אור ברסלב
בית אל חלק ב (חדר יג) מלוה על המשכון

בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

(חדר יג) מלוה על המשכון

(חדר יא) חידושים ברמב"ם ה' מכירה

א הסמ"ע בסי' ע"ב כתב אהא דכתב זקני רמ"א בהגה ס"א דאם התנה מותר להשתמש בו דדוקא התנה בשעת הלואה אבל לא התנה בשעת הלואה אסור והקשו האחרונים מהא דמוקי לה לברייתא פלוגתא דר"א ור"ע באלוה צריך למשכון להשתמש בו וסיפא דהלוהו בשטר מיירי שלא בש"ה כמ"ש התוס' וע"כ במלוה צריך למשכון והתנה שאם לא צריך למשכון בלא"ה הוי ש"ש משום מצוה וא"כ מוכח דגם שלא בפ"ה מהני התנה ולע"ד נראה עפמ"ש התוס' בשם ר"ח דמלוה צריך למשכון שאינו רוצה להלוות בלי משכון והקשו עליו דכי בשביל שאינו רוצה להלוות בלא משכון לאו מצוה עבד דבלא משכון ירא להלוות פן יפסיד חובו ע"ש והת"ח כתב ליישב קושיתם דנהי דהלואה מצוה מ"מ לקיחת המשכון אינה מצוה ע"ש ואמנם סברת התוס' נראה כיון דאינו רוצה להלוותו בלי משכון דירא להפסיד חובו א"כ לולא המשכון לא היה מלווהו א"כ גם לקיחת המשכון הוי מצוה דע"י זה הלווהו וז"ב ומדויק בלשון התוס':

ולפ"ז א"ש דבהלוהו בשטר בלא משכון ואח"כ שלא בש"ה לקח משכון לא הוי המשכון מצוה דהא כך הלוהו וא"כ אפי' לא התנה להשתמש בו לא הוי מצוה לקיחת המשכון וא"כ ה"ל ש"ח ואמנם כיין דשלא בש"ה קונה משכון ד"ה אבד המשכון אבדו מעותיו ולא קשה קושית האחרונים על הסמ"ע ודו"ק:

ב עוד הקשה התומים בשם הת"ח לפירש"י דסיפא דהלוהו בשטר הוא דוקא וטעמא הוי משום דכיון דה"ל שטר א"כ המשכון שלקח לאו לזכרון דברים היה אלא לגוביינא א"כ למאי דשני במלוה צריך למשכון דהיינו להשתמש בו וא"כ אין ראיה דנקטי' לגוביינא דהא י"ל דנקטי' להשתמש בו ע"ש בתומים כי בת"ח לא ראיתי זה ואמנם לע"ד א"ש דהא התוס' פירשו הסיפא דהלוהו בשטר היינו כיון דעשה שטר מסתמא לא לקח המשכון אלא שלא בש"ה ולכך מודה ר"א דשלא בש"ה בע"ח קונה משכון אבל רישא הוי בשעת הלואה ואינו קונה משכון ע"ש:

ואמנם רש"י ז"ל לא ניחא לי' בזה דהא בס"ד דש"ס לא ידע כלל מהא דרבי יצחק דבע"ח קונה משכון וגם הא הוי ס"ד דר' יצחק אף בשעת הלואה אמר והתוס' נדחקו לומר דבס"ד ה"א דר"א פליג אדר' יצחק רק בש"ה עיי"ש וכ"ז דחוק וע"כ פירש"י בע"א אבל למאי דמסיק דיש חילוק לר' יצחק בין ש"ה לשלא בש"ה שפיר י"ל כפי' התוס' דבסיפא דנקיט שטרא ודאי לא לקח המשכון רק אחר ההלואה ולכך כ"ע מודו דהוי ש"ש משום דבע"ח קונה וישכון אבל רישא מיירי בש"ה ואינו קונה משכון לכך ר"א פוטר דס"ל לאו מצוה עבד ור"ע מחייב דס"ל מצוה עבד והוי ש"ש משום פרוטה דרב יוסף וז"ב וא"כ לא קשה קושית התומים דבאמת למסקנא תופס רש"י שיטת התוס' ופירוש' וא"ש:

ג ובאמת רש"י לשיטתו א"א לפרש כפי' התוס' דבנקט שטר מסתמא לקח המשכון אחר ההלוואה והוי קונה משכון מדר"י דהא רש"י ס"ל דר"י מחייב אפי' באונסין וא"כ בודאי אפי' אבד באונס חייב המלוה וברישא הוא רק ש"ש ולא הוי האי ד"ה אבד המשכון אבדו מעותיו כפי' אבד המשכון דרישא דהוי רק באבידה דש"ש ודו"ק:

ד ובחידושי ביארתי דהא דפירש"י דכיון דיש שטר ודאי לשם משכון קיבל ולא לזכרון דברים יש לומר דבשלמא כשאין בידו שטר י"ל דנקט משכון שמא יכפור הלוה ויאמר שלא לוה ממנו כל כך יהי' המלוה נאמן לישבע. עד כדי דמי המשכון אבל לא לגוביינא נקטי' כ"ז שאין כפירה ביניהם משא"כ ביש שטר דאף בלא משכון יהי' המלוה נאמן בשבועה ליטול א"כ למה לי' משכון וע"כ דלגוביינא נקטי' וז"ב:

ואמנם י"ל לפמ"ש הש"ך בסי' פ"ט ס"ק יו"ד דאם יש שטר בידו כיון דבלא משכון הי' נאמן לגבות בשבועה השתא דהוא מוחזק נאמן לגבות בלא שבועה א"כ שפיר י"ל דנקט המשכון כדי שיגבה בלא שבועה אם יכפור הלוה ואין ראיה דנקטי' לגוביינא וז"ב] (ה) ובזה י"ל קושית התוס' דאי נקטי' לזכרון דברים אמאי אינו משמט אפילו שוה המשכון. נגד מעותיו דמשמע בהזהב דאי נקטי' לזכרון דברים בעלמא משמט והתם משמע דאפי' שוה משכון נגד מעותיו אינו משמט ע"ש ולפמ"ש י"ל דשם שאין המשכון שוה כנגד מעותיו ליכא למימר דנקטי' שיהי' נאמן ליטול כדי מעותיו דמה יעשה אם יודה לו הלוה כדי שיווי המשכון דאיך יגבה המותר וע"כ דהימני' ללוה ולזכרון דברים בעלמא נקטי' וכ"כ התוס' ד"ה נימא דכי לא שוה שיעור זוזי לא נקט לי' אלא לזכרון דברים בעלמא ואפי' נגד המשכון לא חשיב כאילו פירש ע"ש משא"כ הכא דמיירי בשוה שיעור זוזי כדמוקי לה בש"ס א"ש ובדלא שוה שיעור זוזי כדס"ד דש"ס ודאי, א"ש דלזכרון דברים בעלמא נקטי' ודו"ק

ו והנה הר"ן דעתו דמשכנו שלא בש"ה דוקא ע"פ ב"ד דגזרת הכתוב הות דקני לי' כדר"י אבל בשנותו הלוה למלוה שלא בש"ה במה יקנה כיון דמלוה אינו קונה ע"ש ולפ"ז לדעת הרמב"ם דמלוה קונה כמעות בעין משכון שלא בש"ה שנתן הלוה מדעתו ג"כ קונה וע' מל"מ פ"י מה' שכירות הלכה א' ובקצה"ח סי' ע"ב ס"ק ב' שפלפלו בזה ולדינ' צ"ע

ובזה א"ש מה שהקשה הקצה"ח להר"י מיגאש מהא דפ' אלו מציאות דתני אין לי אלא ברשות ב"ד כו' מבואר דקונה משכון אף שלא ב"ד ולפמ"ש י"ל דשם אזיל לסוגיא דר"פ הזהב דו קנה והר"י מיגאש אזיל לסוגיא דקידושין דשוין במכ' ולא קנה דהא הר"י מיגאש מייתי ראיה מפ"ק דקידושין התקדשי לי במנה והניח משכון עליה אינה מקודשת דמנה אין שאן משכון אין כאן ע"ש ודו"ק:

ויותר מזה הארכתי בחידושי לסוגיא זו ואינם אתי:

ז ובאמת הנמוקי יוסף דכתב כדמוכחא ההוא דאמרי' בפ' השולח דף צ"ז בשלמ' משכנו בש"ה דקני לי' מדר"י כו' ולא כן הגירסא שם חלא בשלמא מוסר שטרותיו לב"ד כו' חלא מלוה על המשכון כו' ומשני כדר"י וכצ"ל בנמוקי יוסה ע"ש ואמנם יש להבין דנהי דדבר תורה מעות קונות מ"מ מדרבנן מעות אינו קונה ואמאי אינו משמט שם וצ"ל כיון דמה"ת קונה במעות לא גזרו חז"ל דלא יקנה שמא יחמר לו נשרפו חטיך בעלי' דהוי כאילו עלייתו של לוקח מושכרת ביד מוכר דמעות קונות דאיהו טרח ומציל לה כמ"ש הרי"ף בפ' הזהב והרמב"ם פ"ג מה' מכירה ה' ה' וע"ש בהה"מ ובלח"מ ודו"ק:

ח והנה הרמב"ן הקשה על רש"י דס"ל קונה לאונסין מהא דפרק שור שנגח דאמר כגון שתפסו ניזק לגבות ממנו ונעשה ש"ש לנזקין והתם משכנו שלא בש"ה הי' וקאמר דש"ש הוי ע"ש וכתב הקצה"ח דלדעת הר"י מיגש א"ש דשם לאו בגוביינא הוי ע"ש ולפמ"ש הש"ך דהטעם דשלא בש"ה קונה משכון דמשכנו שלא בש"ה דאין לו לשלם ממ"א א"כ וישכנו נקנה לו בחובו וכן בהך דהשולח אפילו בש"ה כיון דא"י לגבות חובו ממ"א מחמת השמטה הוי כשלא בש"ה ונקנה לו המשכון ע"ש א"כ בניזק דרק מגופו משלם ולא ממ"א א"כ הוי כשלא בש"ה ומשכנו ע"פ ב"ד ויפה הקשה הרמב"ן וז"ב:

ט עי"ל בישוב קושית הרמב"ן דהנה יש להבין החילוק בין שעת הלוואה לשלא בש"ה וכבר העיר הש"ך בזה ונראה לפ"ד התוס' דמדר' יצחק הוי ש"ש לחוד והקשו התוס' מאיזה טעם יהי' ש"ש דאי חשיב קנין גמור אפילו באונסין יתחייב ואי לא חשיב קנין גמור לא יהי' אפי' ש"ש ותירצו דבההוא הנאה דיכול לקדש בו את האשה כדאמרי' בפ"ק דקידושין דקידשה במשכון דאחרים מקודשת הוי עלי' ש"ש ולקנות בו עבדים ולפ"ז א"ש דבשעת הלוואה ל"ש זה דהא גם במעות שהלוה הי' יכול לקדש אשה ולקנות עבדים וקרקעות ומה הנאה י"ל במשכון אבל שלא בש"ה דהמעות כבר הלוה ואינם עוד בידו שפיר יש לו הנאה במשכון שיכול לקדש בו אשה ולקנות בו עבדים וקרקעות לכך הוי ש"ש וז"ב וכ"כ התוס' שם ואמנם זה למאי דמסיק אימור דא"ר יצחק שלא בש"ה אבל בש"ה לא אמר אבל בס"ד דר' יצחק אפילו בש"ה אמר ע"כ לאו משום האי טעמא דיכול לקדש בו הוא דמשום האי טעמא לא שייך בש"ה וע"כ דגזה"כ הוא דקונה משכון וא"כ ודאי אפי' באונסין חייב דא"ל דהוי ש"ש דהא קשה ממ"נ אם הוא קנין גמור גם באונסין יתחייב ואם לא הוי ק"ג אפי' ש"ש א להוי כקושית התוס' וע"כ דקונה קנין גמור להתחייב באונסין כפירש"י וז"ב ולפ"ז י"ל דהא דפירש"י בד"ה בד"ה שקונה משכון לכל מילי להתחייב באונסין היינו בס"ד דר"י אמר אפי' בש"ה אבל למסקנא דאמר רק שלא בש"ה גם רש"י מודה דרק ש"ש הוי ולא באונסין וז"ב ומעתה לא קשה קושית הרמב"ן מהא דפרק שור שנגח דאמר שתפסו ניזק לגבות ממנו ונעשה ש"ש ולפמ"ש א"ש דשם אזיל אליבא דמסקנא דר' יצחק לא אמר אלא שלא בש"ה אבל בש"ה לא אחר וא"כ ע"כ ש"ש הוי ואין חייב באונסין ורש"י בס"ד פירש ודו"ק:

יא ובזה א"ש קושית הת"ח על רש"י שפירש אבל הלוהו בשטר דשטר הוא דוקא דכיון דה"ל שטר א"כ המשכון לא לזכרון דברים נקטי' דא"כ למאי דמשני במלוה צריך להשתמש במשכון א"כ אין ראיה דלגוביינא נקטי' דהא י"ל דלהשתמש בו נקטי' ועמ"ש אות ב' בזה ולפמ"ש א"ש דהא כבר כתבתי אות ג' דלכך נטה רש"י מפירוש התוס' דבשטר מסתמא אחר הלואה נקטי' וקנה משכון מדר"י דהא רש"י ס"ל דמדר"י הוי חייב באונסין וברישא הוי רק ש"ש ולא הוי הך אבד המשכון דסיפא דומה דאבד המשכון דרישא ע"ש אבל לפמ"ש שפיר י"ל כן דהא אם יש חילוק בין בש"ה לשלא בש"ה שפיר מודה רש"י דהוי רק ש"ש ושפיר דומה הך אבד דסיפא לאבד דרישא וז"ב ועפ"ז א"ש קושית הת"ח ע' אות ב' ודו"ק:

יב והנה המל"מ כתב דדוקא משכנו ע"פ ב"ד קני לי' מדר' יצחק ע"ש ולפ"ז מה שפירשו התוס' סיפא דהלוהו חלף זוז בשטר דאורחא דמילתא כיון דעשה שטר לא לקח המשכון אלא אחר ההלואה ולכך מודה ר"א דהוי קונה המשכון מדר' יצחק מתוס' שבועות מ"ג ד"ה מאי לאו ע"ש והנה לשון הברייתא אבל הלוהו כו' והניח לו משכון עליהם משמע שהניח משכון מדעתו ולא ע"פ ב"ד ובכה"ג אינו קונה משכון מדר' יצחק לדעת המל"מ וכן לפמ"ש הש"ך בטעמא דחילוקה בין בש"ה לשלא בש"ה משמע דדוקא ע"פ ב"ד ע"ש בש"ך משמע להדיא דדוקא משכנו ע"פ ב"ד ע"ש היטב וכן מבואר מפירש"י ד"ה אומר שכתב דהא קרא במשכנו ע"פ שלוחי ב"ד מיירי ע"ש וז"ב:

יג ואמנם מהרמב"ם פ"ו מה' מלוה מבואר להדיא דאפי' ממשכנו מדעת הלוה צריך להחזיר לו הכר בלילה במשכנו שלא בש"ה, וא"כ נסתרו דברי המל"מ דכתב דדוקא משכנו ע"פ ב"ד דשם הוזהר המלוה להחזיר לו הכר בלילה ושם הוא דאמר ר' יצחק דקונה משכון כו' דהא גם משכנו מדעת הלוה מחזיר הכר בלילה וכבר עמד בזה בקצה"ח ע"ש:

יד ונר אה דלדעת רש"י דמדר' יצחק קונה משכון קנין גמור אפי' לאונסין זה ודאי דוקא ע"פ ב"ד דאז נקנה לו בגביית הב"ד אבל שלא ע"פ ב"ד לא דדוקא ע"פ ב"ד דאלים כח ב"ד להקנותו לו לגמרי ואמנם לדעת התוס' והרמב"ם דהוי רק ש"ש עליו א"כ מה צורך להיות ע"פ ב"ד וז"ב:

טו וא"כ כל חד לטעמי' אזיל דהתוס' שפיר תירצו ע"פ שיטתן דהוי רק ש"ש ולכן אפי' הניח לוה לו משכון מדעתו קני לי' מדר' יצחק אבל רש"י נטה מפירוש התוס' דלשיטתו צ"ל דדוקא ע"פ ב"ד ובברייתא תני והניח לו משכון עליהם דמשמע מדעתו וכן הרמב"ם לשיטתו דס"ל דהוי רק ש"ש ולכך א"צ דוקא ע"פ ב"ד וגם הש"ך שפיר תירץ דעת רש"י לפי שיטתו ועיין היטב בכל זה ותמצא על נכון בס"ד:

עז והנה התוס' הקשו לפי' ר"ת ור"ח דשמואל מיירי בדפריש א"כ אמאי לא מוקי מתני' דכל האומנין דמיירי בדפריש ובהא ר"א מודה ע"ש ואמנם לפי דעת הגאונים שהביא הה"מ דלשמואל אפי' באונסין חייב לא מצי לאוקמי מתני' כר"א ומיירי בדפריש דא"נ אמאי תני דהוי ש"ש הא אפי' באונסין חייב ולכך משני דכולה רבי יהודא הוא וע' בלח"מ המשך דברי הש"ס אליבא דהגאונים ודו"ק:

יז והנה י"ל לפי מה שהקשו על רש"י ז"ל דאמאי חייב באונסין הא אין כל הנאה שלו דגם להלוה מגיע הנאה שהלוהו ואמנם י"ל דזה בשעת הלואה אבל שלא בש"ה דהנאת הלוה כבר חלפה הלכה לה וא"כ שוב כל הנאה של מלוה ולכך חייב באונסין דהא כל הנאה שלו וז"ב ובזה אזדא לה קושית הרמב"ן דהא אמרינן דפליגי בדר' יצחק ואבד המשכון בשמירת שוכר משמע ולפמ"ש א"ש דלס"ד דר' יצחק אף בש"ה מיירי דאז אין כל הנאה של מלוה דגם ללוה יש הנאה ודאי רק ש"ש הוי רק למסקנא דמחלק בין בש"ה לשלא בש"ה שפיר י"ל דחייב באונסין ודו"ק:

יח וי"ר דלכך נטה רש"י מפי' התוס' דסיפא אבל הלוהו בשטר מיירי דלקח המשכון אחר ההלואה דא"כ אמאי תני אבד דמשמע בשמירת שוכר כמ"ש הרמב"ן והלא חייב אף באונסין ובזה א"ש קושית הת"ח שהבאתי אות ב' על פירש"י ע"ש ולפמ"ש א"ש דלמסקנא דמלוה צריך למשכון ופירש"י להשתמש בו ולנכות לו מן החוב א"כ גם הלוה יש לו הנאה דחובו הולך ופוחת מעט מעט וא"כ שפיר יש לפרש כפי' התוס' דבסיפא לקח המשכון שלא בש"ה והוי ש"ש ואינו חייב באונסין דאין כל הנאה שלו דהא גם ללוה מגיע הנאה דנפחת חובו אחת ואחת ויוחזר לו אח"כ המשכון חנם אין כסף ודו"ק היטב:

יט והנה הגאון התומים ז"ל כתב אהא דכתבו התוס' דלא הוי אסמכתא משום דמפסיד המשכון והיינו דלא דמי להא דאם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי דהוי אסמכתא דאפי' אי הוי אסמכתא עכ"פ לא יפסיד בעל הכרם דהא עכ"פ צריך לשלם במיטבא אבל כאן בלא התנאי יהי' ש"ח ולא ישלם כלל לכך לא הוי אסמכתא ולזה העלה דשלא בש"ה כיון דהוי ש"ש מדר' יצחק לא ס"ל דשמואל שיתחייב על היתרון ע"פ התנאי דהא עכ"פ לא יפסיד דיהי' חייב בגנבה ואבדה נגד דמי המשכון ע"ש ודפח"ח ולפ"ז י"ל דשמואל ס"ל כרבה דל"ל פרוטה דרב יוסף א"כ לולא התנאי הי' פטור לגמרי לכך אי מתנה לא הוי אסמכתא וחייב אפי' באונסין אבל אנן דס"ל כרב יוסף וא"כ גם בלי התנאי הוי ש"ש לכך לא מהני התנאי לענין אונסין דהוי אסמכתא וזה כוונת הה"מ דכתב דהרמב"ם ס"ל כהגאונים דלא ס"ל כשמואל וע' לח"מ דמזה משמע דלהפוסקים כשמואל היינו אפי' באונסין וכ"כ התוס' דפסקו כרבה ולכך כתבו דקיי"ל כשמואל דאליבא דרבה ע"כ ר"א ור"ע בדשמואל פליגי ור"ע כשמואל ע"ש והיינו דלרבה שפיר קיי"ל כשמואל דהא לא הוי אסמכתא ודו"ק:

כ ומעתה א"ש מה שהקשה הלח"מ דלמאי דמוקי לה דפליגי בדשמואל להגאונים קשה דא"כ מתני' דאתיא כר"ע אמאי תני ה"ז ש"ש הא חייב באונסין ולפמ"ש י"ל דהא דקאמר דבשמואל פליגי היינו להיפך דר"א ס"ל דהוי ש"ש בלא התנאי ולכך ל"ל דשמואל דהוי אסמכתא ופטור מאונסין דהאי ואבד המשכון היינו באונס כמ"ש הש"ך ור"ע ס"ל דבלא התנאי ש"ח הוי ולכך ס"ל כשמואל וחייב באונסין דלא הוי אסמכתא דאיכא פסידא ללוה ומתני' כר"א אתיא ולכך תני ה"ז ש"ש והא לימא הוא לסתור האי מחוורתא דלא כר"א וע"ד שכתב הלח"מ לפי דרכו ודו"ק ובזה א"ש הא דהקשו התוס' לימא דכ"ע אית להו דשמואל והכא בדלא פירש וס"ל לר"ע דהוי ש"ש משום דר' יצחק ע"ש דהא אי ס"ל לר"ע כר' יצחק א"כ ממילא ליתא לדשמואל דס"ל דחייב באונסין דהא הוי אסמכתא כיון דאפי' בלא התנאי חייב עכ"פ כש"ש א"כ ליכא פסידא דאונס לא שכיח וז"ב:

כא ובזה יש ליישב דברי הש"ך דכתב דלפי דהעלה בת"כ דיכול לומר קים לי כמר בהא ולא קים לי כוותי' בהא גם בזה יכול לומר ק"ל דהלכתא כרבה ולית הלכתא כשמואל וא"כ אי תפס נגד מעותיו ל"מ מיני' ותמה הקצה"ח דהא מתני' היא המלוה על המשכון ה"ז ש"ש ובין לטעמא דר"י בין לרבה הוי או משום פרוטה דר"י או משום דשמואל ע"ש

והנה כבר הבאתי קושית הת"ח על רש"י אות ב' וכבר כתבתי ליישב ואוסיף עוד לבאר דהא דנטה רש"י מפירוש התוס' דסיפא היינו טעמא דמסתמא כיון שיש לו שטר לא לקח המשכון בשעת הלואה וקני לי' מדר' יצחק ע"ש ואמנם הש"ך ביאר דבס"ד לא אסיק אדעתי' דר' יצחק והא דמשכנו שלא בשעת הלואה הוא דהוי ש"ש בהאי הנאה דתפיס לי' אחובי' ע"ש בס"ק י"ז שכתב וגדולה מזו נ"ל דלר"ע דקיי"ל כוותי' אפי' בשור המועד הוי ש"ש א"כ הכא אפי' יש לו להשתלם ממ"א הוי ש"ש ע"ש שהאריך וע' ס"ק ט' שביאר דבס"ד דש"ס זה טעם החילוק בין ש"ה ובין שלא בש"ה עד דמסיק הא דרבי יצחק דיליף לי' מקרא ע"ש והקצה"ח פקפק דכיון דיכול לגבות ממ"א מה הנאה יש לו מזה ואני כתבתי דיש לו הנאה אם יכפור לו הלוה או יהיו מחולקין בסך ההלואה יהי' נאמן לישבע וליטול עד כדי דמיו ובלא המשכון יפטר הלוה בשבועה וז"ב ולפ"ז ביש לו שטר ל"ש זה דהא בלא המשכון יהי' נאמן בשבועה ליטול ומה הנאה יש לו בנטילת המשכון ולכך נטה רש"י מפירוש התוס' דאכתי בם ד בס"ד דש"ס דלא ידע מהא דר' יצחק רק מסברא דתפיס לי' אחובי' וא"כ בשטר לא שייך זה ולכך פירש בע"א ודו"ק:

כב ובאמת כ"כ השיך לשיטת רש"י דמדר' יצחק קני ליה לאונסין והקשה עליו הרמב"ן מהא דמשני ארומו' דמתני' אבריית' כאן דמשכנו שלא בש"ה וכו' והיינו מתני' ובמתני' תני שומר שכר וכתב הש"ך דבס"ד לא אסיק אדעתי' הא דר' יצחק ורק מטעם דתפיס לי' אאגרי' הוי ש"ש אבל למסקנא דפליגי בדר' יצחק קני לי' לאונסין ע"ש ואמנם להתוס' דמדרבי יצחק הוי רק ש"ש א"כ א"ש דגם בס"ד ידע מדר' יצחק ושפיר י"ל דבסיפא בשטר ולקח משכון אחר ההלואה הוי ש"ש מטעם דר' יצחק ואזיל רש"י ותוס' כל חד לשיטתו ומעתה אזדא לי' קושית הת"ח דלמסקנא דידע להא דר' יצחק שפיר יש לפרש כפירוש התוס' דסיפא הטעם משום דנקט שטרא ובמשכנו שלא בש"ה ודו"ק היטב:

כג ובזה א"ש מה דתמה התומים דהשמיטו הפוסקים הא דכתב רש"י דכיון דנקט שטר הוי המשכון לגוביינא ולא לזכרון דברים ע"ש ולפמ"ש א"ש דלמסקנא ולפי האמת גם רש"י מפרש כפי' התוס' ונפל האי דינא ברירא ודו"ק ובאמת י"ל דלמ"ש תוס' טעמא דהוי ש"ש דיכול לקדש בו אשה א"כ אם יש לו שטר הא יכול לקדש בשטר שיש לו על אחרים ומה הנאה יש לו ואפשר זה דעת בס"ג ורה"ג דאם יש לו שטר לא קני משכון בש"ה ודו"ק:

והנה כבר הבאתי קושית הלח"מ על הה"מ שכתב דלהגאונים דפסקו כשמואל חייב באונסין דא"כ מאי קאמר לימא בדלא שוי ש"ז ובדשמואל קאמפלגי דא"כ אמאי תני הלוהו על המשכון שומר שכר הא אפי' באונסין חייב ותירץ דהא גופא פריך הש"ס על מה דקאמר מחוורתא מתני' דלא כר"א דלימא בדלא שוי קאמפלגי ומתמי' בשוי שיעור זוזא וכר"א דוקא ולא כר"ע ומדמה לה להא דפריך לעיל לימא מתני' דלא כר"ע ע"ש ועפ"ז א"ש קושית התוס' דמי דחקו לאוקמי מתני' כר"ע ובדלא שוי לוקמי בדשוי וכר"ע ולפ"ד הלח"מ זה באמת קושית הש"ס רק דפריך ביתרון כח דע"כ מתני' דלא כר"ע לפי שיטת הגאונים משא"כ לפי שיטת התוס' פריך רק דכר"א נמי אתיא וכר"ע נמי אתיא דהא התוס' ס"ל דלשמואל רק ש"ש הוי ודו"ק:

והנה כבר הבאתי דברי התומים בכוונת התוס' דלכך לא הוי אסמכתא דהא הלוה מפסיד המשכון ע"ש ואמנם י"ל דזה נגד דמי המשכון אבל היותר מדמי המשכון שפיר ה"ל אסמכתא רק דהחתומים כתב כיון דאם נימא דאי הוי אסמכתא גם לענין שיווי המשכון יפטר המלוה כמ"ש מהא דאיזהו נשך א"כ שפיר איכא הפסד ללוה לכך גמר ומקנה אף היותר מדמי המשכון ע"ש:

כה ואמנם י"ל בפשיטות דלענין גנבה ואבדה לא הוי אסמכתא דכיון דהוי בידו לשמור מגנבה ואבדה ורק לענין אונסין שייך אסמכתא דאונס לאו בידו הוא וכמ"ש התוס' דכל בידו לאו אסמכתא הוא וז"ב ולפ"ז י"ל דבס"ד דש"ס דבלא שוי שיעור זוזא קאמפלגי ומחייב ר"ע אף ביותר מדמי המשכון זה שפיר הוי אסמכתא דהא היותר מדמי המשכון ל"ל פסידא ללוה כלל ועכצ"ל דרק בגנבה ואבדה מיירי שמואל וזה הוי בידו ולא הוי אסמכתא וא"כ א"ש דקתני במתני' הלוהו על המשכון שומר שכר אבל כדמסיק דבלא שוי שיעור זוזי לכ"ע ל"ל דשמואל ורק בדשוי שיעור זוזי פליגי שפיר י"ל דשמואל אף באונסין מיירי וא"כ נגד דמי המשכון שפיר ה"ל פסידא ללוה ולא הוי אסמכתא וזה דעת הגאונים דלמסקנא בשוי שיעור זוזי קיי"ל כשמואל וחייב המלוה אפילו באונסין וז"ב ולא קשה קושית הלח"מ דשפיר פריך לימא בלא שוי ש"ז קאמפלגי ורק בגנבה ואבדה וא"ש המתני' ומשני בלא שוי ש"ז כ"ע לא ס"ל דשמואל ורק בשוי ש"ז ואפי' באונסין אבל רבינו דפסק אם נאנס המשכון משלם הלוה הכל שפיר כתב הה"מ דזה דלא כהגאונים ודו"ק:

כו והנה הר"ן כתב דהא דשמואל אין ענין עם פלוגתא דרבה ור"י אלא דשמואל חידש לן דבמה דחייב באחריות על דמי שיווי המשכון כן הוא חייב ומפסיד היותר משיווי המשכון דהיינו כל החוב כולו אם כרבה כש"ח אם כר"י כש"ש ע"ש ולפ"ז לפי הס"ד דלא ידע מדר' יצחק כלל רק דהוא ש"ש מטעם דתפיס לי' אזוזי וכמו שביאר הרב פ"י ז"ל שפיר קאמר דבדשמואל פליגי דלר"א ל"ל דשמואל ולר"ע אית לי' דשמואל וחייב בגנבה ואבדה גם ליותר מדמי המשכון כמו שהוא חייב נגד דמי שיווי המשכון בגנבה ואבדה ועיקר פלוגתתן הוא רק על יתר מדמי המשכון כמ"ש הפ"י והכריח ח"כ י"ז כן דלאו פליגו כלל בדיני שומרין ע"ש בביאור רב כדרכו וא"ש מתני' דתני ש"ש אבל בתר דמסקינן כר' יצחק ושלא בש"ה אפי' באונסין חייב על דמי המשכון א"כ לשמואל גם על יתר מדמי המשכון חייב באונסין ואם נאנס המשכון מפסיד כל חובו אף שהוא הרבה יותר מדמי המשכון ואמנם בש"ה דליתא לדר' יצחק ורק כש"ש הוא נגד דמי המשכון גם על היותר מדמי המשכון הוא כש"ש וא"ש מתני' דתני הלוהו על המשכון ש"ש דהא מיירי בשעת הלואה וז"ב ולפ"ד הרמב"ן דהאי אימור דאמר ר' יצחק הוא דחיה בעלמא גם בש"ה הדין כן לשמואל דגם בנאנס המשכון מפסיד כל חובו להגאונים לדעת שמואל ואמנם הגאונים פסקו דלא כשמואל ומה שהוא יתר מדמי המשכון ודאי משלם לו הלוה אפילו נאבד בפשיעה ונגד דמי המשכון הוי ש"ש או חייב באונסין למר כדאית לי' וכו' ולדעת רבינו הוי ש"ש בכל ענין נגד דמי המשכון ויפה כתב הה"מ דרבינו ס"ל כהגאונים דלא קיי"ל כשמואל וקושית הלח"מ איננה כן נלפע"ד:

כז והנה דעת הגהת אשר"י דהאי דשמואל היינו בשעת הלואה אבל שלא בש"ה לא ע"ש ועפ"ז היה נראה לכאורה הא דרמי מתני' אברייתא ומשני הא דמשכנו בש"ה כאן דמשכנו שלא בש"ה ולפי סדר הרומיא הל"ל בהפך כאן דמשכנו שלא בש"ה וקאי אמתני' כאן דמשכנו בש"ה וקאי אברייתא ולפ"ד ההג"א י"ל להפך דמתני' מיירי בש"ה ולכך הוי ש"ש משום דשמואל והברייתא דר"א סבר דהוי ש"ח מיירי שלא בש"ה דל"ש הא (דשמואל כמ"ש הגהת אשר"י ס"ל לר"א דהוי ש"ח ור"ע ס"ל דהוי ש"ש משום דלגוביינא שקלי כפירש"י אלא דלא הוי א"ש סיפא דברייתא לפי' התוס' דכיון דנקט שטרא מסתמא לקח המשכון שלא בש"ה והא גם רישא מיירי שלא בש"ה רק לפירש"י שפיר י"ל דכיון דיש לו שטר ודאי לא לזכרון דברים נקטי' ודו"ק:

כח והנה י"ל לדעת הג"א הטעם (וע' תומים מ"ש) דבש"ה דהיה מוכרח להלוות לו אף בלי משכון כמצות התורה וכמ"ש זקני בח"ח דפשטא דקרא אם כסף תלוה הוא בלא משכון ויישב עפ"ז פי' ר"ח גאון ע"ש וא"כ אם נתן לו משכון מדעתו אמרי' בההוא הנאה דלא בעי למיעל ולמיפק אזוזי מקבל עלי' אחריות כמ"ש בהגמ"ר והבאתי לעיל ועש"ך ס"ק כ"ה וס"ק קס"ח אבל שלא בש"ה דמשכנו ע"פ ב"ד דהלוה מוכרח ליתן לו משכון ע"פ ב"ד מדוע יקבל עליו אחריות הא הלוה לא עשה לו טובה כלל בזה. דנתן לו משכון דבע"כ נתן לו ולכך ל"ש דשמואל וז"ב שוב ראיתי להגאון פ"י שפירש האי כאן בש"ה כאן שלא בש"ה כמו שפירשתי דמתני' מיירי בש"ה וברייתא שלא בש"ה והכריח כן ע"ש אלא שפירש כן מטעם אחר ע"ש ונהנתי מאוד שדרכתי בדרך אמת בס"ד:

כט ואמנם יש להסתפק לפמ"ש אם משכנו שלא בש"ה שלא ע"פ ב"ד לדעת הג"א אפשר דשייך הא דשמואל דהא ס"ם נתן לו המשכון מדעתו או דילמא כיון דהי' בידו למשכנו ע"פ ב"ד שוב לא עשה לו טובה וצ"ע ולדעת הג"א א"ש מה דקשה לי מה צורך להא דר' יצחק הא בלא"ה הוי ש"ש מדשמואל ולשיטת רש"י הא דר' יצחק אפילו באונסין א"ש דשמואל לא אמר אלא דהוי כש"ש אבל ההג"א פסק בהדיא דמדר' יצחק באונסין לא מחייב וקשה מה צורך להא דר' יצחק ולפמ"ש א"ש דר' יצחק דמיירי שלא בש"ה אז ל"ש הא דשמואל ודו"ק:

ל ובזה א"ש לשון ההג"א שכתב ואם אבד המשכון אבדו א מעותיו אפי' היתירים על המשכון אבל שלא בש"ה לא אבד אלא כנגד המשכון מדר' יצחק או דשמואל נראה דל"ש שלא בש"ה וכ"מ מפיר"י ופוסק כשמואל אבל רבינו נתנאל פסק דלא קיי"ל כשמואל אפי' בפריש כו' והיינו מהא דפסק ר"י כרבה דשומר אבדה ש"ח כדאיתא ברא"ש ופליגי בדשמואל ור"ע כשמואל והלכה כר"ע מחבירו ולפ"ז קשה ל"ל הא דר' יצחק וע"כ דשלא בש"ה ליתא, לדשמואל ואמנם רבינו נתנאל פסק דלא כשמואל כו' ובזה א"ש הא דהקשו תוס' והר"ן מהא דלא אמר דכ"ע אית לי' דשמואל והוכיח מזה דאין הלכה כשמואל ולפמ"ש א"ש דלפי הס"ד דר' יצחק מיירי בש"ה קשה ל"ל דר' יצחק אבל למאי דמסיק דר יצחק מיירי שלא בש"ה שפיר י"ל דהלכתא כשמואל ודר' יצחק אצטריך שלא בש"ה דאז ליתא לדשמואל ודו"ק:

ואמנם אם נימא דשמואל דוקא בחריש שפיר י"ל דר' יצחק מיירי בלא פריש ואמנם ז"א דהא כתבו התוס' דנגד דנגד דמי המשכון הוי במפרש וזה י"ל בלשון רבינו נתנאל:

דאין הלכה כשמואל אפי' בדפריש והיינו דלא תימא דשמואל מיירי בפריש ור' יצחק בלא פריש ולעולם הלכה כשמואל וע"ז כתב דז"א דאפי' בפריש אין הלכה בשמואל דאי בפריש הלכה כשמואל א"כ אף בלא פריש נגד המשכון הוי כמפרש ול"ל דר' יצחק (לא) ולפמ"ש באות כ"ח הטעם דשמואל בשם הגהמ"ר וכפי ביאור הש"ך דלכך מקבל עליו אחריות בההוא הנאה דלא בעי לעייל ולמיפק אזוזי ואף דאם לא הלוהו ודאי הי' מעותיו בידו מ"מ כיון דמצות התורה להלוות לעני בלא משכון והוא נתן לו משכון מרצונו ה"ל הנאה כמ"ש שם ובזה א"ש מה שהקשו התוס' מפרק כ"ש דפליגי רבנן אר"מ בישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו וס"ל דישראל מעכו"ם לא קני משכון ולכך החמץ לאחה"פ מותר אמאי אינו עובר והא קיי"ל כשמואל והוי ש"ש אפילו לא פריש כו' דהא מדר' יצחק אינו אלא ש"ש ואפ"ה מקרי חמצו ולפמ"ש א"ש דכיון דלגוי אינו מצווה להלוות וא"כ לית לי' הנאה מהמשכון ולא קיבל עליו אחריות כלל וזה ברור (לב) ובאמת לשיטת רש"י דהא דר' יצחק הוא אף לאונסין שפיר י"ל דדוקא אי חייב באונסין הוי חמצו אבל משום דהוי ש"ש לא מקרי חמצו לא קשה קושית התוס' דמשום הא דשמואל דהוי ש"ש לא הוי מקרי חמצו רק משום דר' יצחק ומזה אפשר הוכיח רש"י דר' יצחק אף באונסין מחייב ואמנם למה דמסיק דרק שלא בש"ה אמר ר' יצחק א"כ נסתר הוכחה זו דהא שם מיירי בש"ה וע"כ כתירוץ התוס' ע"ש וא"כ י"נ דר' יצחק רק בש"ש חייב ואמנם בס"ד דש"ס דר' יצחק גם בש"ה מיירי שפיר כתב רש"י דגם באונסין חייב ולמסקנא אין הוכחה ודו"ק:

לג והנה התוס' ד"ה אימור הקשו דבפ' כ"ש פליגי רבנן אר"א ומפרש דפליגי בדר' יצחק כו' א"נ כ"ע אית להו דרבי יצחק כו' והשתא לרבנן אמאי אינו עובר והא קיי"ל כשמואל כו' והאי אי נמי דכתבו הוא מיותר דהא מאוקמתא קמא קשה ונראה דלפי דמסיק לעיל דר' יהודא פליג את"ק וס"ל דאינו קונה משכון והלוהו מעות ש"ת א"כ לא קשה קושית התוס' דודאי ר' יהודא פליג גם אדינא דשמואל וא"כ רבנן דר"מ סתמא היינו ר' יהודא וא"ש האוקמתא דרבנן ל"ל דר' יצחק וה"ה דשמואל כדמוכח ממתני' אבל מהא דאמר א"נ כ"ע אית להו דרבי יצחק וטעמא דרבנן דישראל מגוי לא קני משכון א"כ מוכח דרבנן דהתם לאו ר' יהודא נינהו הקשו שפיר ודו"ק:

לד והנה הא דנטה הש"ס ואוקמתא קמייתא דאמרינן דפליגי בדשמואל וחזר ואמר דכ"ע ל"ל דשמואל והא אנן קימ"ל כשמואל וזה קצת ראיה דאין הלכה כשמואל וכדעת ר"ח בתוס' ואמנם לפמ"ש הלח"מ דשמואל לענין אונסין מיירי וכדעולא ממ"ש הה"מ שפיר י"ל דנטה הש"ס מאוקומתא זו דא"כ קשיא מתני' דתני הלוהו על המשכון שומר שכר וכקושית הלח"מ ולכך הוכרח לנטות מזה ולומר דכ"ע ל"ל דשמואל ובדר' יצחק פליגי ורבי יצחק שפיר סבר דש"ש הוי כמו שהוכיחו התוס' וז"ב ולאוקמתא קמייתא צריך לדחוק כמ"ש הפ"י:

לה וכן הברייתא דתני אבד המשכון ואבד בשמירת שומר משמע כמ"ש הרמב"ן וזה מדוקדק בדברי הה"מ שכתב על מ"ש רבינו ואם נאנס המשכון ישבע המלוה שנאנס וגובה חובו עד פ"א וז"ל הה"מ ג"ז כדברי הגאונים דלא קיי"ל כשמואל דאמר אם אין המשכון קיים אין הלוה משלם כלום והיינו דכיון דשמואל מחייב אפי' באונסין לכך לא קיי"ל כותי' דהא במשנה וברייתא תני ש"ש דהא משום זה נטה הש"ס מאוקמתא קמייתא ודו"ק ומעתה בין תבין דהקשה הרמב"ן שפיר על רש"י דאבד בשמירת שומר משמע והש"ך פקפק דהא מצינו דמוקי אבדו בליסטין מזויין ולפמ"ש יפה טען הרמב"ן דהא מחמת זה נטה הש"ס מאוקמתא קמייתא, משום דאבד בש"ש משמע וא"כ גם באוקמתא דפליגי בדרבי. יצחק י"ל הוכחה זו ודו"ק:

ש (לו) והנה הרמב"ן הקשה על רש"י דאע"ג דקונה אותו א מקצת דברים כו' כיון דאין כל הנאה שלו אין נעשה עליו אלא ש"ש והרי אמרו אומן קונה בשבת כלי ואינו אלא ש"ש כדתנן כל האומנין ש"ש הן עכ"ל והש"ך כתב ולע"ד לאו ראיה הוא דהא דכל האומנים ש"ש הן מיירי. בדליכא שבהא כגון דאגרי' לביטשא ביטשא כו' עכ"ל הש"ך ובאמת קשה לי לדעת הרמב"ן מאי פריך שם ומתני' דלא כר"א דהא אמר ר"מ שוכר כש"ח דמי ודילמא הכא טעמא משום דקונה בשבת כלי וכיון דיכול לקדש בו את האשה:

כמ"ש הרמב"ן הוי ש"ש בהאי הנאה ולדעת הש"ך א"ש דע"כ מיירי דליכא שבחא דאי איכא שבתא אפי' באונסין לחייב ואמאי תני ש"ש הן וז"ב אך י"ל דהס"ס קאי למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי ואמנם בב"ק צ"ט ובב"מ קי"ב יש בעיא אי אומן קונה בשבח כלי ואליבא דר"מ שם משמע דס"ל אומן קונה בשבח כלי וה"מ לאוקמי אליבא דר"מ ולטעמי' ואין להאריך בפלפול:

לז והפ"י כתב דהא דמשני במלוה צריך למשכון היינו לרבה בר אבוה דמחליף וס"ל דר' יהודא ס"ל שוכר כש"ח דמי אבל לדידן דנקטינן כפשטא דמתני' דשוכר כשיש דמי ס"ל לר' יהודא ליכא לאוקמי הכי מתני' דהא ר' יהודא פליג וס"ל הלוהו מעות ש"ח ואי במלוה צריך למשכון אכתי שוכר הוי ולכך לא פירש"י במתני' במלוה צריך למשכון ע"ש ולפ"ז א"ש דהשמיט הרמב"ם הא דמלוה צריך למשכון דלדידן דקיי"ל שוכר כש"ש דמי ממילא בלא"ה כש"ש דמי בלא פרועה דרב יוסף ז"ב והנה במכות דף ח"י פריך למ"ד קיימו ולא קיימו והאי משכון דרחמנא אחר ולא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו השב תשיב לו ומשכחת לה בקיימו ולא קיימו ביטלו ולא ביטלו ומשני התם כיון דחייב בתשלומין אין לוקה ומשלם ועש"ך מ"ש בזה ולכאורה אף דנימא דחייב באונסין כדעת רש"י מ"מ משכחת לה בשמירה בבעלים וצ"ל דקנין גמור הוא ולא משום שומר וצ"ע

ם י"ל דש"ס לר' יוחנן פריך דס"ל קיימו ולא קיימו ור' יוחנן הא ס"ל כשמואל כדאיתא בב"מ דף מ"ח וכמ"ש התוס'. ד"ה לא דכ"ע ע"ש וא"כ חייב בתשלומין לפמ"ש הה"מ דשמואל אף באונסין מחייב ובזה א"ש מה שהקשה הש"ך דהא הרמב"ם והה"מ ס"ל דפטור מאונסין ולפמ"ש א"ש דלר' יוחנן שפיר פריך וצ"ע שם בסוגיא ולפי פירש"י וגירסתו ר' יוחנן ס"ל ביטלו ולא ביטלו וא"כ ליתא למ"ש אבל הרי"ף גרס דר יוחנן ס"ל קיימו ולא קיימו וא"ש):

לח ועי' בפ"י שכתב בהא דמוקי לה במלוה צריך למשכון מר סבר מצוה קא עביד ומר סבר לאו מצוה קא עבד כן הוא הנוסחא בשבועות וכתב הפ"י דעיקר המצוה במה שהלוהו להיות פוחת והולך שהוא כמשיב אבדה ומ"ס אעפ"כ להנאתו קא מכוון ול"ד למשיב אבדה ע"ש ולפ"ז אם לא התנה להיות פוחת והולך ל"ש מצוה כלל כמ"ש הפ"י דאין סברא דבשביל המצוה שעשה בתחלה לשעה קלה לא יהי' אפשר לו לקיים מצות צדקה ויהי' ש"ש לעולם ע"ש ובזה יתכן להחזיק דין הש"ך שהבאתי אות כ"א דיכול המלוה לומר קים לי כרבה דשומר אבדה ש"ת וקים לי דלא כשמואל ע"ש וחברו עליו כל הגדולים האו"ת והקצה"ת דהוי ח"ו ככסיל בחשך הולך דמשנה שלמה היא הלוהו על המשכון ש"ש יהי' הטעם וזה שיהי' וכן פלוגתא דר"א ור"ע והלכה כר"ע ע"ש ולפמ"ש הפ"י א"ש דלפי המסקנא דפליגי במלוה צריך למשכון שפיר הוי ש"ש דהא עושה מצוה כל שעה שמשתמש בו ופוחת לו דבר מועט והוי כמשיב אבדה בכל עת אבל בהלואה סתם נהי דעשה מצוה באותה שעה שמלוהו מ"מ אינו פטור ממצות צדקה תמיד דלהוי ש"ש ויכול לומר קים לי כהאי אוקמתא וכגירסא דש"ס שבועות ואף דהש"ך לא נתכוון לזה מ"מ הדין אמת ושפתי כהן ישמרו דעת. (לט) ודאתאן עלה יצדק בזה דין מהר"י בן לב שהביא הש"ך ס"ק כ' באם נגנב חלק מהמשכון ונשאר כדי החוב אין המלוה מפסיד כלום ע"ש טעמו ולפמ"ש הש"ך א"ש בלא"ה דהא כיון דהוא מוחזק יכול לומר קים לי כמר וכמר וכמ"ש לעיל ואינו מפסיד כלום ותמהני דהש"ך גופי' לא העיר בזה לפי שיטתו (מ) והנה התוס' הקשו אמאי לא אמר הטעם דתפיס לי' אחובי' ותירצו דזה ל"ש בש"ה דאם לא לא הי' מלוה לו לא הי' צריך לתפוס ועפ"ז כתב הש"ך דשלא בש"ה שפיר י"ל דהוי ש"ש דתפיס לי' אחובי' כיון דכבר הלוה ע"ש ולפ"ד ההג"א דשלא בש"ה לא שייך הא דשמואל מ"מ שייך הא בההוא הנאה דתפיס לי' אחובי' ונ"מ אם כבר פרע לו:

דל"ש דתפיס לי' אחובי' וכתבתי במ"א (מא) כתב המחבר ואם נאנס המשכון כו' ישבע המלוה:

שנאנס וישלם לו הלוה חובו עד פ"א ועמ"ש דש"ך אם הוה טוען ברי שהוא בידו כו' דהסמ"ע כתב שהלוה נשבע היסת ונפטר אם יש לו מיגו ואם אין לו מיגו צריך לישבע מק"ח ש"ח כו' והש"ך כתב דאם ל"ל מיגו אז נשבע המלוה ונוטל כו' והנה בסעיף י"ד כתב הטור והמחבר שהרי אין הלוה יודע כיצד. נאבד והוי כא"י אם החזרתי משמע דאם יודע הלוה וטוען ברי הלוה נשבע היסת ונפטר ע"ש בסמ"ע וש"ך. והנה לכאורה לפ"ד הש"ך דשבועת שומרין רק בטענת שמא ולא בטענת ברי ע"ש ס"ק קט"ו א"כ לכאורה קשה למה באחת חייבה תורה שבועה לשומר על טענת שמא וצ"ל במ"ש הנמ"י כיון דמורי התירא לנפשי' ונדמה להם דנאנס רמי שבועה עלי' ע"ש ואמנם כשהמפקיד מכחישו בברי אמדינן א"א מעיז כמ"ש הש"ך ס"ק קט"ו ובודאי קושטא אמר ולפ"ז לדעת הש"ך אם הלוה טוען ברי שישנו בידו מה"ת אין מגיע שבועה למלוה כלל רק מחמת שהוא תובע ללוה צריך לישבע וליטול אבל ש"ד ליכא אבל כשהלוה טוען שמא צריך המלוה לישבע ש"ד ונ"מ אם תפס המלוה עסי' פ"ז:

מב והנה בעיקר דינו של הש"ך דבטענת ברי של המפקיד ליכא שבועת שומרין לכאורה לפ"ד הגדולי תרומה דכשם דאין אומרין מיגו לאפטורי משבועה כן לא אמרינן מיגו להשביע ולפ"ד הש"ך מוכרח לומר דאל"כ אמאי כשטוען ברי אינו נאמן להשביע השומר במיגו דהי' טוען שמא והי' משביעו ואין לומר דאין אדם טוען ברצון שמא דנראה כמשקר דז"א דהכא אין נראה כמשקר דמנין לו לידע אם נאבד באונס או לא דהא החפץ ביד השומר וע"כ כדעת הגדולי תרומה דאין אומרים מיגו להשביע וז"ב:

ואמנם לדעת הרא"ש דס"ל דאמרינן מיגו להפטר משבועה כמ"ש בסמ"ע לקמן סי' צ"ג ס"ק ט' קשה דה"ל מינו לחייב שבועה וע"כ דליתא לדין הש"ך ובזה יש לדחות הקושיא שהקשה התומים מהא דרמב"ח דאמר שבועת שומרין היכי מ"ל ומשני דאפקיד לי' בשטר ואכתי לפ"ד הש"ך עדיין יש לו מיגו דהיה טוען נאנסו לפניך ע"ש שנדחק ולפמ"ש א"ש והא כל קושית רמב"ח הוא אם אמרי' מיגו לאפטורי משבועה דאל"כ ליתא לקושיתו כלל כמ"ש הפוסקים ולכך השמיטו הך אוקמתא דאפקיד לי' בשטר משום דלדידן דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה ליתא לקושיתו ואם אמרי' מיגו לאפטורי משבועה ע"כ בלא"ה ליתא לדין הש"ך כמ"ש אבל לדידן שפיר כתב הש"ך ודו"ק כי קצרתי:

מג והנה רמב"ח ס"ל בב"ק דף ק"ח דש"ש צריך הודאה וכפירה ונאנסו (וביאר בש"מ דנאנסו מחייב ע"י ג"ש דכפירה) וא"כ לדידי' [ליתא[ האי דינא דהש"ך דבטוען ברי אינו נשבע דהא הש"ך כתב הטעם דאמרינן אין אדם מעיז פניו ע"ש בש"ך היטב ואמנם לרמב"ח דבעי הודאה וכפירה ל"ש א"א מעיז כמו בכל מודה מקצת וחייב שבועה אף בטוען ברי וז"פ וממילא דנדתה קושית התומים הנ"ל מהא דאמר רמב"ח ש"ש דחייב רחמנא היכי מ"ל ומשני דאפקיד לי' בשטר והא אכתי יש לו מיגו דהי' טוען נאנסו לפניך דז"א דלרמב"ח שפיר חייב שבועה אף באם המפקיד מכחישו בברי והש"ך שפיר כתב זה לדידן דלא קיי"ל כרמב"ח בזה ומחייבינן ש"ש אף בטענת נאנסו לחוד בלי הודאה וכפירה ע"ז כתב הש"ך דאם המפקיד מכחישו בברי פטור מש"ש דאמרינן חזקה א"א מעיז פניו במידי דידע ביה חברי' כמו כל כופר הכל ונאמנו דבריו ודו"ק:

מד ואילו הייתי כדאי להכריע הי' נלע"ד דהא דפטרה תורה לכ"ה מכח סברא דא"א מעיז פניו אף דאיכא נגדו סברא א"א תובע אא"כ יש לו עליו היינו דחזקת ממון מסייע לנתבע ומהני גם לפטרו משבועה אבל בפקדון ל"ש לפטרו משבועה שאינה ברשותו מחמת חזקה א"א מעיז דבזה ליכא חזקת ממון דהא פקדון כל היכא דאיתא ברשותא דמרי' איתא ולכך אפי' המפקיד טוען ברי חייב השומר לישבע (כמו שהוכיחו האחרונים עכ"פ שבועה שאינו ברשותו וע"י גילגול שלא פשע ושלא שלח בה יד כן נלע"ד ועפ"ז א"ש מה דכתב המחבר בסעיף כ"ז דנשבע היסת:

ונפטר והיינו דהא בזה ליכא שבועה שאינו ברשותו דהא המשכון לפנינו רק שבועה שלא פשע ושלא שלח בה יד ובזה שפיר כתב הש"ך דכיון דהמפקיד טוען ברי שנפחת בפשיעה פטור השומר ששבועת שומרין ונשבע היסת ונפטר כן נלע"ד:

מא לפמ"ש אות מ"ג א"ש הא דמתקיף לה רמב"ח שבועת שומרין דכתב רחמנא כיכא משכחת לה והאי דכתב רחמנא לכאורה לישנא יתירא הוא דמי לא ידע דכתיב בתורה שבועת שומרין ולפמ"ש א"ש דהא דכתבו תוס' ב"מ דף צ"ח ד"ה י"ל דמדרבנן חייב על נאנסו לחודי' בלא הודאה ובזה לא קשה ליהמן במיגו דהחזרתי דהוי מיגו לאפטורי משבועה אבל על שבועה דאורייתא ל"ש אינו לאפטורי דיכול לבוא לידי ממון אם טוען ספק גם נחתינן לנכסי':

מו ועפ"ז א"ש הא דהשמיטו הרי"ף ורמב"ם וכל הפוסקים הא דמשני דאפקיד ליה בשטר וכבר עמדו בזה הראשונים ולפמ"ש א"ש דלדידן לא מהני האי תירוצא דאכתי יש לו מיגו דהי' טוען נאנסו לפניך כמ"ש התומים והי' נאמן בלא שבועה וע"כ צ"ל לדידן דמיגו לאפטורי משבועה לא איירינן וכמו שתירצו באמת הר"י מיגאש ולפ"ז לא צריך לשינויא דאפקיד לי' בשטר ולכן השמיטוהו הרי"ף והרמב"ם וכל הפוסקים ודו"ק:

מז והנה במ"א כתבתי דלרב ושמואל דלא ס"ל משואיל"מ א"כ יקשה שבועת שומרין היכא משכתת לה הא יש לו מיגו דהי' טוען איני יודע אם נאבד באונס והי' פטור ואין לומר כמ"ש התוס' על כל מודה מקצת דיפטר משבועה לרב ושמואל במיגו דאיני יודע ותירצו דמיגו דא"י לאו מיגו הוא דא"א טוען ברצון א"י דנראה כמשקר דז"א כיון דגם המפקיד טוען שמא ל"ש זה ועכצ"ל דלרב ושמואל מיירי שבועת שומרין בטוען המפקיד ברי וז"ב ובזה א"ש קושית התומים דשפיר פריך רמב"ח לרב ושמואל דהם מארי דשמעתא שם בשבועות ואליבייהו שפיר משני דאפקיד ליה בשטר ולדידן שפיר י"ל כמ"ש הש"ך ודו"ק:

מח והש"ך עצמו הקשה לדבריו ממ"ש התה"ד סימן של"ד דאם תבעו שפשע ויש לו ע"א שפשע וע"א מכחישו דפטור דהעד המסייע פוטרו משמע דלולא העד הי' חייב שבועת שומרין ע"ש דמוקי לה בטוענו בספק ע"פ העד ולע"ד י"ל דהא הטעם דפטור מש"ש הוא משום דא"א מעיז כמ"ש הש"ך ולפ"ז אם יש לו עד מסייע דמעיז ומעיז כמ"ש הרא"ש בגיטין שפיר חייב שבועת שומרין גם בלא העד המעיד שפשע אלא דהעד השני פוטרו משבועה וא"כ הי' מקום לומר דעכ"פ חייב שבועה להכחיש העד דאין כח בעד המסייע לפטרו משני שבועות קמ"ל התה"ד דהעד פוטרו מהכל ואין מזה הוכחה לסתור דין הש"ך ודו"ק:

מט ולפמ"ש הש"ך בסי' פ"ז ס"ק ט"ו לחלוק על התה"ד וס"ל דאוקי עד להדי עד וחייב ש"ד מחמת שבועת שומרין ע"ש יש להסתפק בכה"ג די"ל כיון דע"א מסייע אף דע"א מכחישו כל שיש לו מסייע מעיז ומעיז וחייב לישבע שבועת שומרין אף דהמפקיד טוען ברי או דילמא כיון דיש עד המכחיש נגד עד המסייע שפיר אינו מעיז ונמצא פטור לפ"ד הש"ך ואין ולאו ורפיא בידי ודו"ק היטב

פט (השמטה) בתוס' שבועות מ"ג ב' ד"ה מתני' בדפריש ומטעם זה פסק ר"ח דאין הלכה כשמואל כו' והיינו דרבינו חננאל לשיטתו דגריס שמואל בדפריש וקשיא ליה דאמאי לא אמרי' דכ"ע כשמואל ופלוגתייהו בלא' פריש כמו שהקשו התוס' לעיל ותירוצם דכנגד המשכון הוי כמפרש לא ס"ל לרבינו חננאל ולכך הוכיח דאין הלכה כשמואל וז"ב.

ואמנם לפ"ז הדרא קושית התוס' לדוכתה אמאי לא מוקי בפ' האומנין דף פ"א מתני' דהמלוה על המשכון שומר שכר כר"א ובדפריש מודה ר"א ותי' התוס' דנגד המשכון הוי כמפרש ואמאי אמר ר"א ישבע ויטול מעותיו דמשמע אפי' נגד המשכון הא לא ס"ל לר"ח וצ"ל דר"ת פירש הא דאמר שמואל אבד קתא דמגלא אבד באונס וכמו שכתב הה"מ פרק יו"ד מה' שכירות בשם הגאונים וא"כ לא מצי, לאוקמי מתני' דמלוה על המשכון כר"א ובדפריש דא"כ אמאי. תני שומר שכר דהא אפי' באונסין חייב וז"ב וזה כוונת הה"מ שם דכתב על מ"ש הרמב"ם שם דאם אבד המשכון באונס משלם הלוה למלוה כל חובו וכתב הה"מ זה כהגאונים דפסקו דלא כשמואל דלשמואל אפי' באונסין חייב ע"ש והיינו דמחמת דס"ל דשמואל אפי' באונס מחייב מוכח דאין הלכה כשמואל מדלא אמר דכ"ע כשמואל ותי' התוס' ליתא דהא קושיתם מפ' האומנין לא קשה ודו"ק

תוכן העניינים

בית אל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה