אור ברסלב
בית אל חלק ב (חדר י') סימן צה

בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

(חדר י') סימן צה

(חדר ט) סימן צד

א הש"ך בס"ק ב' כתב דאף להראב"ד דס"ל דאם אין התביעה אלא על ממון חייב ש"ד מ"מ הכא בש"ש פטור וע"ש טעמו דשומרים משעת שקיבל עליו לשמור מחויב ובאות' שעה קרקע הי' משא"כ התם דלא רמי עליו שום חיוב עד שהזיקו וא"כ השתא הוא דהזיקו וא"א למלאות החפירות הוא דמחייב דמים עכ"ל ובזה אש מה שהקשו תוס' ב"מ דף ה' ד"ה למ"ד דהא אפי' הילך חייב קשה הא בקרקע ל"ש אשתמוטי ולפ"ז ח"ש דנ"מ בכה"ג דתבע דמים דשפיר שייך אשתמוטי ואעפ"כ פטור מגזה"כ אך ז"א דכיון דלא אסיק אדעתי' דחפר בה בורות א"כ ל"ש דיתבענו דמים אלא גוף הקרקע ושפיר לא שייך אשתמוטי והקשו תוס' שפיר ואפשר לומר דזה טעם הרמב"ם דבפשיעה חייב דהוי כמזיק בידים ורמי החיוב עליו באותו שעה שפשע ואף דיש חיוב עליו משעה שקבל לשמור מ"מ בשעה שפשע רמי עליו חיוב חדש וכדאמרינן אי מעקרא שויא ד' והשתא ו' תברי' או שתי' משלם ו' אתבר ממילא משלם ד' וכיון דהחיוב החדש בשעת פשיעה הוא א"כ דמים הוא חייב לו וזה ברור לע"ד:

ב עש"ך ס"ק י"ח שכתב דלא תימא דע"א מכחישו חייב ש"ד דכ"מ דשנים מחייבין אותו ממון כו' ולכאורה י"ל כיון דהשטר עכ"פ שוה פרוטה למלוה המפקיד כמ"ש ה"ה פכ"ג מ"ה מלוה וא"כ לישתבע על ש"פ ועל השאר מחמת גלגול אך כבר הרגיש בזה בש"ך סי' נ"ד ס"ק ד' וכתב דרק לענין היסת עשאוהו כאילו הוא ש"פ מחמת ראיה אבל לא לענין שבועה דאורייתא ע"ש בש"ך וזה קמ"ל המחבר במ"ש לא שנא כופר הכל וע"א מכחישו והיינו דממודה מקצת אין ראיה דבמ"מ צריך כפירת שתי כסף ודו"ק ואמנם אם השטר בעצמו שוה פרוטה י"ל דבאמת חייב ש"ד וכתבתי בסי' נ"ד:

ב בש"ך ס"ק ד' ולפע"ד הרמב"ם מודה כאן כו' לענ"ד לא הלוה דאם הלוה דמי לערב דאינו משתעבד רק אם לא יפרענו משלם אין על הערב חיוב כלל זה חשיב כאסמכתא וצריך קנין משא"כ הכא שמתחייב להחזיר או הפקדון עצמו או דמיו אם יאבד ומה לי הן מה לי דמיהן זה לא הוי אסמכתא וצ"ע:

ד שם ש"ק ה' התוס' כתבו כן בשם רב האי גאון בב"מ דף ו' זי"ל דרב האי לשיטתו דכתב הטור בסי' פ"ח בשמו דהיסת לא בעי שתי כסף משמע דלא תיקנוהו כעין דאורייתא ולכך תיקנו גם על קרקעות אבל רבינו ישעי' והגדולים דכתב שם הש"ך ס"ק ו' משמם דבעי שתי כסף משמע דכעין דאורייתא תיקנוהו שפיר י"ל דלא תיקנוהו בקרקעות ואמנם להלכה קיי"ל דלא בעי שתי כסף ועכ"פ א"ש דלא הביא הה"מ ראיה ממ"ש התוס' בשם רב האי והוכרח ללמדו מפרק הכותב וז"ב והנה רב האי פסק כל"ב דר"נ דרק באיכא דררא דממונא תיקן ר"נ היסת ולפ"ז יש להבין איך שייך בקרקעות דררא דממונא וצ"ל דא"ל מה בעית בהאי ארעא ואמר לי' מינך זבינתה ואכלית שני חזקה דאיכא דררא דממונא דהא המערער הביא עדים דהשדה שלו היתה ואע"ג דזה מביא עדים דאכלה שני חזקה מ"מ צריך לישבע היסת כדעת הרמב"ם וצ"ע וע' בתוס' שם דמשמע דבקרקע עצמה מיירי ולא בשטר שע"ק מדכתב ואע"ג דלא שייך אשתמוטי ע"ש (ה) עש"ך ס"ק ח' והנה יש לחלק מן שעבוד לשבועה לענין תלוש ולבסוף חיברו דלשעבוד תלוי אם רק יכול להבריחו ולא סמך בע"ח דעתי' עליו ובית כיון שהיא עתה מחובר ולא יכול להבריחו שפיר סמיך דעתי' עליו אבל לענין שבועה דגזה"כ הוא דבעינן דבר המטלטל ואין טעם בדבר דהא עבדים שהן מטלטלין לענין שבועה חשובין כקרקע וא"כ י"ל דגם בית אע"פ שהוא מחובר עתה כיון שהיה תלוש מתחלתו חשוב תלוש ובזה א"ש דגובין מעמלי דבתי דלענין שעבוד חשיב תלוש ודו"ק ויש להקשות מאי פריך בכתובות גבי פוגמת והא שטר שעבוד קרקעות הוא דהא גובין מעמלי דבתי ולענין שבועה חשיבי מטלטלי ואמנם י"ל דכיון דלענין שעבוד חשוב קרקע גם לענין השבועה על השטר חשיבי קרקע דאין לחלק בענין אחד אבל לענין שבועה על הבית עצמו שפיר כתב זקני רמ"א ז"ל דבית חשוב כמטלטלי ודו"ק ובזה א"ש דכי רמב"ח לא ידע דכתובה שעבוד קרקעות הוא ולפמ"ש א"ש דרמב"ח היה סבר דכיון דגובין מעמלי דבתי ה"ל שעבוד מטלטלי לענין שבועה ורבא השיב לו דבענין אחד אין לחלק ביניהם וכמ"ש ודו"ק והנה המג"א סי' תל"ו כתב דבית הוי כתלוש ונקנה בתורת אגב קרקע ע"ש ואמנם קנין אגב הוא דרבנן ויש נ"מ לכמה דברים וכתבתי במ"א ודו"ק וכן מה שהקשה הקצה"ח מתוס' ריש פרק איזהו נשך לפמ"ש א"ש דלענין רבית דגזה"כ הוא הוי כתלוש ול"ק קושית התוס' ולפי שהענין הזה במקומות רבים ונפל ברבוותא קצרתי:

ו הש"ך בס"ק י"ב האריך והעלה דהא דפרק נערה דאמר רב יוסף זיל הב לה מתמרי דעל בודיא ואמר ס"ס כל העומר לגדור כגדור דמי היינו דהא אי בעי לגדור הוי גדר להו ואיך נימא דסמכו עליהו בע"ח וכתובת אשה דהא ברשות יתמי הן ואי בעי הוי גדרו להו ע"ש ולכאורה י"ל דלפי מה דקיי"ל בסי' ק"ד דיורש דמכר בנכסי אביו חייב לשלם משום דינא דגרמי אפי' לא נטל דמים ובנטל דמים ודאי חייב דמשתרשי לי' ע"ש בש"ך ס"ק ח' א"כ שפיר סמיך דעתי' עליהו דאם גדרו אותן אז יתחייבו לשלם מדינא דגרמי שהזיקו שעבוד הבע"ח והאשה ואפי' הרא"ש שחלק על דב האי בזה היינו משום דלא קילקל גוף הקרקע אבל כאן שקלקלו גוף הפירות מודה הרא"ש וא"כ ודאי סמיך עליהו בע"ח וכתובה וז"ב:

ז ובזה יש להבין מה שכתב העיטור לחלק בין ענבים דמחוסר מעשה ידי אדם אבל תמרי דמנפשיהו נתרו קיי"ל כל העומד לגדור כגדור דמי וכתב זה החילוק ליישב שני הסוגיות הא דפרק נערה דאמר כל העומד לגדור כגדור דמי והא קיי"ל כחכמים דבפרק שבועת הדיינים דפליגי אר"מ וס"ל דענבים העומדים ליבצר כקרקע דמי ולכך חילק העיטור דבפרק נערה דמיירי מתמרי דמנפשיהו נתרו דבהו מודה חכמים דכבצורות דמי ולא פליגי אלא בענבים דמחוסרים מעשה ידי אדם ואמנם הש"ך כתב דלא מסתבר לחלק בין תמרים לענבים כיון דטעמא משום דכל העומד לבצור כבצור דמי ולפמ"ש דברי העיטור המה עטרה לראש דתמרי דמנפשיהו נתרי ולא צריכי לפעולת אדם לא מחייבי יתומים מדינא דגרמי וא"כ לא סמיך עליהו בע"ח משא"כ בענבים דצריכים לבצור בידים שפיר מחייבי יתמי מדינא דגרמי אי בצרו להו ושפיר סמוך עליהו בע"ח וכתובת אשה וז"ב ואמנם הראב"ד דהקשה מפרק נערה על פסק הרי"ף כחכמים ונדחק לחלק בין שבועה לשאר דברים ע"ש בפ"ה מ"ה טוען ולא חילק כמו שחילק העיטור היינו דאזיל לשיטתו דס"ל גבי קריבות' דרב נחמן דאמר מי איכא דנסבא לה עצה לברתי' דתמחול לכתובתה לאבוה והדר תירתה מיני' והקשה הא תצטרך לשלם מדד"ג ותידץ דכיון דהוא עושה כן לטובת נפשה ולא נתכוונה להזיק ליש דינא דגרמי ע"ש ולפ"ז גם בזה לא שייך דינא דגרמי אם יגדדו היתומים את הפירות כיון דעושין כן לטובתן ולכך לא חילק הראב"ד כן אבל לדידן שפיר יש לחלק כן ודו"ק ראיתי (ח) ראיתי קושיא בספר מחנה לוי לר"ח בר יוסף דס"ל טוען טענת גנב אינו חייב עד שישלח בו יד א"כ מאי צריך קרא למעוטי טט"ג בהקדש הא כיון ששלח בה יד יצא לחולין דמעל בו ע"ש ולע"ד י"ל דר' יהודא ס"ל הקדש בשוגג מתחלל במזיד אינו מתחלל א"כ משכחת לה ששלח בה יד במזיד גם י"ל דהא קיי"ל דבהמה וכלי שרת יש מועל אחר מועל א"כ משכחת לה בבהמה וכלי שרת דאף דמעל לא יצאו מקדושתן גם י"ל דמשכחת לה בגזבר שהקדש תחת ידו ושלח בו יד דלא יצא לחולין דמעילה ליכא דהא הוא תחת ידו כמבואר במסכת מעילה וברמב"ם ושליחות יד איכא ודו"ק:

ט והנה הש"ך הביא ראיה לסברתו דבע"ח שאני דלא סמכה דעתי' מהא דפסק הבעל המאור בפ"ק דב"מ דבע"ח איכו גובה אפי' מפרי דצריכין לקרקע ומביאו הה"מ פכ"ה מה' מלוה ולוה וקשה הא צריכין לקרקע גם ר' מאיר מודה אלא ודאי דבע"ח שאני ע"ש וכתב ונראה דהם מפרשים הך דפרק נערה לענין שומא אגב קרקע או בתלושין עכ"ל והנה מ"ש שהן מפרשים הך דפרק נערה לענין שומא אגב קרקע כו' עיין בבעה"מ דמפרש לה לענין שישלם לו הבע"ח דמיהן ע"ש וכפי הנראה לא עיין הרב הש"כ רק בהה"מ פכ"ה מה' מלוה ולא בבעל המאור עצמו ואמנם נראה דהבעל המאור ס"ל כמ"ש הה"מ לדעת הרמב"ם דר"מ ורבנן בענבים הצריכין לקרקע פליגי וכ"כ הר"ן ונ"י והריטב"א ופסק כר' מאיר וז"ב והראב"ד כתב ואפשר דאין למדין משבועה לשאר דברים כו' ולדעת התוס' הטעם משום דשעבודא דרבנן ואמנם הראב"ד כתב כן ליישב דברי הרי"ף והרי"ף ס"ל שעבודא דאורייתא גם הראב"ד עצמו ס"ל שעבודא דאורייתא וע"כ צריד לפרש כמ"ש הש"ך ודו"ק:

י והנה הטור בסי' ע"ה כתב בשם הרמ"ה דכל היכא דאין שגם מחייבין ממון חלא בשבועה ע"א אינו מחייבו שבועה וכ"כ הר"ן בשם הרמ"ה פרק כל הנשבעין ולכאורה י"ל מקור סברתו מהא דאמר דאר"נ אמר שמואל ל"ש שלא ששכרו בעדים ומה צריך ב' עדים הא בע"א סגי והוי בעה"ב משוא ל"מ וכן פסק באמת הטור בשם הרמ"ה בסי' פ"ט ע"ש אבל זה טעות דהא שמואל ל"ל משואיל"מ ואמנם מהא דמתני' כל הנשבעין הנגזל והנחבל היו מעידים אותו כו' משמע דבע"א לא סגי והיינו דאפי' בשני עדים שבועה בעי וע' ברא"ש בשם רבינו יונה פ' שנים אוחזין דהקשה מדאמרי' המפקיד אצל חברו בשטר צריך להחזיר בעדים והא בע"א סגי לפטרו משבועה ותירץ דעדים לאו דוקא ע"ש וא"כ אין ראיה מהמשנה אלא דהרמ"ה לטעמי' דס"ל ע"א אינו פוטר משבועה והיינו דהוכיח מהא דהמפקיד אצל חברו כו' וס"ל דעדים דוקא ובזה א"ש דלא הביא המחבר סברא דהרמ"ה בסי' ע"ה ולפמ"ש א"ש דהוא לשיטתו דס"ל עד מסייע פוטר וע"כ דעדים לאו דוקא וא"כ אין ראיה מהמשנה לדעת הרמ"ה ולכך השמיט דעתו ועש"ך סי' ע"ה ס"ק מ"ז ובחי' ע"ש ודו"ק:

יא הרמב"ם פסק דפשיעה חייב אפי' בשטרות וכוותיהו וכתב הב"ח דדוקא נפסד הדבר ונתקלקל מתוך פשיעתו אבל אם פשע בו ונאבד פטור ע"ש בסי' צ"ה ויישב בזה דברי הרמב"ם פ"ה מה' טוען שכתב דאפי' פשע בו ונאבד פטור ע"ש והש"ך דחה דבריו ויש ליתן קצת טעם לחילוק זה דחם נפסד הדבר לגמרי ע"י פשיעתו הוי כמזיק כמ"ש הרמב"ם דהרי ההיזק ברור אבל אם נגנב אין ההיזק ברור עדיין דאולי ימצא עוד הגנב ולא דמי למזיק וע"פ סברתו א"ש מה שהקשו התוס' על שיטת הרמב"ם מהא דהאי ארנקי דצדקה דאפקדה רב יוסף גבי האי גברא ופשע בה וגנבוה גנבי וחייבי' רב יוסף ופריך והא תניא לשמור ולא לחלק לעניים ומאי קושיא והא בפשיעה חייב אלא ודאי דגם בפשיעה פטור ולפמ"ש הב"ח א"ש דשם פשע בה ונגנבה אח"כ ובזה מודה הרמב"ם דפטור ובזה א"ש דכתב הרמב"ם פ"ה מה' שאלה ופקדון מי שהפקידו אצלו מעות של עניים ופשע בה ונגנבו פטור שנאמר לשמור ולא לחלק לעניים והיינו כמ"ש הב"ח וז"ב. אך בזה נסתר הראיה שהביא הש"ך סי' ס"ז להרמב"ם מהא דב"מ דף נ"ח דקאמר שבועה זו תק"ח הוא שלא יהיו בני אדם מזלזלין בהן ואי נימא דבפשיעה ג"כ פטורין איך יתכן דבשביל שלא יהי' ב"א מזלזלין בהקדשות יחייבו תשלומין ויטלו מזה ויתנו לזה ועוד דהל"ל תק"ח הוא ומדקאמר שבועה זו תק"ח הוא משמע דתשלומין מדינא חייבין ע"ש ולכאורה היא ראיה נכונה להרמב"ם אבל לפי מ"ש זקני הב"ח והמרשים שהביא ב"י נסתרה הראיה זו דהא שם תני ונגנבו או שאבדו ובזה גם הרמב"ם מודה דפטורי' וא"כ גם לדידי' יקשה. הן אמת דלפי מה דמשני מקודם לזה נגנבו בלסטין מזוין אבדו שטבעה ספינתו בים א"כ זה הוי היזק ברור ולא ישוב עוד וי"ל דגם ר' אלעזר דמשני שבועה זו תק"ח הוא ג"כ ס"ל דמיירי כן וא"ש ובחידושי כתבתי:

יב והנה הרמב"ם פ"ה מה' טוען הלכה ו' כתב שטר מסרתי לך ויו"ד דינרים היו לי בו ראיה להד"ם ישבע היסת כו' ואם אמר הנתבע אמת היא שמסרת לי ואבד ה"ז פטור אף מהיסת שאפי' פשע בו ואבד פטור כמ"ש בה' חובל ע"כל הרמב"ם והנה כתב הש"ך בסימן נ"ד ס"ק ד' דלענין היסת חשבינין לי' ולא לענין ש"ד ע"ש ואמנם אם יש בנייר ש"פ צריך לישבע היסת על הנייר א"כ צריך לישבע גם על הראיה שבו מתורת ג"ש אבל אם טוען אבד אף דעל הנייר חייב שבועת שומרין אם פשע מ"מ אם אומר שרוצה לשלם ש"פ דמי הנייר שוב פטור מגלגול שבועה על הראיה שבו כדין התובע שטען טענת ספק על הנתבע היינו שהגלגול הוא טענת ספק דמבואר בסי' צ"ד ס"ג דיכול לומר אני רוצה לשלם עיקר התביעה ואפטר מהגלגול משא"כ אם טען להד"ם דה"ל טענת ברי לא נפטר מהגלגול בתשלומי הטענה העיקרית כמבואר שם ובזה יבואר היטב דברי הרמב"ם להמעיין המשכיל ולדעת רמ"א דשבועת שומרין בעי שתי כסף לא בעי לישבע כלל חם טען אבד כאשר יראה המעיין הישר ואין להאריך:

יג הרמב"ם פ"ג מה' טוען כתב החופר בשדה חברו שיחין ומערות והפס דה בין שטוען שחפר והוא אומר לא חפרתי או שטענן שחפר שתים והוא אומר לא חפרתי חלא אחת כו' פטור משבועה דאורייתא עכ"ל ולא הבינותי בטוען שחפר והוא אומר לא חפרתי מה שבועה יש כאן הלא הוא כופר בכל ואפשר דמיירי דע"א מעיד שחפר בה קמ"ל דלא חייב שבועה להכחיש העד והראב"ד כתב עליו נראין הדברים שתבעו למלאות החפירות אבל אם תבעו לשלם פחתו ה"ז כשאר תביעת ממון וכמו שאמר לו חבלתי בי שתים והוא אומר לא חבלתי בך אלא אחת ועמ"ש הרב המגיד ליישב דברי הרמב"ם דאין ביד התובע להכריחו למלאות החפירות אלא אם רצה משלם לו פחתו והפסדו כו' ע"ש ובש"ך ס"ק ח"י שכתב ולא ידעתי מנ"ל הא ע"ש שהאריך ולע"ד יש למצוא מקור לזה בדברי התוס' ב"ק דף מ"ח ע"א ד"ה אע"ג שכתבו ונראה דאפי' אם הפרו אדם דבר חיובא הוא חייב בעל החצר בנזקי בור ועלי' רמייא למלויי והחופר חייב בנזקי חצר עכ"ל משמע כמ"ש הה"מ דאין יכול להכריחו למלאות החפירות אלא משלם פחתו אם ירצה ואמנם זכורני דבשיטה מקובצת בבא קמא כתב כדברי הש"ך ואין תחת ידי כעת וע"ש:

יד ולולא דמסתפינא אמינא דהראב"ד לא כיוון למה שכתב הה"מ דר"ל דאדם הוקש לקרקע דזה פלוגתא דרבוותא הוא כמ"ש הה"מ ולא ה"ל לסתום אלא לפרש אלא כוונת הראב"ד ליישב דקשה בשלמא אם תבעו למלאות החפירות א"ש דהוי דבר שבמדה דהא עיננו רואות כמה פחתו השדות והוי כאמר לו עד הזיז מסרתי לך והלה אומר עד החלון אבל כשתבעו לשלם פחתו א"כ לא נודע עדיין כמה עולים דמי הפחת שישלם לו ולא ה"ל דבר שבמדה ובמנין ואיך כתב דבכה"ג הוי ככל תביעת ממון ולכן כתב הראב"ד דז"א דהוי כמו אם אמר לו חבלתי בי שתים והלה אמר לא חבלתי בך אלא אחת דגה כן לא נודע כמה יעלה דמי החבלה וצריך לשומא נזק וצער וריפוי ושבת ובשת ואעפ"כ חייב שבועת התורה כיון דטוענו שתי חבלות והוא מודה באחת כן הוא כאן וע"ש בר"ן ודו"ק:

טו והנה הראב"ד דעתו דכל אלה חייבים לישבע שאינן ברשותן והט"ז הקשה עליו דא"כ מאי פריך בפ' הזהב מבני העיר ששקלו שקליהן כו' ודילמא נשבעין שאינן ברשותן וכתב ח"צ בשו"ת דלק"מ דהא תני ונגנבה או שאבדו וא"כ לאו שבועה שאינו ברשותן היא דמשמע דאיכא עדים שנגנבו או שאבדו ע"ש:

טו ואמנם בתוס' ריש המפקיד דתני ונגנבו או שאבדו כתבו התוס' דהנפקד טוען כך שאבדו ואח"כ נמצא הגנב ובכל הסוגיא מוכח דמיירי דליכא עדים ולכך תני שילם ולא רצה לישבע משלם כפל לשומר ואדרבה בירושלמי משמע דאם יש עדים שנגנב לא מקני לי' כפילא וע' בש"ך סי' רצ"ה ס"ק ח'. וא"כ קושית הטורי זהב נצבה כחומה ושוב ראיתי דהש"ך בסי' ס"ו ס"ק קכ"ג תירץ כן קושית הט"ז וע' עוד שם בתוס' ר"פ המפקיד דתירצו עוד תירוץ ועפ"ז א"ש תירוץ הח"צ ע"ש. והנה לדעת הרמב"ם דעיקר שבועת שומרין הוא אינו ברשותו ואינך ע"י גלגול וא"כ ע"כ דליכא עדים דנגנבו ונאבדו דא"כ ל"ש שבועה כלל וא"כ נדחה תירוץ הש"ך והח"צ מכל וכל והדרא קושית הטורי זהב על מכונה וע"כ דלא כהראב"ד וע"כ דהראב"ד לא ס"ל בזה כהרמב"ם ואמנם הרמב"ם לשיטתו הוכיח שפיר דאף משבועה שאינו ברשותן פטורין הני דברים דאתמעטו מקרא והראב"ד והראב"ד לשיטתו ובסי' פ"ח כתבתי בזה ארוכות וכאן אין להאריך:

יז הנה ראיתי בתומים שהוכיח כהריטב"א דבהיסת לא מהני [מגו] דאל"כ לל"ב דר"נ דלא חייב היסת אלא באיכא דררא דממונא כגון דטען פרעתי ליהמן במיגו דאמר לא לויתי א"ו בהיסת ל"מ מיגו ע"ש בססי' צ"ח ואמנם י"ל דלל"ב לא מחייב היסת אלא באם אין לו מיגו כגון דיש עדים על ההלואה או עכ"פ ע"א דאז אין לו מיגו אלא דמפשט דברי הש"ס לא משמע כן ואמנם הא דאני רב חביבא מנה לי בידך אמר לו הן למחר א"ל תנהו אמר לו נתתיו לך פטור ואיירי דתבעי' יום אתמול בעדים כדאמרינן בדף ע"א והא הכא כיון דתבעי' בעדים כמאן דאוזפי בעדים כו' וכיון דאמר לו בפני העדים הן והודה לו שהלוהו תו לא מצי למימר אין לך בידי וכדקתני סיפא אין לך בידי חייב א"כ אין לו מיגו ותמהני דהתומים לא העיר בזה ואפשר דלזה כיוון רש"י בד"ה כו' אסיפא ופירש"י דאודי לי' עליו ואיכא דררא דממונא והיינו דא"י לומר לא לויתי ואין להאריך וכתבתי במ"א:

יח הש"ך כתב בשם הריטב"א דמיגו לא מהני לפטור מהיסת והנה מיגו עדיף מע"א דמיגו מהני לאפטורי ממון וע"א לא מהני לפטור מממון וא"כ כ"ש דע"א לא מהני לפטור מהיסת ועש"ך דכתב ודוחק לומר דהיסת שאני ומה שכתבתי עליו ודו"ק. וי"ל דהא י"א דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינין אלא דהרא"ש השיג על הר"י מיגאש דהא שבועה נמי ממון דיש שאינו רוצה לישבע ונותן ממון ואמנם בהיסת דאין יורדין לנכסיו ודאי דהוי לאפטורי משבועה דלא אמרינין ודו"ק:

יט והנה כבר כתבתי באות י"א דהרב הש"ך הקשה להראב"ד אהא דמשני ר"א שבועה זו תק"ח הוא כדי שלא יהיו בני אדם מזלזלין בהקדשות דמשמע דרק השבועה הוא תק"ח ולא התשלומין וגם איך יתכן דבשביל חשש שלא יהי' בני אדם מזלזלין בהקדשות יטלו מזה ויתנו לזה ע"ש ואמנם לפע"ד י"ל דר"א קאמר דשבועה שאינו ברשותן תיקנו בהקדשות דלא יהיו בני אדם מזלזלין בהקדשות והוא הכרעה טובה בין שני הדעות שוב ראיתי בפני יהושע דכ"כ בפשיטות ע"ש ובחי' סוגיא זו ביארתי היטב:

תוכן העניינים

בית אל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה