בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
(חדר כו) בדין סכין שקנה מעכו"ם
א הנה בתוס' ד"ה מותר לשחוט בה. אע"ג דבסוף פרק אלו דברים בפסחים דף ע"ג מחייב לענין שבת גבי שוחט בשבת בחוץ לע"ז משום תיקון כל דהו דתיקן להוציא מידי אמ"ה לבן נח כו' ובשבת פרק האורג הקשו תוס' מכל שוחט בשבת דחייב אע"ג דבחולין דף ח' קרי לי' מקלקל כו' וכאן לא הקשו רק מהברייתא דהשוחט חטאת בשבת וכבר עמדו בזה מפרשי הש"ס ולע"ד נראה בפשיטות דמכל שוחט בשבת לא קשה די"ל דמיירי בשחט מסוכנת דשפיר ה"ל מתקן כדאמרינן הכא פעמים שהשוחט אסור במסוכנת ופירש"י דהוי מתקן דאם לא ישחטנה תמות אבל מהשוחט חטאת בשבת בחוץ הקשו התוס' שפיר דאין לומר דאיירי במסוכנת דא"כ אמאי חייב משום שוחט בחוץ הא אינה ראוי' בפנים דאפי' חולה פסק הרמב"ם בפ"ב מה' איסורי מזבח דין ו' דפסולה לקרבן ולא מחייב משום שחוטי חוץ וע"כ דמיירי בבריאה ושפיר הקשו ודו"ק ובאמת יש ה ם להסתפק בשוחט מסוכנת בשבת למ"ד הטעם דשוחט משום נטילת נשמה אם הוא חייב דהא סופה למות ואם נימא בן א"ש דהקשו תוס' בפרק האורג מכל שוחט בשבת דא"א לומר במסוכנת דא"כ אמאי חייב וצ"ע ואמנם למ"ד דחייב משום צובע שפיר י"ל במסוכנת ועיין בזה ודו"ק היטב
ב שם בתוס' ד"ה שליבנה ועוד אפי' אתרמי ואשתמש בה ע"י האור סגי בהגעלה כו' ואין זה דיוק כו' מידי דהוי אכלי חרס כו' לכאורה היא קושיא גדולה על שיטת ר"ת ז"ל ויש לומר דר"ת ס"ל כדעת העיטור שהביא הטורי זהב ביו"ד סי' דהא דכלי חרס אינו יוצא מידי דפיו לעולם ולא מהני לי' הגעלה היינו מדרבנן אבל מן התורה מותר ע"י הגעלה ע"ש ולכך כאן דהוא רק ספק שמא אתרמי שהשתמש בה העכו"ם ע"י אור ה"ל ספק דרבנן דמן התורה שרי בהגעלה דכל מה שעתיד לפלוט יפלוט בהגעלה ראשונה ולא אמרינן שפולט תמיד בכל הגעלותיו ולכך מותר הישראל להשתמש בו ע"י הגעלה וז"ב ולפ"ז יש לומר דהא דאמרו רז"ל דכלי חרם אינו יוצא מידי דפיו לעולם לדעת העיטור דבאמת סברת ר"ת נכונה דמה שעתיד לפלוט יפלוט בהגעלה ראשונה רק חז"ל חששו שמאי יפלוט מעט מעט ואף דמסתמא יהיה ששים נגד מעט שיפלוט מ"מ הוי כמבטל איסור לכתחלה דאסור מדרבנן ולכן אסרו רז"ל אבל מה"ת שרי וז"ב ולפ"ז לפמ"ש הש"ך בסימן צ"ב דאם יש ספק אם היה כאן איסור כלל לא שייך מבטל איסור לכתחלה א"כ כאן דמסופקין שמא לא נשתמש בה העכו"ם כלל ע"י אור שפיר מותר ע"י הגעלה ודו"ק ובאמת דברי העיטור תמוהין דיהי' מותר לבשל בה או בשר או חלב ועיין בעטור שנדפס מחדש שם מבואר טעמו וכתבתי במ"א
ג והנה הר"ן כתב דשאני סכין דאפי' הוא אינו בן יומו לא הוי נטל"פ דאיסורי' טוח על פניו ולא כמ"ש התוס' לקמן והביא ראיה מפרק כל הבשר ע"ש והמעדני מלך תמה דהוי לי' להביא ראיה מהא דפריך ותיפוק לי' משום שמנונית דאיסורא ומי לא עסקינן בסתם סכין דלא ידעינן אם הוא בן יומו וכן קשה על הטור דכתב בשם הרא"ש דסתם סכין א"צ לא קליפה ולא הדחה דהא פריך ותיפוק לי' משום שמנונית וצל"ע עכ"ל המע"מ והש"ך בארוך כתב דלא הבין הפשט ואין להקשות דמאי פריך ותיפוק לי' משום שמנונית הא הוי נטל"פ דהא נטל"פ אסור לכתחלה וא"כ מה קאמר מותר לשחוט בו לכתחלה ולחתוך בו בשר עכ"ל הש"ך בארוך ולע"ד יפה כיוון המע"מ דקשה מאי פריך ותיפוק לי' משום שמנונית דאיסורא דהא נטל"פ מותר בדיעבד ואין לומר דמ"מ אסור לכתחלה ז"א דילמא הכי קאמר מותר לשחוט בו ולחתוך בו לכתחלה על דעת שיקלפנו ואין לומר דאסור לכתחלה דילמא משתלי ואכיל בלא קליפה והדחה לכל מר כדאית לי' דז"א כיון דבדיעבד מותר אף בלא קלף ולא הדיח דהוי נטל"פ מותר לכתחלה ע"ד שיקלפנו או שידיחנו כמ"ש זקני רש"ל והביאו הש"ך ס"ק י"א ואף דהש"ך חלק על רש"ל מ"מ אין על המע"מ השנה כלל ודו"ק ואמנם י"ל דהר"ן ס"ל כהש"ך דלכתחלה אסור לסמוך ע"ז שיקלפנו יעו"ש והא דלא הבי' ראי' מהש"ס דלקמן והבי' ממרחק לחמו מפרק כל הבשר דמש"ס דלקמן אין ראיה כמ"ש ובאמת מה שמחלק הש"ך בין הא דסימן א' לזה והיינו דכאן הוא משום גזרה אטו בן יומו צ"ע דאדרבה שם החשש מחמת דאורייתא שמא לא ידע הלכות שחיטה ושהה או דרס אלא די"ל שם הוי ס"ס שמא ידע ה"ש ואת"ל לא ידע שמא מ"מ שחט יפה כמ"ש הפוסקים וכתבתי מזה במ"א ודו"ק:
ד ומה שהקשה הש"ך על המעדני מלך וכתב שלא הבין הפשט דמאי דפריך ותיפוק לי' משום שמנונית אין רצונו לומר לומר שמנונית שעל פניו דא"כ למה לי' לשנויי שליבנה או בחדשה הא סגי בקינוח או בנעיצה להעביר השמנונית אלא כפירש"י שמנונית דאיסורא נבלות שנבלע בסכין כו' ע"ש ואמנם בלא"ה כתב הר"ן בשם תשובת רש"י דהאי שליבנה באור הוא לאו דוקא אלא שתפס דרך קצרה שלא ללמד על דיני הגעלות בא כאן ע"ש וא"כ י"ל דה"ה קינוח או נעיצה סגי אלא שתפס דרך קצרה וא"כ אין השגה על דברי המע"מ ז"ל ואמנם רש"י עצמו ס"ל דסתם סכין שמנוניתו טוח על פניו כמבואר בפירש"י ד"ה צונן ע"ש וכן משמע מדבריו בפרק כל הבשר ע"ש ואעפ"כ פירש כאן שמנונית שנבלע בסכין ולא פירש שמנונית הטוח על פניו והיינו דרש"י ס"ל כהתוס' דהאי שליבנה הוא דוקא וא"כ אם הפירוש שמנונית הטוח על פניו הא בקינוח או בנעיצה סגי ודו"ק:
ה והנה הרא"ש כתב וז"ל יראה הא דקאמר אסור לחתוך בה בשר היינו לכתחלה ולא שיאסר הבשר משום ולא ידבק בך מאומה כו' תדע מדפריך ותיפוק ליה משום שמנונית דאיסורא ואי ס"ד דנאסר כל הבשר א"כ מה פריך כו' וגם אי פריך ותיפוק ליה אהתירא דמותר לשחוט בה או לחתוך בה קשה מה פריך הא אצטריך לאשמועינן דהבשר מותר דאע"ג דאסור לכתחלה משום שמנונית אם חתך או שחט בדיעבד לא נאסר הבשר כו' וכתב אא"ז מהרש"א ז"ל דלא ידע מה הוכחה היא זו דמ"מ שפיר פריך דמה קאמר מותר לשחוט הא לכתחלה אסור לשחוט על סמך שיקלפנו כמ"ש הרא"ש בעצמו לקמן כו' ע"ש שהאריך ואמנם י"ל דהרא"ש פירש כהמעדני מלך דמי לא עסקינן דהסכין אינו בן יומו ובפרט דסתם סכין אינו בן יומו וא"כ שפיר מותר לכתחלה לשחוט על סמך שיקלפנו או ידיחנו ושפיר הוכיח הרא"ש ואף דפירש לקמן גבי שוחט בסכין של נכרים דמיירי בסכין בן יומו דאל"כ ל"ל לא קליפה ולא הדחה היינו דשם אמר רב קולף ולרב מספקא ליה בש"ס אי סבר נטל"פ אסור או מותר אבל כאן מנ"ל להש"ס להקשות דילמא מיירי בסכין שאינו בן יומו ומותר לשחוט ע"ס שיקלוף או ידיח וע"ש ברא"ש והבין ואמנם אא"ז מהרש"א י"ל דס"ל כהש"ך שחולק על מהרש"ל וס"ל דבכל גווני אסור לעשות לכתחלה ע"ס שיקלפנו או ידיחנו וכן דעת הט"ז סי' צ"א דהיכא דיש איסור ברור לפנינו אלא דמהני ליה תיקון אסור לעשות על סמך שותקננו ע"ש ושפיר תירץ קושית הרא"ש ובאמת העיר הפמ"ג דברא"ש במסכת ע"ז משמע כהמהרש"ל דבאב"י מותר ע"ס שיקלפנו והרא"ש לשיטתו א"ש ודו"ק נמצינו למדין דהרא"ש והמע"מ והמהרש"ל אזלו בשיטה חדא וכדאי הם שלשת הרועים לסמוך עליהם בשעת הדחק כמו שהוא בנידון דידן ואין להאריך ודו"ק:
ו והנה הגאון בעל תב"ש כתב דהסמ"ג פירש דרב מיירי בסכין שאינו ב"י ואזיל לטעמיה דס"ל נטל"פ אסור והרמב"ם פסק דלא כרב אלא כרבב"ח דמדיח דלדידן דס"ל נטל"פ מותר וזה הפירוש עיקר בדעת הרמב"ם והא דמדיח כשאינו ב"י הא אין האיסור צף על מקום החתך דהא בית השחיטה רותח ובולע משום דמספקא ליה להרמב"ם דילמא וכלישנא בתרא דבית השחיטה צונן ורק משום דוחקא דסכינא ואינו מבליע כל השמנונית אלא דוחה ומשייר ע"כ דברי הגאון תבואת שור והנה רש"י כתב בד"ה דוחקא דסכינא שמשפשהו בבשר בדוחק בלע וכיון דלא אפסק הלכתא ואיסורא דאורייתא הוא עבדינן לחומרא וכו' ולפי דעת הסמ"ג דרב לטעמיה דס"ל נטל"פ אסור וכן הוא דעת רש"י כמ"ש א"כ לדידן דקיי"ל נטל"פ מותר אמאי נעביד לחומרא אמנם לפ"ד התב"ש א"ש דאם נימא כלישנא קמא דבית השחיטה רותח ורב לטעמיה דס"ל נטל"פ אסור א"כ לדידן דקיי"ל נטל"פ מותר לא הוה צריך אפי' הדחה דהא ביה"ש רותח ובולע הכל ואמנם אנן מחמרינן כלישנא בתרא דבית השחיטה צונן ורק משום דוחקא מבליע שמנונית שעל הסכין דזה אינו נטל"פ ודוחה ומשייר וצריך הדחה אפי' הסכין אינן בן יומו דהשמנונית אינו נבלע ונשאר קצת על דופני בית השחיטה ונמצא דהחומרא הוא להיפך ודו"ק:
ז ובזה אתי לי שפיר מה דסיים רש"י ומ"מ לא ישחוט לכתחלה דהא והאי מ"מ אינו מדוקדק דאדרבה דמחמרינן ומצריכין קליפה ודאי לא ישחוט לכתחלה על סמך שיקלוף דילמא משתלי ולא קליף כמ"ש הרא"ש דבשלמא אי הוי סגי בהדחה היה אפשר לומר דמומר לשחוט על סמך שידיח אח"כ דבשר חי אורחי' בהדחה אבל למ"ש רש"י דבעי קליפה ודאי פשיטא דלא ישחוט לכתחלה ע"ס שיקלפנו דילמא משתלי ולא קליף לי' וכבר עמד בזה בס' לב ארי' ולפמ"ש א"ש כמין חומר דלפמ"ש כוונת רש"י דמחמרינן כלישנא בתרא דביה"ש צונן ובעי הדחה דנשאר מהשמנונית ע"פ השכין וא"כ היה אפשר לומר דמותר לשחוט לכתחלה ע"ס שידיחנו אח"כ ואין חשש דילמא משתלי ואכיל בלא הדחה דהא בשר קי אורחי' בהדחה לכן כתב רש"י דמ"מ לא ישחוט לכתחלה ע"ס שידיחנו אח"כ דהכא בעי שיפשוף כמ"ש הר"ן ואף אולי אין כוונת רש"י לזה מ"מ הסברות נכונות וישרות לע"ד ודו"ק:
ח והנה הרשב"א הקשה למ"ד ביה"ש רותח אמאי סגי בקליפה תיאסר כל הבהמה דהא מבליע בה ותירץ דאין בה כדי ליאסר ומ"מ קליפה במקומה בעי ועוד תירץ דביה"ש אינו רותח כ"כ ואינו מבליע אלא כדי קליפה ויש לנו כיוצא בזה בחם לתוך צונן דאף למ"ד תתאי גבר מ"מ אדמיקר ליה קליפה בעי ע"ש והנה המ"א כתב דבהם לתוך צונן הקליפה הוא חומרא בעלמא ולכן אם לא קלפוהו ובישלו כך מותר בדיעבד וא"צ ס' כנגדו כדפסק אא"ז הרמ"א ז"ל בסי' צ"א ע"ש וכיון דהרשב"א מדמה להו אהדדי א"כ גם הכא הוי חומרא בעלמא לתירוצא בתרא ובדיעבד אם נתבשל בלא קליפה מותר ואולם לתירוצא קמא הקליפה היא מדינא כמו קליפה דצלי ואף בדיעבד צריך ס' נגדו וע' פרי מגדים סי' צ"א והנה אם נימא דהקליפה היא חומרא בעלמא א"כ כיון דלא אפסקא הלכתא כמאן כמו שפירש"י הוי לן למעבד לקולא אבל לא כן פירש"י אלא דאיסורא דאורייתא הוא ועבדינן לחומרא ומוכח דרש"י ס"ל כתירוצא קמא דהרשב"א דהקליפה הוא מדינא ולא חומרא וזה ברור והשתא א"ש מה דסיים רש"י ומ"מ לכתחלה לא ישחוט והיינו דאילו לתירוץ שני דהרשב"א דהקליפה הוא חומרא בעלמא ובדיעבד אם נתבשל בלא קליפה מותר וא"צ ס' נגדו כמ"ש ודאי דמותר לכתחלה לשחוט ע"ס שיקלפנו ולא חיישינן דילמא משתלי ואכיל בלא קליפה דהא חומרא בעלמא הוא אבל כיון דאיסור דאורייתא לכך לא ישחוט לכתחלה וא"ש דברי רש"י ז"ל דבר דבור על אופניו ודו"ק היטב. ובזה א"ש דפסק הרמב"ם פי"ז מה' מאכלות אסורות הלכה ו' דאם שחט בסכין של נכרים מדיח וכרבב"ח ולמה פסק לקולא והרי רש"י כתב דהוא ספק דאורייתא ולחומרא ולפמ"ש א"ש דהאי קליפה הוא חומרא בעלמא כמ"ש הרשב"א בתירוצא בתרא ולכך פסק לקולא דהוי ספק דרבנן וזה ברור והרי"ף כתב והלכתא מדיח ולקולא ואיכא מאן דפסיק כרב ולחומרא עכ"ל וי"ל דשני הדיעות פליגי בזה אי האי קליפה מדינא הוא וכתירוצא קמא דהרשב"א או חומרא בעלמא ואזלינן לקולא והתב"ש עמד בזה דמאי לשון לקולא הא ודאי אי פסקינן מדיח הוא לקולא וכן דייקי בש"ס ביצה ט"ז ע"ש:
ט ונראה דלכאורה י"ל הא דפסק כמ"ד מדיח הוא כס"ד דהש"ס דהאי מ"ד ס"ל ביה"ש צונן ומ"ד קולף ס"ל ביה"ש רותח וכיון דפסק לקמן והלכתא אפילו בצונן דביה"ש צונן הפירש"י א"כ גם בסכין של נכרים הלכה כמ"ד מדיח וכמו שהקשה רש"י לקמן בד"ה והלכתא קמ"ל הרי"ף דלא משום זה פסק כמ"ד מדיח דמשם אין ראיה כמו שחילק רש"י שם דהסכין קשה לבלוע והבשר רך אלא הא דפסק מדיח היינו לקולא דמ"ד קולף הוא רק חומרא בעלמא כמ"ש לדעת הרשב"א בתירוצא בתרא ולכך נקטינן לקולא ולעולם ביה"ש רותח ודו"ק. וכן י"ל האי מ"ד דפסק קולף היינו משום דרב היה גדול מרבב"ח כמ"ש הרא"ש ובאמת האי קולף הוא מדרבנן וקמ"ל דלא מטעם זה פסק קולף אלא משום דאיסורא דאורייתא הוא ופסק לחומרא ונ"מ טובא ודו"ק היטב:
י והנה בס' לב אריה הקשה מאי נ"מ בין לישנא קמא ללישנא בתרא יהי' הטעם מה שיהיה ס"ל לרב קולף ע"ש ולפמ"ש י"ל דללישנא קמא הקליפה הוא חומרא בעלמא לפי תירוץ שני של הרשב"א כמ"ש לעיל אבל ללישנא לפמ"ש החב"ש נ"מ דללישנא קמא באין הסכין ב"י לא בעי אפי' הדחה דביה"ש רותח ובולע הכל אבל ללישנא בתרא בעי הדחה דביה"ש צונן ורק משום דוחקא דסכינא ואינו מבליע כל השמנונית רק דוחה ומשייר ובעי הדחה ודו"ק היטב והנה לתירוץ א' של הרשב"א א"ש דתני השוחט דיעבד אבל אבל לא לכתחלה דלכתחלה אסור דהוי מבטל איסור לכתחלה ואפי' ע"מ לקלפו אסור ובאמת דלפ"ד הרשב"א דכלי שמשתמשין בו בשפע וא"א ליתן טעם שרי לבשל בו לכתחלה וביארתי הטעם בחידושי ליו"ד ע"ש א"כ הכא נמי שרי דהא תמיד יבטל בס' ואמנם אנן לא קיי"ל כן עסי' קכ"ב ואמנם לל"ב דביה"ש צונן ואינו בולע כלל רק משום דוחקא בולע כדי קליפה לא שייך ענין ביטול כלל ושרי אפי' לשחוט לכתחלה ע"ס שיקלפנו וכיון דאין מבטלין איסור הוא איסור דרבנן היה לנו לפסוק כל"ב כמ"ש רש"י לקמן דף נון ד"ה כי פליגי ע"ש ואמנם כיון דלענין גוף האיסור דזה דאורייתא קיי"ל כל"ק כפירש"י שם א"כ גם לענין הביטול מחמרינן אף דזה דרבנן כמ"ש הרדב"ז והביאו המג"א דהיכא דאורייתא ודרבנן יחדיו יפגשו אזלינן בתרוייהו לחומרא כדי שלא יהא זילזול לדרבנן ועפ"ז יבואו דברי רש"י מסודרים דבר דבור על אופניו שכתב וכיון דלא אפסק הלכתא ואיסורא דאורייתא עבדינן לחומרא דבשל תורה הלך אחר המחמיר ומ"מ לכתחלה לא ישחוט דהא השוחט קאמר ודו"ק היטב:
(יא) והנה ראיתי בס' לב אריה דהאי חילוקא דחילק רש"י בין סכין דקשה לבולע ובין הבשר דרך לבלוע היינו ללישנא בתרא דהטעם משום דוחקא דסכינא שפיר י"ל דהסכין דוחק את הבשר ומבליע בו אבל הבשר הרך אינו דוחק את הסכין ואין מבליע בו אבל לל"ק דהטעם דביה"ש רותח היכן מצינו בדבר רותח בין בכ"ש בין בכ"ר שיהיה חילוק בין להפליט בין להבליע ע"ש ודבריו מסתברים דהא אדרבה מצינו בכלים דאין מליחה מועיל בהם להפליט אלא לבלוע וכיון דלל"ק חילוקו של רש"י לא יתכן א"כ ממילא נשאר קושית רש"י דהא מסקינן והלכתא אפילו בצונן ממילא מוכח דהלכה כרבב"ח ולא כרב רק לל"ב י"ל החילוק של רש"י ולכך ציין רש"י חת עצמו על לישנא בתרא דאמרינן אגב דוחקא דסכינא וכתב כיון דלא אפסקא הלכתא כו' עבדינן לחומרא כו' ורש"י לשיטתו דכתב לקמן דף נון דבדאורייתא הלכה לחומרא ובדרבנן הלכה כלישנא בתרא וכאן תרוייהו איתנהו לישנא בתרא מדאורייתא ולחומרא ולכך פסק לחומרא וז"ב: