפרקת הראשונה נפגם ולזה כתבו התוס' סברתם דבראשונות רגיל להזהר לפי שעדיין רוצה לשחוט ובודאי במפרקת של האחרונה נפגם וזה פשוט וברור והנה רש"י ז"ל כתב בד"ה מכדי מתלי תלינן דהא ודאי נגיעת סכין במפרקת לא פגעה טפי מעור שהרי אין מכה עליו בכח ואפ"ה תלי ביה לקולא הלכך כי נמי שחט בהמות טובא תלי נמי רב חסדא במפרקת דבתרייתא ומכשר להו לכולהו מוכח דלא ס"ל לרש"י סברת התוס' דעצם ודאי פוגם והא דמכשר רב חסדא צריך לומר כתירוצא אחרינא דהתוס' משום דאיכא ס"ם או דלא שייך חסר ואתאי ומתלי תלינן משום דהרי שחוטה לפניך וא"כ קשה לכאורה בעובדא דרב מאי קאמר מכדי מתלי תלינן משמע דמכשיר מספק הרי בזה ששחט בהמות הרבה יש יותר סברא להתיר משום דבראשונות רגיל להזהר שעדיין רוצה לשחוט ונזהר שלא לדחוק את הסכין ומאי קאמר ממאי דבמפרקת קמייתא אפגם דילמא במפרקת בתרייתא הלא קרוב לודאי דבעצם מפרקת בתרייתא הפגם דבראשונות רגיל להזהר ואמנם לפירש"י גם האי סברא דבהראשונות רגיל להזהר לא סבירא ליה וזה ברור ובזה אתי שפיר מה דמשני לא כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא ופירש"י ולית ליה הא דאמרינן מכדי מתלי תלינן כו' והיינו דלית ליה האי סברא דבהראשונות הוא רגיל להזהר שלא לדחוק את הסכין והא דמכשר רב חסדא לעיל בשוחט בסכין ונמצאת פגומה היינו משום דעצם ודאי פוגם אבל כאן דנמצאת פגומה לאחר שחיטת כל הבהמות חיישינן דילמא בעצם המפרקת של הראשונות אפגם והיו נפסלין האחרונות אם לא היה בודק בין כל חדא וחדא ודו"ק היטב ולפ"ז בנידון השאלתה אם השוחט חשב שיתנו לו עוד לשחוט ואח"כ לא נמצאו עוד עופות לשחוט ואח"כ בדק הסכין ונמצאת פגומה דבזה לא שייך דבראשונות רגיל להזהר שלא ידחוק הסכין כיון דדעתו עוד לשחוט דהא גם באחרונה חשב שיתנו לו עוד עופות לשחוט וא"כ אף לרב חסדא יש לפסול ואמנם אנן בלא"ה קיי"ל כרב הונא ונ"מ בנאבד הסכין ונמצאת פגומה ואין להאריך בזה:
ב ואמנם רש"י פירש בד"ה לא כרב חסדא ואע"ג כו' והשוחט אפילו בהמה אחת צריך לבדוק הסכין אחר שחיטה ואם שחט הרבה ולא בדק בנתיים ואח"כ נמצאת פגומה אף הראשונה אסורה ע"ש מבואר דאע"ג דבדק לפני שחיטה דהא הכא בשוחט בסכין בדוק מיירי כמו שפירש"י לעיל בד"ה השוחט בסכין והוא כדעת הרמב"ם והש"ע סי' ח"י סעיף י"ב ואולם בדף י"ז ע"ב ד"ה הא איכא צדדין כתב צריכה בדיקה אטופרא ואתלת רוחתא ואם שכח ולא בדקו קודם שחיטה בודק אחר שחוטה משמע שאם בדק קודם שחיטה א"צ בדיקה אחר שחיטה ולכאורה דברי רש"י ז"ל סותרין זא"ז וצריך לומר דשם רק אתלת רוחתא קאי דבלא"ה רב יימר סבר דאתלת רוחתא לא צריך לבדוק כלל:
דאמר ר"ז השוחט בסכין מלובנת שחיטתו כשרה דביה"ש מרווח רווח כו' רק דרש"י פ"ל דקיי"ל כהני אמוראי דמצרכי בדיקה אתלת רוחתא ואמנם אם בדה לפני שחיטה תו ל"צ בדיקה אתלת רוחתא דבזה סמכינן ארב יימר דסבר ל"צ בדיקה אתלת רוחתא וכן מצאתי בפמ"ג בש"ך ס"ק למ"ד בשם הכנה"ג ע"ש בשם ספר דמשק אליעזר והפמ"ג צוות על הכנה"ג ע"ש ולע"ד מוכח כן מדברי רש"י פ"ל ואפשר דהדמשק אליעזר הוציא זה מדברי רש"י הל"ל ואינו ת"י ובזה א"ש סמיכות דברי רש"י דלכאורה מה ענין זה להכא דמיירי בבדיקה אתלא רוחתא דפליגי אמוראי ולפמ"ש א"ש דאבישרא ואטופרי אע"ג דבדק קודם שחיטה צריך לבדוק אחר שחיטה אבל אתלת רוחתא א"צ לבדוק אחר שחיטה אא"כ לא בדק לפני שחיטה יז"ב:
ג וע' בש"ך ס"ק ט"ז שכתב דהבדיקה בין שחיטה לשחיטה אינה חיובית רק עצה טובה והפר"ח השיג עליו דהוא חיובית משום בל תשחית או שמא יאכלו מן הראשונות אבל אם שחט רק בהמה אחת ודאי שהיא חיובית לדעת הש"ע והרמב"ם ע"ש:
ד והנה מלשון רש"י שכתב אם שכח ולא בדק קודם שחיטה יבדוק אחר שחיטה היה נראה להוכיח דאם הזיד ולא בדק קודם שחיטה לא מהני בדיקה אחר שחיטה משום דקנסינן ליה הואיל ועבר על תקנת חז"ל ובאמת בש"ע סי ח"י סעיף ג' מבואר דלא קנסינן ליה ויבדוק לאחר שחיטה ע"ש ועיין בפמ"ג בש"ך ס"ק ל"ב דכתב דהוא מעובדא דהאי טבתא דלא סר סכינא כו' וכתב הפמ"ג דלא הבין דהתם בדק הסכין אלא דלא הראה לחכם ע"ש וי"ל דרש"י ז"ל ס"ל דקנסינן ליה ולכך כתב אם שכח ולא בדק יבדוק אחר שחיטה אבל אם הזיד ולא בדק קנסינן ליה ואפשר לומר לפמ"ש הרשב"א דהא דר"ז בשחט בסכין מלובנת כשרה דביה"ש מרויח רווח ואעפ"כ בסכין של נכרים קולף ולא אמרינן ביה"ש מרווח רווח משום דלא ידע שהוא סכין של נכרים ולא נזהר ע"ש וכן י"ל דאם שכת ולא בדק אחלת רוחתא לה נזהר לבלתי נגוע בצדדי הסכין דהא שכח ולא עלה על לבו שיש חשש בפגימת צדדי הסכין משא"כ אם הזיד ולא בדק וידע שצריך לבדוק צדדי הסכין אמרינן מסתמא נזהר לבלתי נגוע בצדדי הסכין ביה"ש מרווח רווח ובדיעבד סמכינן א"ר זירא ודו"ק וע' בשבת פרק כירה דשכח קדרה ע"ג כידה גרע מהזיד יקנסינן ליה ע"ש כן י"ל דרש"י רביתא נקט דאפי' שכח לא קנסינן ליה ומכ"ש הזיד ובפרט דהכא יש תקנה לבדוק אח"כ ועפ"ז מיושב סתירת דברי רש"י ז"ל ודו"ק היטב:
ה והנה כבר כתבתי דעת הרשב"א דהא דר' זירא ספקא הוא ויש להחמיר בשל תורה ולפ"ז י"ל דאם לא בדק אתלת ריחתא הוי ס"ס שמא אין פגימה בצדדין ואת"ל נפגמו הצדדין שמא הלכה דביה"ש מרויח רווח דבשלמא לפני שחיטה צריך לבדוק דאין סומכין על ס"ס לכתחלה אבל בדיעבד אם שכח ולא בדק לפני שחיטה נ"צ בדיקה אח"כ דהוי ס"ס ואמנם לשון רש"י נראה דכתב ואפילו הכי קיי"ל כר"א ורב כהנא ורב אשי וכולהו אמוראי דאמרו צריכה בדיקה אבשרא ואטופרא ואחלת רוחתא משמע דהא דר' זירא נדחית לגמרי מכל הני אמיראי וכמ"ש הרא"ש וא"כ אין כאן ס"ס ויש לכוון זה בדברי רש"י דאחר שכתב ואפ"ה קיי"ל כר"א ורב כהנא כו' סיים אם לא בדק יבדוק אחר שחיטה וגם א"ש דכתב אם שכח ולא בדק כו' לרבותא דאם הזיד ולא בדק ודאי דלא שייך ס"ס דהא הוי כעושה ס"ס לכתחלה אלא אפי' שכת כו' יבדוק אח"כ וא"ש המשך דבריו וז"ב:
ו והנה בנאבד הסכין אחר השחיטה דעת הרמב"ן דאסור לרב הונא והרשב"א כתב להתיר וכן פסק המחבר בש"ע סימן ח"י סעיף י"ב ולכאורה י"ל דהוי ס"ס שוא בעצם המפרקת נפגמה ואת"ל בעור נפגמה שמא לא שחט נגד הפגימה ולכך לרב חסדא כשרה ולרב הונא טרפה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וס"ס נגד חזקת איסור לא אמרינן אך י"ל דבנאבד הסכין איכא ג' ספקות שמא לא נפגם הסכין כלל ואת"ל נפגם שמא בעצם המפרקת נפגם ואת"ל בעור נפגם שמא לא נשחטו הסימנים כנגד הפגימה וכיון דאיכא ג' ספקות גם נגד חזקה מהני כמ"ש הש"ך בדיני חדש לכן מותר וזה ברור לכאורה ואמנם הש"ך בסימן ק"י בדיני ספקות השיג על המשאת בנימין דזה לא מקרי ס"ם דהכל ספק אחד הוא ע"ש ובאמת דברי הש"ך שם צ"ע וכבר דברתי בזה בחידושי שם ויש לומר עוד דהאי ספק שמא בעצם נפגמה כו' לא הוי ס"ס דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואי דהרי שחוטה לפניך הא אתיליד בה ריעותא והאי סברא דסכין אתרע בהמה לא אתרע לית ליה לרב הונא אלא סבירא ליה דריעותא דסכין הוא ריעותא דבהמה כמו במקוה כמ"ש התוס' אבל אם נאבד השכין ואין ריעותא בו כלל שפיר אמרינן הרי שחוטה לפניך דאין כאן ריעותא כלל' ודו"ק זה נלע"ד בטעם הרשב"א והש"ע שהכשירו בנאבד וז"ב והרשב"א הקשה על הרמב"ן מהא דפריך תיבעי נמי בדיקת חכם והיינו למאי דמוקי לה כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא אבל לרב הונא ניחא דאינה אלא עצה טובה ואי בעי שוחט והולך אי אמרינן דנאבד הסכין טריפה משום דשחיטה הוי כשבירת עצמות ודאי דצריך בדיקה קודם שישחוט האחרות ותיבעי בדיקת חכם ותירצו האחרונים דמ"מ לרב הונא עיקר הבדיקה הוא לחומרא למפסל קמייתא ואפי' שחט אחת צריך בדיקה אחר השחיטה לא תיקנו חז"ל בזה בדיקת חכם אבל לרב חסדא עיקר הבדיקה בין בהמה לבהמה הוא לתקנתא דידי' שמא ימצא הסכין פגום אחר שחיטת כולן יהיו האחרונות טריפות דחיישינן שנפגמה במפרקת של הראשונה כפירש"י ואילו שחט רק בהמה אחת א"צ בדיקה לרב חסדא דאפי' ימצאנה פגומה הבהמה כשרה לדידי' ורק כששוחט הרבה צריך בדיקה בין בהמה לבהמה א"כ הוי כמו בדיקה לפני השחיטה ותיבעי בדיקת חכם ע"כ דבריהם ז"ל וביאור דבריהם נראה לע"ד דחז"ל לא תיקנו אלא בבדיקה לפני השחיטה להראות לחכם השכין וסמכו על הקרא בשאול ושחטתם בזה דמיירי לפני השחיטה דחשו פן לא יהיה השוחט בקי ומרגיש בפגימה כל שהו לכן תיקנו שיראה סכינו לחכם והחכם ירגיש אבל כיון שהחכם ראה הסכין ובדקו יראה שהשוחט מרגיש היטב וסכיני יפה שיב אין צריך אחר השחיטה להראות לחכם וסמכו על בדיקת השוחט בעצמו אבל אם הבדיקה הוא מחמת הבהמה שישחוט אח"כ ה"ל כבדיקה לפני השחיטה כיון שהיא בהמה אחרת וז"ב ואמנם הש"ס משני דאין החיוב להראות לחכם הסכין אלא מפני כבודו של חכם ולא חששי חז"ל פן לא ירגיש השוחט בפגימה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ומרגישין בפגימה כל שהו אין חילוק כלל דכיון דכבר הראיה סכינו לחמם פעם אחת שוב א"ל להראות שנית מפני טורח השוחט והחכם כבר נתכבד וא"צ יותר וגם הוא טורח גדול לחכם לראות הסכין בכל פעם ומדינא א"צ כלל להראותו לחכם ודו"ק כן נלע"ד ביאור דבריהם וע' פירש"י ד"ה אי הכי דכתב אי הכי דמשום הא דבעי למשחטי' בעי בדיקה ה"ל בדיקה קודם שחיטה כו' ודו"ק היטב:
ז וחנה ראיתי בהבעל המאיר שפירש באמת קושית הש"ס בין לרב הונא בין לרב חסדא ע"ש וא"כ אין קושיא על הרמב"ן מהא דפריך אי הכי ע"ש אבל עוד הקשה הרשב"א על הרמב"ן מהא דמותיב רב' לסיוע לרב הונא מהא דטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ דצריך לחזור ולטבול וקשה לדעת הרמב"ן דלרב הונא אם נאבד הסכין אחר שחיטה אסור א"כ לא דמי כלל להא דטבל ועלה דהתם אין צריך לבדוק אחר טבילה והכא צריך לבדוק אחר שחיטה ואם נאבד הסכין אחר שחיטה אסור ותירץ הרשב"א בטוב טעם דהכא הוי כמי שנתעסק בדברים החוצצים בין חפיפה לטבילה דבחתיכת העור ג"כ שכיח לפגום הסכין והש"ס פריך מכח כל שכן ע"ש ולפ"ז לע"ד יש לחלק בין בהמה דעורה קשה ושכיח הסכין לפגום בעור והוי כדברים החוצצים בין חפיפה לטבילה אבל עוף דעורו רך אין מצוי לפגום הסכין בעור ובש"ס נזכר תליסר חיותא ובש"ע כתב או עופות וברש"י ד"ה הלכתא כרב הונא כתב ועל ידי היה מעשה והודה לי רבינו יעקב ברבי יקר בעוף לאיסורא ע"ש ואפשר דכיוון דאפי' בעוף דעורו רך חיישינן שמא בעור איפגם וכן ראיתי בעיטור שכתב וכתב רש"י ז"ל אפי' בעוף לחומרא עכ"ל והוא ודאי כיוון למה שכתבתי והנה אם נימא כדעת הרמב"ן דנאבד הסכין עריפה צריך לתרץ קושית הרשב"א מהא דמותיב רבא כמ"ש הרשב"א דבחתיכת העור ג"כ שכיח דנפגם הסכין ולפ"ז יש לחלק בין עוף לבהמה דדוקא עור בהמה הקשה אבל דעוף דרכיך כשר ואמנם אם נתפוס דעת הרשב"א דחולק על הרמב"ן וס"ל דנאבד כשר י'ל אפילו בעוף טריפה והעיטור שם כתב דנאבד הסכין כשר והא דכתב רש"י דצריך בדיקה היינו כשהסכין לפנינו ע"ש וא"כ בעוף טריפה כשנמצא פגום אחר שחיטה ודו"ק וכתבתי בחידושי ליו"ד ללמד זכות על הכפרות שנוהגין לשחוט בעיוה"כ שצווח עליהם הגאון ישועות יעקב זלה"ה ע"ש והנה לרב הונא דס"ל ואפילו שיבר צה עצמות כל היום טריפה והיינו דבהמה בחזקת איסור עומדת חזקה אלימתא הוא ולא תלינן בעצם אף דעצם וראי פוגם ועוד ספק פוגם משום חזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עומדת ולכך אם נאבדה הסכין אחר שחיטה אסור כדהוכיח הרמב"ן מהא דאמר רב הונא אפי' שיבר בה עצמות כל היום פסולה ואמרינן רב הונא כשמעתי' ופירש"י דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ומזה הוכיח הרמב"ן דאם נאבדה הסכין טריפה דהא אם שיבר בה עצמות דמי לנאבדה הסכין אבל לדידן דקיי"ל כרב חסדא דאם שיבר בה עצמות כשרה גם אם נאבדה הסכין כשרה ובזה אתי לי שפיר הא דאמר מותיב רבא לסיוע לרב הונא ולא אמר מותיב רבא לרב חסדא שדקדקו כן המפרשים עיין בדבריהם ולפמ"ש י"ל דרבא אף דמותיב לרב חסדא מ"מ בשיבר בה עצמות כרב חסדא ס"ל כדפסקינן הלכתא כרב חסדא בשיבר בה עצמות וע"כ צריך לחלק בין האי דנתעסק באותו מין כל היום לשובר בה עצמות דלפגום הסכין בעור לא שכיח ובשיבר בה עצמות ודאי עשוי לפגום והוא רק סיוע במקצת לרב הונא ובזה א"ש קושית הרשב"א על הרמב"ן דהרמב"ן כתב כן לרב הונא עצמו אבל לדידן בנאבדה הסכין היא כשרה כמו בשיבר בה עצמות דקיי"ל דכשרה ודו"ק היטב וגם לא קשה מהא דבודק סכין ונותן לו שהקשה הרשב"א דהא מימרא דרבא הוא ואליבא דהלכתא ודו"ק:
והנה העיטור כתב בשם אבא מרי ז"ל דפלוגתא דר"ה ורב חסדא מיירי בשלא בדק לפני השחיטה וע"ש שכתב דטעות סופר הוא ולע"ד י"ל דכוונתו הוא דלא בדק לפני השחיטה סמוך לשחיטה אלא מקודם ובזה א"ש מה שהקשו הרשב"א אהא דמותיב רבא מטבל ועלה דהא שם אם סמוך לטבילה חפף א"צ לחזור ולטבול וכאן הא סמוך לשחיטה בדק ולפמ"ש בשם אבא מרי א"ש דגם כאן מיירי דלא בדק סמוך לשחיטה ומזה הוציא אבא מרי פירושו דאל"כ קשה מה מותיב רבא וז"ב ואמנם למ"ש תוס' בשם ר"ת דהכא מיירי בנמצא בגוף דבגוף לא תיקן עזרא חפיפה א"ש קושית הרשב"א וע"ש בתוס' עוד ודו"ק:
והנה הקשו הפוסקים למה צריך לבדוק לפני השחיטה ולא סמכינן על הבדיקה שיבדוק אחר השחיטה ואין לומר דחיישינן דילמא משתלי ולא בדק אחר השחיטה דהא אף אם בדק לפני השחיטה צריך לבדוק אחר השחיטה וכתב הרשב"א הטעם משום חשש ברכה לבטלה וכוונתי לזה מדעתי ואמנם לדעת הרשב"א דלרב הונא אם נאבד הסכין אחר השחיטה ולא בדקו כשר וכן לדעת הרמב"ם דא"ל לבדוק כלל אחר השחיטה א"כ א"ש בפשיטות דהבדיקה חיובית לפני השחיטה דאין סומכין על הבדיקה שאחר השחיטה להרשב"א דילמא יאבד הסכין ולהרמב"ם דילמא משתלי ולא יבדוק אחר השחיטה וז"ב. והנה אי אמרינן דרב כהנא כרב חסדא ס"ל ולאכשורי בתרייתא והיינו כמ"ש הרשב"א דבהא רב חסדא מחמיר טפי דילמא במפרקת קמייתא איפגום ורב הונא מכשיר בנאבד הסכין ע"ש ובזה שפיר קשה לרב חסדא למה צריך בדיקה בין חדא לחדא לסמוך על בדיקה שלאחר שחיטה ואי משום ברכה לבטלה ז"א דהא לא מברך כלל וצ"ל משום בל תשחית כמ"ש הרשב"א שמא ימצא פגום בסוף ויאסרו האחרונות כלם אבל לרב הונא א"ש דצריך בדיקה בין בהמה לבהמה ולא מצי לסמוך על בדיקה שאחר שחיטת כולם שמא ישכח ויאבד הסכין דהא לרב הונא נאבד הסכין כשר אם בדק קודם שחיטה ובזה יפורש הא דפריך א"ה ליבעי בדיקת חכם דגם לרב הונא פריך כמ"ש בעל המאור ודו"ק היטב:
והנה מה שכתב הרשב"א דמה שתיקנו בדיקה לפני השחיטה הוא משום חשש ברכה לבטלה קשה מהא דאמר בירושלמי ר' יוסי בן נהוראי אומר דעל השחיטה מברך משישחוט שמא תתנבל בשחיטה ע"ש ואנן קיי"ל כר' יוחנן דעובר לשחיטה מברך ולשמא תתנבל בשחיטה לא חיישינן דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם וגם בודקין אותו מקודם ע"ש ואמנם לרב הונא לדעת הרמב"ן דאם נאבד הסכין טריפה משמע דמחזיקין אותו בחזקת שנפגם בעור א"כ למה תיקנו שיבדק קודם השחיטה שמא תהיה נבלה והוי לי' לברך אחר השחיטה כמו ביש ריעותא דכתב אא"ז רמ"א ז"ל בסימן י"ט סעיף א' בהג"ה דמברך אחר השחיטה ע"ש ואנן קיי"ל כרב הונא וצריך לומר דכיון דצריך לברך עובר לעשייתן ואחר כך אינו יכול לברך כמ"ש הרמב"ם לכך צריך לברך קודם אף דיש חשש ברכה לבטלה ואמנם לרב הונא דס"ל התם בירושלמי ופליג על ר' יוחנן ואמר דכל המצות מברך עליהם בשעת עשייתן וכל שכן לאחר עשייתן כמ"ש בתבואת שור א"כ לדידי' אפשר באמת מברך אחר השחיטה ואפשר דלכך פריך אי הכי תבעי בדיקת חכם רק לרב חסדא ולא לרב הונא משום דלרב הונא א"צ בדיקת חכם אלא אחר השחיטה דאז מברך וקצרתי:
(השמטה ושייכה לסוף חדר כ"א) הנה הבאתי מה שהשיגו על הגאון בעל ט"ז מה שהביא ראיה מהתוס' ד"ה ולחשב ע"ש ואמנם י"ל דבכל זאת יש ראיה מדלא חשיב לה תנא דבי ר' ישמעאל דשם לא שייך תירוץ זה דתנא דבי ר' ישמעאל לא תני זה הכלל וראיתי בפמ"ג שהרגיש בזה ואמנם לפמ"ש דנשברה המפרקת י"ל דטריפה משום דסוף החוט ליפסק י"ל דלתנא דב' ר' ליתא להאי טריפות דלתנא דבי ר"י ליכא טריפות ע"ש סופה כמ"ש האחרונים וז"ב ובלא"ה י"ל דכיון דטריפה משום דסוף החוט ליפסק הא תני לה נשברה השדרה ונפסק החוט כמ"ש תוס' דף מ"ד בד"ה ואמר שמואל ע"ש ואמנם הרשב"א לא ס"ל זה כמ"ש בחידושי ואכמ"ל והתב"ש הביא ראיה ברורה מהא דאמר רב חסדא אף אנן נמי תנינא כו' והא התם נפסק החוט א"ו דגם זעירי מיירי בנפסק החוט ע"ש ועי' פמ"ג עכ"ה:
(השמטה ושייכה לסוף חדר כ"ד) והנה בדף ע"ד בעי רב הושעי' הושיט ידו למעי בהמה ושחט בן ט' חי אי מהני בי' שחיטה או לא והקשה הט"ז מזה על הרמב"ם דפסק דהחליד תחת המטלי' הפרוס על הצואר הוי חלדה ולפ"ז מה בעי רב הושעי' הא בלא"ה פסולה מטעם חלדה וכתב הנקודות הכסף דרב הושעי' בעי לה באת"ל דתחת המטלית לא הוי חלדה ע"ש ובזה י"ל דלכך השמיט הרמב"ם בעיא זו דרב הושעי' דהא הוא פסק דתחת מטלית הוי חלדה ובלא"ה פסולה מטעם חלדה וז"ב והש"ך בסי' י"ד השיג על הב"ח שהבאתי לעיל דהתיר החלב של הולד הנולד מב"פ שבא על בהמה דעלמא דהוא דומה לשמוטה לדעת בה"ג דאין לה היתר בשחיטה וחלבה מותר וכתב הש"ך דלא דמי דהתם היה לה שעת הכושר משא"כ הכא דמשעה שנולד לא היה לו שע"הכ וכתבתי במ"א דגם כאן היה לו שע"הכ דבמעי אמן הוא ניתר בשחיטת אמו כמ"ש הש"ך והט"ז בסי' י"ג ע"ש וע' בפמ"ג ואינו ת"י כעת ודעת הכלבו דאבר היוצא אפי' נולד העובר האבר אסור לפ"ד הרמב"ם והקשה הגאון בית שמואל אחרון זלה"ה דא"כ מאי פריך אי דאזיל אבהמה דעלמא מאי איריא האי דאית בי' איסור יוצא אפי' בן פקועה דעלמא נמי דא"ר משרשיא כו' דילמא הבעיא הוא היכא דהוציא ידו ואח"כ נולד כדרכו דלא הוי בן פקועה כלל והאבר אסור משום איסור יוצא מהו שיאסר אבר כיוצא בו אם בא על בהמה והוליד ע"ש:
והנה לפי שכתבתי לעיל בשם הגאון תב"ש שהשיג על הש"ך דכתב דהחלב בטל מה"ת ברוב וספק אם יש ס' הוי ספק דרבנן והקשה דא"כ למה נקטו הפוסקים בעיא דר' ירמי' לחומרא הא מסתמא ר' ירמי' אמתניתין קאי דמיירי שהוציא ידו ובודאי יש רוב בכל הבהמה נגד היד וספק אם יש ס' וה"ל ספק דרבנן ע"ש מה שיישבתי דעת הש"ך ואמנם עכ"פ מבואר מדברי התב"ש דתפס זה לודאי דר' ירמי' אמתניתין קאי (ובשם הגאון ב"ש אחרון כתבתי דהוא לא ס"ל כן ואם נניח כדברי התב"ש הנה נכון דעת הרמב"ם לפ"ד הכלבו ולא קשה מה שהקשה בעל ב"ש אחרון עליו דשפיר פריך אי דאזיל אבהמה דעלמא מאי איריא האי דאית בי' איסור יוצא תיפוק לי' מדרב משרשיא כו' והיינו דודאי ר' ירמי' אמתני' קאי כמ"ש התב"ש ובמתני' מיירי להדיא בנשחטה אמו בטרם צאת הולד כפירש"י במשנה ד"ה בהמה המקשה לילד בשעת שחיטה והחזירה קודם שחיטה וכדאמרינן בש"ס מותר באכילה אעובר קאי ואשמעינן דלא הוי כילוד ומותר בשחיטת אמו כפירש"י שם ד"ה לא אעובר וא"כ שפיר פריך מאי איריא כו' ת"ל מדרב משרשיא וז"ב ובזה יש ליישב קושית התב"ש על הש"ך דאמאי נקטו הפוסקים הבעיא לחומרא די"ל דהפוסקים פירשו הבעיא דר' ירמי' אם יצא מקצת העובר וכמ"ש לעיל דליכא רוב וס' עי"ש ובאמת לדעתם מוכח דלא כהרמב"ם לפ"ד הכלבו דאל"כ קשה קושית התב"ש אבל הרמב"ם יפרש דר' ירמי' ודאי אמתניתין קאי וכמ"ש התב"ש וא"ש ובאמת לדעתו מוכח דלא כהב"ת והש"ך אלא כמ"ש התב"ש ודו"ק היטב:
ובחידושי אמרתי ליישב קושית הט"ז שהבאתי לעיל על הרמב"ם ע"פ מה שכתב הש"ך בסימן כ"ד בשם הריב"ש לחלק בין חלדה במיעוט סימנים דהוי ספק נבלה נבלה דהוי מקום שחיטה ובין הגרמה במיעוט סימנים דהוי ודאי נבלה דכיון דאינה מקום שחיטה הוי כניקב ע"ש ובזה י"ל דבעיא דר' אושעי' הוא בשחט מיעוט סימנים במעי אמו דמשום דהוי חלדה הוי ספק נבלה אבל אם נימא דבמעי אמו אינו מקום שחיטה דבמעי אמו לא שריא לי' שחיטה כלל הוי כניקב בעלמא דאינו מקום שחיטה כלל כן נלע"ד ואמנם לדינא בעיא דר' אושעי' הוי ספק ספקא לאיסורא והוי כודאי נבלה וי"ל דלכך השמיטו הרמב"ם ודו"ק:
והנה הרמב"ם השמיט האי דרב משרשיא והיינו דס"ל כפירש"י לקמן דף ע"ה דלרבא דאמר ד' סימנים אכשר ביה רחמנא ליתא להא דרב משרשיא ולא כהתוס' שם ד"ה בן פקועה דכתבו דהא דרבא לא פליג ארב משרשיא ע"ש ואמנם הביא האי בעיא דר' ירמיה והוא תמוה דאי ליתא לדרב משרשיא ממילא חלבו מותר דהא כל חלב מאמ"ה אתי ושרי ול"ש לומר התם אית ליה תקנתא בשחיטה דהא גם הכא אית ליה תקנתא בשחיטה אי ליתא לדרב משרשיא וע' ברמב"ם פ"ה מה' מאכלות אסורות הלכה י"ב ובמ"ש הה"מ שם. וכתבתי מזה בחידושי שם:
והנה נחנקו הפוסקים בבן פקועה שהפריס ע"ג קרקע דקיי"ל דצריך שחיטה מדרבנן אם טריפות פוסל בו והביא הרשב"א ראיה מהאי בן פקועה דנפל עלי' דובא דאתי לקמיה דרב אשי ואמר ליה זיל שחטי' ואי משום ענין שחיטה לא צריך לומר דנפל עליה דובא לימא האי בן פקועה דאתי לקמיה דרב אשי ואמר זיל שחטי' אלא ודאי להורות בא דאין טריפות פוסל בו ע"ש וליישב דעת הרא"ה דס"ל דכל שאר טריפות פוסל בו וסיים ואפשר דבדיני ספקות יש להקל ע"ש נראה שכוון לסתור ראית הרשב"א דשם לא היה ודאי דרוסה אלא ספק דרוסה וצריך בדיקה ובבן פקועה דמה"ת אין טריפות פוסל בו רק מדרבנן לכן הקיל רב אשי והתיר לשחטו וז"ב ויתכן יותר לפמ"ש בשו"ת משאת בנימין דספק דרוסה הוא מדרבנן א"כ בבן פקועה דהטריפות בו הוא רק מדרבנן אפי' ודאי טריפה וא"כ ספק דרוסה א"צ בדיקה אפילו מדרבנן ואין ראיה מהאי בן פקועה דנפל דובא עלי' וא"ל רב אשי זיל שחטי' וז"ב. גם י"ל דאדא בר חבי שאל לרב אשי מה יעשה בו דאי ספק טריפה הוא ישהנו עד יב"ח כדין ספק טריפה והורה לו רב אשי שישחטנו תיכף ואז יבדקנו לפ"ד הפוסקים דהבדיקה הוא אחר השחיטה אבל לא ישהנו עד יב"ח משום דחייש לתקלה גם לפמ"ש רש"י דהזאב טרפו ולא יכול עוד לחיות י"ל דהורה לו רב אשי דישחטנו תיכף שלא ימות ואחרי כן יבדקנו מספק דרוסה וע' ברא"ש דכתב דיש שדוחין ואומרין דלא מטרפא בדריסת הזאב בגסה ולא נהירא דלא על חנם נקט ונפל דובא עלי' להורות דאין טריפות פוסל בו וכן משמע מפירש"י שפירש הזאב טרפו ולא יכול עוד לחיות ע"ש ולע"ד אין מפירש"י ראיה כמ"ש די"ל דאדא היה מסופק אם זאב דורס בגסה והוא טריפה ולמה ישחטנו מוטב שיניחנו עד שימות ורב אשי הורה לו דאין זאב דורס בגסה וצוה לשחטו שלא ימות וז"ב וי"ל עוד דאדא שאל אולי אין טריפות בו ולמה ישחטנו ורב אשי הורה דפוסל בו ולכן ישחטנו תיכף ויבדקנו ולא הנו דחייש לתקלה וז"ב (עכ"ה) (חדר כט) בדין אותו ואת בנו (א) מה שהקש' בהא דחולין דף ע"ט דאמר אהא דאמר ר' אבא לשמעי' כד עיילית לי כו' שמע מינה סימנין דאורייתא וש"מ אין חוששין לזרע אב ע"ש והקש' מנ"ל להש"ס דר' אבא ס"ל ודאי אין חוששין לזרע אב דילמא ספוקי מספקא לי' וכמו לר' יהודה דמסקינן דספוקי לי' מספקא וה"ל ס"ס שמא חוששין לזרע אב וכל מיני פרדות אחת הן ואת"ל אין חוששין לז"א אכתי איכא ספק שמא אמותיהן דומות דשניהם סוסיות או חמורות והא דהצריך לעייל הני דדמיין להדדי היינו לחומרא דכל דאיכא לברורי מבררינן והי' נראה מזה ראיה לדעת הש"ך דבס"ס א"צ לברר ע"ש בסימן ק"י ואמנם לדעת הרשב"א דס"ל צריך לברר א"כ צ"ע דאיך פשיטא לי' להש"ס דר' אבא ודאי אין חוששין לזרע האב גם אפי' ס"ל לר' אבא סימנין דרבנן א"ש דקאמר עייל לי הני דדמיין להדדי דאף דסימנים דרבנן היינו דלא סמכינן עלייהו להקל בדאורייתא אבל להחמיר ודאי חיישינן להו ולכך א"ל לשמעי' עייל לי הני כו' דאם לא יהיו דומין בסימנין אסור לזווגן יחד דסימנין מורין דאין אמותיהן ממין אחד וא"כ היכא מוכיח מזה דר"א אבא ס"ל סימנין דאורייתא ולכאורה י"ל דהאי ס"ס הוי משם אחד דמה לי אם שוין משני צדדין דחוששין לזרע האב ומה לי אם הן שוין מצד שאמותיהן ממין אחד וא"ח לזרע אב אך י"ל דנ"מ בין הספקות אם ימצא דאמותיהן שונות ולא ממין אחד דאז לספק הראשון מותרות דכל מיני פרדות אחד הם ולספק שני אסורות והוי שפיר ס"ס ולפ"ז י"ל דשפיר מוכת דר"א ס"ל סימנין דאורייתא דאי ס"ל סימנין דרבנן א"כ מדאורייתא אין סומכין על הסימנים אפי' להחמיר א"כ אכתי מדאורייתא הוי ליה ס"ס משם א' ואפי' נמצא דאינן דומות מ"מ הס"ס במקומו עומד דהא מדאורייתא אין הסימנים כלום וא"כ אכתי אסור לזווגם וע"כ דר"א ס"ל סימנים דאורייתא ואז שפיר ה"ל ס"ס שאינו ממין אחד דהא נ"מ אם ימצא שאינן דומות וכמ"ש ואעפ"כ צוה לעייל הני דדומות דאם ימצא שאינן דומות ליכא ס"ס גם צריך לברר ודו"ק וראיתי בחי' הרשב"א שהשיג על הגאונים דכתבו דהלכתא אין חוששין לזרע האב והוכיחו זה מר' אבא דס"ל הכי והרשב"א כתב דאין ראיה מזה די"ל דר' אבא ספוקי מספקא ליה כמו ר' יהודא ולכאורה קשה דא"כ איך מוכח דס"ל לר' אבא סימנין דאורייתא דילמא ס"ל דרבנן והא דצוה לעיין בסימנין כדי לברר דהא הרשב"א עצמו ס"ל דבס"ס צריך לברר ולפמ"ש א"ש דאי ס"ל סימנין דרבנן אכתי מדאורייתא ה"ל ס"ס משם אחד כמ"ש ודו"ק היטב:
ב והנה הרא"ש בתשובה הקשה מזה על הרמב"ם דס"ל דשני מינין טמאים אינן כלאים מן התורה להנהיגם יחד דא"כ איך מוכיח הש"ס דר' אבא ס"ל סימנין דאורייתא דילמא ס"ל סימנין דרבנן והא דסמך עלייהו היינו משום דהוא ספק דרבנן ובדרבנן סומכין על סימנין דרבנן ע"ש ולכאורה נראה ליישב דעת הרמב"ם דהאי ספק אם אמותיהן ממין אחד הוי ספק חסרון ידיעה ואינו ספק כלל וא"כ בלא סימנין הוי כודאי איסור וצריך בירור ע"י סימנין דאורייתא ואי סימנין דרבנן אין לסמוך עליהם דהא אי סימנין דרבנן היינו דעביד רבנן תקנתא לענין אבדה בממונא דהפקר ב"ד הפקר כפירש"י בגיטין אבל אין מבררים הספק כלל וע"כ שפיר מוכח דסימנים דאורייתא וז"ב ליישב דעת הרמב"ם ז"ל ומעתה מיושב דעת הגאונים דהוכיחו מזה דהלכה אין חוששין לזרע האב ומה שהקשה הרשב"א דילמא ר' אבא ספוקי מספקא לי' כמו ר' יהודא לפמ"ש א"א לומר כן דא"כ הדרא קושיא לדוכתה איך מוכיח בש"ס דר' אבא ס"ל סימנים דאורייתא דשפיר י"ל דס"ל סימנים דרבנן והא דסמך עלייהו היינו משום דעיקר האיסור דרבנן כמ"ש הרמב"ם דשני מינין טמאין דרבנן וספק אם חוששין לזרע האב והוי ספק דרבנן גמור דזה אינו ספק חסרון ידיעה אלא ספק בדין וספק גמור הוא ובלא"ה ספק דרבנן לקולא ולכך סמך על סימנים דרבנן דלחומרא סמכינן עליהם אלא ודאי דהש"ס ס"ל דר' אבא ס"ל ודאי אין חוששין לזרע אב וקושית הרשב"א לא קשה ודו"ק: