בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
(חדר יא) חידושים ברמב"ם ה' מכירה
הרמב"ם פ"א מה' מכירה הלכה ז' כתב בד"א במוכר שדהו מפני רעתה כו' והקשה הה"מ והלח''מ אמאי לא פסק כאוקימתא דרב אשי דבמתנה ביקש ליתן לו ולמה כתב בלשון מכר ליפות את כחו וע"ש מה שתירצו ולע"ד י"ל דהנה התוס' הקשו לפי שינויא דרב אשי אכתי תיקש' למה כתב לו בלשון מתנה ותירץ הגאון הפלאה ז"ל דהא הסוגיא אזיל אליבא דשמואל והוא ס"ל דבמכר לא אמרינין אחריות ט"ס הוא וא"כ ע"כ דמיירי דכתב לו בפירוש אחריות דאל"כ ליכא יפוי כח וכיון דמפורש בו אחריות מה יפוי כח יש בכתב בלשון מכר מאם כתב לו בלשון מתנה ותירץ דהא דשמואל ס"ל דבמכר לית בי' אחריות ט"ס הוא היינו בשטר מכר לחודי' אבל הכא מוכח מלשון השטר דכתב בי' לשון מתנה ולשון מכר וע"כ דנתכוון להיות לו אחריות ולפ"ז א"ש קושיות התוס' דצריך לכתוב בו לשון מתנה ג"כ דחם היה כתוב בו רק מכר לחוד לא הוי אמרינין בו אחריות ט"ס הוא כדס"ל לשמואל ודפח"ח ע"ש ולפ"ז א"ש דהרמב"ם לא העתיק זה דהא לדידן דס"ל גם במכר אחריות ט"ס הוא ליתא לאוקמתא דרב אשי דקשה קושית התוס' למה כתב בו לשון מתנה וזה ברור
הרכה ד' ע' במל"מ שהקשה על המהריב"ל מקידושין עלה יו"ד ולכאורה י"ל כיון דקיי"ל דרב מנגיד אמאן דקדיש בביאה א"כ כיון דכה"ג דקידש בביאה בלא"ה איסורא עביד תו ל"ש לומר דודאי כיוון לקדש בתחלת ביאה כדי להנצל מאיסור בעולה לכה"ג וכמ"ש הרדב"ז דהיכא דאיכא איסורא אחרינא תו ל"ש סברא דא"א עושה בב"ז ע"ש ושפיר בעי אי סוף ביאה קני לא שרי לכה"ג לישאנה אי קידשה בביאה ואמימר פשיט דכל הבועל דעתו על גמר ביאה ואפי' כה"ג דקידש את הבתולה אמרינן דלסוף ביאה נתכוון ואסור לכנסה וז"ב ובאמת יש להסתפק איך הדין אם אמר שכיוון לתחלת ביאה אם מותר לכנסה או דילמא כיון דכל הבועל דעתו על גמר ביאה הוי כאילו יש עדים שנתכוין רק לגמר ביאה ואין נאמן לומר שנתכון לתחלת ביאה גם י"ל כיון דכל הבועל דעתו על גמר ביאה אף שהוא אומר שנתכוין לתחלת ביאה מ"מ העדים לא ידעו מזה וסברו שנתכוון לסוף ביאה והוי כאילו לא הי' עדים בדבר ואין כאן קדושין כלל ויש לפלפל בזה
הלכה יו"ד אלף והוסיף עליו כל שהוא עתוס' ב"מ דף ב' ד"ה דבראיה דכתבו והא דס"פ הבית והעליה כו' היינו שגדר גדר קטן וקשה דבלא"ה קנה שהועיל מעט י"ל דשאני הכא דע"י שגדר נעשה גדר שלם משא"כ שם דע"י שגדר לא נעשה גדר שלם וז"ב ועוד י"ל דהכא הועיל דאין יכולים ליכנס בו והבית נשמר ע"י זה אבל שם דהוא מביט בו וא"כ בלא"ה הוא נשמר ע"י הבטתו ולא הועיל מאומה הלכה י"ג ע' בהה"מ ובכ"מ ועמ"ש בפרק י"ט ודו"ק:
הרכה ט"ו היה הקרקע צחיח סלע עתוס' ב"ב דף ק' ע"א ד"ה שביל שכתבו דוקא שביל של כרמים שאינו עשו אלא להילוך אבל שאר דרך עשוי קצת להשתמש בו צורך אחר ע"ש וא"ש דהיה הקרקע צחיח סלע דלא חזי לזריעה ולניר וכיוצא בו ורק לשטח בו פירות נקנה בשטיחת הפירות וזה כוונת המ"מ שכתב וקצת ראיה לזה משביל של כרמים ע"ש ולפ"ז שדה אחר אינו נקנה בשטיחת הפירות וז"ב. ובזה יש לדחות הראיה שהביאו תוס' נגד עת רשב"ם דפירש נעל היינו שעשה מפתח מהא דגיטין דהי' בשבת וא"א לעשות מפתח ע' ברא"ש ובמ"מ ולפמ"ש י"ל דשם דיהי' בשבת דא"א לעשות מפתח לכך קנה בנעילה לבד ודוגמא לזה מצאנו בדבר שא"א להגביהו כגון טעון של אגוזים נקנה במשיכה כמ"ש בפ"ג הלכה ב' ע"ש ודו"ק. ובזה יש לדחות מה שכתב הרעב"ד הלכה א' על הרמב"ם לא מחוורא הא מילתא כו' ולפמ"ש י"ל דאף לפי פירוש הראב"ד אין סתירה לדעת רבינו דהא רבינו מיירי בצחיח סלע דאינו ראוי לתשמיש אחר אבל שם מיירי בשדה אחרת דראוי' לזריעה וזו אינה נקנית באכילת פירות אא"כ זרעה או חרשה או נרה ודו"ק:
הלכה ט"ז ע' רשב"ם דפירש בשם ר"ח דמי רי באבדה לו דרך שדהו ע"ש ובודאי דבכה"ג אין לו אלא דרך הפחות ולכך אם נתן לו דרך מסוים במחיצות צריך להיות כדי שתהי' על ראשו חבילה של שריגים ולא יעצרוהו המחיצות הגבוהות אבל כשנותן לו דרך בלי מחיצות די כשיגביה רגל ויניח רגל וזה מדוקדק בלשון רבי יצחק דאמר הבו לי' כדי שיגביה היינו שיתן לו המסבב אותו דרך בתוך שדהו ודו"ק:
הלכה ט"ז ע' בסמ"ע ובט"ז ואמנם רשב"ם פירש לענין ראיה והטעם דמחמת אלמותו הי' מחזיק כמ"ש הה"מ וי"ל לפמ"ש הנמוקי יוסף הטעם דחזקה לתקנת הלקוחות דלא יכלו להזהר בשטר יותר מג"ש ע"ש ולכך בעכו"ם לא חשו לתקנתו כמ"ש הפוסקים במעמ"ש ע"ש וא"ש דישראל הבא מכח העכו"ם אין לו חזקה אלא בשטר דהיינו שיראה השטר מהישראל שנתן להנכרי המוכר דלא עדיף מהנכרי עצמו דאתי מיני'. והנה לפמ"ש הה"מ בהלכה כ' דבקנין חזקה אפי' במקום שכותבין שטר פסק הרשב"א דקונה בחזקה לחוד יש לפרש דבעכו"ם דאינו קונה בחזקה אלא בכסף לכך צריך שטר ג"כ ואילו היה קונה בחזקה הי' קונה בלי שטר וכן לדעת הסוברים דכסף עם חזקה א"צ שטר דחזקה במקום שטר קאי כמ"ש הה"מ שם א"ש דעכו"ם דאינו קונה בחזקה אין החזקה במקום שטר ולכך צריך שטר עם נתינת הכסף וזה מדוקדק בלשון רבינו שכתב העכו"ם אינו קונה בחזקה אלא בשטר הוא שקונה עם נתינת הכסף וכמ"ש הכ"מ בלשון ראשון ולפ"ז אפשר דמיירי במקום שכותבין שטר רק דאם היה קונה בחזקה אז היה החזקה במקום השטר והי' קונה בכסף עם חזקה אבל כיון שאינו קונה בחזקה צריך שטר עם נתינת הכסף וכן הישראל הבא מחמתו אינו קונה בחזקה וצריך שטר עם הכסף וזה נלע"ד ברור בכוונת הרמב"ם ואפשר גם הכ"מ כיוון לזה אלא שקיצר וסמך על המבין ודו"ק היטב. ומ"ש הכ"מ בלשון שני דצריך השטר להיות קודם נתינת הכסף כמ"ש הנמ"י בשם המפרשים גם ברישא בישראל המוכר לעכו"ם י"ל דהישראל המוכר מכי קבל המעות נסתלק ונתייאש כבר מהשדה וה"ל כאילו כתב השטר על שדה שאינו שלו אבל ישראל מישראל עדיין היא ברשות המוכר דהא שניהם יכולין לחזור בהן כמ"ש רשב"ם אבל ישראל שמכר לגוי והגוי נתן כסף וגם עשה חזקה ודאי הישראל מתייאש מהשדה דאם ירצה לחזור לא יניחנו הגוי וא"כ אף שנתן שטר הוי כנותן שטר על שדה שאינו שלו ולא מהני ולכך צריך להיות השטר קודם נתינת המעות כן נלע"ד לפרש דברי הכ"מ דלכאורה דבריו תמוהין כאשר יראה המעיין ומ"מ שפיר כתב הכ"מ דלשון ראשון מסתבר ודו"ק וקצרתי ולפמ"ש לעיל לפרש לשון ראשון של הכ"מ א"ש מה שכתב זקני רמ"א ז"ל בסי' קצ"ד סעיף א' דאם התנה הלוקח עם העכו"ם שיקנה בכסף לחוד מהני דהא עיקר הטעם דצריך דוקא שטר עם נתינת הכסף דבעכו"ם החזקה לאו במקום שטר קאי ושוי ככסף לחוד דלא קנה עד שיכתוב את השטר אבל אם התנה :
שיקנה שיקנה בלא שטר קנה כדאמרינן בש"ס דאי פריש פריש וכדקיי"ל בש"ע סי' ק"ץ סעיף ח' לכך מהני התנאי וזה ברור והב"ח והט"ז חלקו על רמ"א ולפמ"ש משה אמת ותורתו אמת כנלפע"ד ודו"ק.
והנה הש"ך סימן קצ"ח ס"ק יו"ד חלק על זקני רמ"א במ"ש דאם התנו בהדיא דהמעות יקנו קנו והביא דברי הריטב"א פ"ק קידושין ע"ש והרב קצה"ח הביא ראיה להרמ"א ז"ל מבכורות ר"פ הלוקח עובר פרתו ע"ש דאמר כגון דקיבל עליו לדון בדיני ישראל הרי אף דמשיכה בעכו"ם לא קני מ"מ כיון דהתנה תנאו קיים ע"ש והנה זה ודאי דאם התנה שלא לקנות בקנין זה ודאי מהני דהא הוי כמתכוון בפירוש שלא לקנות דלא קנה כמ"ש בש"ע סי' קצ"ח סעיף י"ב כיון דהתחיל כו' גלי דעתי' דאינו רוצה לקנות בחזקה זו ע"ש רק דהקושיא הוא איך קנה הישראל במשיכת הגרוטאות וע"כ ע"י התנאי והוא ראיה חזקה, ע"ש וכדי ליישב דעת הש"ך והריטב"א הי' נראה דהא קיי"ל אפי' לדידן דמעות קונות ד"ת ומשיכה לא קני מ"מ היכא דליכא מעות כגון במתנה אז משיכה קונה כמ"ש הש"מ ולפ"ז י"ל כיון דהתנה בפירוש לדון בדיני ישראל וכל דיני ישראל בכלל דהיינו דהמעות לא יקנה א"כ הוי כמו היכא דליכא מעות דקונה משיכה משא"כ בהתנה שהמעות יקנו כיון דמעות אינו קונות במטלטלין בכל גווני אף בדבר שא"א במשיכה לכך לא מהני תנאי זה דהוי כמתנה על מש"ב כמ"ש הש"ך כן נלע"ד וראיה נלע"ד מהא דהמחליף פרה בחמור כו' דכתב רש"י דברישא לא מצי למנקט המוכר כמו בסיפא דהא מעות אין קונות וצריך משיכה דוקא וא"כ יוכל לידע אם ילדה מקודם ע"ש והא אכתי משכחת לה בהתנו דהמעות יקנו וע"כ דלא מהני ודו"ק:
והנה הט"ז תמה על הפרישה דכתב ביו"ד סימן קמ"ו דלכך הצריך הטור שם מעות עם משיכה משום דמספקא לי' מי משניהם קונה ותמה הט"ז דה"ל להחמיר מספק ונראה ליישב דברי הפרישה דהא דעת הסמ"ג דע"ז של גוי שזכה בה ישראל דאין לה ביטול זה רק דרבנן ומה"ת יש להביטול ע"ש וא"כ אם לא הי' בה רק מעות או משיכה נהי דאסור להשהותה דהוי ספק של תורה מ"מ היה מותר לבטלה דהוי ספק דרבנן ושפיר כתב הטור דאם משנתן מעות משך הוי אליל של ישראל ואין לה ביטול וצריך להוליכה לים המלח אבל אם היה רק דבר אחד או מעות או משיכה עכ"פ הי' מותר לבטלה וז"ב:
והנה לאביי שם הטעם בסיפא לא משום דמחזי כמזבין עכו"ם אלא מדינא דמקח גמור הוא דה"ל לבדוק ע"ש ועפ"ז א"ש מ"ש הטור דברישא עדיין לא נקנה ובסיפא נקנה לישראל ותמהו דהא בש"ס מסקינן דמשום דמחזי כע"ז ביד ישראל ע"ש ואמנם הטור פסק כאביי ושפיר כתב דה"ל כנקנה לישראל והיינו כמ"ש הה"מ ב"ה מכירה פרק ט"ו ה"ג דכל שלא נתן מעות חוזר דהוי מום במקח אבל אם נתן מעות ה"ל לבדוק ע"ש והיינו כאביי ובחי' כתבתי. עוד נ"ל ליישב קושית הקצה"ח דשם ל"ש מתנה עמש"ב דזה שייך בישראל המתנה עמש"ב תנאו בטל אבל לא בנכרי שקיבל עליו דין ישראל:
הלכה י"ט מ"ש הה"מ למה לי חזקה הא כסף קונה י"ל לפמ"ש המל"מ פ"ז הלכה ד' דאף דמלוה לא קנה מ"מ הוי כנתן דמים א"ש דמיירי דנתן לו דמי הקרקעות במלוה שהמוכר חייב לו וז"ב ורק לדעת רבינו קשה ושוב ראיתי דהתוס' בקידושין הקשו כן ותירצו כן בשם ר"ש מאייברי ותמהני דהמל"מ לא הזכיר דברי התוס' אלו וכפי הנראה נשמטו ממנו ודע דהא דכתב המ"מ דחזקה במקום שטר קיימא לפי תי' דהר"ש מאייברא אינו מוכח אך לדעת רבינו שפיר מוכח ע"ש בתוס' ועיין בזה והנה התוס' הקשו מאי עדיפותא דחזקה מכסף דג"כ לא קני בלא כסף ותירצו דבמתנה מיהו קונה ע"ש ולדעת הרא"ש בסי' קצ"ב סי' ב' דגם במתנה אינו קונה צ"ל כתי' הר"ש מאייברא ולפ"ז לא מוכח דינו של הה"מ כמו שכתבתי ובאמת מבואר שם במחבר ס"ח דחזקה קונה בלא כסף ובלא שטר אף במקום כו' אבל המחבר לשיטתו דפסק במתנה קנה אבל לדעת רמ"א והרא"ש אינו מוכח אבל הרא"ש כתב בעצמו כן וקשה איך יתרץ קושית התוס' הלא גם חזקה אינו מועיל בלא דמים וצ"ע. ולכאורה י"ל דה"פ חזקה עדיפא מכסף דתנא מכר לו עשר שדות כו' בד"א שנתן לו דמי כולן כו' וקשה הא בלא"ה כסף קנה וצ"ל דמיירי במקום שכותבין שטר ולא קנה כסף וחזקה קונה וזה עדיפותא
והנה הכ"מ חילק דאם נעל לחוד י"ל דבשליחות בעה"ב עבד ואינו ניכר דעושה לשם קנין אבל כשחזר ופתחו ניכר ודבריו מוצקים ולפ"ז אם בעה"ב אמר לו לך חזק וקני והוא נעל לחוד מהני שהרי ניכר דלשם קנין עושה אבל אם לא א"ל לך חזק ולפתחו צריך לחזור ולפתחו זה אמרתי מסברא ובקשתי לי חבר ומצאתי רב גדול מאוד והוא רב האי גאון בטור סי' ער"ה סעיף ט' ע"ש דכתב אבל רב האי כתב כו' ואי א"ל לך חזק וקני לו' ודאי למקני עביד ע"ש ולפ"ז י"ל דמתני' דתני נעל דוקא נקט דהא שם מיירי בנכסי הגר ושם ל"ל דשליחותו דבעה"ב עביד דהא ליכא בעה"ב ולכן סגי לי' בנעילה וכן במתנה י"ל דמיירי דא"ל לך חזק וקני ומכ"ש לרב דס"ל דבמתנה צ"ל בכל גווני לך חזק וקני ולפ"ז י"ל דאכילת פירות אף להראב"ד דס"ל דאינה חזקה דאין הוכחה שרוצה לקנות השדה אלא לאכול הפירות אבל אם אמר לו המוכר לך חזק וקני אז ניכר שרוצה לקנות ובזה א"ש הש"ס ב"ב דא"ל פה לי קרקע וקנה מה שעליה דשם א"ל בפירוש קנה ודו"ק:
ועמ"ש הה"מ כיון דהלוקח נהנה ובזה א"ש די"ל דלא מבעי' אם נעלו ונשאר נעול דנהנה הלוקח שמונע מביתו רגל כל אדם אלא אפי' חזר ופתחו דאינו נהנה כלל בנעילה מ"מ קנה כו' ודו"ק:
(השמטה לכאורה קשה לי לפמ"ש הרמב"ם פ"ט מתרומות דאם קנה ישראל לפרה בכסף לחוד אינה אוכלת בתרומה דמה"ת מעות קונות היא ברשות ישראל מה"ת ולחומרא אינה אוכלת ע"ש א"כ הא דפריך בר"פ הלוקח עובר ואי מעות בעכו"ם קונה משינה ל"ל היינו אף די"ל נהי דבעכו"ם מעות קונות מ"מ חז"ל תיקנו שלא יקנה שלא יאמר נשרפו חיטיך בעליה וצ"ל כיון דמה"ת קונה ה"ל ע"ז של ישראל והיינו כמ"ש הרמב"ם דלחומרא אזלינן בתר דאורייתא וז"ב ואמנם לפמ"ש בשם הסמ"ג דע"ז של גוי שבאה ליד לישראל יש לה ביטול מה"ת רק מדרבנן אסורה א"כ אף דבעכו"ם מעות קונה מה"ת והוי ע"ז של ישראל מה"ת מ"מ ממ"נ אי אזלינן בתר ד"ת מותר לבטלה ואי אזלינן בתר דרבנן מעות אינו קונה וממ"נ מותר לבטלה ובזה א"ש דברי הטור דכתב דאם עד שלא נתן מעות משך מותר להחזירה והיינו משום דבעכו"ם משיכה אינה קונה אבל אם נתן מעות כ"ז שלא משך עדיין מותר לבטלה ממ"נ אבל משנתן מעות ומשך תו אין לה ביטול ע"ש בטור ותבין:
מה שכתבתי לעיל דלתי' ר"ש מאייברא לא מוכח דחזקה קונה בלא שטר אף במקום שנהגו לכתוב שטר וכן מצאתי בריטב"א דתירץ כהר"ש מאייברא, וכתב דר"ה גם אחזקה קאי ע"ש היטב עכ"ה)
(פרק ב') הרכה א' עכ"מ שהוכיח מדכתב רבינו בכסף ובשטר או בחזקה היינו דס"ל דחזקה מהני אף במקום שכותבין שטר ע"ש והיינו מדלא כתב בכסף או בשטר או בחזקה כמו בפרק א' הלכה ג' ובאמת לפ"ד רבינו דמלוה קונה כמו כסף מוכח כן מקושית התוס' קידושין דף כ"ז ד"ה בד"א דבלא חזקה קונה בכסף וצ"ל כתירוצם דמיירי במקום שכותבין שטר ומוכח דחזקה קונה אף במקום שכותבין שטר דתי' ר"ש מאייברא ליתא לפ"ד רבינו וכמ"ש בפ"א ואמנם הדקדוק שכתב הכ"מ יש לדחות דכאן דעיקר הוצרך רבינו לבאר אופן החזקה מה היא דכסף ושטר כבר ידוע מפרק א' ואין שינוי משדה לעבד ע"כ כלל רבינו כסף ושטר כאחד והציג חזקה לבדה וז"ב ואמנם לדינא האמת כמ"ש הכ"מ ודו"ק:
בעובדא דמר זוטרא דא"ל ואמטינהו לביתי ע' הפלאה דרצה לקנותו מטעם חצר אך דיש חשש שמא ימות קודם שיגיע העבד לחצרו וכבר זכה בעצמו ולכך אמר כאבא שאול דקטן אינו זוכה בעצמו ושפיר קנה לו מטעם חצר אח"כ ודו"ק הלכה ה' הלח"מ חילק בין מסירה דאפסר דהיא עדיפא ממשיכה ובין מסירה דאחוז בשערה דהיא גרועה ממשיכה ע"ש ועפ"ז יש ליישב קושית התוס' בקידושין דף כ"ה על פירש"י דפירש דמסירה עדיפא ממשיכה מהא דב"ב דף ע"ו דאמרו חכמים עד שימשכנה בספינה ע"ש ולפמ"ש הלח"מ א"ש דמסירה דקידושין בבהמה היינו אפסר דעדיפא ממשיכה אבל הא דב"ב בספינה היינו מסירה סתם וגריעה ממשיכה וז"ב ואמנם רש"י פירש שם בקידושין מסירה באפסר או בשערה וע"ז שפיר הקשו התוס' ומ"מ דברי רבינו א"ש וכפירש"י והיינו באפסר וכמ"ש הלח"מ ודו"ק ועח"מ סי' קצ"ח סעיף ח' דכתב מסירה זו דספינה א"צ מיד ליד אלא כיון דאחז בה הלוקח כו' ע"ש והוא מהריטב"א דהוכיח מדתני כיצד במשיכה קורא לה והיא באה כו' ואמאי לא תני משיכה כפשטי' אלא דרצה למתני משיכה דאין בה תורת מסירה כלל ואש איתא ליתני משיכה בלא מסר לי' מיד ליד ע"ש ולפמ"ש רבינו בהלכה ו אין מזה ראי' דרבותא נקט דאצ"ל דאם דאם משכה והלכה כו' גם י"ל דנקט קורא לה והלכה דבעבד לא קנה כמ"ש רבינו לעיל הלכה ג' קמ"ל כאן בבהמה דמהני ואמנם התוס' שם ד"ה בהמה גסה הוכיחו דלא בעי מיד ליד מהא דאמרינן כיצד כו' גם מב"ב דף ע"ו פ"ש. הלכה ו' עלח"מ שכתב דהאי והלכה היינו עקירת יד ורגל וע' רש"י ב"מ דף ח' שפירש רכוב דלא זזה הבהמה ממקומה וכ"פ הרע"ב במשנה שם ואמנם לפמ"ש הלח"מ הלכה ה' דבאפסר מסירה קונה י"ל דהתם מטעם מסירה ומיירי במקח וממכר וע"ש ועמ"ש בפי"ז מה' גזלה ועמ"ש הכ"מ שם ועמ"ש שם בקונטרסי והנה שם מיירי רבינו להדיא בבהמת מציאה וא"כ יפה כתב הכ"מ שם דע"כ מיירי שם דעקרה יד ורגל דבמציאה מסירה לא קני וע' בתוי"ט שם במשנה ובספר משנת חכמים ודו"ק:
הלכה ח' הה"מ והלח"מ כתבו ליישב דברי רבינו ולע"ד בלא"ה א"ש דשם לא אמר לאשה לנוכח תתקדשי לי אלא אחת מכם תתקדש לי בלשון נסתר ואיך יאמר אחת מכם התקדשי לי דהא לא בירר עדיין איזה היא המתקדשת דלכך הוי לי' קידושין שאין מסורין לביאה וא"כ שפיר הוי לשון הוה אבל אם אמר ללוקח משוך ותקנה ולא אמר משוך וקנה כיון דהלוקח הי' לנוכח שפיר כתב רבינו דהוי לשין עתיד וז"ב ובזה נסתר גם הראיה מהא דיטול שזה ג"כ לשון נסתר שאותו פלוני יטול כך והוא אומר כך להעדים או לב"ד ושפיר אמר יטול וז"ב ומ"ש הה"מ מהא דמשוך בהמה ע' פירש"י שם דפירש מטעם אחר ונראה לכאורה דלא ס"ל כדעת רבינו ואמנם י"ל דס"ל אלא דלא מצי לפרש האי דפריך לקנות מי א"ל קני היינו מטעם דלקנות להבא משמע כפי' המ"מ לדעת הרמב"ם דהא משיכת הבהמה הוא דעקרה יד ורגל וקנית הכלים היינו במשיכת כולו וא"כ שפיר הוי להבא ושפיר אמר לי' משוך בהמה זו היינו כדרך משיכתה דתעקור יד ורגל ואח"כ כשתמשכנה כולה תקנה כלים שעליה ולכך, פירש הקושיא בע"א גם י"ל דה"ק לי' משוך בהמה זו משיכה גמורה כדי שתקנה כלים דאילו במשיכת יד ורגל לא תקנה כלים שעליה לכך פירש"י קושית הש"ס בע"א ועיין בזה אבל ברמב"ם דמיירי שא"ל משוך בהמה זו ותקנה אותה שפיר פסק ודו"ק ואמנם י"ל לפרש דבעיא דר' אלעזר היא אי מהני משיכה דבהמה דעקרה יד ורגל לקנות הכלים דמיגו דהוי משיכה לגבי בהמה הוי נמי משיכה לגבי כלים כדאשכחן בדוכתי טובי ופריך שפיר לקנות מי אמר לי' קני דלקנות משמע להבא כמ"ש המ"מ וא"כ לא הי' כוונתו שתהי' קנית הכלים תיכף במשיכת הבהמה אלא אח"כ כשימשכום כולה ומה מבעי' לר"א ודו"ק היטב
ושבתי וראיתי דמה דהקשה הראב"ד מהא דעקוץ תאנה מתאנתי לק"מ דרבינו לא מיירי אלא באומר משוך ותקנה או חזק ותקנה כמבואר בדבריו וכיון דמשמעותו תקנה להבא א"כ בשעת המשיכה והחזקה לא קנה ואח"כ כבר כלתה לה משיכה וחזקה אבל שם גבי עקוץ תאנה מתאנתי דקנה בתורת כסף ל"ש דכלתה לה הקנין דהא אפי' נתאכלו המעות קנה וז"ב וכן באומר אחת מכם (חדר יב) חדושים הלכות שכנים הלכה א' אחד הקונה מחברו חצי שדהו במשנה לא נזכר הקונה ובאמת די"ל דמצי המוכר או הלוקח גומר על דעת כן לא מכרתי שאצטרך לחלוק או לבנות כותל ואמנם כיון שלא התנה מסתמא אדעתא שיהי' כדין כל השותפין מכר או קנה וע' במ"ש הרב המגיד בהלכה ג' ודו"ק.
הלכה ב' וכן כל דבר הראוי להשתמש בו מיד מלת מיד אינו מובן לכאורה ונראה דצ"ל כאחד או ביחד וכן מצא תי מוגה בש"ע ואמנם י"ל דפירושו כל דבר הראוי להשתמש בו תיכף ומיד מבלי שיצטרכו להשתמש בו זה אחר זה אלא שניהם יכולין להשתמש בו תיכף ביחד וע' לח"מ וע' בדברי הר"י מיגאש שהביא המ"ע מבואר כן דכתב דכל יומא ויומא קבעינא למרחץ וע"ש היטב
והנה הלח"מ הקשה על הר"י מיגאש דא"כ מה פריך רבא לר"נ בכור ופשוט שהניח להן אביהן עבד או בהמה טמאה מה יעשו הא גם לדידי' יקשה אם הין אומרין גוד או אגוד מה יעשו והוא תמיה חזקה ונראה עפמ"ש הרשב"א בחידושיו בשם י"מ דלהכי נקט בכור ופשוט ח"ב תתקדש לי שם קידשה בכלכלה תאנים ומקודשת בתורת כסף וזה ברור ואמת אצלי ודו"ק.
ועיין בסמ"ע סימן קצ"ז ס"ק ט"ו מ"ש בשם הטור הטעם דמשמע אני איני מקנה לך כו' והיינו דהטור פירש כפירש"י ולפמ"ש לעיל י"ל קושית הסמ"ע על הע"ש דמפרש"י אין ראיה לחלוק על דין דהמחבר ודו"ק כי קצרתי:
וע' בסמ"ע סי' קצ"ז סעיף ב' דכתב דהגבהה קונה בכ"מ אף בדבר דהוי כאילו בא ברשותו ובביתו ע"ש ונראה דבזה א"ש דהפוסקים דצ"ל ג"ט דאל"כ הוי כלבוד וכמונח ברה"ר ולפ"ז י"ל דאין ראי' מעירוב ודו"ק.
והנה במוכר שדהו מפני רעתה קונה בחזקה אפילו במקום שכותבין שטר זה מבואר בריטב"א אף דס"ל דבחזקה לא קנה עד שיכתוב שטר מ"מ במוכר שדהו מפני רעתה קונה אבל בכסף אינו קונה אף במוכר שדהו מפני רעתה עד שיכתוב את השטר ולפ"ז לא קשה קושית התוס' קידושין דף כ"ו ד"ה בד"א די"ל דמיירי במקום שכותבין ולכך כסף לא קנה וחזקה קונה דמיירי במוכר שדהו מפני רעתה ולהמשכיל ינעם ויוסיף דעת ודו"ק הלכה ש' ע' בלח"מ שכתב דבקידושין פסק רבינו לחומרא משום חומרא דקידושין אבל לדינא פסק כשמואל דתנאה הוא וכמ"ש הה"מ שם דאין חומרא גדולה מספק קידושין ע"ש ואמנם כיון דפסק כאן דתנאה הוי ואפילו עומדת באגם קנה ולא אמרינן דאוקי ממונא בחזקת מרי' משמע דפשוט דהוי תנאה אלא דבקידושין החמיר ועשהו ספק קידושין וחשש לדעת רב דמספקא לי' אי תנאי הוא אי חזרה הוי משום חומרא דקידושין ולפ"ז היכא דשלח שליח והשליח קידשה מעכשיו ולאחר ל' יום דכתב המל"מ דהיכא דצוה לשליח לקדשה קידושי ודאי והשליח קידשה קידושי ספק לא הוו קידושין כלל דעבר ע"ד משלחו ובכה"ג איך הדין כאן כיון דמדינא הוי ודאי קידושין ואיך נימא דמשום חומרא לא יהיו קידושין כלל ואמנם כיון דאנן מחמרינן א"כ ודאי לא כוון המשלח לקדש קידושין דיהיה בהם חומרא ואין כאן מקום להאריך
ולכאורה י"ל דבקידושין שפיר י"ל דחזרה הוי כיון דס"ס תהי' מקודשת לאחר ל' יום אבל כאן איך נאמר דחזר בו וכוון דאחר ל' יום תהי' הפרה קנוי' ללוקח דא"כ לא תהי' קנויה כלל דכלתה לה משיכה ואפשר לדעת הראב"ד דאם היא ברשות הלוקח קנה גם כאן י"ל כן ואין להאריך וא"א מוציא דברים לבטלה.
הלכה יו"ד והוא שתהלך בו הקצה"ת תמה הא משיכה אינה קונה ברה"ר ואפשר לפמ"ש הלח"מ לעיל הלכה ה' דמסירת אפסר קונה י"ל דמיירי במסירת אפסר אלא דא"כ ל"ל שתהלך בו ואפשר כיון דא"ל קנה כדרך שב"א קונין צריך שתהלך בו דאל"כ אין דרך ב"א לעמוד על הבהמ' במקום א' ברה"ר ועפ"א הלכה ג' דאם א"ל המוכר את הספינה לך משוך וקנה עד שימשכנה כולה כו' והכא נמי כיון דא"ל קנה כדרך שב"א קונין הוי הקפדה שיזיזה ממקומה וצ"ע. ובל יאמר השכן חליתי ברמב"ם לפי דאין להם לחלוק בדמים שאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ואע"פ שהבהמה מוחזקת כיון שהיא טמאה ואינה עומדת אלא לשכר ה"ל ראוי ומ"מ אי אית דינא דגוד או אגוד הבכור נוטל פי שנים בשכרה שכיון שהיא עצמה מוחזקת וראויה להשתמש בה ה"ל כשאר בהמה טהורה ונוטל בה פי שנים או בשכרה כו' עכ"ל הרשב"א ולפ"ז א"ש כיון דאם רצה האחד יכול לטעון גוד או אגוד ה"ל מוחזקת ואף שאינן רוצים למכור ולא ליקח מ"מ אילו הי' רוצה יכול לטעון כן ה"ל מוחזקת ונוטל בה פי שנים ולכך לר"י לא קשיא ורק לר"נ קשיא דס"ל דא"י לטעון גוד או אגוד ודו"ק
הלכה ה' הלח"מ הקשה דבשלמא בש"ס יכול לומר אי בדמי לית לי דמי אבל רבינו דמיירו דאית לי' דמי שהרי אומר הרי אנו מעלין בדמים א"כ למה יכריח את חבירו לקנות או למכור הכל לימא לי' אי לא במתנה קנה עד כשיעור כמ"ש ה"ה דמה לי למכור את הכל כ"ז שמתקן את חבירו שיכול לקנות לו וכשיעור וצ"ע עכ"ל הלח"מ ע"ש ולע"ד י"ל דרבינו מיירי שפיר דאין לו דמים והא דאומר הרי הרי אנו מעלין בדמים היינו שהוא מוצא קונה לקנות הבל כמ"ש רבינו בהלכה ב' או מוכר לאחרים ע"ש אבל על חלק הגדול לא ימצא קונה דהקונה רוצה לקנות הכל ולא להיות בשותפות וזה ברור לע"ד ואולם על הטור יקשה דהוא כתב בסי' קע"א סכ"ת דא"י לומר הריני מוכר לאחרים ע"ש ואמנם הטור באמת לא הביא סיום דברי רבינו הרי אנו מעלין בדמים ומיירי שפיר דאין לו דמים וז"ב ולפ"ז לדעת זקני רמ"א ז"ל דהביא דעת הטור בהג"ה ס"ו יש כאן נ"מ לדינא ודו"ק
הנה בש"ס פריך למ"ד אית דינא דגוד או אגוד מהא דחצי עבד וחב"ח כו' ופירש"י טעמא דמפני תקון עולם הא לאו משום פו"ר לא כייפינן לי' ולא מצי עבד למימר לי' אקוץ דמים ואתן לך בחלקך ע"ש וראיתי בתוס' חגיגה ב' דהקשו למ"ד המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שיחרור הכא דטבא לי' עבדי לעשות שיחרור גמור ע"ש ובספר א' מגדולי זמנינו ראיתי דתמה עליהם מאין ראו דפירושו כאן דכופין את רבו לכתוב לו גט שיחרור דילמא הפירוש דכופין רבו להפקירו ע"ש ונראה ע"פ מה שהקשה הרשב"א דאיך אומרין לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך דהא המשחרר עבדו עובר בעשה ותירץ דבלא"ה ל"ש ביה עשה דלעולם בהם תעבודו דמשום צד חירות אסור לעבוד בו והקצה"ח הקשה לי עובד את רבו יום אחד וע"ש תירוצו ולע"ד נראה יש להבין מה דאמרו שם תקנתם את רבו כו' מה ל תקנתם תקנה תיקנו לרבו דהא מדינא חייב לעבוד את רבו ובאמת נראה דהתוס' הרגישו בזה וכתבו דהיינו שהרב מפסיד והוא דחוק ובשם הר"ר משולם כתבו דגרס תקנתם את עצמו ואת רבו לא תקנתם והיינו שגם הרב מפסיד הולדות ע"ש וקשה לי מה קאמר לישא בת חורין אינו יכול הא אפי' ישא בת חורין לא יהיו הולדות של האדון דהאשה וילדיה כתיב ולכן נראה לע"ד דבאמת מצד הדין אין האדון רשאי לעבוד בו כלל משום צד חירות כמ"ש הרשב"א רק דב"ה קודם חזרה ס"ל דמשום תקנת רבו תיקנו חז"ל דהעבד יעבוד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד ועל זה שפיר אמרו ב"ש תיקנתם את רבו ולא עשיתם תקנה לעצמו כלל שא"י לישא לא שפחה ולא בת חורין וע"כ אמרו דבאמת אין עושין תקנה כלל לרבו אלא כופין אותו לשחררו כדי שיהא מותר בבת חורין וכותב שטר לרבו על חצי דמיו וזה ברור ושפיר כתב הרשב"א דליכא כאן עשה דלעולם בהם תעבודו דהא אסור לעבוד בו עבודת עבד משום צד חירות שבו דחז"ל לא תיקנו כלל שיעבוד בו וז"ב:
ומעתה הקשו התוס' שפיר כיון דא"י לעבוד בו כלל א"כ ממילא הפקירו כמו שור הנסקל שהוזמו עדיו וא"כ למה צורך לכפות את רבו לעשות בן חורין הא בלא"ה הוא בן חורין כשמואל דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שחרור ותירצו שפיר דטבא לי' עבדי ליה לשחררו שחרור גמור:
הלכה י"א עלח"מ דכתב דלדעת הטור דצריך חזקה א"כ הגורל מה אהני ליה דהא אמר רב אשי דחזקה לחודי' מהני ותירץ דהיינו בחלקו קודם ואח"כ החזיקו אף ע"פ שלא קנו ולהכי אהני הגורל דאף שלא חלקי אלא שעלה הגורל והלך והחזיק בלא מחאת חבירו קודם החזקה כאלו חלקו ואח"כ החזיק ע"ש ועתוס' ד"ה רב אשי דכתבו דקמ"ל אף דלא א"ל לך חזק וקני אלא א"ל אתה תקח רוח צפונית ואני רוח דרומית והלכו והחזיקו קנו וע' בש"ע סי' קנ"ז שבררו החלקים אבל בגורל קנו אף שלא ביררו החלקים ועסמ"ע סימן קע"ג ס"ק ה' והנה הלח"מ כתב דזה כוונת הראב"ד בהשגה דר"ל דהגורל לא יעשה קנין אלא דצריך חזקה עמו ע"ש:
ולע"ד יותר נראה לפרש דהראב"ד השיג דסתם רבינו דכיון שעלה הגורל לאחד מהן קנו כולם וזכו עכ"פ שיעשו גורל בהחלקים הנשארים כמ"ש הה"מ בשם הרשב"א והראב"ד ס"ל דלא כן הוא אלא דלא קנו אלא לענין הראשון דא"י לעכב עליהן ולא הן עליו אבל הן יכולין לעכב א' על חבירו ולחלוק ע"י עלוי וז"ב ודו"ק.
הלכה ט' עתוס' ד"ה ואי ס"ד והנה רב שלמן תירץ למ"ד לא אמרינן גוד או אגוד דלא תקשי משמואל ודחה רב שלמן דמיירי שרצו אבל לדידן דקיי"ל דינא דגואו"א ל"צ לומר כן ואין צ"ל דמיירי ברצו ועתוס' הנ"ל ויש להאריך ודו"ק
והנה רבינו השמיט האי דר"ה בר חיננא כו' דה"ל תרי אמהתי כו' ותמה בספר פ"ש ואפשר דהא פריך עליה מברייתא דכתבי הקדש ואמר שמואל לא שנו כו' ומשני הא אמר רב שלמן ברצו ואמנם כיון דרב שלמן לא אמר כן אלא לתרץ למ"ד לא אמרינין גוד או אגוד דלא תקשי משמואל אבל אנן דקיי"ל כאמימר דאית דינא דגוד או אגוד ולא מוקמינן דשמואל ברצו והאי דמשני אליבא דרבא שאני התם דלמר מבעיא תרתי כו' ליתא דאפרך מהא דשמואל ורבא באמת לא ס"ל גוד או אגוד ואנן כאמימר ס"ל דהוא בתרא שפיר השמיט רבינו האי דינא ובזה א"ש הא דהקשו תוס' ד"ה ואי ס"ד ותירצו דהמ"ל ולטעמיך ע"ש ולפמ"ש א"ש כדברי רבינו אחד הן ודו"ק:
והנה י"ל הא דהקשה בש"ס למ"ד לא אמרינן גאא"ג מהא דשמואל דאמר בשני כריכות חולקין דילמא מיירי בשוין דבזה תורה ובזה תורה (ומ"ש תוס' דבכה"ג אף בכרך אחד חולקין הנה לפי טעם הנמ"י דא"א לצמצם הקונטרסים כו' מכ"ש דשייך בשוין וגם לפירש"י הטעם שוה ע"ש) אמנם י"ל דס"ל לש"ס דבכה"ג אף בכרך אחד חולקין כרבי הושעיא בירושלמי וע"כ דמיירי באין שוין ושפיר פריך אבל לרב עוקבא דאמר אף בתילים ותילים אין חולקין שפיר י"ל דמיירי בשוין וז"ב ולפ"ז י"ל דרבינו מיירי בשוין ול"צ לאוקמי ברצו כרב שלמן ואין להאריך ודו"ק:
והנה הש"ס דפריך מעובדא דרבא בר חיננא כו' דאמר רבא לית דינא דגאו"א היינו דהש"ס ס"ד דטען אחד מהן גוד שתיהן או אגוד שתיהן ורבא אמר דא"י לטעון כן ומוכח דל"ל לרבא דינא דגאו"א ומשני דלא כן הי' המעשה אלא דטען דיחלקו דזה יקח האחת וחברו השנית וא' יתן דמי העודפת להשני כפירש"י ולכך אמר רבא דלית כאן דינא דגאו"א דלמר בעי לה לתרוייהו כו' ובאמת אם הי' טוען גוד שתיהן שפיר הי' יכול לטעון אבל כיון דרצה לחלוק א"י לכוף את חבירו כי יאמר בעינא לתרויהו רק יכול לטעון קח לך שתיהן אם תרצה וז"ב והנה לא חידש התרצן כאן כלום רק הפירוש בעובדא היאך הוי אבל הדין פשוט גם להמקשן וא"ש דהשמיט רבינו האי דינא ועמד בזה בספר פ"ש ולפמ"ש א"ש דהדין פשוט וא"צ לפנים ובזה א"ש לשון התוס' בד"ה אי ס"ד דכתבו וא"ת אפילו אית דינא דגאו"א כו' ותרויהי צריכי להאי ולהאי והא י"ל דכאן בס"ד עדיין לא ידע המקשן מסברא זו כמו המקשה דלקמן ולפמ"ש א"ש דזה דבר פשוט גם למקשה גם למתרץ ודו"ק:
הלכה י"ב עכ"מ ולע"ד מ"ש הרמב"ם יש לי להסיר אמת המים היינו שסותם את פי הסלון העובר בחצרו וכן בחלון הנשקף בחצרו יכול לסתמו בידים או ע"פ ב"ד וכ"נ שהבין הרשב"א בחידושיו בדעת רבינו ועט"ז סי' קע"ג שפירש ע"פ דברי הרא"ש דמיירי שאינו מאפיל לגמרי ובזה א"ש דברי הכ"מ דמיירי שבונה תוך ד"א שזה אינו מאפיל לגמרי אבל אם סותם לגמרי הוא בכלל העלוי ואמנם אם לא עלו זה על זה י"ל דיכול לסתום לגמרי ובזה י"ל דמיירי רבינו ובזה יש להשוות הדיעות דלא פליגי ומר אמר חדא כו' דיש חילוק בין עלו ללא עלו ועש"ך שם ובעסק דין כתבתי:
הלכה ט"ו הנמ"י כתב ליישב דעת רבינו מה שתמהו עליו חכמי דורו מהש"ס דלפי דמשני וכן קאי אגויל ואגזית לק"מ ועיקר קושית המקשה הי' מהאי וכן ע"ש והוא תמוה מאוד לע"ד דהא אמרינן בש"ס דלכך בעי בגויל רוחב ה' טפחים דארבע אמות על רוחב ה"ט קאי ובציר מחמשה רוחב לא קאי א"כ בגנה לדעת רבינו דסגי בי"ט גובה אמאי בעי גויל דהיינו רוחב ה' טפחים ליסגי בבציר מה"ט וצ"ע לכאורה וצ"ל כדמסיק אי איכא טפח יתירא קאי עד שלשים גובה א"כ י"ל דגם לגובה י"ט בעי רוחב ה"ט וכדאיכא ה"ט רוחב קאי עד ארבע אמות ודו"ק
הלכה ט"ז התוס' כתבו דהא דמשני ל"צ דנפל לרשות חד מינוהו היינו אפי' שהה הרבה דאין דרך שותפים להחריש כ"כ וקפדי כו' ואינו נאמן במיגו דאנן סהדי כו' עכ"ל התוס' וקשה לרבה דס"ל דאמרינן מיגו במקום עדים איך יתרץ קושית התוס' ואמנם בלא"ה אמאי לא כתבו דה"א דנאמן גם בלא מיגו לומר עשיתי כולה משום דשהה הרבה ברשותו דאנן סהדי ומה צורך להן לומר דיש דיש לו מיגו ומצאתי בהגהות הגאון מהר"ע איגר זלה"ה שעמד בזה ע"ש: