אור ברסלב
בית אל חלק ב (חדר כז) בדין סכין מלובנת

בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

(חדר כז) בדין סכין מלובנת

(חדר כו) בדין סכין שקנה מעכו"ם

(א) תשובה מה שפלפלת בדברי ר' זירא נכון בעיני והנני אשיבך כאשר נראה לע"ד יהנה הרשב"א כתב דיש מוכיחין דהלכתא כרבב"ח מדפסק לקמן והלכתא אפי' בצונן ומאי צורך לפסוק הלכה הא בכ"מ דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כרבינא דמיקל חלא ודאי דרבינא פליג ארב וס"ל כרבב"ח והוי אמינא דהלכה כרב דהוא גדול מרבב"ח ולכך צ"ל דהלכה אפי' בצונן וכרבב"ח ע"ש ואמנם לפמ"ש לעיל בשם ספר לב אריה דזה תלוי בשני הלשונות וללישנא קמא דכ"ע ביה"ש רותח ל"ש חילוקו של רש"י ושפיר מוכח דרבינא פליג ארב אבל לל"ב שפיר י"ל כדמחלק רש"י בין סכין לבשר ולא פליג רבינא ארב ע"ש ולפ"ז י"ל דאדרבה להכי פסק הש"ס הלכתא אפילו בצונן דאף דבכ"מ היכי דפליגי ר"ח ורבינא הלכה כמאן דמיקל מ"מ הכא די"ל כל"ק דכ"ע ביה"ש רותח ונמצא דרבינא פליג ארב והלכה. כרב דגדול מרבב"ח לכך קיי"ל כלישנא בתרא ויש חילוק בין סכין לבשר ורבינא לא פליג ארב ושפיר הלכתא כרב וגם כרבינא ולא פליגי אהדדי והוכחה של היש מוכיחין ליתא ודו"ק וזה י"ל בכוונת הרי"ף דכתב איכא מאן דפסק כרבב"ח ולקולא דהיינו כל"ק דפליג רבינא ארב וספק הלכתא כוותי' ואיכא דפסק כרב ולחומרא דהיינו כלישנא בתרא ודו"ק:

(ב) ואמנם לפי דעת היש מוכיחין שהביא הרשב"א הא דפסק הלכתא אפי' בצונן ולא סמך אכללא דכל היכא דפליגי ר"ה ורבינא רבינא לקולא והלכתא כוותיה היינו דרבינא פליג ארב וה"א דהלכה כרב לכך הוצרך לפסוק הלכתא אפי' בצונן ודלא כרב והיינו לפמ"ש דהש"ס אזיל אליבא דלישנא קמא דפליג רבינא ארב אבל אליבא דלישנא בתרא יש לחלק בין סכין קשה ובשר רך ולא פליג רבינא ארב ודאי לא הוי צריך הש"ס לפסוק הלכה אפילו בצונן דזה כבר ידענו מכללא דכל היכא דפליגי ר"א ורבינא הלכה כרבינא ולקולא וז"ב. ובזה א"ש מה שהקשו התוס' על ריב"ם בד"ה אגב וז"ל ריב"ם הי' מצריך מתוך כך לאחר שניקרו החלב מבהמה לחזור ולקלוף בכל מקום שחתך בסכין משום דבלע אגב דוחקא דסכינא כו' ויש ללמד זכות מנהגנו כו' תדע מדדייקינן בסמוך ולמ"ד בחמין מאי טעמא דבלעה איסורא דהתירא נמי כו' ומשני אימת קא בלעה לכי חיימא כו' והשתא אמאי לא. פריך ללישנא דדוחקא דסכינא כו' ולפמ"ש דהא הש"ס דפסק הלכתא אפילו בצונן ע"כ אזיל אליבא דלישנא קמא ולא אליבא דלישנא בתרא דלל"ב לא הוי צריך לפסוק הלכתא אפי' בצונן דהא בלא"ה הלכה כרבינא ולקולא ולכך לא פריך רק אליבא דלישנא קמא וז"ב ובזה א"ש דנטר הש"ס להקשות האי ולמ"ד בחמין עד בתר דמסיק והלכתא אפילו בצונן ודו"ק ויש בזה עוד לפלפל ואי"ה יבואר עוד אבל לפמ"ש לסתור ראית היש מוכיחין א"כ אדרבה הש"ס קמ"ל כל"ב דרבינא לא פליג ארב וכמ"ש וא"כ ראית התוס' חזקה אמאי לא פריך אליבא דל"ב דהתירא נמי אלא ודאי דדוחקא דסכינא לא מהני אלא בהדי חום דביה"ש כמ"ש התוס' אמנם י"ל דרב אחא ורבינא בהא פליגי אי כל"ק אי כל"ב ומ"ד בחמין ס"ל כל"ק ואין לחלק ומ"ד בצונן ס"ל כל"ב ולא פליג ארב ולפ"ז א"ש דלא פריך אמ"ד בחמין אליבא דל"ב דהא זה פלוגתייהו ודו"ק היטב:

(ג) והנה רש"י כתב דלשון השוחט הוי דיעבד דלכתחלה אסור ולעיל כתבתי הטעם דאסור לכתחלה משום מבטל איסור לתי' א' דהרשב"א או דילמא משתלי ואכיל בלא קליפה וזה אינו מוסכם ואמנם כעת נראה לע"ד דבר חדש דהנה הרשב"א הביא ראיה דלא קיי"ל כר' זירא דביה"ש מרווח רווח מהא דפליגי רב ורבב"ח חד אמר קולף וחד אמר מדיח ואי ביה"ש מרווח רווח אמאי צריך הדחה או קליפה הא לא נגע כלל ותירץ די"ל דמיירי דשגג ולא ידע שהוא סכין של נכרים דלא ידע להזהר ונגע ע"ש ולפ"ז י"ל דדוקא תני השוחט בדיעבד דלא ידע שהוא של נכרים אבל לכתחלה אם ידע שהוא של נכרים מותר לשחוט דזהיר ולא נגע וזה. דבר חדש:

(ד) והנה נחלקו הפוסקים אם הלכה כר' זירא או לא ובת"ה הארוך כתב ומ"מ בשל תורה הלך אחר המחמיר וע"ש שכתב ואפילו בדיעבד אין עושין בה מעשה להקל ע"ש ולפ"ז היה נראה דכיון דלא אפסק הלכתא אי כרב אי כרבב"ח הוי לי' ס"ס דילמא כר' זירא וא"צ לא קליפה ולא הדחה דאף דלח ידע שהוא סכין של נכרים ה"ל ספק אם נגע או לא דביה"ש מרווח רווח ואת"ל נגע שמא הלכה מדיח והוי לן לפסוק כרבב"ח (ואפשר דאם לא ידע שהוא של נכרים הוי ודאי נגע בצדדין ולא ספק ובפמ"ג לא העיר בזה) ואמנם רש"י כתב וכיון דלא אפסק הלכתא עבדינן להחמיר משמע דס"ל דלית הלכתא כר"ז כלל ושפיר הוכיח מדתני השוחט דיעבד אבל לכתחלה לא ישחוט ובזה לשון רש"י ז"ל מקושר היטב:

(ה) ואמנם הרשב"א הקשה עוד מהא דסכין טריפה דרב אחא בעי חמין ובאמת רב אחא בדף י"ח לא ס"ל דר"ז ע"ש והא כאן מיירי לשחוט לכתחלה והא ביה"ש מרווח רווח ותירץ דר"ז לכתחלה אסר רק בדיעבד מכשר ע"ש והנה התוס' ד"ה סכין טריפה חילקו דוקא לשחוט בסכין ששחט בה כשרה לכ"ע בצונן משום דבלא"ה יש שם דם הרבה בבי"הש ולא בלע לי' משום דטרידי סימנין לפלוט דם אבל לחתוך בה רותח אפי' שחט כשרה אסור ע"ש ולפע"ד בלא"ה י"ל דלשחוט בה מותר משום דביה"ש מרווח רווח וגם טרידי סימנין לפלוט דם ודו"ק היטב:

(ו) ובזה א"ש הא דעמד רש"י ז"ל ד"ה והלכתא דפסיק הלכתא בצונן וגבי סכין של נכרים לא פסק הלכתא להתירא וחילק רש"י בין סכין דקשה לבלוע ובין בשר רך לבלוע והרי"ף פסק מחמת זה כרבב"ח כמ"ש המפרשים ולפמ"ש א"ש דלעיל דמיירי בדיעבד שלא ידע שהוא של נכרים לא שייך לומר ביה"ש מרווח רווח לכך מחמרינן אבל סכין טריפה דמיירי לענין לכתחלה לשחוט בה שפיר שייך הסברא דביה"ש מרווח רווק דהא ידע שהוא של שריפה ויכול להזהר לכך. פסקינן בצונן ובזה א"ש מה שהקשו בס"ד דש"ס דלא ידע עדיין מסברא דאימת חיימא. בגמר שחיטה וס"ד דבתחלת שחיטה בלעה לפרוך לרב ג"כ אי הכי דהתירא נמי הא בלעה אמ"ה ולפמ"ש א"ש דהא רב מיירי דלא ידע שהוא של נכרים והיה סבור שהוא של ישראל ובאמת אינה סכין של שחיטה כלל שפיר שייך הסברא דלא ירע להזהר ונגע אבל סכין ששחט בה כשרה דידע שהוא סכין של שחיטה ושחטו בה בהמה כשרה כפירש"י ודאי מזהר זהיר בה אבל סכין טריפה לענין לשחוט בה דידע ששחטו בה טריפה. ואפ"ה, סבר רב אחא דבחמין פריך שפיר דהתירא נמי הא בלעה מאע"ה וז"ב ואם שחט בהמה ונמצאת טריפה מספק למ"ד סכין טריפה בחמין י"ל לפמ"ש הרשב"א דר"ז בדיעבד קאמר אבל לא לכתחלה א"כ הוי ספק דרבנן ואמנם כיון דלענין הבהמה הוי ספק דאורייתא גם לענין שחיטה מחמרינן ודו"ק:

ז והט"ז הקשה לפ"ד הב"ח דאפי' בתחלת שחיטה בלע קצת א"כ איך צוותה תורה לשחוט הא בתחלת שחיטה בולע הסכין קצת ובגמר שחיטה מבליע בבהמה איסור אמ"ה ע"ש בט"ז ס"ק י' ולע"ד י"ל דבזה שפיר סמכינן אהא דר' זירא דביה"ש מרווח רווח רק לכתחלה צריך הדחה בצונן משום דר"ז בדיעבד קאמר הרשב"א אבל היכא דא"א בע"א שרי וז"ב:

ח והנה הרשב"א הקשה למאי דפסקינן הלכתא אפי' בצונן משום דביה"ש צונן והא אמר רב נחמן אמר שמואל סכין ששחט בה אסור להתיך בה רותח ואפי' הדיחה ותירץ דיותר קל לבלוע הסכין משמנונית הבשר והדם שהוא בעין ודוחקא דסכינא בחום ביה"ש קצת אבל לא יפליט את השמנונית הבלוע בו אם לא ברותח גמור ע"ש וזה הפך סברת רש"י דכתב דלכן פסיק כאן הלכתא אפילו בצונן ולעיל מחמרינן כרב דאמר קולף דהסכין מבליע בבשר הרך אבל לא בולע ע"ש ולפ"ד הרשב"א א"ש דפסקו הרי"ף והרב"ה כרבב"ח ולא כרב דהי' גדול ממנו כמ"ש הרא"ש משום דקשיא להו מה שהקשה רש"י מהא דפסק הלכתא אפי' בצונן אהא דרב דאמר קולף וסברת רש"י לא שמיע להו דאדרבה נהפוך הוא כדמוכח מהא דאמר רב נחמן אמר שמואל כמ"ש הרשב"א ולכך פסקו כרבב"ח וז"ב ולדעת רש"י צ"ל דלא קיי"ל כהא דאמר רב נחמן אמר שמואל וכן באמת דעת וקצת רבוותא שהביא הרשב"א בדף קי"א ע"ש ודו"ק:

ט ואולם באמת רש"י לשיטתו א"ש דפירש שם הא דבעיא הדחה היינו הצונן ולא הסכין ולפ"ז י"ל דהא דאמר ר"נ א"ש אסור לחתוך בו רותח היינו בלא הדיח את הסכין והא דאמר בצונן אמרו לה בעי הדחה היינו הדחת הצונן וכמו שביאר שם הר"ן שיטת רש"י והוצרך לפרש כן דלא יקשה מהא דפסקינן הכא והלכתא אפילו בצונן ע"ש היטב בר"ן ותבין ולפ"ז יש קולא לשיטת רש"י ז"ל דסכין ששחט בה מותר לחתוך בה רותח ע"י הדחת הסכין אבל להרי"ף והרמב"ם קיי"ל כרבב"ח והא דר"נ אמר שמואל א"ש ש כסברת הרשב"א ודו"ק:

י ובזה יש לפרש האי איכא מ"ד דפסק כרב ולחומרא דכתב הרי"ף ועמד התב"ש מאי ולחומרא ולפמ"ש י"ל דאם קיי"ל כרב דקולף צ"ל כסברת רש"י דסכין קשה לבלוע אבל בשר רך בולע כדי שלא יקשה מהא דפסקינן והלכתא אפילו בצונן וא"כ הא דר"נ א"ש (או דלית הלכתא כר"נ אמר שמואל) צריך לפרש דאסור לחתוך בה רותח בלא הדחת הסכין ואם הדיח הסכין מותר כפירש"י אבל אי לא פסקינן כרב אלא כרבב"ח כדעת הרי"ף לא ס"ל סברת רש"י אלא כמ"ש הרשב"א דאדרבה הסכין קל יותר לבלוע משמנונית ממה שיבליע בבשר כו' וא"כ הא דר"נ א"ש אסור לחתוך בה רותח אפי' לאחר הדחת הסכין ונמצא דיש קולא וחומרא לכל אחד ואמנם האי מ"ד דפסק כרב ולחומרא היינו בלא ברירא לי' דהלכתא כרב אלא כיון דלא אפסק הלכתא עבדינן לחומרא כפירש"י ולפ"ז גם בהאי דר"נ אמר שמואל מחמרינן מספק אבל אי הוו ס"ל דהלכה כרב בודאי והא דפסקינן הלכתא אפי' בצונן א"ש כסברת רש"י ולפ"ז יש קולא בהאי דר"נ א"ש כמו שכתבתי ואולם האי מ"ד אזיל כאן וכאן לחומרא משום דמספקא לי' אי כסברת רש"י וזה צ א דקאמר ולחומרא ודו"ק:

יא והנה הא דפריך ותיפוק לי' משום שמנונית דאיסורא והקשו מה פריך הא סתם כלי עכו"ם אינו בן יומו ולכאורה רציתי להביא ראיה מזה לדעת האו"ה שהביא הש"ך דבכלי הנאסר מאיסורי הנאה אפי' אינו בן יומו אסור וא"כ האי סכין של ע"ז דהיינו שמשמשין בו קרבנות של ע"ז כפירש"י ותקרובת ע"ז אסורה בהנאה מן התורה שפיר פריך ותיפוק לי' משום שמנונית דאיסורא דהיינו משום שמנונית זבחי עכו"ם דבלע האסורים בהנאה ואפילו נטל"פ אסור ואע"פ שהוא מקלקל אסור לחתוך בו בשר דבולע מהשמנונית שנבלע בסכין ואמנם דעת התוס' בב"ק דתקרובת ע"ז מותר בהנאה מן התורה ומדרבנן אסור וי"ל דהאו"ה לא קאמר אלא באיסורי הנאה דאורייתא וצ"ע:

יב והנה הטעם דסתם כלי עכו"ם אינו בן יומו הוא מטעם ס"ס וכאן יש להבהמה חזקת איסור אמ"ה ולא מהני ס"ס, והקושיא רק על הא דמותר לשחוט בה וע' ברא"ש:

תוכן העניינים

בית אל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה