בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
(חדר כד) בענין אבר היוצא
א ע' במ"ש א"ז בעל ב"ח ז"ל ביו"ד סימן י"ד והש"ך החזיק על ידו דאם יש ס' בכל הבהמה נגד האבר היוצא מותר החלב דבטל בששים והש"ך סיים דאם יש ספק אם יש סמ"ך כיון דעכ"פ רוב איכא הוי ספק דרבנן דמה"ת מין במינו ברוב בטל והנה מלבד דיש להקשות ממ"ש בסימן צ' בכחל דאין לומר בו ספק דרבנן להקל כיון דהוא לפנינו וא"א לעמוד על שיעורו דא"כ כ"א ישער כמו שירצה כמ"ש הר"ן וכבר הקשה זה בפרי מגדים שם ואי"ה לקמן נדבר מזה אבל עוד תמה התב"ש על השיך דא"כ למה פסקו כל הפוסקים האי בעיא דר' ירמי' דמאי לחוש לחלבו לחומרא הא תמיד הוא ספק דודאי ר' ירמי' אמתני' בעי דמיירי שהוציא ידו ומסתמא איכא רוב בכל הבהמה נגד האבר שיצא וספק אם יש ס' וה"ל ספק דרבנן ולקולא אלא ודאי דאין להקל בזה מטעם ספק ביטול כמ"ש המרדכי גבי יבמה שרקקה דם דאמרינן א"א לדם בלא צחצוחי רוק ולא אמרינן דבטל הרוק במיעוטו דכיון דמתחלתו הוא מעורב ל"ש ביטול וה"ה בזה ע"ש שמסיק לאסור, והנה מה שהקשה דה"ל להפוסקים לפסוק בעיא זו לקולא' דהוי ספק דרבנן הנה קושיתו הוא רק לשיטת רוב הפוסקים דתיקו בדרבנן לקולא אבל לדעת הגהמ"יי דתיקו בדרבנן לחומרא לא קשה כלל על הש"ך ואמנם רוב הפוסקים הסכימו דתיקו בדרבנן לקולא ושפיר הקשה התב"ש ואמנם נראה ליישב קושית התב"ש על הש"ך דהא לפי דעת הש"ך וכן כתב הרשב"א איסור החלב משום אמ"ה וא"כ גם לבני נח אמור להושיטו משום ל"ע והנה הפרי מגדים כתב בכמה דוכתי דלבני נח לא מהני ביטול ברוב דלדידהו לא נאמר אחרי רבים להטות ורק גבי ישראל גילתה תורה זה ובמקום אחר פלפלתי בזה ולפ"ז לענין להושיטו לבני נח ה"ל ספק דאורייתא אם החלב מותר דהא לדידהו ל"מ ביטול ברוב וממילא גם לישראל אף דהוי ספק דרבנן דהא בטל ברוב מדאורייתא מ"מ כיון דלענין להושיטו לב"נ נקטינן הספק לחומרא מחמת שהוא ספק דאורייתא גם לישראל נקטינן הספק להחמיר דכל היכא דספק דאורייתא וספק דרבנן יפגשו יחד גם בספק דרבנן מחמרינן כדי שלא יהא זילזול לדרבנן כמ"ש המגן אברהם בשם הרדב"ז וכן הסכימו אחרוני זמננו וא"ש דפסקו הבעיא דר' ירמי' לחומרא אבל נידון הש"ך דהספק הוא אם יש ששים בחלב נגד חלב שיצא מן האבר הספק הוא רק לישראל דלב"נ ליכא ספק דהא לדידהו לא מהני ביטול שפיר פסק הש"ך דמקלינין בספק דרבנן והחלב מותר ודו"ק היטב:
ומזה א"ש קושית הגאון פלתי אמאי לא אמר ר' ירמי' הא כל חלב מדם וחלב קאתי ואפ"ה שרי רחמנא ועל זה לא מהני מה דקאמר התם אית לי' תקנתא בשחיטה דהא לחלב ודם ל"מ תקנתא דשחיטה ע"ש ולפמ"ש א"ש דהא ודאי בכל החלב איפא דוב נגד היוצא מן האבר שיצא כמ"ש התב"ש ואף דספק אם יש ס' מ"מ הוי ספק דרבנן דרבן וכאן לא שייך אה שכתבת דהא חלב ודם שרי לב"נ ורע לישראל נאסר ולישראל אוי ספק דרבנן ודו"ק:
והנה בבן פקועה הבא על בהמה דעלמא דקיי"ל דהולד אין לו תקנה בשחוטה ואם הולד נקבה מה הדין חלבה אם הוא מותר דהב"ח כתב שהוא מותר מידי דהוי אשחוטה לדעת בה"ג דג"כ אין לה תקנה בשחיטה ואפ"ה חלבה מותר והט"ז השיג עליו דא"כ מה קאמר אילימא דאזיל אבהמה דעלמא מאי איריא האי דאית ביה איסור יוצא אפ' בן פקועה דעלמא דאמר רב משרשיא לדברי האומר חוששין לזרע האב בן פקועה הבא על בהמה מעליתא אותו הולד אין לו תקנה ומאי מדמה האי דיש בו איסור יוצא לבן פקועה הבא על בהמה בעלמא דאין בו איסור כלל רק דאין לו תקנה בשחיטה אלא ודאי דאין חילוק ביניהם כלל ע"ש כט"ז ואף שאין אני כדאי מ"מ אמרתי להמליץ בעבור אא"ז הב"ח ז"ל ואומר כי לא הבינותי דהא לענין הולד עצמו אין נ"מ דיאסר אבר כיוצא בו כפירש"י דהא כל הולד אסור משום דרב משרשיא ומה נ"מ אם הוא משום יוצא או דאסור אשום דאין לו היתר בשחיטה ואדרבה משום דאין לו להיתר בשחיטה כל הולד אסור ומשום יוצא לא יאסר רק האבר ביוצא בו ואין נ"מ רק לענין החלב אם הולד נקבה והא בס"ד דהש"ס לא ידע עדיין כלל מאיסור החלב וסבר דהחלב לא מתסר כלל בשום אופן דכל חלב מאמ"ה אתי ולא אסיק אדעתי' החילוק דהתם אית ליה תקנתא בשחיטה כו' לכך לא פירש דבעיא קאי לענין הולד עצמו דהא מדרב משרשיא נפקא ואולם במסקנא דאסיק אדעתיה מאיסור החלב מה צורך לשאול על החלב היכא דבא על בהמה דעלמא והוליד נקבה אם חלבה מותר הלא טוב יותר לשאול על העובר עצמו אם נקבה הוא וילדה והרי היא חולבת כפירש"י וזה פשוט לע"ד ליישב דעת אא"ז הב"ח ז"ל:
נא והנה הרב עי"ז בסימן כ"ד העיר בשחוטה לדעת הבה"ג אמאי מותר חלבה הא גם בזה ליכא תקנתא בשחיטה והוי אבר מן החי כדבעי ר' ירמיה ע"ש שתירץ דעכ"פ איסור אמ"ה אית ליה תקנתא בשחיטה והפלתי תמה מהש"ס דהכא דגם כאן י"ל כן דכל איסור אמ"ה אית לי' תקנתא בשחיטה ואעפ"כ אמרינן כיון דהאי בהמה לית לה תקנתא בשחיטה חלבה אסור ע"ש ולע"ד י"ל לפמ"ש הש"ך בס"ק כ"ד בשם הרמב"ן הטעם בעיקור סימנין דכיון דנעקרו הסימנים ממקום חיבורן מתנדדין הסימנין ואי אפשר שישחטו כראוי ע"ש א"כ בסימנין עצמן אין ריעותא רק דהשוחט א"א לו לשחטן כראוי מחמת שהן מתנדדין ואילו היה אפשר לו לאחזן היטב שלא יתנדדו היה יכול לשחטן כראוי אלא דזה דבר קשה מאוד ושפיר כתב הט"ז דעכ"פ איסור אמ"ה אית ליה תקנתא בשחיטה וגם כאן אילו היה יכול לאחזן היטב היה להן תקנתא בשחיטה משא"כ בהא דר' ירמיה דהסימנים פלגא כשחוטין דמי ואי נמי ה"ל בר סימן אחד ובהמה בעי שני סימנין שפיר אמר דל"ל תקנתא בשחיטה דכאילו כבר נשחט סימן אחד דמי ואין כאן מקום לשחיטה כלל וז"ב לע"ד ומדוקדק בלשון הט"ז שכתב דבשום פעם אית א ליה תקנתא בשחיטה ע"ש היטב:
ואמנם לפמ"ש הרשב"א בחידושיו לדעת בה"ג דהכי ק אגמרי' רחמנא למשה דאע"ג דכשרה היא לא תהני לה שחיטה ע"ש משמע דגזה"כ הוא דאין שחיטה מועלת בה שפיר יש לדמות להא דר' ירמיה וזה לע"ד הכוונה שהעתיק הש"ך בס"ק כ"ד דברי הר"ן בשם הרמב"ן על דברי אא"ז רמ"א ז"ל שכתב בשם הרב ב"י להתיר החלב או הבצים שלו דע"פ דברי הרמב"ן א"ש פסק הרב"י והרמ"א ז"ל ודו"ק וע' בפסחים דף כ"ד דאמר שם מחלב לא ילפינן שכן הותר מכללו אצל חיה ואידך בבהמה מיהו לא אשכחן ע"ש ודו"ק:
ג והנה אם נמצאת האם טריפה אם מהני שחיטת הולד להאבר היוצא דעת הש"ך והב"ח דמהני והפר"ח אוסר ולדעת הב"ח והש"ך אם טריפות האם הוא מחמת איזה חומרא שאנו מחמירין י"ל דלא מהני שחיטת הולד לאבר היוצא דהא מדינא הסימנין הם כשחוטין וכן אם היא טריפה מספק ג"כ לא מהני שחיטת הולד לאבר היוצא דשמא היא כשרה ואם לא בדק בסימנים לאחר השחיטה לדעת הרמב"ם שהיא נבלה ולוקה עליה משום נבלה כמ"ש התב"ש בסימן כ"ה מותר האבר היוצא בשחיטת הולד אבל להי"א דהוא אסור מדרבנן א"כ ל"מ שחיטת הולד להאבר היוצא ולפמ"ש התב"ש שם דיש להחמיר לענין אותו ואת בנו ולענין כיסוי כדעת הי"א א"ב גם לענין האבר היוצא יש להחמיר, ואם נקבו המעיים במקום דממשמשי ידי טבחא האבר אסור דאמרינן נשחטה הותרה ודו"ק:
ד והנה הרא"ש ר"פ בהמה המקשה הביא דעת רב אלפס דללישנא בתרא מודה ר' יוחנן דאבר עצמו אסור לא פליג אלא אמיעוט אבר שבפנים דסבר רב דאסור ור' יוחנך ס"ל דהוא מותר והא דאמר בדף ע"ג מאי טעמא דר' יוחנן דאמר מחלוקת באבר דעובר אבל באבר דבהמה ד"ה שחיטה עושה ניפול התם אית ליה תקנתא בחזרה הכא ל"ל תקנתא בחזרה ללישנא קמא קאי עכ"ל הרא"ש שם ולע"ד י"ל דרב ור' יוחנן בלישנא בתרא בהא פליגי דרב סבר דהאי דרשה דבשר בשדה טריפה כיון דיצא בשר חוץ למחיצתו הרי הוא כטריפה דרשה גמורה הוא ומדאורייתא לכן ס"ל דגזרינן מיעוט שבפנים אטו רובו שיצא לחוץ אבל ר' יוחנן ס"ל דהך דרשה אסמכתא הוא ומדאורייתא הכל שרי לכן ס"ל דלא גזרינן מיעוט דבפנים אטו רובו דמבחוץ דהוי גזרה לגזרה וז"ב והשתא א"ש הא דאמר לקמן מ"ט דר' יוחנן הא אית ליה תקנתא בחזרה היינו מדאורייתא דהא שם לענין דאורייתא פליגי דמדרבנן גם רבנן מודו דמטמאה כמו שפירש"י במשנה דף ע"ב ד"ה מגע ע"ש ומדאורייתא לר' יוחנן אף ללישנא בתרא אית לי' תקנתא בחזרה ודו"ק (ה) והנה הרמב"ם פרק ה' הלכה י"א מה' מאכלות אסורות כתב אם נחתך מן העובר אחר שחיטת האם האוכלו אינו לוקה וכתב הרב המגיד דאיסורא דאורייתא הוא וע' בלח"מ שהביא דעת היש אומרים דאבר העובר הוא דאורייתא ואבר המדולדל הוא דרבנן והקשה עליהם מהש"ס ולפמ"ש גם שניהם דרבנן וז"ב וראיתי להגאון בד"ז מהור"ר שמואל זלה"ה בספר ב"ש אחרון שהקשה דה"ל להפלתי להקשות לפי המסקנא אמאי פסקו הבעיא דר' ירמיה לחומרא נילף מחלב דעלמא דמחלב ודם אתי ואפ"ה שרי ולכן כתב דמחלב ודם לא ילפינן דבטל ברוב ואולי יש ס' אבל ביוצא בעי ר' ירמיה אם יצא מקצת העובר דאין רוב נגדו ע"ש ואם נימא כן א"ש קושית התב"ש על הש"ך אמאי פסקו הפוסקים הבעיא דר' ירמי' לחומרא הא מסתמא יש רוב נגד האבר וה"ל ספקא דרבנן ולקולא ולמ"ש הגאון בש"א א"ש דהא מוכרח דהש"ס קאי אם יצא מקצת העובר באופן דליכא רוב נגדו וז"ב ואמנם עדיין קשה לי דאכתי קשה למ"ד מב"מ לא בטיל ובפרט דהש"ס שקיל וטרי אליבא דר' יהודא דהא אמר אי לר' יהודא כו' דלר"מ איסור יוצא ליכא דאפי' מה שבפנים טעון שחיטה כפירש"י ור' יהודא ס"ל מין במינו לא בטל ויש ליישב ודו"ק: