אור ברסלב
בית אל חלק ב (חדר ח) חדושים בחו"מ סימן צג

בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

(חדר ח) חדושים בחו"מ סימן צג

סימן פ"ז

א כבר נודע קושית הגאון מהר"מ מפ"ב בתוס' ב"מ דף ד' דכתבו די"ל דאצטריך ע"א בטענו בספק ע"פ העד והקשה דא"כ אפוכי מטרתא ל"ל דהא יוכל לשלם לו ואחר הפרעון יתבעהו ואז יהי' משואיל"מ והעד לא יפטרנו כמ"ש הש"ך ואמרתי בחידושי דבלא"ה תירץ הר"ן דאצטריך ע"א היכא דהטענה פחות משתי כסף דאז מטעם כופר הכל פטור ובשביל העד יתחייב כמבואר בשבועות רק דהתוס' הקשו כן לרב דלית לי' האי דינא דשמואל אלא ס"ל דגם בע"א בעי כפירת שתי כסף איך יפרש המשנה כמ"ש התומים בריש סימן פ"ח ע"ש ולפ''ז קושית הגאון דלרב ליכא למימר דיפרענו ויתבענו אחר הפרעון ויהי' משואיל"מ דהא לרב ושמואל ל"ל משואיל"מ וזה ברור:

ב עסמ"ע ס"ק ז' ובש"ך ס"ק ב' והנה הטור הביא דברי הרמ"ה דיש חילוק דבמינהו אבי יתומים בעי הודאה ובמינוהו ב"ד לא בעי הודאה וע"ש בב"י דפירש דעתו דכי תנן והאפטרופין מיירי בין מינהו ב"ד בין מנהו אבי יתומים במינוהו ב"ד לא בעי הודאה ובמינהו אבי יתומים בעי הודאה ואח"כ כתב ומיהו אין נשבעין בטענת ספק עד שיחשדנו בשתי מעין ופרוטה ויודה בפרוטה כן פירש"י וכ"כ הרמ"ה והרר"י כתב שנשבעין אפילו בכופר בכל שהוא והראשון עיקר עכ"ל הטור. והנה מ"ש וכ"כ הרמ"ה על פירש"י אף דכתב לעיל בשם הרמ"ה דבמינוהו ב"ד א"צ הודאה מ"מ הא הרמ"ה פירש המשנה בין שמינהו ב"ד בין במינהו אבי יתומים רק במינהו אבי יתומים בעי הודאה וא"כ שכיר כתב וכ"כ הרמ"ה דבעי הודאת פרוטה והיינו בהך גוונא דמינהו אבי יתומים וז"ב לדעתי והא דכתב בסימן ר"ץ בשם הרמ"ה דצריך טענת שתי כסף אבל הודאה לא בעי היינו במינוהו ב"ד דבזה מיירי שם בכל הסימן וצדקו דברי הש"ך ס"ק ב' ע"ש והב"י כתב שם בבדק הבית וז"ל כתב הרמ"ה שאין משביעין אותו כו' מה שכתב דלא' בעי הודאה זו לא ידעתי מנין ע"ש לא אבין דהא בהדיא כ"כ הטור בסימן צ"ג בשם הרמ"ה ואפשר דעל הרמ"ה כתב הב"י דמנין לו דלא בעי הודאה במקצת וצ"ע במפרשי הטור ומה שכתב הטור והרר"י כתב שנשבעין אפי' בכופר בכל שהוא היינו דא"צ שיודה בפרוטה ויכפור בשתי כסף כמו שהוא לדעת רש"י דיחשדנו בשתי כסף ופרוטה והוא יודה בפרוטה ויכפור בשתי כסף כמ"ש בש"ע סי' פ"ח סעיף א' בכל מודה מקצת שצריך שתה' הכפירה לפחות שתי כסף אבל הרר"י כתב דנשבעין אפי' בכופר בכל שהוא וכתב הב"י דפסק כשמואל דאפי' לא הודה אלא בפרוטה ולא כפר אלא בפרוטה חייב והאי כ"ש היינו פרוטה ע"ש והיינו דלשמואל בעי בכל מ"מ הטענה שתי כסף והוא יודה פרוטה או יודה בשתי כסף חוץ מפרוטה שיכפור בה וכן כאן יחשדנו בשתי כסף ויודה בפרוטה או יודה בכל חוץ מפרוטה ואמנם הוא תמוה דהא הש"ס פריך בפשיטות והא תני ר"ח לסייע לרב משמע דהלכה כרב וכדפסקו כל הפוסקים והש"ך פירש דהרר"י אפי' אם הטענה והכפירה כל שהוא מחייב והוא יותר תמוה דהא אפי' לס"ד דש"ס עכ"פ הטענה שתי כסף בעי והש"ך כתב דבספרו ביאר דעת הרר"י ע"פ הסוגיא בשם אביו ז"ל ולא זכינו לספרו על הטור וחבל על דלא משכח והט"ז גריס אפי' כפר בכל ולדידי' א"ש סוגית הש"ס דודאי טענה שתי כסף בעי אלא דלא בעי הודאת פרוטה אלא אפי' כפר בכל השתי כסף חייב אבל כפירת שתי כסף בעי והיינו כדמסיק אלא תני כפירת טענה שתי כסף אבל הודאה לא בעי ונראה דהר' ישעי' לטעמי' אזיל דס"ל אפי' בהיסת בעי כפירת שתי כסף כמ"ש הטור בשמו בסימן פ"ח סעיף ז' אבל לא קיי"ל כן כמ"ש בש"ך שם סימן פ"ח ס"ק ו' ע"ש וגם כאן לא פסק הטור כוותי' ע"ש ובט"ז כתב דנראה לו דהא דבעי כאן שתי כסף היינו לענין שבועת המשנה אבל היסת מיהו בעי אפי' בפרוטה כו' ע"ש ולא העיר דהרר"י לטעמי' דס"ל אפי' היסת בעי שתי כסף ע"ש והנה י"ל דהרמ"ה והרר"י לא פליגי דהרמ"ה מיירי במינהו אבי יתומים והרר"י מיירי במינהו ב"ד ולכך לא בעי הודאה אלא דהטור מביאם בלשון פלוגתא ויש לפלפל בזה אלא דלדינא אין נ"מ לכך קצרתי וכתבתי רק לפרש דברי הש"ך והט"ז ודו"ק:

ג ולפמ"ש התומים דהא דכתב רש"י והרמ"ה דצריך שיודה בפרוטה היינו מהא דחשדו אבל מה שיש בידו מעסק האפטרופיס לא נחשב כלל רק לאחר שא"צ יש לך בידי כך וכך זה חושדו בשתי כסף ופרוטה והוא מודה בפרוטה שיפה וכדין חשדו דיש לו עוד בזה הטילו חז"ל עליו שבועה דיש דגלים לדבר דנחשד והמשנה, לא חילקה משום דכיון דעדיין לא חלקו השותפות והאפטרופסית מסתמא יש עדיין בידו מה ששייך לשותפות ואפטרופסית דשייך ליתום ע"ש בתומים שביאר היטב ולפ"ז א"ש מה שכתב הר"ר ישעי' דאפי' בכפר בכל משביעין היינו דס"ל דגם האי שיש בידו מפסק השותפות או האפטרופסית נחשב הודאה וסגי בטענו רק שתי כסף והוא כופר בה ודו"ק היטב וע"ש בתומים מה שביאר עפ"ז מ"ש הטור בסי' ר"ן בשם הרמ"ה במנהו אבי יתומים והודה במקצת ואיכא טענת ברי משתבע ש"ד וקשה דבהודאה במקצת אפי' בשמא נשבע כמ"ש הטור בשם הרמ"ה כאן והיינו דשם בטענת ברי גם זה שיש בידו הוי הודאה ע"ש ודברי פח"ח ובסימן ר"ץ כתבתי בזה וע' בט"ז כאן ודו"ק:

ד ולכאורה י"ל דהיינו טעמא דמ"ד דלא בעינן הודאה. דאי בעינן קשה הא אית לי' מיגו דהי' כופר הכל וכאן ליכא העזה דהא זה טוען ספק ואמנם רמ"א ז"ל בסעיף ב' כתב דאפי' בשבועה דרבנן לא אמרינן מיגו לאפסורי משבועה אבל לדעת הרא"ש דס"ל דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה. ע"כ צ"ל דאפי' בלא הודאה חייב לישבע וזה דעת הטור דס"ל כדעת אביו הרא"ש דאמרי' מיגו לאפטורי משבועה דרבנן לכך ס"ל דאף בלי הודאה. חייב שבועה וז"ב ובזה י"ל הטעם דמינהו אבי יתומים לא ישבע לרבנן דאבא שאול משום דאז לית לי' מיגו דהוי מיגו דהעזה משום דהאמינו ועשאו לאפטרופס שלו אבל מינוהו ב"ד דלא האמינו אבי היתומים לא ישבע דיש לו מיגו דהעזה לא הוי כיון דלא האמינו מתחלה כמ"ש הש"ך בכללי מיגו סימן ו' ע"ש וכן מ"ש הטור בסימן ר"ץ להרמ"ה דבעינן טענת ברי במנהו אבי יתומים ישבע דאז ליכא מיגו דהוי מיגו דהעזה ושוב ראיתי דהתומים הקשה כן ע"ש ואמנם עפ"ז יש לבאר זה דס"ל לרמ"ה דאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים דלא ישבע היינו בדליכא הודאה אבל אם מודה במקצת ישבע וליכא לאקשוי' להימן במיגו דהי' כ"ה דזה הוי העזה כיון דעשה לו טובה דהאמינו ואין להאריך (ה) בש"ך ס"ק ד' התוס' כתובות דף פ"ז ב' ד"ה דמפרע הקשר אמאי לא מהימנא לומר לא התקבלתי אלא מנה במיגו דאמרה לא התקבלתי כלום ותירצו דהוי מיגו בדדמי ע"ש והא דלא תירצו דהוי מיגו לאפטורי משבועה וגם העזה י"ל דס"ל דבשבועה שהיא תק"ח אמרי' מיגו דהעזה כמ"ש הרא"ש גבי שכיר ע"ש ואפשר דזה כוונת רמב"ח דסבר דהוי שבועה דאורייתא דבזה לא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה ורבא השיב לו דשבועה זו תק"ח ואעפ"כ לא מפטרא במיגו משום דמפרע לא דייק והוי מיגו בדדמי ודו"ק ואמנם. לקמן גבי ע"א מעידה לא א"ש והנה אם נימא דשבועה זו בעי הודאה במקצת א"כ איך שייך מיגו דלא היינו שותפים:

מעולם דזה מיגו ממ"מ לכופר הכל וזה ודאי לא אמרינן ואמנם לפמ"ש התומים דכאן אפי' זה שמודה לו הוא בעין והוי הילך מ"מ חייב דלא דקדקו חז"ל בשבועה דרבנן כמו גבי נגזל ע"ש א"כ גם עתה מעיז דהילך הוי כ"ה כמ"ש תוס' ואין להאריך:

ה בש"ך ס"ק ח' ע"ש סי' פ"א סעיף ל' ודו"ק במ"ש משתבע כצ"ל ור"ל דשם כתב המחבר משתבע דלא הוי בי' רווחא והא שם הוא מתעסק וצריך לישבע אף אם אינו רוצה ליטול חלק בריוח ולדעת הי"א א"צ לישבע:

נא עש"ך ס"ק י"א לפמ"ש בסי' פ"ז דטעמא דרב האי משום דשבועה דאורייתא יורדין לנכסיו הוי תביעת ממון לכך צריך לישבע היסת משא"כ שבועה דרבנן דאין יורדין לנכסיו לא הוי תביעת ממון ע"ש א"כ היטב אמר הש"ך דהכא דנשבע על טענת ספק ג"כ אין יורדין לנכסי. כמבואר בסי' פ"ז סעיף ט' ג"כ אין מגלגלין עליו שלא נשבע או שעדיין לא חלקו וכדומה וזה ברור בסמ"ע (ז) בסמ"ע ס"ק כ"ה ע' בראב"ד ונ"ל דמדברי הרמב"ם. דההפסד מדינא לאמצע רק דאין ראובן נאמן לישבע וליטול משמעון מביתו ואמנם אם ידוע שההפסד הי' ת"ק הי' שמעון מחויב לשלם נ' מביתו ואמגם אני איני מודה בזה שההפסד הוא לאמצע אלא כ"א לפי מעותיו ונמצא דאפי' ידוע שהפסיד ת"ק אין מגיע על חלק שמעון אלא קס"ו ושני שלישים ונמצא דיש לשמעון באותו מנה הנשאר ל"ג דינר ושליש ולא כהרמב"ם שכתב שיטול ראובן המנה וילך לו וז"ב וכ"כ הט"ז ולא כהסמ"ע ע"ש ואמנם אם המנה ביד שמעון בזה יש חומרא לשמעון להראב"ד דלדעת הרמב"ם נוטל שמעון נ' ולדעת הראב"ד נוטל שמעון רק ל"ג דינר ושליש דראובן נאמן בשבועתו ולא מקרי נשבע ונוטל דכל מה שבידם הוא לכ"ע מעותיה' ודו"ק:

ח ועסמ"ע ס"ק כ"ו ובש"ך וט"ז כתב ליישב ע"ש ודפח"ח ואמנם ע"ל סי' צ"ד בש"ך ס"ק ל' דהמסבר סותר דברי עצמו בסי' שד"ם ע"ש וא"כ הדין צ"ע ואמנם שבועה ספק להקל ואמנם י"ל הטעם דהוי ספק מזכיר ש"ש לבטלה ולפ"ז בשבועה הבאה ע"י גילגול ל"ש זה דאין כאן הזכרת ש"ש וצ"ע

ט עש"ך ס"ק ט"ז ע"ל סי' קע"ו ס"ה מ"ש בשם המבי"ט והב"ח. ר"ל מ"ש שם ליישב הסתירה בין דברי והמחבר ע"ש ועט"ז שם ואפשר דהמחבר מיירי הכא אף שהתנו מתחלה שיהי' ההפסד לאמצע אעפ"כ אין ראובן נאמן בשבועה ליטול משמעון מביתונ' והטעם נראה דהא דתיקנו חז"ל שבועת שותפין על הספק הוא משום דרגלים לדבר דמורה היתירא והוא כעין של תורה בשבועת שומרין שנשבע שאינו ברשותו ושנאנסה אבל לא מצאנו בתורה שישבע השומר ויטול מבעה"ב דכל הנשבעין בתורה נשבעין ולא משלמין וכן חז"ל לא תיקנו שישבע השותף ויטול וז"ב אף דדברי הרמב"ם אין לפרש כן דהא הוא ס"ל דסתמא ההפסד לאמצע מ"מ המחבר י"ל דכוונתו כן ונ"מ דאפי' התנו מתחלה שישל' שמעון מביתו היינו אם הי' ההפסד ברור וידוע אבל לא שיהי' ראובן נאמן בשבועתו ליטול משמעון מביתו ודו"ק כן נלע"ד.

י סעיף ט"ז והטעה לעכו"ם אם הי' טעות עכו"ם דע"פ הדין מותר י"ל דא"צ שמעון להודות לו בפני עדים דהוי כמו בא בעלילה ע' בסמ"ע ס"ק ב"ג ע"ש וכאן מיירי שראובן הטעה לעכו"ם במזיד וע"ל סי' קע"ו סי"ב בהג"ה ודו"ק:

יא סעיף י"ז ע' סמ"ע ס"ק ל"ח. הנה הטעם שצריך ליתן ריוח לאחי ראובן הוא דהא גם מעותיו הרויחו אבל מ"מ א"צ ליתן לו אלא לפי מעותיו דבשלמא בכל שותפין אמרינין מסתמא ע"ד כן נשתתפו שיהי' הריוח לאמצע מדלא התנו ע' סמ"ע סי' קע"א בשם העיר שושן או כמ"ש בירושלמי אבל זה שלא לקח שמעון ממנו כלל ורק מחמת מעותיו שנתן להשותפות א"כ אין לו אלא לפי מעותיו וא"צ לומר שראובן גופי' טוען שהתנה עמו שיטול ריוח בכדי מעותיו כמ"ש הסמ"ע אלא מהדין הוא כן ודו"ק כן נלע"ד:

יב מהרי"ט בשו"ת נסתפק אם היו הרבה שותפין אי צריך שתי כסף לכל א' או סגי בשתי כסף לכולן וע' כנה"ג:

יג לפמ"ש באות ט' דחז"ל דתיקנו שבוע' בשותפין על הספק הוא כעין דאורייתא בשבועת שומרין דג"כ באה על הספק וא"כ לדעת הסוברין דשבועת שומרין לא בעי כפירת שתי כסף דעירוב פרשיות כתיב כאן וכסף או כלים במלוה הוא דכתיב א"כ גם בזה לא בעי כפירת שתי כסף דומיא דשבועת שומרין וזה י"ל הוא דעת הר"ר ישעי' דס"ל דשבועת שותפין לא בעי כפירת שתי כסף ולא קשה מהש"ס דשבועות דאמר רב יוסף בר מניומי דבעי כפירת שתי כסף דרב נחמן לטעמי' דס"ל בסנהדרין דף ה' כשמואל דס"ל שנים שדנו דיניהם דין והיינו דלא ס"ל עירוב פרשיות כתיב כאן והני תלתא לאלקים בשומרין כתיב ולפ"ז שבועת שומרין בעי כפירת שתי כסף ולכך גם שבועת השותפין דדמי לי' בעי כפירת ש"כ אבל לדידן דס"ל ערוב פרשיות כתיב כאן ובשבועת שומרין לא בעי כפירת שתי כסף לכן גם בשבועת שותפין לא בעי כפירת שתי כסף והטור דלא פסק כוותי' לטעמי' אזיל דס"ל בסימן פ"ח דשבועת שומרין בעי כפירת ש"כ דאף דקיי"ל עירוב פרשיות כ"כ מ"מ עיקור פרשיות לא אמרינין כמ"ש הרא"ש בשבועות וכן הטור ולכך פסק גם בשבועת שותפין דבעי כפירת שתי כסף וא"ש הנוסחא בטור והרר"י כתב דנשבעין אפי' כפר בכל שהוא ור"ל אף הטענה והכפירה בכל שהוא כמ"ש הש"ך וכתב דבספרו כתב ליישב הסוגיא בשם אביו ז"ל ולאורו לא זכינו ודו"ק

יד והנה הרא"ש ב"ק דף ס"ב הביא הירושלמי חד בר נש אפקיד גבי חבר' חד צרור ארעו אונס הדין אמר סינון הוי מלא והדין אמר מטכסא הוי מלא אתי עובדא קמי דרב אמר ה"ז נשבע ונוטל ע"ש ברא"ש שהקשה למה יעשו תקנת נגזל בנפקד כו' אי דטוען נפקד ברי סינון הוי משתבע דהכי הוא ואי דטעין שמא אמאי ישבע מפקיד בלא שבועה יטול דה"ל נפקד משואיל"מ ומזה הוליד הרא"ש דאי לא ה"ל למידע לא הוי משואיל"מ וכן הראב"ד השיג על הרמב"ם דס"ל אף בלא ה"ל למידע ה"ל משואיל"מ והש"ך בסי' ע"ב טרח לתרץ דברי הרמב"ם והעלה לדינא כותי' וכבר תמהתי בחידושי על הני רבוותא מה ראו על ככה להקשות על הרמב"ם הלא ברי"ף ורא"ש הנוסחא ואתי קמי' דרב והא רב ושמואל לית להו משואיל"מ וא"כ שפיר פסק דישבע המפקיד דעשו תקנת נגזל בפקדון ולא קשיא על הרמב"ם וז"ב:

אך ראה זה מצאתי בעיטור שהביא הירושלמי וגרס אתי לקמי' דר' אמי ובזה שפיר קשה דהא ר' אמי אית לי' משואיל"מ בשבועות אבל הרמב"ם גרס רב ול"ק מידי ודו"ק

ט הרמב"ם ואחריו הפוסקים השמיטו כל האי אוקמתא דאוקמי בשבועות דף מ"ה הא דשבועת שומרין באפקיד לי' בשטר דאל"כ נאמן במיגו דהחזרתי וצ"ע למה וע' בר"ן מה שכתב בזה ולע"ד יש ראיה לפסק הרמב"ם דאין חילוק בין אפקיד בשטר או לא מהא דאמר ר' חייא הכופר בפקדון כשר לעדות אא"כ יש עדים שבאותה שעה שתבעו הי' אצלו דאל"כ אמרינין דארכס לי' ואשתמוטי קא משתמיט סבר עד שאחפש אחריו ואמצאנו וכמבואר בח"מ לעיל סימן צ"ב סעיף ד' וע"ש בסמ"ע ס"ק י"ב שכתב שמא בשעה שתבעו נתגלגל או לא ידע אנה הניחו וירא שישביענו שבועת שומרין ומ"ה עלתה בדעתו לכפור ולומר לא הפקדתני דאז פטור משבועה דאורייתא פד שימצאנו ויחזור לו עכ"ל וקשה ממ"נ אי אפקיד לי' בשטר איך יכול לכפור ולומר לא הפקדתני וע"כ מיירי בלא שטר וא"כ מה שייך לומר דירא לומר אבד לי שמא ישביענו שבועה דאורייתא היינו שבועת שומרין כמ"ש הסמ"ע הא בלא שטר פטור משבועה דאורייתא דנאמן במיגו דהחזרתי כדאוקמי בשבועות וע"כ דהאי אוקמתא ליתא ואפי' בלא שטר חייב שבועת שומרין דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינין כמ"ש הר"ן והרא"ש וזה ברור:

טו ולכאורה הי' נראה דין חדש לפמ"ש הש"ך בסימן ע"ב א דאם המפקיד טוען ברי שהוא ברשותו פטור משבועת שומרין ככל כופר הכל ע"ש ס"ק קט"ו לפ"ז בכה"ג אם כופר בפקדון ואומר לא הפקדתני ובאו עדים שהפקיד בידו הוי חשוד דל"ש לומר דירא לומר שאבד שישביענו שבועה דאוריית' דהא בכה"ג פטור מש"ד לדעת הש"ך ואמאי צריך לאוקמי דוקא דאתי סהדי ואמרו שהי' אצלו הפקדון בשעה שתבעו המפקיד ומזה לכאורה ראי' דלא כהש"ך:

ועוד יש להקשות לפ"ד הרא"ש והטור והר"ן והה"מ דש"ש בעי דוקא כפירת שתי כסף דא"כ ה"ל לאוקמי דמיירי בדליכא שתי כסף דאז פטור משבועת שומרין ול"ש סברת הסמ"ע ושפיר פסול לעדות ול"צ לאוקמי דאתי סהדי ואמרו דבהאי שעתא דתבעי' גבי' הוי ומזה ראיה להרמב"ם דסבר דש"ש לא בעי כפירת שתי כסף ובתשובה לחכם אחד כתבתי

יז והנה יש להסתפק לאביי ור"ה ור"י דס"ל א"י אם הלויתני חייב דאמרינין ברי ושמא ב"ע אם יש ע"א דמעיד דלא לוה אם הנתבע פטור די"ל דטעמא דר"ה ור"י דסברי חייב משום דהוי ספק גזל וככל ספק איסור דלחומרא כמ"ש הכנה"ג בשם מהר"י באסאן ואמנם אם יש ע"א דמעיד שלא לוה הא ע"א נאמן באיסורין ובפרט דאיכא נמי חזקה אוקי ממונא בחזקת מארי' דמסייע לי' ולמה נשוה פלוגתא רחוקה בין ר"ה ור"י לר"נ ורב יהודא וי"ל דגם ר"ה ור"י מודי בהא:

יח ולכאורה יש ראיה מהא דהקשו התוס' כתובות דף י"ב ד"ה רב הונא לאביי דס"ל א"י אם הלויתני חייב ובפ' יש נוחלין אית לי' דרבי אבא וכיון דא"י אם הלויתני חייב היכא משכחת שבועה באומר חמשין אית לך וחמשין לא ידענא הא חייב לשלם ע"ש והא משכחת לה דיש ע"א המעיד כדברי הנתבע ומשום דה"ל א"י אם הלויתני פטור אבל משום משואיל"מ משלם דע"א איכו פוטר ממשואיל"מ כמ"ש הש"ך וע"כ דס"ל דלאביי אי טען א"י אם הלויתני אף דע"א מסייע לו חייב וז"ב ובאמת גם לדידן יש נ"מ דקיי"ל לצי"ש חייב ואם ע"א מסייע לו י"ל דפטור אפי' לצי"ש ובזה י"ל דאפי' הרא"ש והתוס' מודי כמבואר כמבואר למשכיל וכתבתי במ"א:

(יט) הנה קיי"ל דבגלגול שבועה לא אמרינין משואיל"מ ונראה א הטעם דהא דאמרינין משואיל"מ היינו דהא כתבו תוס' דטעמא דמ"מ וע"א חייב שבועה דרגלים לדבר שהתובע אומר אמת ואמנם י"ל דמן הדין שיטול בלא שבועה רק דלהוציא ממון אמרה תורה שיתברר הדבר ע"י שבועה דכל היכא דאיכא לברורי לא סמכינין אהא דאיכא רגלים לדבר כמו דלא סמכינין ארוב היכא דאיכא לברורי אבל אם אינו יכול לברר ע"י שבועה סמכינין ארגלים לדבר ונוטל בלא שבועה וביותר א"ש דעת מהר"מ מרוטענבורג דבכל משואיל"מ התובע נשבע ונוטל דמזה יתברר הדבר ע"י שבועת התובע וז"ב:

ועפ"ז א"ש דשבעה שע"י גלגול לא אמר משואיל"מ היינו דהא בגלגול שבועה ליכא רגלים לדבר שהתובע אומר אמת דהא לולא שחייב שבועה בלא"ה לא הי' חייב שבועה זו רק דהואיל וחייב שבועה בלא"ה אמרה תורה שישבע גם על זה לכך לא אמרינן משאיל"מ וז"ב

(כ) ובזה י"ל קושית הגאון מהר"מ מפ"ב בתוס' ב"מ דף ד' דכתבו וא"ל מדאצטריך ע"א די"ל היכא דטענו בספק ע"פ ע"א והקשה דיפרענו ויתבענו ויהי' משואיל"מ וע"א א"י לפטרו ע"ש היטב. ולפמ"ש דאי נימא דגם כופר הכל חייב שבועה ובזה ליכא שום רגלים לדבר רק גזה"כ דחייב שבועה א"כ לא שייך בזה דנימא משואיל"מ ושפיר כתבו דאצטריך ע"א היכא דתבעו בספק ע"פ ע"א ודו"ק. והנה המהרמשי"ף הקשה מאי הוכיחו תוס' מדאצטריך ע"א דילמא ע"א צריך במקום דא"י להעיז דבזה שפיר פטור כופר הכל ע"ש ולע"ד נראה דלכאורה קשה הא בכל דוכתא חזקה ע"פ סברא עדיפא מע"א דהא ע"פ חזקה מוציאין ממון כמו חזקה א"א פורע תוך זמנו דמוציאין ממון אפי' מיתומים כמבואר בסימן ע"ח וע"פ ע"א אין מוציאין ממון וא"כ קשה אם חזקה א"א מעיז חזקה אלימתא הוא אמאי ע"א מחייב שבועה הא חזקה א"א מעיז פניו נגדו והיא עדיפא מע"א וצ"ל דלאו חזקה אלימתא רק דמיגו ליכא כמ"ש התומים דדילמא הוא מאותן שא"י להעיז ע"ש והנה קושית התוס' מנ"ל דכ"ה פטור וקשה מה"ת נימא דחייב וצ"ל דנוכיח מהא דמ"מ חייב ואי כ"ה פטור ליהמן במיגו דכ"ה והנה אם נימא דבמקום דא"י להעיז כ"ה פטור משום חזקה דא"א מעיז צ"ל דחוקה אלימתא הוא דא"א מעיז וא"כ קשה אמאי ע"א מחייב שבועה ודו"ק:

(כא) הנה לעיל בסימן פ"ב אות ז' כתבתי לדחות ראית הש"ך מפירש"י כתובות דף פ"ז וכתבתי אח"כ דהקצה"ח קדמני בזה דל"ש לישנא דהפוך שבועה דשכנגדו נשבע רק היסת ע"ש באות כ"א ואמנם אכתי לדעת הרא"ש דשכנגדו נשבע כעין דאורייתא שפיר כתב הש"ך אלא דמנ"ל דרש"י סובר כן ובאמת ראיתי בחידושי הריטב"א דפירש האי דרבא באשה שתובעת כתובתה ובאתה לישבע בב"ד דאי שהיה אחד תובעה מעות לא הי' רבא סומך על בת רב חסדא לאפוכי לשבועה על שכנגדו לאפוק' ממונ' אבל באשה התובעת כתובתה שפיר סמך על בת ר"ח להחזיק ממונא ע"ש ולפ"ז י"ל דדעת רש"י להיפך דדוקא באם הי' אחד תובעה ממון והיא מודה במקצת ונתחייבה שבועה מדאורייתא שפיר סמך רבא על בת ר"ח ואפוך השבועה על שכנגדה דהא מדאורייתא חייבת לישבע אבל בשבועה על כתובתה דמדאורייתא נוטלת בלא שבועה רק חו"ל רמו עלה שבועה לא הי' רבא מהפך לשבועה על שכנגדה ע"פ מאמר בת רב חסדא להפסידה וא"כ אין ראיה מפירש"י ודו"ק. ועכ"פ מדברי הריטב"א מוכח דגם נשבעין ונוטלין מהפכין ואדרבה בהן יותר מהפכין מבנשבע ונפטר ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה