אור ברסלב
בית אל חלק ב סימן פ"ז

בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

סימן פ"ז

השמטה לחדושי הרא"ש מסכת נדה

א סעיף א' ע' בש"ך ס"ק ג' שהביא ראיה מב"מ ר"פ קמא גבי ת"ש דתני רמב"ח כו' וע"ש בתוספות. והיינו דמהש"ס לכאורה אין ראיה דהש"ס פירש הא דרמב"ח שהפר' של הודא' קמן וכמו שפירש"י להדיא בד"ה לאו דקיימא קמן וא"ל קאנה בכ"מ שהיא כו' ע"ש וא"כ אין ראיה מזה אבל התוס' שהקשו אמאי לא פשיט מהא דתנן ז"א עד הזיז כו' ושם ודאי לא קמן קאי ולאו מזומן בידו וכמו שהקשה הראב"ד להרז"ה משם יש ראיה זה נלע"ד כוונת הש"ך ע"ש.

ב שם בש"ך ס"ק ד' וע' בסמ"ע סי' ק"א סעיף ו' דאם שטר הלוואה למחצית שכר צריך לשלם לו מעות דוקא וכן במוכר סחורה לדעת הי"א שהביא המחבר א"כ בכה"ג ודאי משכון לאו הילך היא ודו"ק.

ג שם ס"ק ה' עיין בר"ן בפ' שבועת הדיינים שביאר דעת הר"י מיגאש משום דמלוה במכר לא קנה ע"ש היטב ולפ"ז לדעת הרמב"ם דמלוה במכר קנה שפיר הוי משכון הילך כשנותן לו עתה משכון ולפ"ז הראב"ד דהשיג על הרמב"ם במשכנו בשעת בשעת הלואה י"ל דאם נותן לו עתה משכון לגוביינא ודאי הוי הילך לדעת הרמב"ם.

ד שם ס"ק ה' העלה במשכנו שלא בשעת הלוואתו ע"פ אי ב"ד ואחר כך תבעו בב"ד ה"ל הילך דקני ליה קנין גמור אף לאונסין ולפ"ד מהריט"ץ שהביא במל"מ פ"י מ"ה שכירות דל"ש ע"פ ב"ד או מדעת הלוה כיון שהוא שלא בשעת הלוואתו קונה משכון וא"כ לדעת רש"י חייב באונסין א"כ ה"ל הילך אפי' הניח לו הלוה משכון ורק במלוה על המשכון כתב הרמב"ם דלא הוי הילך וע' בקצה"ח סי' ע"ב שהרמב"ם ס"ל כמהריט"ץ והר"ן בשם ר"י מיגאש חולק וא"כ הש"ך שהביא דברי הר"ן ונ"י דאזלי בשיטת ר"י מיגאש שפיר כתבו דדוקא אם משכנו ע"פ ב"ד אבל לדינא גם אם נתן לו הלוה משכון מדעתו אחר ההלוואה הוי ספקא דדינא אם חייב שבועת התורה ואף דדעת התומים דספק אם הוא חייב שבועה צריך לישבע דמאי אכפת לן שישבע מ"מ נ"מ בטוען א"י דלא הוי משואיל"מ ובעסק ד"ת כתבתי ושוב ראיתי בתומים שכ"כ לדינא דהוי ספקא דדינא ע"ש וע"ש בתומים מה שיישב דברי הסמ"ע ממה שהשיב עליו הש"ך בס"ק ו' ע"ש דכתב דהטור הוכיח זה מהס"ד דמקשה דלא ס"ל עדיין שעבוד קרקעות וס"ל דנשבעין על ש"ק כמ"ש השיטה מקובצת ואעפ"כ ס"ד דשטר ה"ל הילך ע"ש ודפח"ח.

ואמנם דודאי בס"ד דלא ידע המקשה מהא דאין נשבעין על ש"ק וע"כ היה מוכרת לומר הטעם דשטר ה"ל הילך אבל לפי המסקנא הוי הפטור משום שעבוד קרקעות וכמ"ש הט"ז ע"ש אלא דאכתי מהאי דמותיב מסיפא מר"ע טעמא דמשיב אבדה הא שתים חייב והא האי שטרא דמודי ביה הילך הוא וש"מ הילך חייב מנ"ל למקשה זה דשטר הילך הוא כיון דלא ידע מהא דאין נשבעין על כש"ק דבשלמא לעיל מאן דמסייע מרישא י"ל שפיר דהמקשה הי' מוכרת לטעמא דהאי שטרא הילך הוא דאל"כ אמאי פטור בשתים אבל כאן מי הכריחו למקשה דשטר הילך הוא כל עוד דלא ידע מהא דאין נשבעין על כש"ק ולהוכיח מזה דהילך חייב וע"כ דזה סברא פשוטה דשטר הוי הילך בלא טעמא דשעבוד קרקעות אך אכתי י"ל דזה דחיקא ליה להמקשה לומר דר"ע ורשב"א פליגי בסברא אי שטר חשיב הילך וכיון דרשב"א ע"כ ס"ל דשטר חשיב הילך ע"כ גם ר"ע ס"ל הכי ושפיר מקשה מר"ע דע"כ ר"ע ורשב"א פליגי דרשב"א ס"ל הילך פטור ור"ע ס"ל הילך חייב ופריך שפיר על ר"ח מר"ע דהלכה כוותי' והמעיין היטב ומצא טוב טעם ודו"ק.

והא וחנה רש"י ז"ל מחק לעיל הגירסא והאי שטרא כיון דמודה בי' ולמטה גבי דמותיב מסיפא לאמחק ונראה לפמ"ש הש"ך בסימן פ"ח ס"ק מ"ט דשטר אפי' ל"ל קרקע חשיב הילך והא דמשמע מדברי רש"י דלא הוי הילך אלא משום דהקרקעות משועבדין להשטר היינו משום דרש"י מיירי דאינו מודה מה שבשטר אבל אם מודה אפי' ל"ל קרקע ה"ל הילך ע"ש ולפ"ז א"ש דברישא דמסייע לר"ח ל"צ לומר כיון דמודה בי' דאפי' לא הודה הי' פטור דה"ל הילך כמ"ש הש"ך ואי מיירי דל"ל קרקע א"כ אדרבה יותר מוכח דהילך פטור אבל מסיפא דרצה להקשות על ר' חייא מר"ע דשתים חייב לר"ע והא ה"ל הילך לא מצי להקשות בפשיטות דשטר ה"ל הילך דילמא מיירי דל"ל קרקע ולא הוי הילך ולכך פריך כיון דקא מודה ליה הילך הוא דאם מודה מה שבשטר אפי' ל"ל קרקע ה"ל הילך כמ"ש הש"ך ודו"ק:

ו והנה לפמ"ש הש"ך בס"ק ה' דבמשכון כיון דהי' צריך לישבע בנ"קח לכך לא ה"ל הילך דאהני ליה הודאתו א"כ י"ל לכאורה דגם בשטר היה צריך לישבע אם הלוה טוען אשתבע לי וא"כ אהני ליה הודאתו ואמאי הוי הילך ומאי פריך בפשיטות והאי שטרא דקמודה בי' הילך הוא ואמנם האי שבועה דאשתבע לי בימי האמוראים נתקנה ובזמן התנאים לא היתה כמ"ש הפוסקים ושפיר פריך דהא בזמן התנאים ר"ע ורשב"א לא נתקנה וא"כ לא אהני לי' הודאתו כלל וה"ל א"י לכפור וז"ב ולפ"ז י"ל דלדידן דקיי"ל דיכול לומר אשתבע לי שפיר אהני ליה הודאתו ולא הוי הילך ואין ראיה מהש"ס ודו"ק:

ז והנה מה שכתבתי דהמקשה הוי דחיקא לי' לו' דר"ע ורשב"א פליגי בסברא אי שטר הוי הילך כו' אמנם י"ל דה"ל לומר דתרויהו ס"ל דשטר לא הוי הילך אלא דרשב"א דס"ל שתים פטור היינו משום דה"ל שעבוד קרקעות ור"ע אזיל לשיטתו דדריש רבוי ומיעוטו כמ"ש התוס' ומדלא אמר הכי ש"מ דזה סברא פשוטה דשטר הוי הילך ושפיר קאמר העור ודו"ק:

ח וראיתי להגאון בעל לחם משנה בפ"ד מה' טוען הלכה ד' שהקשה על הרי"ף דכתב בפ"ק דב"מ הטעם דמודה במה שבשטר פטור דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות דזה דמתרץ בש"ס הוא למ"ד הילך חייב וקשה לדידיה אמאי שתים פטור ולכך משני משום דה"ל כפירת שעבוד קרקעות אבל לדידן דס"ל הילך פטור הטעם משום דה"ל הילך וכדס"ל להמקשה מעיקרא ע"ש שכתב דהנמוק"י כתב דס"ל להרי"ף דלמסקנא אף למ"ד הילך פטור צריכין להאי טעמא ע"ש ואמנם לפמ"ש א"ש דבאמת בש"ס דמתרץ אליבא דתנאי דברייתא שפיר י"ל דה"ל הילך דא"י לכפור דהודאתו לא מהני מידי דהא בלא הודאתו הי' גובה ממנו בשטר זה ושבועה לא צריך אבל אנן דמצרכינין שבועה אי אמר אשתבע לי שפיר מהני הודאתו ולא הוי הילך וצריך טעמא דשעבוד קרקעות ודו"ק:

ט וע"ש במל"מ מה שכתב לפרש מ"ש הרמב"ם והרי כל נכסיו משועבדים בו דכוונתו כיון דכל נכסיו משועבדים בין קרקעות בין מטלטלין ע"כ לא מפטר אלא משום דא"י לכפור ולא משום ש"ק כמ"ש הה"מ בפרק יו"ד מהלכות אישות כו' ע"ש ובמחכ"ה הוא פירוש דחוק בלשון הרמב"ם ז"ל ואמנם יש לדון בזה כיון דעתה תקנת הגאונים דגובים ממטלטלין ג"כ לא הוי השטר שעבוד קרקעות ואין ראיה מהש"ס ובמקום אחר כתבתי בזה. (י) ע' בקצה"ח דאסברה הא דכתב המחבר בסעיף ב' דכל שא"י לכפור לא הוי מודה מקצת דכיון דא"י לכפור שוב א"צ להודאתו וה"ל כמאן דלא אודי וזה בעצמו טעמא דהילך דהוי כמאן דנקיט להו מלוה בידו וע' בש"ך ס"ק ה' ע"ש ונראה דזה תלוי בדעת התוס' והש"מ בסוגיא דרבה בר נתן דהש"מ ס"ל כיון דפטור משעורים א"כ לא אהני לי' הודאתו כלל לכך פטור מש"ד וה"ה בגווני דא"י לכפור דלא הועילה הודאתו כלל פטור מש"ד אבל התוס' שם ס"ל דלא תלוי זה בזה ואף דפטור משעורים מ"מ חייב ש"ד לר"ג כמ"ש שם בחידושי דגזה"כ הוא דהודאה מחייב בש"ד ע"ש וא"כ ה"ה הכא אף דהודאתו לא מהני מידי מ"מ חייב ש"ד ובזה דתלוי המחלוקת ואי"ה יבואר עוד (יא) וע' מ"ש המחבר סעיף ג' אם נראה לדיין כו' והוא נלמד מהא מימרא דשמואל טענו חטים כו' כמ"ש בעה"ת בשם הר"י הלוי ולכאורה י"ל דלא דמי להתם דשם שפיר מערים והודה בשעורים דהא יפטור אף משעורים כדרבה בר נתן אבל כאן הרי הוא מפסיד עכ"פ כדי הודאתו וצ"ל דמ"מ י"ל דמערים ומודה הסך שהודה כדי להפטר משבועה על סך יותר גדול הרבה שכופר וגם י"ל דהסך שהודה כיון דיש לו הוא מודה ועל הנשאר דאין לו אשתמוטי קא משתמיט ועסי' פ"ח סעיף י"ד מ"ש הש"ך ס"ק כ"ח בשם הב"ח ע"ש ודו"ק. (יב) ועמ"ש הש"ך ס"ק י"ז באם יש ספק אם חייב שבועה דאין משביעין מספק ובתומים ר"ל דאמרינין מאי אכפת לך אם האמת אתך השבע כמ"ש הג"ת לענין מיגו לאפטורי משבועה ואמנם נ"מ בחשוד לענין שכנגדו נשבע ונוטל ולדינא גם התומים הכריע כהש"ך דאין משביעין ע"ש ובחי' שבועות כתבתי בזה:

יג והנה הקצה"ח העיר דדל הודאתו מהכא יתחייב מטעם העדאת עדים ע"ש מה שתירץ ולע"ד י"ל כיון דעדות בשטר הוא רק מד"ס שלא תנעול בפני לוין א"כ לא תיקנו חז"ל אלא לענין מה שבשטר עצמו שיהיה המלוה בטוח במעותיו ועל השטר אבל לענין התביעה האחרת שיהיה הנתבע חייב ש"ד ע"י מה שבשטר זה לא תיקנו חז"ל ודו"ק:

ובזה י"ל דהרמב"ם דכתב טעם דמודה בשטר פטור מש"ד דהוא מודה במה דאינו יכול לכפור אזיל לשיטתי' דס"ל דכל עדות בשטר הוא מד"ס אבל להחולקים עליו בזה וס"ל דעדות בשטר הוא דאורייתא שפיר ס"ל דחייב ש"ד משום העדאת עדים ואתה המעיין הישר דע לך:

יד סעיף ד' סמ"ע ס"ק י"ג שיישב דברי הטור דכתב אפשר דס"ל משכון לא חשיב הילך והא בפירוש ס"ל כן להרמב"ם ע"ש שכתב דזה גרע דאין דעתו לפדותו והתובע חפץ רק בשלו ע"ש וע' תומים וקצה"ח וכוונתי לדעת' ולע"ד ל"ד לההוא דפ"ד מטוען דשם הוא תובע מעות והמשכון עדיין צריך שומה אבל כאן התובע עצמו מודה דהכלי הזה הוא כמו הכלי שהשאיל לו רק דחפץ בשלו י"ל דהוי שפיר הילך וזה ספקו של הטור ודו"ק:

טו והנה התוס' הקשו מ"מ איך משכחת לה הא הוי שעבוד קרקעות ותירצו דמיירי דל"ל קרקע וחזרו והקשו א"כ ר' יוחנן דאמר הכופר במלוה שיש עליה שטר פטור כו' ל ממ"נ אם יש לו קרקע אפי' יש עליה עדים פטור כו' והקשה הגי"ת אמאי לא הקשו משמעתין דמלוה אומר שלש כו' ממ"נ ע"ש ולע"ד נראה דבאמת לפי תקנת חז"ל דמלוה לא גבי מלקוחות א"כ לק"מ דנהי דשעבודא דאורייתא מ"מ חז"ל בטלו השעבוד אבל מר' יוחנן הקשו שפיר דמחייב קרבן שבועה ומוכח דמדאורייתא דעל מלתא דרבנן לא מחייב ק"ש וז"ב:

לט והנה דעת הסמ"ע דהא דר' חייא דוקא שמעידים שעדיין חייב לו ולא פרעו דאל"כ פטור מש"ד דלאו העדאת עדי' הוא ע"ש והרשב"א חולק ובזה א"ש קושית התוס' א"ר יוחנן דאמר הכופר במלוה שיש עליה עדים חייב ק"ש דלא הוי העדאת עדים דעדיין יכול לומר פרעתי אבל כופר בשטר פטור דא"י לומר פרעתי ולכך ר' יוחנן בירושלמי פליג א"ר חייא והיינו דממ"נ אם העדים מעידים שלא פרע הוי שעבוד קרקעות ואם אינן מעידים שלא פרע ליכא העדאת עדים כמ"ש הסמ"ע אבל ר' חייא ס"ל דאף דאינן מעידין שלא פרע איכא העדאת עדים וכמ"ש הרשב"א וריטב"א ובזה פליג ר' יוחנן עם ר' חייא ולפ"ז פלוגתת הסמ"ע והש"ך תלוי בפלוגתת ר"ח ור' יוחנן ודו"ק

יז הא דדעת הרמב"ם והרשב"א בתשובה דאם על המקצת הוא משואיל"מ פטור מש"ד י"ל דסוברים כתשובת מהרש"ך דמשואיל"מ רק מדרבנן חייב ומדאורייתא פטור ולכך פטור משבועה דאורייתא ודו"ק:

יח והנה אם העדים מעידים שהוא עדיין תוך זמנו לפ"ד הרשב"א והריטב"א הוי ליה שעבוד קרקעות ופטור משבועה ולפ"ז צריכים הב"ד לשאול את העדים אם הוא תוך זמנו ולדעת הרמב"ן בסי' ל"ט סעיף ג' דגם בתוך ל' יום דינו כתוך זמנו ע"ש בש"ך ס"ק ח' אם מעידים שהוא תוך ל' יום הוי ש"ק כן נלע"ד (יט) והנה לדעת הרמב"ם דאם אמר לא לויתי וע"א מעיד שלוה וחזר ואמר לויתי ופרעתי הוי משואיל"מ א"כ למה נקט ר"ח ועדים מעידים הא גם בע"א מעיד שלוה והוא אומר פרעתי משכחת לה אלא דהרמב"ם לשיטתו דס"ל דזה לא הוי מודה מקצת כיון דהוא כופר הכל ודו"ק

כ בש"ד ס"ק י"ג ונראה דמ"ש ונתבע כופר בכל היינו שכופר שלא חבלו אבל מודה שנשבע כו' והא דלא מהימן במיגו דלא היה מודה שנשבע ואין זה מיגו ממודה מקצת לכ"ה דהא גם עתה אינו מודה שחבל בו אך ז"א דכיון דמודה שנשבע בב"ד א"כ מודה שכבר נתחייב בב"ד לשלם ע"פ שבועתו כדין נחבל ובודאי הב"ד עשו ע"פ הדין שבאו עדים לפניהם והעידו שחבלו א"כ אף שהוא טוען עתה שלא חבל בו אינו נאמן במיגו דה"ל מיגו במקום עדים כן נלפע"ד ברור (כא) והנה הט"ז והתומים כתבו סבר' חדש' דהא דר"ח קמייתא היינו רק בהעידו שני עדים כאחד אבל ע"י צירוף היינו בעדות מיוחדת ל"ש הא דר"ח דהא הא דר"ח ילפינן לה מפיו וע"א והיינו מה פי' שאינו מחייבו קנס מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו קנס כו' וקנס אינו חייב בעדות מיוחדת דדמי לעדי קידושין כו' ע"ש היטב והקצה"ח הקשה עליהם מש"ס ב"ק והנתה"מ יישב תמיהתו ע"ש וכתבתי בחידושי כי אף אם נימא כמ"ש הקצה"ח דקנס חייב אפי' בעדות מיוחדת מ"מ שפיר כתב הט"ז בדינא דר"ח קמייתא דל"ש בעדות מיוחדת דהא מתחלה יליף לה בק"ו מה פיו שאינו מחייבו קרבן כו' עדים שמחייבין אותו קרבן כו' והיינו כדאמר שם ר"ח כר"מ ס"ל דעדים מחייבין אותו קרבן דמה אם הביאוהו לידי מיתה החמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל וכיון דמיתה אינו חייב בעדות מיוחדת כדילפי' מלא יקום עד אחד באיש א"כ גם קרבן אינו חייב בעדות מיוחדת דדיו לבא מן הדין להיות כנדון וא"כ גם שבועה דאתי מיני' אינו חייב בעדות מיוחדת וזה ברור ואף דבמסקנא יליף לה מגילגול שבועה, דע"א ומפיו מ"מ הדין אינו משתנה כמ"ש התוס' גבי גרושה מינקת ע"ש ודו"ק:

כב ודע דלפמ"ש בש"ס ר"ח כר"מ ס"ל וא"כ לפי דפסק הרמב"ם פ"ג מה' שגגות כחכמים ע"ש א"כ ליתא לק"ו דר' חייא וא"כ אין הלכה כר"ח ואמנם צ"ל דלמסקנא לא הוי טעמא דר"ח מק"ו כלל אלא דיליף במה מצינו מן הצד דע"א ופיו היינו מג"ש דע"א וא"כ היה נסתר מה שכתבתי לעיל לקיים דין הט"ז ואמנם לפמ"ש התוס' דללישנא דרבנן טעמא דנפשייהו קאמרו דאנו מתרצין דיבורי' דמה שאמר מתחלה לא אכלתי היינו מזיד הייתי אתי ר' חייא ככ"ע שפיר הלכה כר' חייא וכתבתי בזה בחידושי ודו"ק

כג בש"ך ס"ק י"ט והביא ראיה מהש"ס שבועות דף ל"ב והנה לפי דעת הראב"ד שהובא בסי' צ"ב סעיף ז' בהג"ה דאם ידע שהוא חשוד כשהתעסק עמו אינו נשבע ונוטל דאל"כ כ"א יעסוק עם החשוד וישבע ויטול ע"ש א"כ ל"ש האי טעמא דמהר"מ כמ"ש שם בסמ"ע ס"ק כ"א וצ"ל הטעם דכיון דהעד מחייבו שבועה שוב אין פוטר את שכנגדו מן השבועה דא"כ הוי קם לממון ואמנם הט"ז שם השיג על הסמ"ע ע"ש וכ"כ הש"ך שם ולכך כתב כאן דברי מהר"מ וז"ב. ומ"ש מהר"ם שם דלכך בנסכא דר"א א"צ לישבע דהעד פוטרו קשה דהא העד אינו מעיד רק שחטף אבל א"י אם שלו חטף איך יפטרנו ויש לפלפל בזה:

והנה בתשובת חוט השני ובתומים כתבו דדוקא בהנך דמדינא נוטלין בלא שבועה רק חז"ל תיקנו שבועה ולכך אם יש לו עד המסייע פוטרו משבועה אבל שכיר ונגזל דמד"ת אף בשבועה לא יטול רק חז"ל תיקנו שיטול בשבועה פשיטא דאין ע"א המסייע פוטרו משבועה דלהוציא ממון לא תיקנו ע"ש. והנה בחשוד כתבו בתוס' בסוגיא דהאי רעיא שני תי' הא דשכנגדו צריך לישבע ולא הוי ככל משואיל"מ דשכנגדו נוטל בלא שבועה והיינו דחשוד מדינא לא הוי משואיל"מ כלל דהוא צווח ואמר אני אשבע רק חז"ל קנסוהו ואמרו דשכנגדו ישבע ויטול ע"ש ולפי תירוץ זה א"ש מה שעמד מדוע בחשוד אין עד המסייע פוטר שכנגדו משבועה כדמוכח בשבועות ל"ב ולפמ"ש א"ש דחשוד אינו בגדר משואיל"מ מד"ת כלל ומדינא אין התובע נוטל כלל ולכך אין עד המסייע פוטר והא דצריך מהר"מ לסברא דלא יעסוק כ"א עמו ויטול ממונו ע"פ עד אחד היינו לתי' הב' בתוס' דמדינא הוי החשוד משואיל"מ רק חז"ל תיקנו שבועה לשכנגדו משום תקנתא דחשוד ובזה שפיר דע"א יפטרנו לולא הטעם דמהר"מ ודו"ק. ובזה א"ש מה שעמדתי לעיל לדעת הראב"ד ל"ש טעמא דמהר"מ וא"כ הדרא ק"ל מדוע לא יפטור הע"א את התובע משבועה ולפמ"ש הנה נכון דהא כתב הסמ"ע סי' צ"ב סק"א דלפי דעת הראב"ד לא יתכן תי' התוס' משום שלא יעסוק כ"א עמו וע"כ כתי' הראשון בתוס' דהחשוד מד"ת לא הוי משואיל"מ כלל רק חז"ל קנסוהו אבל מדינא אין התובע נוטל אפי' בשבועה וא"כ בלא"ה א"ש דאין העד המסייע לתובע פוטר אותו משבועה וזה ברור לע"ד בס"ד:

כד בש"ך ס"ק כ"א באמת הסברא כמ"ש זקני רמ"א ז"ל כמ"ש התומים דמה מיגו יש לו דהא אם יטעון נאנסו יצטרך לישבע ועתה יפטור בלא שבועה ע"ש ולע"ד קשה עוד דהא הקשה מה מיגו היא זו הא נאנסה לא שכיחא ותירץ דנגד זה הוי החזרתי העזה ומהעזה ללא שכיח אמרינן מיגו ע"ש בסמ"ע סי' ק"ח ולפ"ז הכא דיש לו ע"א המסייע לו ואומר שהחזיר מעיז ומעיז כמ"ש הרא"ש בגיטין בסוגיא דשליש א"כ שוב לא הוי מיגו ואפשר דמהר"מ ס"ל דוקא אם שנים מסייעין לה מעיזה כמ"ש שם הרא"ש בגיטין אבל הב"ש הביא כמה פוסקים דאף אם אחד מסייע מעיזה ע"ש וא"כ קשה ואמנם לפמ"ש התומים דעכשיו דאמרו חז"ל דנאמן במיגו דנאנסה ל"ש חזקה שטרך בידי מה בעי והוי החזרתי טענה מעליותא כמו נאנסה דהא י"ל דסמך ע"ז שיטעון נאנסה וא"כ א"ש ודו"ק:

כה והנה דעת בעה"ת דמהיסת אין עד מסייע פוטר וראייתו מהא דב"ב דהאי דאמר לחברי' מה בעית בהא ארעא כו' ואייתי חד סהדא דאכלה שני חזקה כו' ופסק הרמב"ם דצריך לישבע היסת והא העד מסייעו וה"ל למפטר מהיסת וע"כ דמהיסת לא מפטר בע"א ע"ש ובמהרי"ט סי' קנ"א כתב דש"ה דאין העד מעיד דהשדה שלו אלא דאכלה ג"ש ועדיין י"ל דאינה שלו ע"ש ולע"ד יש להוסיף לפ"ד רש"י והנ"י דשני חזקה אינה ראיה ברורה שהשדה שלו אלא תקנתא דרבנן הוא לטובת הלקוחות שאין כל אדם יכול להזהר בשטרו יותר מג"ש ומשום פסידא דלקוחות תיקנו דג"ש הוי חזקה והוא צריך למחויי ואם לא מיחה איהו דאפסיד אנפשיה ע"ש ולכך א"ש דאין העד פוטרו משבועת היסת דאף לפי דברי העד אין ברור שהשדה שלו בודאי אלא דחז"ל תיקנו לטובת הלקוחות וז"ב:

ואמנם בגוף הדין כתבתי בחי' כמ"ש הריטב"א דמשבועת היסת לא מפטר במיגו דהא מדינא פטור רק חז"ל הטילו שבועה עליו ולא עדיף הא מיגו מטענת חזרה עצמה ע"ש בש"ך ס"ק צ"ה וכן י"ל לענין ע"א דהא מיגו כשני עדים ועדיף מע"א ולדעת הרמב"ן וסייעתו אפי' להוציא ממון אמרינין מיגו וא"כ בע"א בודאי די"ל סברא זו ודו"ק:

והנה (כו) והנה מה שכתב הב"י בסימן כ"ח בע"א היודע עדות לגוי דיכול להעיד דהא גם בדיננו ע"א פוטר משבועה והקשו הא העכו"ם חשוד ואין ע"א פוטרו כמו משואיל"מ וע' בתומים ולע"ד לפי התי' בתוספת דבחשוד חז"ל קנסוהו לחשוד ומן הדין פטור והיינו לדעתי כדי שלא יהא חוטא, נשכר. ואמנם בעכו"ם לא ידעתי אם שייך לקנסו וגם לדעת דהראב"ד אם ידע שהוא חשוד אין נשבע ונוטל והכא הא ידע שהוא עכו"ם וצ"ע וכמדומה שכבר כתבתי בזה בחידושי ודו"ק (כז) בש"ך, ס"ק כ"ב מבואר דהולך לשיטתו שם בסי' ע"ב דרק בטענת ספק של המפקיד איכא ש"ש דלא הוי העזה אבל אם המפקיד טוען ברי שנאבד בפשיעה פטור מש"ש ככל כופר הכל דאין אדם מעיז ע"ש וזה פשוט דלרמי בר חמא דס"ל דש"ש צריך הודאה ל"ש זה דהא לא הוי העזה כיון דמודה במקצת וז"פ ואפשר דלרמי בר חמא אינו חייב לישבע ש"ש אלא אם טוען המפקיד ברי אבל אם טוען שמא פטור דאין נשבעין על טענת שמא וכתבתי בזה במ"א ובזה א"ש לשון הרמב"ם והמחבר שכתב ה"ז נשבע מספק אע"פ שאין בעל הפקדון יודע כו' שעמד הש"ך ולפמ"ש א"ש דבא לאפיקי מדעת רמי בר חמא דלרמב"ח אין נשבעין מספק ודו"ק:

כח בש"ך ס"ק למ"ד ואיני כדאי להשיב על דבריו אבל ליישב מה שהקשה על הרי"ף והרא"ש דא"כ גם בהיסת נימא הכי לא אשבע אלא ודאי משמתינין ליה והכא נמי משמתינין ליה כו' לע"ד י"ל דשאני בהיסת דמשמתינן ליה אם אינו רוצה לישבע משום דאיכא חזקה דא"א תובע אא"כ יש לו עליו והוא אינו רוצה לישבע כתקנת חז"ל לכך משמתינין לי' דאל"כ בטלה תקנת חז"ל דלא ירצה לישבע אבל בנשבע ונוטל למה יתקנו חז"ל דיכול להפכה אם אמת כדבריו ישבע ויטול וזה נ"ל כוונת הסמ"ע דכתב דיאמר לו הנתבע כשם שזיכוך חז"ל ליטול בשבועה כו' ואמנם בפוגם וכיוצא בו דמהדין נוטל בלא שבועה רק חז"ל עמסו עליו השבועה להפיס דעתו של הנתבע שפיר י"ל כסברת הש"ך דיכול להפך על הנתבע ול"ש בזה להפיס דעת הנתבע דהא אדרבה בידו לישבע וליפטר ואם אינו רוצה לישבע ישלם וכן ראיתי בקצה"ח שהכריע כן ע"ש.

וכטא ומ"ש הש"ך דאם יש ללוה עד המסייע שפרע השטר דאז צריך המלוה לישבע וליטול והפכה על הנתבע דאין העד פוטרו כיון דהשבועה באה ע"י העד כבר הוכיח התומים מהרא"ש ותוס' דפירשו הך דאי פקח הוא לענין היפוך והא יהי' לו עד מסייע אלא ודאי דבכה"ג אינו פוטר כהש"ך י"ל דבשלמא בחשוד או בנסכא דר"א אם העד יפטרנו משבועה הוי נפיק כולי ממונא אפומא דע"א אבל בכה"ג דהרי הי' יכול לישבע וליטול ואם הפכה איהו דאפסיד אנפשי' וזה דעת מהר"מ מרוטנבורג ודו"ק:

ל ומ"ש המחבר וכן שבועת השותפין כו' הטעם ג"כ דאם נימא דיוכל להפך אז יהי' תקנת חז"ל לבטלה שהרי זה הנתבע ודאי יהפכוה תמיד על התובע והוא א"י לישבע ואז יפטור זה וז"פ. ובזה א"ש הא דכתב הש"ך דבנשבעין ונפטרין בנק"ח מדרבנן בטענת ודאי מהפכין דלא בטלה תקנת חז"ל דיכול התובע לישבע וז"ב וגם לפמ"ש לעיל מסתברא כן דהא אם אינו רוצה לישבע בשבועה דרבנן לא נחתינין לנכסי רק דמשמתינין ליה דאל"כ בטלה תקנת חז"ל כמ"ש דכ"א לא ירצה לי שבע ויפטר אבל אם מהפך לה על התובע ולא מעקר תקנת חז"ל וז"ב. ומ"ש הש"ך דיכול לומר התובע לא בעינין ממך אנקטי חפצא כו' דאעפ"כ ירויח הנתבע בהיפוכו על התובע שאם יאמר התובע לא בעינא ממך אלא היסת אז ישבע בלא נק"ח וז"ב ואמנם הרב קצה"ח כתב בזה דבר נכון ואמת דבכל אלה דהביא הש"ך אין ענין כלל להיפוך דבטוען החזרתי בלא"ה לא גרע משטר חוב דיכול לומר אשתבע לי וכן בשכיר לא גרע מאם יש שני עדים ששכרו דצריך השכיר לישבע וכן בקציצה ע"ש ודפח"ח וש"י.

לא שם בש"ך ס"ק ל"ב מ"ש הש"ך כיון דשבועת השותפין תיקנו לישבע בשמא כו' א"כ ה"ה כו' י"ל דלענין להשביע להשותף שפיר יוכל להשביע בשמא משום דמורה היתרא לנפשי' דבשביל שכר טרחא מותר לו ליקח ממעות השותפות בלא דעת חבירו כמ"ש הסמ"ע בסי' צ"ג אבל שישביע המתעסק לחבירו שהוא חושדו בשמא לא מצי דודאי ח"ב יא הוא חושדו דאל"כ למאי נ"מ יעשה זאת דאם האמת אתו בודאי ישבע ומה יתרון לו להשביע בחנם וז"ב לדעתי ובלא"ה דעת הרמ"ה הביא המחבר בלשון ויש מי שאומר ולא נזכר בשום פוסק אחר ודי שנאמר דהוא רק חרם סתם כמ"ש הב"י ודו"ק וכן פסקתי פ"א בשבתי למשפט בין שני צדדים א והארכתי בזה. (לב) בש"ך ס"ק ל"ה כבר כתבתי בזה במהדורא קמא ואמנם מה דכתב הש"ך דתימה שהוצרך הרמב"ם לכתוב זה בשם רבותיו דאיך יעלה על הדעת כו' הנה לפמ"ש התומים דבכה"ג נחתינן לנכסי' אף בהיסת דהתובע בא מכח ממ"נ אם לא תשבע הריני בא מכח השטר כו' ובאמת הוא דבר חדש וי"ל דזה חידש הרמב"ם בשם רבותיו וצ"ע לדינא ובזה י"ל הא דעמד הש"ך אהא דאמר מאי איכא בין שבועה דאורייתא לדרבנן אמאי לא סמך השאלה אמתני' דכל הנשבעי' ע"ש ולפמ"ש התומים א"ש דשם לא מצי למנקט נחתי' לנכסי דבהא שפיר משכחת לה דנחתינין לנכסי' ודו"ק.

לג והנה התוס' פ' שבועת הדיינים כתבו בשם רב האי ראי' דמהפכין שבועה דאורייתא מהא דאמר ר"פ ואי אמר לי' אשתבע לי דלא פרעתיך ש"ד ומה התם דחייב ממון מדינא מצי למימר אשתבע לי מכ"ש בזה שאינו חייב אלא שבועה דיכול לומר השבע אתה ע"ש ואמנם יש לומר דהתם מצי למימר אשתבע לי להפיס דעתו של נתבע דטוען וצווח פרעתי וכמ"ש הש"ך בסי' נ"ח בשם הראב"ן ע"ש אבל בחייב ש"ד לא שייך להפיס דעתו של נתבע דהא בידו לישבע וליפטר אם האמת אתו וז"ב ואפשר דזה הטעם דהרמב"ם דיכול לומר א"א בתק"ח אלא הריני כשאר התובעים וישבע לי הנתבע היסת והיינו כיון דהברירה ניתן לניתבע שישבע ויפטר שוב ל"ש סברא להפיס דעתו של נתבע דהא בידו לישבע וליפטר וז"ב ובזה יש להבין מ"ש שם התוס' דלהגאוני' דס"ל דיכול לומר השבע את ותיפטר אין ראיה מזה לרב האי גאון ולפום רהיטא לא אבין כוונתם אבל לפמ"ש כוונת' מבוארת דלפ"ז אין ראיה לרב האי גאון דמזה מוכח דהשבוע' הוא רק להפיס וכיון דהברירה ביד הנתבע לישבע וליפטר ל"ש להפיס וכמ"ש וא"כ אין ראיה דאם חייב ש"ד דיכול להפך ודו"ק היטב.

ושוב ראיתי דזקני מהרש"א כתב על דברי התוס' הנ"ל דבש"ד אין לומר דא"כ מה נ"מ להנתבע בהיפוך אבל בשטר לכך יכול לומר אשתבע לי דהא ביד התובע להפוך על הנתבע כו' ע"ש ולא הבינותי היטב סברתו ובספר מעשה חושב פלפל ע"ז ולפמ"ש יש לעמוס בדבריו ז"ל מה שכתבתי למעיין היטב והנה רש"י פסק דש"ד מהפכין וקשה איך פירש הנ"מ לענין היפוך וכבר תמהו בזה ונראה די"ל טעמא דש"ד מהפכין אף דל"ש להפיס דעתו של הנתבע דבידו לישבע וליפטר כמו שכתבתי די"ל שמא הוא מסופק וא"י לישבע ואז ירדו לנכסיו ולכך אומר שישבע שכננדו ואף דהוא משואיל"מ י"ל דמר בר רב אשי ס"ל דמושאיל"מ שכנגדו נשבע כמו חשוד וכשיטת הרבה פוסקים אבל שם גבי כתובה אם היא מסופקת ודאי דא"צ הבעל לישבע כלל דלהוציא ממון ודאי דאם התובע מסופק א"צ הנתבע לישבע וז"ב.

לד בש"ך ס"ק ל"ז לכאורה י"ל אמאי שילם ה"ל להפוך על שכנגדו ואם מיירי שהפכה על שכנגדו ונשבע בנק"ח ונטל ואח"כ נודע לו שהיסת א"צ נק"ח וחוזר הוא ורוצה לישבע א"כ אף שעדיין לא שילם הוי בשיקול הדעת קם דינא כיון שכבר נשבע שכנגדו ולמאי צ"ל ושילם וצריך עיון. (לה) והנה מהר"מ הקשה על רבינו שמחה דלדבריו ה"ל לומר נ"מ זה דבדאורייתא משביעין אף על גנבה ובהיסת לח משביעין ע"ש ואמנם אם נימא דהש"ס קאי גם על הני שבועות המוזכרות במשנה אין זו הוכחה דהש"ס רצה לומר נ"מ דשייכה גם על שבועות המשנה וכמ"ש התומים לענין נק"ח למ"ד דהיסת לא בעי נק"ח וכן קיי"ל וקשה א"כ לימא הש"ס האי נ"מ וכתב התומים די"ל הש"ס רצה לומר נ"מ דשייכה אף בשבועת המשנה ואטו כרוכלא לחשוב וליזל ע"ש ואמנם מהר"מ ז"ל לטעמיה דהוא הוכיח מש"ס זו דהיסת בעי נק"ח וכמו שהוכיח במישור הש"ך דעת מהר"מ בס"ק ל"ח וא"כ לא ס"ל כמ"ש התומים הנ"ל ולכך הקשה שפיר רבינו שמחה מש"ס זו אבל רבינו שמחה י"ל דס"ל דהיסת לא בעי נק"ח וכדקיי"ל וא"כ אין זו הוכחה וז"ב ועוד י"ל דרבנו שמחה ס"ל כל"ב דר"נ רק באיכא דררא דממונא מחייב היסת לכך ולכך קאמר בתבעב גנבת או גזלת דליכא דררא דממונא לא משבעינין ציה ואפי' לל"ק י"ל דדוקא היכא דליכא דררא דממונא אבל עכ"פ ליכא הוכחה להיפך אבל באומר גנבת דאיכא הוכחה להיפך דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקינן לא משבעינן ובזה נדחה ראית מהר"מ מהא דפריך ולחייבו מדרב נחמן ע"ש במרדכי ר"פק דב"מ ולפמ"ש א"ש דהא שם היה דררא דממונא דאתי חרי סהדי דאכל תרתי מינייהו וכמ"ש התוס' ולכך שפיר חיוב היסת אבל בעלמא לא מחייב היסת וז"ב. (לו) וע' סמ"ע שכתב דשמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו והט"ז דחה זה דא"כ כל גזלן לא יפסול משום ספק מ"י כו' ע"ש וי"ל דזה. דעת רבינו שמחה דלכך פטור מהיסת דלפי דברי התובע גזלן ופסול לשבועה ואמנם ע"ז יש תקנה שכנגדו ישבע ויטול אך אנן קיי"ל תקנתא לתקנתא לא עבדינין ואמנם בש"ס דפריך ונחייבי' מדר"נ אכתי ס"ד דעבדינין תקנתא לתקנתא ופריך שפיר ודו"ק ויש לפלפל עוד וקצרתי זה וכתבתי ליישב דעת רבינו שמחה ז"ל ודו"ק:

וע' בסימן א' ס"ג בהג"ה דרק בכופר פקדון דהוי גזילות דשכיח דנין אבל גזלה ממש לא שכיח ואין דנין ע"ש ולפ"ז י"ל דזה טעם רבינו שמחה דכיון דגזלות לא שכיח לא תיקנו היסת על זה דמלתא דל"ש הוא ולא תיקנו משום מלתא דל"ש וז"ב. ובזה לא קשה מהא דפריך ונחייבי' מדר"נ דשם הא מיירי בכופר בפקדון דזה שכיח ושפיר תיקנו וז"ב:

לז והנה התומים הביא ראיה מהתוס' ד"ה ולומר דהביאו מחלוקת אם יכול בעהש"ט דאמר לו הלוה השבע וטול לומר ללוה השבע ותפטר ומה ספק יש הא יכול לומר דל שבועת המשנה ואני תובעך היסת אלא ודאי ס"ל להתוס' דבהיסת א"צ נק"ח וא"כ יש נ"מ ע"ש וי"ל דנ"מ דאם יהפוך עליו ולא ירצה לישבע ירדו לנכסיו ויגבו ממנו לא כן בשבועת היסת אם לא ירצה לישבע לא ירדו לנכסיו וז"ב הן אמת דהתומים בס"ק ט"ז סתר קושית הש"ך על מהרא"י וחידש דבכה"ג שפיר נחתינין לנכסי' אף בהיסת כ"ש מילתא בטעמא והבאתיו לעיל אבל הוא דבר חדש והש"ך לא ס"ל כן וא"כ ראיתו מתוס' אינה ראיה ואמנם מהרא"י דכתב דהתוס' כתבו דהגאונים נחלקו בזה ותמה הש"ך בס"ק ל"ה על מהרא"י דהתוס' לא מיירי אלא אם יוכל להפוך השבועה עצמה ולא לענין לומר א"א בתק"ח והריני כשאר התובעים ע"ש ואמנם מהרא"י שפיר קאמר דקשיא לי' קושית התומים מה ספק יש הא יוכל לומר הריני כשאר התובעים ותירוץ התומים לא ס"ל לומר דס"ל להתוס' דהיסת א"צ נק"ח דהא התוס' בפרק שבועת הדיינים ובפרק השולח בגיטין ס"ל דהיסת ג"כ בעי נק"ח כמו שהוכיח הש"ך אות ל"ח מדבריהם ומזה הוכיח מהרא"י שפיר דס"ל לתוס' דלא יוכל לומר הריני כשאר התובעים וחולקים על הרמב"ם בזה וזה ברור לדעתי וכתבתי בזה הרבה בחידושי גם בעסק ד"ת שנשאלתי בימי חרפי כתבתי בזה תשובה לחכם א' ואינה בידי ודו"ק

לח והנה העיטור הביא ראיה מהא דפריך השתא נמי דליתא לדר"ח נחייבי' מדרב נחמן והא נ"מ לענין נקיטת חפץ אלא ודאי דגם היסת בעי נק"ח ע"ש ובאמת לולא דהעיטור והש"ך הקשו כן לע"ד אין כאן קושיא כלל דאינה נזכר כאן נק"ח הא הש"ס פריך רק על ר"ז שאמר א"א לדר"ח משתבע אשארא משמע דאי ליתא לדר"ח לא משתבע כלל ושפיר פריך הא אפי' ליתא לדר"ח הוא משתבע מדר"נ ומאי ענין נק"ח לזה וזה היה פשוט אצלי אך כיון דהני רבוותא הקשו זאת צריך לקבל קושיתם. והנה הא דאמרינין תקנתא לתקנתא לא עבדינן היינו דמן הדין לא היינו משביעין אדם כלל ע"פ תביעת התובע אם לא שיהי' רגלים לדבר כמו מ"מ או ע"א מעיד אבל בלא"ה לא דהא יש לחוש דאיש בליעל יזיד לתבוע אדם נכבד לדין ולזקקו לשבועה כדי להוציא ממנו איזה סך כמ"ש הט"ז סי' צ"ב ואמנם חז"ל שתו עליו שבועת כ"ה כדי להפיס דעת התובע דעומד וצווח ככרוכיא שזה חייב לו ואמנם עכ"פ לא החמירו עליו לישבע בנק"ח ודי אם החמירו והזקיקוהו לשבועה וזה בעצמו דלא אמרי' שכנגדו נשבע ונוטל דלהפסידו ממון ודאי לא אמרו ודי אם ישבע כשיכול לישבע אבל לא שכנגדו ישבע ויטול ממונו וז"ב ואמנם לס"ד דש"ס דשכנגדו ישבע ויטול דפ"ד דהוא שבועה גמורה גם נק"ח הי' צריך ולמסקנא א"ש ולא קשה קושית העטור וז"ב. ושוב דקדקתי בלשון העיטור דכתב ואי לאו כו' אמינה דשבועה כעין דאורייתא הוא כו' והיינו דאם כעין תורה הוא ודאי בעי נק"ח כמו כל שבועות שבמשנה אף דהם מדרבנן דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ואילו נשבעין ונוטלין מ"מ כעין של תורה תיקנום והוי בנק"ח ואמנם היסת לדעת הסוברין דאינה בנק"ח הוא משום דלאו. כעין תורה תיקנוה והנה למסקנא דתקנתא לתקנתא לא עבדינן ופטרוהו לחשוד לגמרי הרי נגרע ערכה מאותן שבועות שבמשנה ולכך ג"כ נגרע ערכה מהם דאינה בנק"ח כמוהם אבל המקשה דפריך ונחייבי' מדרב נחמן הוא חשב דהיסת הוא שוה לשבועת המשנה ממש (ואפשר דחשב דבימי חכמי המשנה נתקנה כמו שבועות שבמשנה וכדעת רש"י) ולכך סבר דהיא בנק"ח כמוהם ושפיר פריך אבל המתרץ דתירץ תקנתא לתקנתא לא עבדינין דאינה במעלה אחת עם שבועות שבמשנה ממילא גם בנק"ח אינה וא"ש ודו"ק:

לט במחבר סעיף י"ד ובהגהת רמ"א ז"ל בחידושי כתבתי בשם הגאון מהר"א מווילנא מקור לדינים אילו מש"ס ב"מ מסוגיא דהאי רעיא ע"ש דבר נאה ומתקבל (עיין בסוף ספר שנות אלי') ואמנם מוכח מזה דהיסת הוא בלא. נק"ח ע"ש ודו"ק:

ואמנם בתומים כתב בשם המרדכי דדין שכתב רמ"א הוא רק תקנת הגאונים והיינו משום דפסול חשוד לשבועה הוא רק דרבנן כמ"ש המרדכי בשם התוס' ואם כבר נשבע לא תיקנו חז"ל ע"ש ולפ"ז לא יצדק מה שפירש הגאון בש"ס בהא דאמר השתא נמי דליתא לדר"ח נחייבי' מדר"נ ואף דכבר נשבע מ"מ כיון דנודע שהוא חשוד שכנגדו נשבע ונוטל דהא זה רק תקנת הגאונים ובימי חכמי הש"ס לא הי' וע"כ דלא כהמרדכי אלא כהש"ך שהוא מדינא דש"ס ואמנם י"ל דתלוי בהני תירוצי דהתוס' דאם החשוד משואיל"מ מדינא רק חז"ל חשו עליו והטילו שבועה לשכנגדו י"ל כהש"ך דהוא דינא דגמרא דאם נודע שהוא חשוד יחזור וישבע שכנגדו ויטול ואמנם אם החשוד מדינא פטור דהוא אומר אני אשבע רק דחז"ל קנסוהו י"ל כהמרדכי דאם כבר נשבע לא תיקנו חז"ל ולפ"ז י"ל דהמקשה השתא נמי נחייבי' מדר"נ הוי ס"ל דחשוד מדינא הוי משואיל"מ וא"כ עתה דנודע שהוא חשוד יחזור וישבע שכנגדו ויטול והמתרץ השיב לו דר"נ תקנתא הוא ותקנתא לתקנתא ל"ע והיינו דמדינא חשוד פטור לגמרי רק חז"ל קנסוהו וכיון דכבר נשבע תו לא ישבע שכנגדו כמ"ש המרדכי וז"ב וזה י"ל מ"ש התוס' ד"ה ותקנתא ומשואיל"מ לא הוי כדפרישית ודו"ק.

ובזה א"ש קושית התוס' בשבועות דף מ"ו ד"ה ורבנן ע"ש אך שם בדף מ"א איתא בהדיא דהיסת אין כנגדו נשבע ע"ש וא"כ להש"ך יותר א"ש ע"ש ודו"ק.

מ מחבר סעיף ט"ז יש אומרים. י"ל דזה תלוי בשני הדעות בסי' ל"ד סעיף ה' ע"ש ובסמ"ע לפי הכרעת הריב"ש גם כאן נפטר בשבועה הראשונה ע"ש:

מא סעיף ח' ולא הודו לו ואמרו דשבועת היסת אינה לא בשם ולא בכינוי. והנה לפ"ז נדחה ראיית הש"ך בס"ק ל"ח דהיסת צ"ל בנק"ח דאל"כ מה פריך והשתא נמי נחייבי' מדרב נחמן הא נ"מ לענין נק"ח ע"ש ואמנם לדידי' מי ניחא הא נ"מ לענין שם או כינוי דבזה ודאי חלוק שבועת היסת מכל השבועות ולפמ"ש שם ליישב קושית הש"ך גם זה מיושב וצ"ע. (מב) מה שכתבתי לעיל בשם התומים דאנקוטי חפצא הוא מה"ת דילפינן מאליעזר עבד אברהם לכן אם נשבע בלא נק"ח צריך לחזור ולישבע משא"כ בחשוד דפסול לשבועה רק דרבנן אם לא נודע שהוא חשוד ונשבע ואח"כ נודע שהוא חשוד צריך לישבע אח"כ ע"ש שהחזיק דעת המרדכי שהוא רק תקנת הגאונים דלא כש"ך ע"ש הנה הרא"ש כתב דהא דילפינן מאליעזר עבד אברהם לנק"ח זה רק אסמכתא ואין זה מה"ת ובאמת נראה הטעם דמ"ד היסת א"צ נק"ח משום דגם בש"ד האי נק"ח הוא דרבנן ובהיסת הוי תקנתא לתקנתא ובזה א"ש קושית העטור דבס"ד דעבדינין תקנתא לתקנתא שפיר ס"ד דבעי נק"ח ודו"ק

מג בש"ך ס"ק נ"ז ע' תומים והנה מ"ש הש"ך דאדרבה אם תובעת הבעל נאמן כמ"ש הטו"מ בסי' קנ"ד סעיף ז' וצ"ע. אני בעניי לא הבינותי דבשלמא בס"ז דנאמנת משום דאין מעיזה בפני בעלה במלתא דהוא יודע דמשקרה לכך אם תובעת כתובה אינה נאמנת משום דמתאות הממון מעיזה ומעיזה אבל באמרה לא הפלתי או הפלתי ג"פ דנאמנת משום דלא מחזקה נפשה עקרה או מפלת אפי' תובעת כתובה נאמנת ולכך לא הביא זה הטו"מ בסעיף ט"ו ע"ש (מד) בש"ך ס"ק נ"ה ועמ"ש סי' ת"כ סל"ח מזה שהשיג על האגודה והנה הש"ך לשיטתו שכת' בסימן שפ"ח ס"ק נ"א דקנס שקנסו חז"ל אם הודה משלם והשיג על מהרש"ל אבל בש"מ לב"ק דף צ"ח כתב כדברי זקני זקני רש"ל וא"כ פטור משבועת היסת דהא אם יודה יהא פטור כמ"ש הש"ך ס"ק נ"ט ובמ"א הארכתי בזה וכיון דיש ספק בשבועה פטור כמ"ש הש"ך בסימן זה ס"ק יו"ד ע"ש וצ"ע (מה) בש"ך ס"ק נ"ט בסי' פ"ח הארכתי בדברי התוס' אלו וביארתי היטב הסוגיא שם ע"ש ואמנם לפי דעת הראב"ד דאי תפס שיעור ח"נ לא מפקינין מיניה אפשר כיון דבקל יכול לתפוס כמ"ש המ"ע והכ"מ לענין עבד שפיר חיוב ש"ד ואמנם יש לחלק:

מו בש"ך, ס"ק ס"ה הטעם נלע"ד דשבועה דרבנן לא נחתינן לנכסי' ולא הוי תביעת ממון משא"כ ש"ד וז"ב ובזה א"ש דלא אמר בש"ס נ"מ זה דהוא בכלל נחתינן לנכסי' ודו"ק.

מז והנה הקצה"ח בסי' צ"א חקר מדוע לא ישבע ש"ד כיון שע"א מעיד שחייב שבועה של תורה ישבע ש"ד להכחישו לדעת בעה"ת דנשבעין על שטרות דגורם לממון כממון דמי ע"ש דנשאר בצ"ע ואי"ה שם יבואר. והנה לעיל דבת"נ כיון דתפס לא מפקי' מיניה שפיר חייב ש"ד דחילו הודה בקל הי' יכול שכנגדו לתפוס וכמ"ש המ"ע והכ"מ דעדים זוממין חייבים מהאי טעמא ע"ש ובזה הי' נראה לפמ"ש הש"מ בסוגיא דרבה בר נתן דכיון לפטור מדמי שעורין גם מש"ד פטור ע"ש ואמנם למסקנא דאי תפס דמי שעורין ל"מ מיניה לכך ס"ל לר"ג דחייב ש"ד ורבנן פטרי מקרא וע"ש בתוס' דכתבו דגם ר"ג ס"ל דפטור משעורים רק דמחייב ש"ד אבל לפ"ז קשה מנ"ל לרבה ב"נ דרבנן פליגי עם ר"ג בסברא אבל לפמ"ש א"ש דלא פליגי דלכ"ע פטור משעורים רק ר"ג מחייב ש"ד מחמת דאי תפס ל"מ מיני' ודו"ק וע' פ"י ב"מ דף ה' בתוס' ד"ה והודה בשעורים דהקשה מה צריך קרא דפטור מש"ד הא ליכא הודאה במקצת דהא פטור משעורים ולפמ"ש א"ש ודו"ק ואי"ה בסי' פ"ח יבואר (מח) בש"ך ס"ק ס"ח מ"ש הש"ך דמחלת אינו נאמן כמו שהוכחתי בס' ע"ה ס"ק כ' דא"נ אלא במיגו דפרעתי ע"ש ואף דלא דמי דודאי ממון אין אדם מוחל ע"כ מחילה היא טענה גרועה וא"נ אלא במיגו אבל שבועה שפיר י"ל דמחל לו דהא הנתבע אומר שהאמת אתו ומה בצע להתובע שישביעהו בחנם וגם הא יהיה צריך לקבל עליו בחרם שאינו מושביעהו בחנם ולכן דעת הסמ"ע דמחילה הוא נאמן בלא מיגו אך הש"ך לא ס"ל כן וגם בע"ז תמה על הסמ"ע דמה הועילו חז"ל בתקנתן כל אחד יאמר מחלת לי השבועה ולכן דעתם דא"נ לומר מחלת לי השבועה אלא אם יש לו מיגו ולכך במקום שנהגו לישבע בפני השמש דאין לו מיגו אינו נאמן אלא דהש"ך הוסיף דאף בשבועה אינו נאמן ע"ש וע"ז תמה התומים דהא אכתי יש לו מיגו דיוכל לומר אני אשבע שנית וע' קצה"ח מ"ש דחמיר לאינשי שבועת הדיינים משבועת ביטוי ורק באלמנה האמינוה בנדר איסור ע"ש ואף דדבר חכמה דיבר מ"מ לא הבינותי הא בידו לומר פרעתי לך כי לא רציתי לישבע ונאמן כמו בטענת פרעתי בשבועה ואין להאריך (מט) והנה לדעת הסמ"ע דנאמן לומר מחלת לי השבועה ומפשטות לשונו משמע אף בלא שבועה רק דהש"ך כתב דיותר נראה לו דהסמ"ע לא בא לומר אלא דא"צ ראיה לדבריו אבל שבועה צריך ולע"ד מוכרח כן בכוונת הסמ"ע דאל"כ קשה אמאי בש"ד אם אמר נשבעתי צריך לישבע היסת לדעת רב האי והטור והש"ך בס"ק ס"ה ה"ל ליפטר במיגו דמחלת לי אלא די"ל דהסמ"ע לא אמר אלא בשבועת היסת וכמ"ש הש"ך דתקנתא לתקנתא לא עבדינן אבל לא בש"ד גם הסמ"ע לא ס"ל כהש"ך ע"ש בס"ק פ"ה דכתב דהמרדכי ורי"ו לא חילקו ע"ש וא"כ שפיר י"ל דהסמ"ע אף בש"ד ס"ל דנאמן מחלת לי בלא שבועה אבל בט"ז נראה שלא הבין כן ע"ש גם י"ל דמחלת לי הוי מיגו דלא שכיח וצ"ע:

גם מ"ש הש"ך דאם היה מכחיש השמש היה צריך לישבע נגדו ש"ד להכחיש העד צ"ע ממ"ש הש"ך בס"ק נון דהיכא דאם היה מודה לדברי העד לא היה לו עליו רק שבועה אז כשמכחישו א"צ לישבע ש"ד וצ"ע ולהאריך אין פנאי:

נ מה שתמהתי על הש"ך ממ"ש בס"ק נ' י"ל דהש"ך מחלק דדוקא אם העד מעיד לחייבו ממון אז בעינין שיהיה אם הי' מודה לדבריו מחייבו ממון גמור בלי שבועת התובע אבל כשהעד אינו מעיד אלא לחייבו שבועה שפיר חייב ש"ד להכחישו כיון שאם היה מודה לדבריו היה חייב שבועה דאל"כ אף אם היה מודה לדבריו למה ישבע נגדו הא נאמן במיגו דהי' מכחישו וע' ש"ך סי' ע"ה ס"ק מ"ז וס"ק מ"א ותמצא דזה תלוי בשני תירוצי התוס' בפרק ח"ה ובפרק שבועת הדיינים ובתירוץ שכתבו בשם ריב"ם במסקנתם דנגד העד ל"א מיגו ע"ש ונמצא דיש צ"ע בזה ולפי שהענין א עמוק קצרתי:

נא בש"ך ס"ק ע' ור"ל אף דלענין פרעתי יש חילוק בזה לענין שבועה אין חילוק ע"ש הטעם וי"ל דלענין פרעתי י"ל דאשתמוטי קא משתמיט כ"ז שעדיין לא נגמר הדין בהחלט משא"כ לענין שבועה וכן י"ל לשיטת המחבר ודו"ק. והנה אם ביום שהוא אומר שפרע עדיין לא אמרו צא תן לו ועתה כשהוא תובעו כבר אמרו הב"ד צא תן לו זה תלוי בשני הפירושים פירש"י ופי' הרא"ש והטור ודו"ק:

נב בש"ך ס"ק ע"ב ואם רצה התובע נשבע ונוטל כדלקמן סימן צ"ב לכאורה י"ל אמאי נשבע על השאר הא יש לו מיגו דלא היה מודה ואין לומר דאין אדם מעיז לכפור הכל כמו בכל מ"מ דז"א דהא כבר כפר והעיז וצ"ל דהוי מיגו לאפטורי משבועה (ובאמת הרא"ש ס"ל דאמרינין מיגו לאפטורי משבועה ואפשר דלכן כתב הב"י לפרש דאין צריך לישבע על השאר והאי שאינו נפסל היינו דלכך נפטר בשבועה הראשונה והיינו לשיטת הרא"ש ולכך פירש הב"י כן דברי הטור דודאי אזיל בשיטת הרא"ש אביו) ואמנם זה לענין דצריך לישבע אבל עכ"פ אין התובע יכול לומר כיון דהודית בעצמך דחשוד אתה אני נשבע ונוטל דלענין ממון שפיר נאמן במיגו וז"ב לכאורה ודו"ק:

ושוב ראיתי בקצה"ח שהעיר מדברי התוס' קי"ז ע"ש דנאמן במיגו דלא הודה ע"ש רק כתב כיון דנשבע מתחלה בלא נק"ח ע"כ צריך לישבע שנית בנק"ח ע"ש אבל עכ"פ נאמן דאינו חייב לו השאר בשבועה זו במיגו דלא היה מודה אבל בסימן צ"ב סעיף ה' דבא לפטור עצמו בלא שבועה או להפכה על שכנגדו בש"ד אין לו מיגו ולכך אינו נאמן ויוכל התובע לומר כיון שהודית אני אשבע ועמ"ש שם בביאור לשון הרמב"ם ז"ל וכאן אקצר ולכאורה למ"ש התוס' דמדינא ה"ל משואיל"מ רק דחז"ל חשו שלא יעסקו עמו ויטלו ממונו א"כ הכא דהוא אפסיד אנפשי' דהודה שנשבע לשקר ל"ש זה דלא לישבע ולא יצטרך ההודאה (נג) בש"ך ס"ק ה' העלה דלפי מה דקיי"ל דהיסת לא בעי נק"ח א"כ התוקע כפו לחבירו לפרוע לו מה שחייב לו והוא כופר נפטר מהיסת כיון דכבר תקע לו כפו ע"ש ואמנם לפי דמסיק הש"ך בס"ק ל"ח דאם תפס התובע אפי' בעדים במקום דל"ל מיגו דהוה מחייב להחזיר מה שתפס מ"מ כיון דהוא מוחזק יכול לומר קים לי כהנך פוסקים דמחייב היסת בנק"ח ולא אחזיר לך מה שתפסתי עד שתשבע לי בנק"ח וצריך הדיין לפסוק שבועה בנק"ח ע"ש א"כ גם בנידון זה אם תפס התובע צריך הנתבע לישבע בנק"ח ואם לאו לא יחזור לו התובע מה שתפס וז"פ וברור. ואמנם התומים והקצה"ח כיוונו כאחד להשיג על הש"ך וליישב דעת א"ז רמ"א ז"ל דמהר"מ ס"ל אפי' לא בעי נק"ח מ"מ כי היכא דטעי הדיין ואשבע בלא נק"ח צריך לחזור ולישבע אף דשבועה בלא נק"ח שבועה גמורה הוא וחייבין עליה מלקות כו' מ"מ כיון דחמירא להו לאינשי שבועה בנק"ח כו' מכ"ש דת"כ נגד היסת כו' ע"ש ואינו מוכרח די"ל דוקא נק"ח דתחלתו רק לאיים על הנשבע אם טעה הדיין ואשבע בלא נק"ח צריך לחזור ולישבע אבל ת"כ דהוא חשוב בכל דוכתי כשבועה כמ"ש הש"ך א"כ אין צריך לישבע שנית דהא היסת א"צ איום דהא לא בעי נק"ח וז"ב ואמנם הקצה"ח כתב דת"כ הוא כריתות ברית ודוקא להבא ולא לשעבר ודפח"ח ודו"ק

נד בש"ך סימן פ"ז ס"ק ע"ח לכאורה לפמ"ש רמ"א בסעיף כ"ז במקום דנהגו לישבע לפני השמש או העדים צריך להביא ראיה לדבריו א"כ גם כאן צריכין היורשים לברר שנשבע אביהם אך עדיין י"ל שמא מחל לו השבועה כמ"ש הסמ"ע ס"ק פ"ו דטענינן ליתמי ואמנם הש"ך ערער ע"ז ע"ש בס"ק ס"ח דאינו נאמן אפי' בשבועה כיון דל"ל מיגו ע"ש ואפי' לדעת הסמ"ע י"ל דעכ"פ לא שכיח דמחל לו דמסתמא אין אדם מוחל כמ"ש הש"ך ואף דאי טעין מחלת לי נאמן לדעת הסמ"ע מ"מ ליתמי לא טענינן מילתא דל"ש כמ"ש בסי' ק"ח וע' סימן ס"ט סעיף ה' בהג"ה דכתב ומ"מ נהגו בדורות אחרונים כו' ע"ש ודו"ק.

נה בהג"ה סעיף ל"ד נאמן במיגו דהי' יכול לכפור עיין בש"ך סימן צ"ה ס"ק י"ז שכתב בשם הריטב"א דליפטר מהיסת לא מהני מיגו דהיסת תקנתא דרבנן הוא וכיון וכיון דמדינא פטור וחייבוהו רבנן כי אית לי' מיגו נמי חייב היסת דלא מהני מיגו דידיה טפי מטענת חזרה עצמה וזה דעת רבותינו ז"ל אלא דמקצת רבותינו פוטרים בשטרות אף מהיסת עכ"ל ונראה דמסכים הריטב"א דחייב היסת וכן עיקר עכ"ל הש"ך שם וא"כ גם כאן י"ל דחייב היסת ושם כתבתי בזה ותימה שלא העיר הש"ך בזה וע' בסוגיא בהאי רעיא ובחידושי שם דפלפלתי בדברי הריטב"א בזה ודו"ק (נו) והנה הט"ז הקשה על רמ"א ז"ל דכתב דנאמן במיגו דהיה יכול לכפור משמע דאם יש עדים דנתן לו ת"כ אינו נאמן לומר מחלת לי הת"כ ובתשובת רא"ש פסק דנאמן אף דאיכא עדים שנתן לאשתו ת"כ ע"ש ולע"ד יש חילוק בין אם היה הת"כ ליתן דבר דהוא נוגע לממון אמרי' מסתמא לא מחיל אינש כמ"ש הש"ך ס"ק ס"ז אבל שם דהת"כ הי' שלא יצא בלתי רשותה יכול להיות דמחלה לו השבועה ונתנה לו רשות לצאת וז"פ. והנה התומים העלה דבתובע לחשוד ונשבע שיטעון רק אמת והחשוד חייב ש"ד מ"מ צריך התובע לישבע דליטול לא סמכינן על שבועה דלהבא ע"ש דהוכיח זה מפרק שבועת עדות דף ל"ב דאמרינן שם מי יימר דמשתבעית ולוקמי בכה"ג דהתובע נשבע כבר שיטעון רק אמת דתו א"צ לישבע ע"ש ולע"ד אם נימא דמדינא ה"ל החשוד משואיל"מ רק דחז"ל חשו דכ"א יעסוק עמו ויביאהו לידי שבועה ויטול כל ממונו י"ל דאם נשבע התובע שיטעון אמת שוב לא חשו חז"ל דודאי לא ישבע לשקר ולא שכיח שיעשה כן אבל להסוברים דטעמא דחשוד שכנגדו נשבע הוא דקנסוהו חז"ל והאמינו לכשנגדו ליטול בשבועה לפ"ז י"ל דעכ"פ הצריכו חז"ל שבועה גמורה לשעבר ולא סמכו על שבועה להבא דמהדין אף בשבועה לא יטול וז"ב ולפ"ז א"ש קושית התומים דלוקמי בכה"ג ולא בשניהם חשודין דפליגי בה תנאי ואמוראי ע"ש והיינו דפליגי עליה רב ושמואל ופירשו דחזרה שבועה לסיני ע"ש בש"ס דף מ"ז ולפמ"ש א"ש דהא אף כדמוקי לה בשכנגדו חשוד והוא כבר נשבע שיטעון האמת כדהקשה התומים ס"ס לא אתיא כרב ושמואל דהא רב ושמואל ל"ל משואיל"מ ולדידהו ע"כ הטעם דקנסוהו לחשוד שיטול שכנגדו בשבועה ולפ"ז בודאי שבועה גמורה לשעבר בעי' כמו שכתבתי ולא סמכינן על מה שנשבע כבר שיטעון האמת והדק"ל מי יימר דמשתבעית ודו"ק ולפ"ז הך דינא דהתומים צ"ע והארכתי בסוגיא זו במ"א ואקצר בזה:

נז סעיף ל"ה ע' בסמ"ע ובט"ז והט"ז מחלק דאם הקהל תובעין לראובן יכולים להשביע דיד עניים הם משא"כ המפקיד ע"ש ולע"ד להמתיק הדבר שהקהל יכולים לתבוע כיון דעליהם מוטל לפרנס העניים א"כ יש להם הפסד במה שראובן כופר דיצטרכו לתת מכיסם לעניים ההם משא"כ שמעון דאין לו הפסד בכפירת ראובן אלא הטובת הנאה וטו"ה אינה ממון ואפשר זה כוונת הט"ז וע' בהגהת ח"צ.

לנח) סעיף לח בהג"ה אין משביעין היסת במקום דליכא דררא דממונא זה תמוה דאנן פסקי' דאין חילוק כמ"ש בס"א ונראה דזה דבר אחד אין משביעין כשהטענה גרוע והיינו במקום דליכא דררא דממונא דבלא"ה לדעת ר"ת אין משביעין ע' באורים בשם תשובת מיימוני (נט) ע' קצה"ח ס"ק ל"ב שהקשה על היש"ש דכתב דלמ"ד דד"ג דרבנן ל"ש בי' שבועה דאורייתא מהא דכתב הרמב"ם פט"ז מאישות דהבעל חייב ש"ד אף דכתובה לדידי' מדרבנן וקושיא גדולה הוא ואמנם לפי מה דכתבו דהיכא דכתב לה שוב הוי מה"ת א"כ י"ל שם מיירי שהיה לה כתובה ונאבדה וע"ש ועוד הקשה מהא דתובע ליורשין מע"פ והן כופרין דנשבעין ש"ד והא שעבודא לאו דאורייתא וכן מדברי הר"ן בנחבל שתבע כו' ויש לחלק כאשר יראה המעיין ואין להאריך:

ס (השמטה לסימן פ"ז) ע' בש"ך ס"ק ט"ז וע' בש"ך סי' ע"ב ס"ק ס"א שהביא ראיה ממ"ש הרשב"א בתשובה שהביא ב"י מחודש כ"ד ע"ש וע' במשנה למלך פרק ה' מהלכות שאלה שכתב דהרשב"א ס"ל דע"א אינו פוטר אלא משבועה דרבנן ולא משבועה דאורייתא ע"ש ולפ"ז לדידן דקיי"ל דע"א פוטר גם משבועה דאורייתא אין ראיה מתשובת הרשב"א זו ודו"ק וע' קצ"ח סי' פ"ז שהשיג על הש"ך ובחי' כתבתי והנה דעת הרשב"א דהא דמשואיל"מ חייב היינו בדהוי לי' למידע וכן דעת הראב"ד והיינו דבה"ל למידע אמרי' ערומי קא מערים וטוען אינו יודע להנצל מהשבועה כן בררתי במ"א ואמנם ביש לו עד מסייע ליכא למימר דאערומי קא מערים להנצל מהשבועה דהא אי הוי טוען ברי לא הי' צריך לשבע דהעד הי' פוטרו אלא דזה אם בא העד קודם שטוען א"י אבל בא אח"כ ל"ש זה, ובזה א"ש קו' הגאון מהר"ם בתוס' ב"מ ד"ג דהקשה אמאי דכתבו התוס' דמיירי בתבעו בספק ע"פ ע"א והקשה דא"כ לשלם לו ולתבעו אחר הפרעון ויהי' משואיל"מ ומזה אין העד פוטרו ולפמ"ש א"ש דהא הכא מיירי דהיה לו העד המסייע בתחלה כשתבעו ול"ש ערומי קא מערים דהא אי הוי טוען ברי הי' העד פוטרו אח"כ משבועה והוא הכרעה נכונה בדין זה ובפסק ד"ת כתבתי:

סא וי"ל הטעם דהרשב"א דע"א פוטר משבועה דרבנן אבל לא משבועה דאורייתא כמו שכתב בתשובה סי' אלף קנ"ח והיינו דשבועה דאורייתא הוי כמו ממון כמ"ש הרא"ש דאם לא ירצה לישבע יורדין לנכסיו ע' ברא"ש פרק כל הנשבעין סימן ב' ואין ע"א קם לממון אבל שבועה דרבנן דלא נחתינין לנכסיו שפיר קם וז"ב וא"ש ג"כ דלא אמרי' נ"מ זו גבי מאי איכא בין ש"ד לדרבנן דבהאי ע"א אין פוטר ובהאי פוטר ולפמ"ש א"ש דזה בכלל נ"מ דנחתינין דאמרי' שם וז"ב ובזה י"ל הא דהקשה המהר"מ אם ע"א מחייב המוחזק שבועה מכ"ש דפוטר המוחזק ולפמ"ש אין ראיה דלחייב שבועה שפיר אתי דממ"נ אם העד אומר אמת ודאי א"ש דחייב לישבע דהא אפי' ממון חייב ואם אומר שקר הלא יוכל הנתבע לישבע וליפטר אבל ליפטר משבועה שמא אומר שקר והנתבע לא הי' נשבע והוא פטרו ממון וצ"ע והנה רש"י בכתובות דף פ"ז פירש הא דסבר רמב"ח למימר שבועה דאורייתא ונ"מ דלא מצי להפכה ואח"כ גבי הא דאמר ר"פ אי פיקח הוא כו' פירש"י דנ"מ דהיא בנק"ח ע"ש והיינו דבפ"א מעידה שהוא פרועה אין נ"מ לענין היפוך דהא אם תהפך עליו יהי' לו עד מסייע לפטרו וכ"כ המפרשים ואמנם הא דלא פירש"י גם לעיל גבי פוגמת דנ"ל לענין נק"ח ולמה פירש לענין היפוך דזה פלוגתא בש"ס ובפרט דרש"י עצמו סבר כמר בר רב אשי דמפכינן אפי' ש"ד כמ"ש התוס' בשבועות דף מ"א ד"ה ולמר בשם ריב"ן בשם רש"י ואמאי פירש הכא דלא כשיטתי' וכבר עמדו בזה ואמנם נראה דרש"י אזיל בשיטת הרשב"א שהביא המל"מ דע"א פוטר משבועה דרבנן אבל מש"ד אין פוטר ולכך ס"ל דהסוגיא ודאי אזיל אליבא דמיד דבדאורייתא לא מפכינן דאי למ"ד מפכינן א"כ מאי קאמר אי פיקח הוא מייתי לה לידי ש"ד דיהיב לה כתובתה באפי' חד סהדא כו' ונהי דירויח שתצטרך לישבע בנק"ח מ"מ יפסיד יותר דתהפכה עליו והעד לא יוכל לפטר משבועה דאורייתא משא"כ עתה דהיא נשבעת שבועה דרבנן אם תהפוך עליו יכול העד לפטרו ויצא שכרו בהפסדו וע"כ מוכח דסוגיא ס"ל דשבועה דאורייתא לא מפכינן ודו"ק:

ולכאורה י"ל הא דפירש"י בהאי אי פיקח הוא לענין נק"ח ולא לענין היפוך דהא הוא מימרא דר"פ ור"פ הא אמר האי דינא דאי אמר לי אשתבע לי דלא פרעתיך מצי משבע לי' ומזה הוכיח רב האי גאון דש"ד יכול להפך לכך פירש"י משום דבעי נק"ח אבל רמב"ח דסבר דמתני' ש"ד הוא שפיר פירש לענין היפוך דהא בימי המשנה עדיין לא נתקנה שבועת אשתבע לי דלא פרעתיך וליכא ק"ו מזה דש"ד מצי להפך וגם י"ל דרמב"ח לא ס"ל כלל האי דר"פ וס"ל דלא מצי אמר אשתבע לי ודו"ק ולכאורה יש להבין דאיך יוכל לפרש האי אי פיקח הוא לענין דלא יהי' יוכל להפוך עליו דהא בכל דוכתא משמע דזה טיבותא אם ישבע ויפטר מאם ישבע התובע ויטול דהא בכל תביעה בע"פ הנתבע נשבע ונפטר אפי' במ"מ ופ"א ובתביעה בשטר אמרינן דישבע בעהש"ט ויטול והוא גריעותא לנתבע ואיך נחשוב זה לטיבותא דאין האשה יכולה להפוך עליו וישבע ויפטר (אח"כ ראיתי לא"ז מהרש"א ז"ל דכתב ל"ש לו' אי פקח לענין היפוך דאיכא דניחא לי' בהפוך ע"ש) ואמנם די"ל דנ"מ אם הבעל מסופק בפרעון רק דע"פ העד חייבת לישבע דאז גריעותא הוא לדידי' אם תהפוך עליו ואף דכתב הכ"מ דאם הנתבע מסופק אז התובע פטור משבועה עש"ך סי' פ"ד מ"מ נ"מ דבאמת הוא טוען ברי רק בלבו הוא מסופק וטוען ברי כדי להשביעה וז"ב:

והנה הראב"ד הקשה בהא דאמר הש"ס בפסחים אי פיקח הוא מגבי להו ארעא ולגבי מינייהו איך יורה הש"ס לרמאי לעשות שלא כדין דהא דינא דבע"ח בזוזי והוכיח מזה דהיכא דאית לי' פסידא יכול להגבותם בקרקע ע"ש וא"כ א"ש דלא פירש"י בהך אי פיקח הוא לענין הפוכי שבועה דהא כתבתי דהך פקחות הוא רק אם הבעל מסופק בלבו וטוען ברי כדי להשביעה ע"ש וכיון דהוא רמאי ועושה ערמה למה יורהו ר"פ עצה להביאה לידי ש"ד (ומכ"ש אם נימא דהבעל יודע דשקר בפיו) ולכך לא פירש"י לענין היפוך רק לענין אנקוטי חפצא ולאיש אמת הטוען האמת שהוא מסופק ל"ש נ"מ דהא בלא הנ"מ לענין היפוך טו ב לו לעשות כן כדי לחייבה שבועה יהי' דאורייתא או דרבנן דהא עתה היא נוטלת בלא שבועה כיון שהוא מסופק וכמ"ש הכ"מ ז"ב ובפשיטות י"ל לפמ"ש המל"מ בפ"ה משאלה לדעת מהרש"ך דאף למ"ד תובעו בספק ע"פ העד א"י להשביעו מ"מ בשבועת המשנה דמצינו דנשבעין בספק כמו שבועת השותפין נשבעין בספק ע"פ העד ולא כהכ"מ ע"ש א"כ כיון דכתבתי דלענין היפוך ליכא טיבותא אלא אם טוען הבעל שמא איך שייך אי פקח הוא ישלם לה וישביעה אח"כ ע"פ העד הא להשביעה בספק ע"פ העד לא יוכל ודו"ק היטב:

סב והנה התוס' ב"מ דף ד' הקשו כופר הכל מנ"ל דפטור משבועה ואין לומר מדאצטריך ע"א דאצטריך בתובעו בספק ע"פ העד וכבר נודע קושית הגאון מוהר"מ מפרעשבורג ז"ל ולכאורה בלא"ה קשה דאין הוכחה מדאצטריך ע"א דהא אצטריך כגון בנסכא דר' אבא דהעד מעיד שחטף וא"י אם שלו חטף או של התובע דלולא העד היה נשבע ונפטר ככל כ"ה אבל ע"י הע"א הוי משואיל"מ ורציתי לומר דהתוס' ס"ל כדעת מהרש"ך שהביא בקצה"ח דמשואיל"מ הוא חייב מדרבנן ולא מהתורה וא"כ מקשה התוס' דלמאי אצטריך ע"א הכתיב בתורה כדדייקינין הא לשבועה קם ואמנם יותר נראה דקושיתם לרב ושמואל דל"ל משואיל"מ למאי אצטריך ע"א וז"ב ולפ"ז ממילא אזלא קושית הגאון הנ"ל כיון דמשואיל"מ ליתא בתורה וז"ב וכתבתי בזה במ"א ודו"ק.

וראיתי בכנה"ג שכתב דאף למר בר רב אשי מ"מ שבועה שע"י ע"א לא מהפכין ע"ש בשם רדב"ז ויש לומר הטעם דבע"א מהפכין למר רב אשי דהא העד יפטרהו משבועה ול"ל למר בר אשי סברא דה"שך דעד המחייב שבועה אינו פוטר וז"ב. אבל יותר נראה דלכך שבועה ע"י ע"א אין מהפכין דהא יש לתובע מיגו דאי בעי הוי אומר דמסופק והיה תובעו בספק ע"פ העד ואז לא היה יכול להפוך עליו כמ"ש בסעיף י"א וכן שבועת השותפין שבא על הספק אין מהפכין שהרי זה טוען ספק ע"ש וה"ה בזה אין מהפכין וז"ב (ולפ"ז י"ל בהפך דאף רבנן דפליגי על מר בר"א וס"ל דאין מהפכין ש"ד היינו רק בשבועה הבאה ע"י ע"א אבל במ"מ ס"ל דמהפכין אבל זה דוחק). (סג) והנה דעת ר"ש בר חפני דבש"ד אפי' שניהם רוצים לא מהפכינין דכך הקפידה תורה ע"ש בב"י אבל רב אלפס כתב דאם נתרצו שניהם יכולים להפך ע"ש בטור סעיף י"ז (וי"ל דמר בר ר"א לא פליג אלא אם רצו שניהם להפך אבל בלא"ה מודה דאין מהפכינין כן י"ל לדעת רש"י דפסק כמר בר ר"א ואפ"ה כתב בש"ס הנ"מ לענין הפוכי שבועה והיינו דנ"מ אם תהפך עליו השבועה בלא רצונו וז"ב).

ואמנם אם רש"י פסק דלא כמר ר"א י"ל דהא דכתב ונ"מ דלא מפכינן לה והוכיח הש"ך ס"ק ל' דס"ל דנשבעין ונוטלין מהפכינין ודלא כהרי"ף והרמב"ם וסיעתם ולע"ד י"ל דס"ל כהרי"ף וסייעתו והא דכתב דנ"מ דלא מהפכין לה היינו אפי' שניהם רוצים וס"ל כשיטת הגאון ר"ש בר חפני דאפי' שניהם רוצים אין מהפכין בש"ד אבל נשבעין ונוטלין ודאי אם שניהם רוצים מהפכין דהא טעמא דהרי"ף והרמב"ם דמצי הך לומר אנא לא בעינא אשתבועי אי ניחא לך כו' ואי לאו זיל כו' וכ"כ הרמב"ם ע"ש אבל מדעת שניהם שפיר מהפכין וזה ברור ומה מעליא הך שמעתא ליישב בזה מה ששינה רש"י ז"ל את טעמו בהאי דאמר רב פפא. אי פיקח הוא מייתי לה לידי ש"ד ופירש לענין אנקוטי חפצא והוליד מהר"מ מרוטנברג מזה דס"ל עד המסייע פוטר וכבר כתב הש"ך דז"א דעד המחייב שבועה א"י לפטור אבל לפמ"ש א"ש דהא כתבתי לעיל דהנ"מ הוא רק אם שניהם רוצים אבל אם שכנגדו איני רוצה גם בנשבעים ונוטלים א"י להפך כמ"ש הרי"ף והרמב"ם וא"כ לא מצי רש"י לפרש האי אי פיקח הוא לענין הפוכי שבועה דע"כ היינו כששניהם רוצים בהיפוך דבע"כ גם אם תשבע שבועת המשנה לא תוכל להפך וכששניהם רוצים מה שייך לומר אי פיקח הוא דמה טובה תגיע לו אם גם הוא יתרצה להפך השבועה על עצמו ולא יוכל וזה ברור וא"ש דפירש"י מאי איכא בין ש"ד לדרבנן ופירש"י הא דרב נחמן משמע דלשבועת המשנה ליכא האי נפקותא דהפוכי שבועה והיינו דס"ל דנשבעין ונוטלין אין מהפכין וע' בר"ן דעל שבועת המשנה לא בעי מאי ביניהו כו' ע"ש ודו"ק.

ונלע"ד דרב שמואל בר חפני הוכיח מהא דקאמר מאי איכא בין שבועה דאורייתא לדרבנן אפוכי שבועה כו' וס"ל דאכולהי שבועות הנזכרים במשנה קאי כמ"ש הש"ך מדלא אמר מאי איכא בין שבועה דאורייתא לדר"נ ע' בש"ך והוא ס"ל דנשבעין ח"ב ונוטלין לא מהפכינין כהרי"ף והרמב"ם ולפ"ז קשה לו הא בדרבנן נמי אין מהפכין ולכך פירש דהיינו אפי' בנפרצו להפך לא מהפכין בש"ד אבל בשבועות המשנה אם נפרצו להפך מהפכין וזה ברור אבל רב אלפס פירש דהאי מאי איכא בין ש"ד לדרבנן היינו היסת אבל נשבעין ונוטלין אין מהפכין ושפיר מיירי בלא נתרצו שניהן אבל נתרצו שניהם גם בדאורייתא מהפכין וז"ב ומעתה רש"י שפירש מאי איכא בין ש"ד לדרבנן היינו דרב נחמן אבל נשבעין ונוטלין לא מהפכין וכמ"ש ואפ"ה פירש בהאי דרמי בר חמא דנ"מ לאפוכי שבועה היינו אם נתרצו שניהם דבשבועה דאורייתא לא מהפכין כשיטת הגאון ר"ש בר חפני ובדרבנן מהפכינין אפילו נשבעין ונוטלין בנתרצו שניהן וכמ"ש לעיל באר היטב ונתבארו דברי רש"י ז"ל ודברי הגאון ר"ש בר חפני ז"ל על מכונם ושפה אחת לשניהם ודו"ק.

סד (השמטה סעיף ל"ה) ע' מ"ש לעיל ועש"ך סי' ש"נ שהביא תשובת מהר"ם סי' רפ"א שכתב ומיהו רבא גופי' ס"ל דטו"ה אינה ממון ותמה הש"ך דהיכן מצינו דרבא ס"ל טו"ה אינה ממון וע"ש דנדחק לפרש דהא משמע התם דרבא גופי' ס"ל התם דרבי ור"י תרויהו ס"ל דטו"ה אינה ממון ע"ש ובספר דגול מרבבה ובספר קצה"ח השיגו עליו דרבא במסכת ב"מ דף י"א אמר דטו"ה אינה ממון לקנות בחליפין ועל זה כוון מהר"מ ע"ש ואמנם בשיטה מקובצת כתב שם דאפי' למ"ד טו"ה ממון זה בקנין כסף אבל בחליפין ואג"ק דהן קנינים גרועים לא נקנים וראיה מדאמר אינה ממון לקנות בחליפין משמע דאיכא גווני דמקני ע"ש וא"כ יפה כתב הש"ך דהיכן מצא מהר"ם דרבא ס"ל דטו"ה אינה ממון כלל וז"ב.

ובחיבורי לרמב"ם פ"ב מ"ה גנבה ה"ד כתבתי וזה לשוני הנה רבינו סותר דבריו דכאן נראה דס"ל טו"ה ממון וכרבי ובהלכה ה' פסק דגנב תרומה מבית בעלים פטור דטו"ה אינו ממון וצ"ל דהא דחייב הכא היינו דקנסוהו רבנן לגנב דישלם ט"ה דתרומה ולפ"ז י"ל דקנסוהו לגנב היינו בקרן אבל לא בכפל ודו"ה כמו דמצינו דנמכר בגנבתו בקרן אבל לא בכפלו וא"ש דברי רבינו דסתם וכתב משלם לו דמי טבלו ולא כתב דמי כפלו והראב"ד השיג עליו וכתב משלם דמי כפל טבלו ולפמ"ש א"ש וז"ב.

וע"ש בש"ס נדרים דף פ"ה דריב"ח ס"ל קנסוהו לבעה"ב וע"ש ברש"י ורא"ש דהקשו כיון דט"ה אינו ממון מה צורך לומר דקנסוהו לבעה"ב ולפמ"ש י"ל דפלוגתייהו לענין קרן וכפל ובקרן שייך לומר דקנסוהו לגנב ולא לבעלים דא"כ יהא חוטא נשכר אבל בכפל ודו"ה ראוי לקנסו לבעה"ב שלא ירויח ולכן רבי ס"ל דקנסוהו לגנב אפי' לשלם כפל וריב"ח ס"ל דקנסוהו לבעה"ב אף לקרן ולשיטת רבינו יש לפרש בענין אחר ואין להאריך עד כאן לשוני שם ועוד כתבתי בזה בחידושי לנדרים ולה' נדרים ברמב"ם והנה דעת הר"ן דאפי' טו"ה ממון מ"מ א"צ לשלם לו אלא דמי טובת הנאה שבתרומה אבל מהרמב"ם נראה שצריך לשלם כל דמי התרומה ולפ"ז י"ל דה"ק דכ"ע טו"ה ממון רק רבי סבר דקנסוהו לגנב וצריך לשלם כל דמי התרומה שבה ור"י סבר דקנסוהו לבעה"ב וא"צ לשלם אפי' דמי טו"ה שבה ולפ"ז י"ל דהרמב"ם פסק כרבי ולכך ס"ל דמשלם כל דמי טבלו. וע' נדרים דף פ"ה מה דמשני רבי סבר קנסוהו רבנן לגנב וכבר כתבתי די"ל דה"ק דכ"ע טו"ה ממון כו' וכן ראיתי להרא"ש שם דפירש כן ואמנם הר"ן פירש דשינויא קאי בין למ"ד ט"ה ממון בין למ"ד אינה ממון ע"ש ואמנם לפמ"ש דכ"ע טו"ה ממון א"ש דנטה רבא מזה דרבא לטעמי' דס"ל בב"מ דף י"א דטו"ה אינה ממון ולכך משני דמתני' דנדרים נמי טו"ה אינה ממון רק בנדרים אפי' ויתור אסור וברישא אפי' ויתור לא הוי דהא אפקרי' ואין לו בה טו"ה כלל ובזה לא קשה קושית הר"ן ליחוש דילמא ישאל על נדרו ויאסרו בה הכהנים למפרע ז"א דכיון דבשעת נתינה לא הוי ויתור דהא היא הפקר אפילו ישאל אח"כ לא הוי ויתור למפרע דבאותה שעה לא ויתר כלל משא"כ אם הי' טו"ה ממון אז היתה ממון למפרע ודו"ק והנה מלשון רבי משלם לו דמי טבלו מבואר דרק דמי קרן משלם ולא דמי הכפל וכנראה מסתימת רבינו ולא כהראב"ד דמשלם כפל והטעם נראה דהא באמת טו"ה אינו ממון רק דקנסוה לגנב והא דלא קנסוה לבע"ה היינו דהבעה"ב אינו מרויח בזה דהא ודאי חייב ליתן לכהן דמי התרומה כאילו לא היה נגנב ולמה יקנסו אותו הלא הקנס יהיה לכהן דלא יטול דמי תרומה אבל כפל דזה לא יהיה צריך ליתן לכהן רק דמי תרומה כאילו לא היה נגנב א"צ לשלם דלמה ירויח הבעה"ב הא גם בו שייך קנס וז"ב ואמנם הראב"ד י"ל דס"ל טו"ה ממון ושפיר משלם הכפל הכפל דהא ממון גמור גנב וז"ב.

ובזה יש לפרש הא דמשני בקידושין דף נ"ח הכא בדשמואל קא מפלגי היינו דרבי ל"ל דשמואל ולכך צריך הגנב לשלם דמי טבלו ואי דלמה יקנסו לגנב ולא לבעה"ב ז"א דהא הבעה"ב לא ירויח כלל דהא צריך ליתן דמי תרומה להכהן וכאילו לא נמב ממנו וריב"ח ס"ל דשמואל וא"כ הבעה"ב יפטור עצמו בחטה אחת ולמה ירויח ודמי להא דב"ק דא"ל גנב פטרית נפשך נשבע ונוטל ותפס בשה ודו"ק.

סה נסתפקתי התובע ולא רצה לישבע אי מפקינין מיני' חשוד שכנגדו וי"ל דזה תלוי אם הטעם דהתובע נשבע ונוטל הוא תקנתא דחשוד שלא יהא כ"א מחייב את החשוד שבועה ויוציא ממנו ממון לפ"ז י"ל אם תפס ולא רצה לישבע לא מפקינין מיני' דזה חששה רחוקה דיחייבו שבועה ויתפוס ממנו דתפיסה לא שכיחא אבל אם החשוד פטור מדינא רק חז"ל קנסוהו שישבע התובע ויטול מסתברא דתפיסה לא מהני ומה שהביא התומים ראיה משניהם חשודים אינה ראיה לפ"ז ואקצר:

סו הנה כתב הרמב"ם והמחבר אחריו דכל מי שנתחייב שבועה בין דאורייתא בין דרבנן אפי' היסת יש לו להחרים סתם קודם שישבע על כל מי שטוען עליו דבר שאינו חייב כדי להשביעו חנם ויענה המשביעו אמן ע"ש וראיתי בפסקי רקנט"י סימן ר"פ שהעתיק זה בשם הרמב"ם וסיים ותקנה טובה היא שלא להוציא שם שמים לבטלה ע"ש ובזה נ"ל ליישב תמיהת הסמ"ע מסימן פ"ב דא"צ לענות אמן דכאן שאני דחוששין שלא להוציא שם שמים לבטלה לכך מחמירין משא"כ התם וז"ב אבל זה תמיה לי דהרמב"ם לשיטתי' דס"ל דשבועת היסת הוא בשם או בכינוי אבל לדעת הפוסקים כולם וכן קיי"ל דאינה לא בשם ולא בכינוי רק בשבועה או בארור כמ"ש בסי' פ"ז סעיף ח"י ל"ש טעם זה ולמה צריך לדידן (חדר ז) חידושים בחו"מ סי' צ"ב (א) (סי' צ"ב) סעיף ז' הנה בפלוגתא דר"מ ור' יוסי י"ל דר"מ ס"ל דחשוד שכנגדו נשבע ונטל הוא משום דמה"ת החשוד חייב לשלם גם בלי שבועת התובע משום דה"ל משויל"מ רק דחז"ל חשו שלא יביאוהו הכל לידי שבועה ויטלו כל ממונו לכך הטילו שבועה על התובע וכמ"ש התוס' במס' ב"מ דף ה' ע"א ד"ה שכנגדו בתירוצם הראשון ולכך כשאין התובע יכול לישבע לא תיקנו ונוטל בלא שבועה דחזרה שבועה למחויב לה מן התורה וכמ"ש הר"ן אבל ר' יוסי ס"ל דחשוד לא הוי משואיל"מ דהא ברצונו היה נשבע וכמ"ש תוס' שם בב"מ בתירוץ ב' דק דחז"ל קנסוהו לחשוד ואמרו שכנגדו נשבע ונוטל וכאן ששניהם חשודין ל"ש לקנוס את זה יותר מזה ולכך יחלוקו וז"ב וא"ש הא דעמדו התוס' הא ר"נ פסק כר' יוסי דחולקין והוא סבר כר' אבא דמשואיל"מ ולפמ"ש א"ש דבדרבי אבא לא פליג רק דס"ל כר' יוסי דחשוד מה"ת פטור לגמרי רק דרז"ל קנסוהו ובכה"ג דשניהם חשודים קנסוהו לתרוייהו ואמרו יחלוקו וז"ב ודו"ק.

ונראה דבזה תלוי פלוגתא דהרמב"ם והרמ"ה שהביא המחבר והסמ"ע בסעיף ה' אם היה החשוד שומר דהרמב"ם פוטרו לגמרי שהרי אינו טוענו ודאי שאכלו והיינו דס"ל דחשוד אינו משואיל"מ רק דחז"ל קנסוהו ואמרו שכנגדו נשבע ונוטל ולכך בשומר שאין שכנגדו יוכל לישבע לא תיקנו ופטרו את השומר כדין תורה ואולם הרמ"ה והר' ישעיה ס"ל דהחשוד מדינא ה"ל משואיל"מ רק דחז"ל חסו עליו שלא יקחו כל ממונו לכך הטילו שבועה על התובע אבל במקום דהתובע א"י לישבע לא תיקנו ולכך ס"ל דמשלם בלי שבועת התובע וז"ב ובזה נראה לפרש האי דכתב הרמב"ם לפיכך אם טען בעל הפקדון ואמר בפני שלח בו יד או פשע הרי התובע נשבע ונוטל כתקנת חכמים שעמדו הסמ"ע והאחרונים מאי לפיכך והש"ך פירש לפי שיטתו דהאי לפיכך קאי ארישא שאינו טוען ודאי שאכלו ונהי דהשומר פטור מש"ד שלא שלח בו יד כיון דהתובע טוען ברי מ"מ חייב ש"ד שלא אכלו וא"י לישבע שהוא חשוד לכך שכנגדו נשבע ששלח בו יד כו' והיינו מצד גילגול כמו שביאר הש"ך בסיום דבריו ע"ש והנה מלבד דזה דחוק דהאי לפיכך קאי על הטעם שנתן הרמב"ם שהרי אין זה טוען ברי שאכלו ולח על עיקר הדין אף גם קשה דהא על שבועת גילגול לא אמרינין משואיל"מ כמו שכתב המחבר סי' צ"ד סעיף ב' ע"ש ואם טעם מה שכנגדו נשבע ונוטל הוא מצד שהחשוד הוא משואיל"מ לא שייך זה בשבועת גילגול ואמנם לפמ"ש דהרמב"ם ס"ל דחשוד לא מטעם משואיל"מ הוא דאינו משואיל"מ להחרים סתם וצ"ע והנה מלשון הרמב"ם יש לו להחרים סתם משמע שהוא מחויב לעשות כן והיינו כדי שלא להוציא שם שמים לבטלה ואף שאין הנשבע מבקש ממנו חרם סתם מ"מ מחויבים הב"ד לפסוק כן כדי שלא להוציא שם שמים לבטלה וצ"ע ובזה א"ש הא דכתב העה"ג דעל הגלגולים א"צ לקבל בחרם היינו דאין כאן ש"ש לבטלה דבל"אה הזכיר, ש"ש על עיקר השבועה וזכרון אחר עולה לכאן ולכאן (סז) הט"ז כתב דרש"י דס"ל דכ"ה פטור רק בהלואה ולא בפקדון ס"ל כר"ח בר יוסף דערוב פרשיות כ"כ ובשומרי' לא בעי מ"מ ור"ש דאמר הילך פטור וזה רק בפקדון כפירש"י ע"כ ס"ל דש"ש בעי הודאה וכפירה במקצת ע"ש ולפ"ז לדידן דקיי"ל כר"ח בר יוסף דע"פ כ"כ ובש"ש לא בעי הודאה במקצת לא קיי"ל נמי כר"ש דהילך פטור, אלא כר"ח דהילך חייב וז"ב והנה הרא"ש הביא ראיה דקיי"ל הילך פטור מהש"ס דב"מ דף צ"ח דקאמר רישא בתרתי כו' ומתו תרויהו בפשיעה ואמאי צ"ל דמתו תרוייהו ולא בדקיימא קמן חדא משום דא"כ ה"ל הילך ופטור כדפירש"י וש"מ דהש"ס סבר הילך פטור וקשה דהא בהא אוקמתא לא ס"ל כרמב"ח דהא בתר הכי קאמר ולרמב''ח דאמר ד' שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת ע"ש וכיון דלא ס"ל כרמב"ח ע"כ דס"ל הילך חייב ואמאי קאמר ומתו תרויהו ואמנם ע' בתוס' שם ואין להאריך כאן ואמנם אנן לא קיי"ל כרמב"ח ואעפ"כ קיי"ל דהילך פטור והיינו דלא קיי"ל כרש"י דהילך דוקא בפקדון אלא אפי' במלוה שייך הילך וע' בב"י ודו"ק:

עוד הביא הרא"ש ראיה מפרק השואל דף ק' דפריך בפשיטות ועוד הילך הוא ש"מ דסתמא דש"ס ס"ל הילך פטור ע"ש וקשה דרב ששת מוקי לה התם כר' מאיר דאמר נשבעין על עבדים ופריך ואכתי הילך הוא והא ר"מ ס"ל בסנהדרין דף ו' דין בשלשה ולשיטת רש"י שם ע"כ דס""ל ע"פ כ"כ וא"כ לדידי' הילך חייב וצ"ע:

בחו"מ סי' צ"ב כלל אלא דקנסוהו חז"ל לכן גם אם הוא מחויב שבועה על ידי גלגול קנסוהו שכנגדו ישבע ויטול ולא דמי לשבועת היסת דהוא תקנתא דרבנן ותקנתא לתקנתא לא עבדינין אבל שבועה הבאה על גלגול דאורייתא הוא ושפיר אמרינין שכנגדו ישבע ויטול וזה ברור.

ומעתה א"ש מה שכתב הרמב"ם לפיכך כו' והיינו לפי מה שמבואר מדבריו דחשוד לאו משואיל"מ הוא אלא חז"ל קנסוהו לכך אם טען הבעל פקדון שבפניו שלח יד כו' נשבע ונוטל אף דשבועה זו ע"י גילגול הוא משא"כ אילו היה טעמו משום משואיל"מ לא היה בגלגול דין משואיל"מ ודו"ק כי נכון הוא בס"ד

והנה לכאורה קשה לפ"ד הרמב"ם אמאי ישבע התובע שכנגדו שלח בו יד הא יש לו מיגו דלא היה טוען ברי דאז הי' החשוד חייב לשלם בלא שבועת התובע אך הרמב"ם לשיטתו דס"ל דהשומר פטור כשהמפקיד טוען שמא אבל לדעת הרמ"ה אף כשהמפקיד טוען ברי א"צ לישבע משום דנאמן במיגו דהיה טוען שמא וכאן אין לומר דאין טוען ברצון א"י דנראה כמשקר דז"א דהא כאן לא ה"ל לידע וז"ב ומעתה מפורש ג"כ האי לפיכך ולהורות בא דאם בעל הפקדון טוען ברי צריך לישבע משא"כ לדעת הרמ"ה דנאמן במיגו ודו"ק היטב כי גם זה נכון בס"ד

והנה לפ"ד הראב"ד הובא בהג"הת זקני רמ"א דאם ידע שהוא חשוד לא נשבע ונוטל דאיהו דאפסיד אנפשי' דעסק עם החשוד וביאר התומים ומצא לו און בשיטה מקובצת ב"מ אהא דפריך ותיפוק לי' דה"ל רועה דזה רק בפקדון דאפסיד אנפשי' דמה יעשה אם יטעון החשוד נאנסו ואז יהי' פטור כדעת הרמב"ם דאין המפקיד יכול לישבע אבל לא במלוה ויישב עפ"ז דאין תשובת הרא"ש כלל י"א חולק על הראב"ד ע"ש. ואמנם לדעת הר"מה זה לא יצדק דהא אם יטעון נאנסו יהיה חייב לשלם בלי שבועת המפקיד וא"כ הפירוש שפירש הראב"ד בש"ס דפריך ותיפוק ליה דה"ל רועה (וכתב הש"ך דהוא עיקר ופירושו נכון בש"ס) נשאר מעל ולפ"ז יש להרמב"ם עמוד נכון לישען עליו דלפי שיטתו א"ש דפריך ותיפוק לי' דה"ל רועה על נכון ולפי שיטת הרמ"ה לא יתכן ונצטרך לפרש כפירש"י דאאביי פריך דה"ל להקשות לרבי זירא אם איתא משתבע הא רועה הוא והוא דחוק דהא עדיף להקשות והא גזלן הוא דהוא פסול דאורייתא מלהקשות והא רועה הוא דהוא פסול דרבנן וכבר נדחקו המפרשים ליישב פירש"י ע"ש. ואמנם (ה) ואמנם אחר העיון נראה דאדרבה מסוגיא זו ראיה לדעת הרמ"ה וסייעתו דהנה כבר דקדקו מפרשי הש"ס אהא דפריך ותיפוק לי' דה"ל רועה מדוע נטר עד השתא בתר דמקשה ומפרק כל הני קושיא ופירוקא ולא הקשה כן תיכף בתחלת הסוגיא דאמר רבי זירא אי איתא לדרבי חייא קמייתא משתבע אשארא ה"ל להקשות תיכף אי איתא משתבע הא רועה הוא ונדחקו בזה ע"ש ועתה הסכת ושמע דאדרבה לפ"ד הרמ"ה א"ש ברווחא דהנה הרב קצה"ח הקשה על סברת התומים הנ"ל דרק בפקדון שייך סברת הראב"ד דאם ידע שהוא חשוד אינו נשבע ונוטל דאיהו אפסיד אנפשי' דנתעסק עמו דמה יעשה אם יאמר נאנסה דאז יפטור החשוד כדעת הרמב"ם וכתב הקצה"ח דהא גם במלוה שייך לומר דהוא אפסיד אנפשי' דאם יאמר להד"ם או החזרתי שפטור לגמרי דהא תקנתא לתקנתא לא עבדינין ע"ש ולפ"ז אדרבה כדעת הרמ"ה דבטענת נאנסה חייב לשלם ואעפ"כ פריך שפיר ותיפוק ליה דה"ל רועה וא"כ איהו אפסיד אנפשי' דנהי דאם יאמר הרועה נאנסה יתחייב לשלם כדעת התומים מ"מ אולי יאמר להד"ם או החזרתי ואז יפטור לגמרי דהא תקנתא לתקנתא לא עבדינין וא"כ אינו נשבע ונוטל כמ"ש הראב"ד ודו"ק.

ו ומעתה א"ש דלא הקשה כן בתחלת הסוגיא דעדיין לא ידע דבשבועת רב נחמן אמרינין תקנתא לתקנתא לא עבדינין והוי סבר דגם אי חייב שבועה מדרב נחמן אמרינן שכנגדו נשבע ונוטל לא היה קשה דהא הוא רועה והמפקיד אפסיד אנפשי' דז"א דלא אפסיד נפשי' כלל דממ"נ אם יטעון נאנסה יתחייב לשלם כדעת הרמ"ה ואם יטעון להד"ם או החזרתי ישבע המפקיד ויטול אבל בתר דמסיק דר"נ תקנתא ותקנתא לתקנתא לא עבדינין ופטור החשוד לגמרי שפיר פריך ות"ל דה"ל רועה והמפקיד אפסיד אנפשי' דמה יעשה אם יטעון להד"ם או החזרתי דאז יפטור לגמרי וא"כ אמאי נשבע ונוטל וא"כ אדרבה הסוגיא נהפכה לראיה לדעת הרמ"ה ז"ל וע"ש כי נכון הוא מאוד לע"ד וע' בט"ז סי' ע"ה סעיף י"ב מה שכתב לבאר דברי הטור שם דכתב גם ברי ושמא ברי עדיף והל"ל לכתוב סתם דה"ל משואיל"מ וכתב דטעם משואיל"מ הוא דבלא"ה ה"ל ברי ושמא אלא דלהוציא לא אמרינין ברי ושמא ברי עדיף ואהני הא דחייב שבועה ואינו יכול לישבע דתו ה"ל ברי טובה ואמרי' ברי ושמא ברי עדיף ע"ש אבל כאן דאדרבה השומר טוען ברי והתובע שמא לכך ס"ל להרמב"ם דפטור ולא אמרינין משואיל"מ ודו"ק. (ו) והנה הש"ך הביא ראיה מפירש"י כתובות דף פ"ה דאמר התם אפנה רבא אשכנגדה ופירש"י דאחייבה שבועה ש תבעה אדם ממון ומדהוצרך לפרש כן משמע דלא תימא דמיירי שנתחייבה שבועה על כתובתה משום דא"כ לא הוי אפכה רבא א שכנגדה ע"ש וע' בש"ך סי' פ"ב ס"ק י"ט דכ' דבכתובת אשה כיון דהוא דרבנן אם הוא חשודה אוקמי אדאורייתא וישבע שכנגדה ויפטר וע"ש בט"ז ובט"ז סי' צ"ו ואין להאריך ובאמת לפמ"ש הש"ך לעיל סי' פ"ז ס"ק ל"ה דלשון היפוך היינו להפך השבועה כמו שהוא ע"ש וכאן דכשנגדו ישבע רק היסת ויפטר כמבואר במחבר כאן ובסי' פ"ב סעיף ח' א"כ לא שייך בזה לשון היפוך ולכך פירש"י שהי' אדם תבעה ממון והיא מודה במקצת ונתחייבה ש"ד בנק"ח ושייך שפיר לשון היפוך שכנגדה ישבע כעין דאורייתא בנק"ח ויטול כדין חשודה ואין ראיה מפירש"י וז"ב עוד כתב הש"ך ראיה מדאמרינין אדרב ושמואל הבו דלא לוסיף עלה ואין טעם לחלק בין חשוד למת ועוד דהא מדמה התם בש"ס להדיא חשוד ליורשים מדפריך אר"נ דאמר אי איתא לדרו"ש איתא והא אר"נ גבי חשודים יחלוקו ע"ש ואמנם זה לפי' הר"ן דהקושיא הוא דמוכח דר"נ ס"ל איתא לדרו"ש וע"כ דחשוד לא גרע ממת דאל"כ מה פריך אבל לפירש"י שפיר י"ל דפריך מכח כל שכן ודו"ק היטב.

ח מ"ש הסמ"ע ס"ק ל"א וכי בשופטני עסקינן דפטור בלא שבועה ויאמר להתובע השבע וטול כו' י"ל דנ"מ דיכול לגלגל עליו כל מה שירצה אלא דא"ז רמ"א כתב בסי' צ"ד ס"א בהג"ה דיש מי שכתב דא"י לגלגל עליו דתקנתא לתקנתא לא עבדינין ולשיטתו שפיר כתב הסמ"ע בכוונתו אבל הש"ך והט"ז השיגו שם על התה"ד וס"ל דיכול לגלגל עליו וא"כ שפיר נ"מ כו' ובזה יש לדקדק במ"ש הסמ"ע ס"ק ל"ב דיכול לומר התובע לא אשבע ואטול אלא תקבל עליך כו' ע"ש ובכה"ג שגילגל עליו גלגולים לא יוכל לומר כן כמ"ש בסי' צ"ד סעיף ג' דאומרין לו או השבע על הכל או תן לו כל מה שגלגל עליך ואפי' בטענת ספק דאין חייב לשלם את הגלגולים היינו כשאומר הריני משלם עיקר התביעה אבל כאן שאומר תקבל עליך כו' שפיר חייב לשלם ודו"ק (ט) הנה מהרש"ך ומהר"ש כתבו דמשואיל"מ הוא דרבנן ע"ש וי"ל הטעם כיון דקיי"ל בש"ד ולא רצה לישבע נחתינין לנכסי' לכך אם טוען איני יודע אמרינין מסתמא ידע וטוען איני יודע כדי שלא יתחייב ש"ד ולכך בשבועה דרבנן דלא נחתינין לנכסי' לא אמרי' משואיל"מ דלא גרע מאם אינו רוצה לישבע דלא נחתינין לנכסי' ואף דמנדין אותו מ"מ כשאומר א"י לא שייך לנדותו שישבע דהא אומר איני יודע ולכך דוקא אם ה"ל למידע כדעת הראב"ד דבלא ה"ל למידע ל"ש זה דהא מסתמא אמת דיבר דאינו יודע דמנין ידע וז"ב.

ולפ"ז בחשוד דלא שייך זה דהא טוען ברי ורוצה לישבע לא ה"ל משואיל"מ מדינא אלא דקנסוהו שכנגדו ישבע ויטול ולכך צריך שכנגדו לישבע והוא תירוץ השני בתוס' ב"מ דף ה' ד"ה שכנגדו אבל בתי' ראשון ס"ל דמשואיל"מ דאורייתא מקרא דשבועת ה' וא"כ ה"ה לחשוד דעל התורה ל"ש ליתן טעם אלא גזה"כ הוא דכל שאינו נשבע ישלם לכך כתבו דחו"ל חסו עליו שלא יטלו כל ממונו וז"ב ועמ"ש לקמן

י מ"ש הטור בסעיף י"ג ודמי לקטן ואמאי קטן יותר פשוט ע' סמ"ע ס"ק ל"ו שעמד בזה וכ' דבפרישה כתב טעם לזה ואינו ת"י וי"ל בפשוט דבחשוד דעת הרשב"י במרדכי דהתובע יכול לומר א"א בתק"ח דתיקנו שאשבע אלא רצונו שהחשוד ישבע ומכ"ש דהנתבע יכול לומר לתובע כן רצוני שתשבע לדעת רשב"י אבל בקטן כ"ע ס"ל דא"י להפך עליו ולכך כ' הטור ודמי לקטן וע' בזה ודו"ק.

יא והנה הש"ך בס"ק י' הוכיח מהרי"ף דהביא הסוגיא והקושיא דתיפוק ליה דה"ל רועה ולאיזה צורך העתיק זה דאי משום דמשני דוקא רועה בהמות דידיה פסול אבל דעלמא כשר הא כבר כתבו בפרק זה בורר וע"כ דס"ל כהראב"ד ומפרש כן ע"ש וגם בתשובת הרא"ש נדחק הש"ך ע"ש ולע"ד נראה דסברת הראב"ד יצדק אם החשוד מדינא פטור רק דחז"ל קנסוהו ואמרו שכנגדו יטול בשבועה וע"ז שייך לומר דבגוונא דידע שהוא חשוד ונתעסק עמו לא תיקנו כמ"ש רמ"א דאל"כ כ"א יעסוק עם החשוד וישבע ויטול לכך העמידו על ד"ת דהחשוד פטור לגמרי אבל אם חייב מדינא לשלם דה"ל משואיל"מ רק דחז"ל הטילו שבועה על שכנגדו ל"ש סברת הראב"ד דאיך נימא בשביל חששה זו דכ"א יעסוק עמו פטרוהו לגמרי ממה שחייב מדינא וזה אצלי פשוט ומעתה י"ל דשם בעובדא דהאי רעיא דאמר ר"ז אם איתא לדר"ח קמייתא משתבע אשארא דבזה לא הוי משואינ"מ כמ"ש בשו"ת בשמים ראש דהא זה רק נלמד מגלגול שבועה דע"א כדאיתא בש"ס ובגלגול שבועה לא אמרינין משואיל"מ כמ"ש בסי' ע"ה סעיף ט"ו וא"כ אין שכנגדו נשבע ונוטל רק משום דתקנו חז"ל לקנוס לחשוד ושייך שפיר סברת הראב"ד ופריך שפיר ותיפוק לי' דה"ל רועה אבל בגוונא דשייך משויל"מ לא שייך סברת הראב"ד וא"כ הרי"ף שפיר העתיק קושית הש"ס אבל הרא"ש בתשובה דמיירי דהחשוד מ"מ גמור או ע"א מחייבו שבועה שפיר פסק דאפי' ידע המפקיד או התובע בשעה שנתעסק עמו שהוא חשוד אעפ"כ נשבע ונוטל ואינו חולק על הראב"ד והרי"ף כלל וזה הכרעה נכונה ודו"ק היטב.

תוכן העניינים

בית אל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה