אור ברסלב
בית אל חלק ב (חדר ד) חדושים על הרא"ש הלכות מקוואות מהדו"ב

בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

(חדר ד) חדושים על הרא"ש הלכות מקוואות מהדו"ב

חדושים על הרא"ש ממ"ס נדה

לא) סימן א' ז"ל והכי נמי תניא בת"כ תלמוד לומר אם מעיין מעיין מטהר בכ"ש ומקוה בארבעים סאה ואסמכתא בעלמא הוא דסגי במקוה ברביעית להטביל בו כלים אלא משום דתיקון רבנן מ"ם סאה נקטי' ואפ"ה תני והמעיין בכל שהו עכ"ל והיינו להוכיח דרביעית דמעיין לא בטלי ואמנם לדעת הראב"ד שהביא הרא"ש דאפילו לאדם מטהרין בכל שהו רק שיהא כל גופו עולה בהן שכיר י"ל דהת"כ מיירי לאדם דמדאורייתא בעי ארבעים סאה במקוה ומעיין בכל שהו אלא דר"י לשיטתו דס"ל דכל שהו דמעיין הוא רק לכלים ולא לאדם וע"כ צ"ל דאסמכתא הוא והנה לדעת ר"י דשאובין כשרין מה"ת צ"ל בל"אה דהאי דרשה דת"כ אסמכתא הוא כמ"ש הרא"ש לעיל ומה שהביא ר"י ראיה מפרק חומר בקודש דאפילו מעיון בעי מ"ם סאה לטבילת אדם י"ל דהיינו מדרבנן וע' ברמב"ם פ"ט מה' מקוואות הלכה ח' וע"ש בכ"מ ומה שכתב ברא"ש פרק ד' הוא ט"ס וע' ברמב"ם בפירוש המשנה פ"ד דמקואות משנה ג' דכתב ואם לקח צנור של עץ וחקק בו ואפילו היה קבוע ונראה דט"ס הוא וצ"ל ואפילו קבעו אח"כ כמ"ש הר"ש שם כיון שהיה עליו שם כלי בתלוש ודוקא בחקק בכוונה כמ"ש בש"ע ואם חקקו קטן או חרש תלוי אם מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וצ"ע וע' ברא"ש סימן ז' שהביא המשנה אימתי בזמן שמתערבין עד שלא יגיעו לחצר וכתב דהך משנה כר' אליעזר בן יעקב דתוספתא ושום הוסיף להק' כו' וכן הלכתא דשאובה מטהרת ברבי' ובהמשכה אע"פ שלא נתערבי חוץ למקוה עכ"ל הרא"ש שם ועמ"ש לעיל והר"ש כתב דאין ח"ב כאן חזרה אלא דמשנה דמקואות מיירי שטובלין שם בחצר או בעוקה ע"ש והרמב"ם פירש שנתערבו בחצר היינו שנמשכו בחצר בטרם נפלם למקוה (וע' בש"ע דדוקא שנמשכו ג' טפחים דוקא ע"ג קרקעו אבל אם היו מקלחין לתוך המקוה ולא היו נמשכים כלל אלא עומדים על שפת המקוה צריך לידע שנפלו מ"ם סאה בטרם שנפלו ג' לוגין כו' ע"ש ופירושו נכון ואמנם קשה לי על המשנה דאמאי צריך שנדע שנפלו מ"מ סאה טרם שנפלו ג' לוגין שאובין הלא די אם נדע שנפלו כ"א סאה בטרם שנפלו ג' לוגין שאובין וספק אם נפלו כל מ"ם סאה מקודם דאז ה"ל ספק דרבנן וכשר ואם נאמר דהמשנה לאו דוקא נקט אם ידוע שנפלו מ"ם סאה שוב אין ראיה להר"ש דשאובה דאורייתא מהא דנקט אם ידוע שנפלו מ"ם סאה ולא נקט אם ידוע שלא נפלו כו' ע"ש וצ"ע והנה הרמב"ם הקשה ממשנה זו על גאון מגאוני המערב דשאובה שהמשיכוה כולה כשרה והא במשנה זו מבואר דבעי רוב מים כשרים וכתב על הגאון דטעותו היה שלא נתן לב להבין המשנ' ואני בעניי אמרתי דזה תלוי אם שאובה כולה מדאורייתא פסולה אז י"ל דדוקא אם רוב מים כשרים דאז הוי רק כסול דרבנן ומהני שהמשיכוה להכשירה אבל אם כולה שאובה דהוי כסול דאורייתא לא מהני מה שהמשיכוה אבל אם שאובה כולה רק מדרבנן פסולה שפיר מהני מה שהמשיכוה להכשירה ולפ"ז לפמ"ש דהמשנה דמקואות ס"ל שאובה כולה הוא פסול דאורייתא שפיר תני דבעי רבייה והמשכה אבל הגאון ס"ל שאובה כולה מדרבנן פסילה ולכך פסק דאם המשיכוה כשרה ואין עליו קושיא מהמשנה והנה כי כן הרמב"ם הרמב"ם עצמו ס"ל שאובה כולה היא פסול דרבנן וא"כ יש להמליץ בעד הגאון ז"ל ודו"ק והנה בתוספתא תנא קסטלון המקלח מים בכרכון אם היה ניקב כשפופרת הנוד אינו פוסל את המקוה כו' וברא"ש הביאה ע"ש וער"ש שהביא נוסחא בד"א מן הצד אבל מלמטה פוסל את המקוה ודחה אותה דאדרבא יותר יש להכשיר ניקבה למטה דאינו יכול לקבל מים כלל ע"ש (ואילו ניתן רשות להגיה הייתי מגיה יפה הורית בד"א מלמטה אבל מן הצד אם היה מקבל מים כל שהו מן הנקב ולמטה פוסל את המקוה ור"ל דאם ניקבה למטה בשוליה ודאי אינה יכולה לקבל מים כלל ואפילו ניקבה מן הצד אם אינה יכולה לקבל מן הנקב ולמטה היינו דניקבה סמיך לשוליה אינו פוסל ושוב ראיתי בהגהות הגאון מהר"א ווילנא זלה"ה שהגיה בע"א ע"ש):

והנה בפרק קמא דשבת מייתי פלוגתיהו דר' מאיר ור' יוסי ופסק הרמב"ם פרק ד' הלכה ד' דה' מקואות כר' מאיר דאמר נמנו ורבו ב"ש על ב"ה וכתב הב"י דאע"ג דר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי מ"מ פשטא דסוגיא דפ"ק דשבת בי"ח דבר כר' מאיר אתי דחשיב צינור ולד' יוסי צריך לומר דחשיב בנות כותים ע"ש ואמנם שם בסוף הסוגיא פריך ולר' מאיר תשסרי הוי ומשני דאוכלין ומשקין חדא הוי וא"כ חשיב לרבי מאיר בנות כותים והרמב"ם בפירושו חשיב יין ושמן ובנותיהן בתלתא ולא חשיב בנות כותים וחשיב אוכלין וכלים כחדא ולפ"ז סוגית הש"ס כר' מאיר ולא חשיב בנות כותים וצ"ע וע' ברא"ש סימן ו' ודו"ק ואגב עיוני ראיתי בתוס' שבת הקשו היכא חשיב לר' מאיר בנות כותים נדות מעריסתן בי"ח דבר הא ר' מאיר חייש למיעוטא ובלא"ה טמאות ע"ש ולכאורה הא הן נדות מעריסתן והיינו בקטנותן כפירש"י בריש בנות כותים וה"ל אין בו דעת לישאל וטהורה כמ"ש במשנה פ"ג דטהרות משנה ז' ח' ולכך הוצרך לגזור עליהן וצ"ע

ב סימן ח (א) ע"ש שהביא ראי' דנקב כ"ש בשולי הכלי סגי לטבילה מהאי תוספתא דתניא מעיין היוצא לתלמי כו' עיי"ש ואמנם רבו הדעות דאף בשולי' צריך כששפ"ה ולדעת הני פוסקי' צריך ליישב ראית הרא"ש:

ונראה לפ"ד הרמב"ם דפי' כ"ש היינו דנקב כדי טהרתו א"ש דעת הני פוסקי' והוא עפמ"ש הרא"ש בסי' ט' מעיין שהעבירו ע"ג שוקת כו' והקשה הר"ש כו' ונ"ל דלק"מ כו' עיין בדברי הרא"ש שם:.

והנראה לבאר דבריו דלענין לטבול בתוך השוקת שייכה שפיר סברת הראש דגזרו שמא אתי להטביל בכלי שיש בו מ"ם סאה בלא חיבור ע"ש ונראה דלפ"ד הפוס' דשאובה כולה מותר מה"ת וכמ"ש הרא"ש בריש סי' א' ע"ש א"כ א"ש דגזרינן שמא יטבול בתוך הכלי בלא חיבור ואז יהי' פסול מה"ת וז"ב דבכלי פסול מה"ת אמנם המים שיצאו חוץ לשוקת ל"ש למגזר הכי דהא אפילו יטבול בהו בלא חיבור הלא עיקר פסול שאובה מדרבנן ואמנם כיון דפסלו חז"ל לטבול בכלי עצמה משום שמא יטבול בכלי בלא חיבור דזה פסול לכ"ע מה"ת התוס' והרא"ש שם תו גזרו גם על המים שיצאו חוץ לשוקת אף דבהו הוי גזרה אטו דרבנן מ"מ כיון דגזרו על הכלי עצמה דהוי גזרה אטו דאורייתא תו הוצרכו לגזור אף על המים היוצאין אף דבמים הוי רק גזרה דרבנן כדי שלא יהי זלזול לדרבנן כמ"ש הרדב"ז בתשובה הובא במ"א ובאחרונים בכמה דוכתי ו"ב ודו"ק:

ובזה יבואו דברי הרא"ש שם סי"א על מכונם למתכונתם דו"ק בדבריו ותראה שזה נכון.

ומעתה א"ש ראית הרא"ש נגד הסוברין דבעי כששפ"ה גם בשולי הכלי מהא דתוספתא במעיין היוצא לתלמי הנ"ל דלפי פי' הרמב"ם דכ"ש היינו כדי טהרתו וצ"ל לדעת הפוס' דבעי כששפ"ה ולא סגי בכדי טהרתו דנהי דבטל מתורת כלי מה"ת מ"מ פסלוהו חז"ל דומיא דכלי גללים וכלי אדמה דג"כ אין מקבלין טומאה ואעפ"כ פסלוהו חז"ל למקוה ועשאוהו שאובין וז"ב.

ולפ"ז א"ש דשם הא באמת הוא מחובר למעיין רק דגזרינין שמא יטבול בתוך הכלי בלא חיבורו ויהי' פסול דאורייתא וכמ"ש לעיל ואמנם כשניקב כדי טהרתו דאז ודאי יצא מתורת פסול דאורייתא תו לא גזרינן דהא אף אם יטבול בתוכו בלא חיבור ליכא אלא פסול שאובין דרבנן והוי גזרה לגזרה ודו"ק היטב וזה הכל עפ"י דעת הרמב"ם ז"ל דס"ל שאובה דרבנן וע"פ דעתו ז"ל א"ש פי' המשנה העבירו ע"ג כלים כו' שהביא הרא"ש סי"ט ולפ"ד הרמב"ם א"ש דלענין זוחלין דהוי דאורייתא שפיר גזרי' אטו העבירו על תוך כלי דאז הוי פסול דאורייתא לענין זוחלין אבל לענין שאובין לא גזר ר"י דאפי' יעבירו על תוך כלי יהי' רק אסור דרבנן אבל לא יטבול ע"ג ספסל דבזה שפיר יש לגזור שמא יטבול תוך כלי וזה פסול דאורייתא ודו"ק.

ואמנם זה הכל אם הפסיקו מן המעיין וכדמיירי מתני' לפני זה העבירו ע"ג בריכה והפסיקו ע"ש דאם עדיין מחובר למעיין תו ל"ש לגזור אטו תוך כלי דהא אפי' יטבול תוך כלי ליכא פסול דאורייתא רק גזרה שמא יטבול בכלי בלא חיבור כמ"ש הרא"ש והוי גזרה לגזרה ודו"ק.

שוב ראיתי דהביאו הש"ך והט"ז סעיף י"ב בשם הגהת דרושה דהא מעין שהעבירו ע"ג כלים מיירי שהפסיקו מן המעיין דאל"כ ה"ל דין מעין ע"ש ואין בידי לע"ע היו"ד ולפי מ"ש דבריו נכונים ודו"ק ומדי עיוני בזה מצאתי בתשו' הרא"ש כלל ל"א דבר חדש דהא דהוי' ע"י טהרה בעינין הוא רק למי חטאת ולזבין דמים חיים בעי' אבל לא במקוה ובזה א"ש דכולו שאוב כשר מה"ת והא בעי' הויתו ע"י טהרה ע"ש ועיין בפ"ה מ"ה דמקוואות ואפי' זב וזבה טובל בו ובפי' הרמב"ם והר"ש ודו"ק:

והרב עט"ז כתב הטעם דנשאבו שלא לדעת לא הוי שאובין דהא הגזרה הי' שמא יעשה כל המקוה כך והוי פסול דאורייתא וכשנעשה שלא לדעת ל"ש למגזר כן דהא אפי' שאובה זו נעשית שלא מדעתו ודפח"ח ואמנם לדעת הפוס' דשאובה כולה דרבנן א"א ל"כ דהא הגזרה הי' שמא יטבול בכלי ויש ליישב:

ואמנם ע"פ סברתנו נלע"ד ליישב המשנה במקוואות פרק ב' משנה ז' המניח כלים ע"ג הגג לנגבן כו' וכתבו הרמב"ם והרע"ב דר"י סבר שאובה שהמשיכוה כשרה ופסק כותי' ותמה התוי"ט דסותר למ"ש פ"ז מ"ד דצריך רבי' והמשכה ע"ש ולפמ"ש י"ל דהא קתני כדי לנגבם והוי שלא לדעת ועפי' הרמב"ם והנה התוס' ב"ב כתבו בשם הר"מ מפונטייזא דהמשכה בלא רבי' פסול דרבנן ולפ"ז י"ל דנהי דשלא לדעת בכה"ג פסול דגזרו אטו לדעת מ"מ כאן אף לדעת לא יהיה רק פסול דרבנן דהמשכה מה"ת כשרה ותו לא גזרו ודו"ק. גם ע"פ סברת העט"ז י"ל דהמשכה פסולה דרבנן שמא יעשה בלא המשכה ואמנם כאן דעיקרו שלא לדעת ל"ש לומר כן ודו"ק מ"ש לעיל דמתני' דהעבירו ע"ג כלים מיירי בנפסק וכ"כ הפרישה תמוה דא"כ אמאי פליג ר"י ועט"ז ועש"ך ס"ק למ"ד בשם הרשב"א בתשובה (ב) סי' י הנה ר"ח התיר לטבול בנהרות כל השנה כולה ולא חייש שמא רבו נוטפין על הזוחלין דאסור לטבול בנהרות:

אף דנהר מכיפי' מתברך מ"מ לא עבדינין בה עובדא גזרה משום חרדלית של גשמים דשם כולן נוטפין הן ויאמרו דנוטפין מטהרין בזוחלין דיסברו דנהרות רובן נוטפין הן וטובלין בהן וה"ה חרדלית של גשמים ולא ידעו דנהר מכיפי' מתברך ע"ש ואמנם לפי מה שכתב המרדכי דפסול זוחלין הוא מדרבנן דקרא אך מעין אסמכתא הוא כמו שאובין לדעת ר"י דתרויהו נלמדים מקרא דאך מעין ע"ש ולפי דעת המרדכי לא שייך לגזור אטו חרדלית של גשמים דהוי גזרה לגזרה דחרדלית גופ' פסול מדרבנן ומדאורייתא כשר וא"ש דר"ת התיר לטבול בנהר ולא חייש שמא יטבלו בחרדלית של גשמים דאזיל לטעמיה דס"ל כמו שאובין הוא דרבנן וה"ה פסול זוחלין דמחד קרא נפקא כמ"ש המרדכי ואמנם י"ל דשמואל לטעמי' דס"ל משקי בי מטבחיא דכן לטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש להן משום דס"ל טומאת משקין הוא מן התורה וקרא דאך מעין לגופי' אתי דלא יקבלו טומאה כדאיתא בפ"ק דפסחים ולא למעט שאובין ולכך אמר דנהר' מכיפי' מתברך ולא גזר אטו חרדלית כמ"ש אבל רב לטעמיה דס"ל דכן ממש וקרא למעט שאובין אתי ופסול שאובין דאורייתא וה"ה פסול זוחלין ולכך גזר אטו חרדלית ודו"ק:

וחנה הראב"ד הקשה בספר בעל הנפש אהא דהעיד ר' צדוק על הנוטפין שרבו על הזוחלין דטהור משמע דאם הן מחצה על מחצה דפסול ואבוה דשמואל דעבד לברתי' מקואות דחייש שמא ירבו נוטפין על הזוחלין משמע דמחצה על מחצה כשרין ע"ש ולע"ד י"ל דבאמת מן התורה מחצה על מחצה כשר רק דרבנן גזרו דדוקא רוב זוחלין בעינן דשמא לא יצמצם ויהיו רוב נוטפין ולכך העיד ר' צדוק דדוקא אם רבו הזוחלין על הנוטפין טהור דאם הן מחצה על מחצה פסול מדרבנן אבל אבוה דשמואל דעביד מקואות לבנתי' מחשש שמא ירבו הנוטפים על הזוחלין ויהי' פסול מן התורה אבל משום שיהיה מחצה על מחצה לא חשש דהא בכה"ג כשר מה"ת והוי חשש דרבנן וז"ב. ובזה אתי לי שפיר הא רב ושמואל ס"ל מין במינו לא בטיל ומאי מועיל אם ירבו זוחלין על הנוטפין דיבטלו הנוטפין ברוב הא מין במינו לא בטיל ולפמ"ש א"ש דהא באמת מן התורה אפילו מחצה על מחצה כשר רק דרבנן חששו שמא לא יצמצם ויהיו רובן נוטפין אבל אם רבו זוחלין על הנוטפין כשר דעכ"פ מחצה על מחצה איכא ודו"ק. ועיין בתוי"ט פרק ה' משנה ו' דמקואות שתמה אמאי לא הביא הרא"ש ראיה ממשנה זו דגל שנתלש ובו ארבעים סאה ונפל על האדם ועל הכלים טהורים דצריך מ"ם סאה לאדם אף במעיין וכן קשה על החולקים ע"ש ובאמת בתורת הבית הארוך הביא ראיה זו ממשנה זו בשם ר"ת וע' בד"ה ומשמרת הבית ע"ש ודו"ק:

וע' ברא"ש סימן י"א שהביא פירוש הרמב"ם להמשנה דנוטפין שעשתן זוחלין דפליגי ד' יהודא ור' יוסי אי מותר לסמוך מקל או קנה ע"ש ועפמ"ש י"ל דר' יהודא לטעמיה דס"ל בפסחים דף ט"ו דטומאת משקין דאורייתא וא"כ צריך קרא דאך מעין ובור לגופי' דלא יקבלו טומאה ולא למעוטי שאובין וה"ה זוחלין כמ"ש המרדכי דמחד קרא נפקי וא"כ פסול זוחלין הוא דרבנן ולכך מקל וקנה דהן מקבלין טומיאה רק מדרבנן מותר לסמוך דעל ידן יהיו זוחלין ולא הוי הויתן ע"י טומאה דהוי תרי דרבנן אבל ר' יוסי ס"ל שם דטומאת משקין לאו דאורייתא דהא ר' יוסי בשיטת ר"ע אמרה ולי' לא ס"ל וע"כ קרא דאך מעין לאפוקי שאובין אתי וה"ה זוחלין דפסולין מדאורייתא ולכך לא יסמוך מקל או קנה דהן מקבלין טומאה מדרבנן והוי הויתו ע"י טומאה ודו"ק והרמב"ם פירש אפי' זב וזבה דבעי מים חיים ואגב זב נקט זבה כו' ואמנם לדעת רבותיו של רש"י דזבה בעי מים חיים מדרבנן אתי שפיר דנקט זב וזבה לפירוש הרמב"ם ואולי מזה הוציאו דין זה ודו"ק והנה הרא"ש בסימן א' הביא דעת ר"ת דמדאוריי' שאובה פוסלת והביא ראיה ממשנה פ"ב דמקואות דר' אליעזר אומר רביעית מים בתחלה פוסל המקוה וג' לוגין בסוף אלמא מדמחמיר בתחלה מבסוף ש"מ דבתחלה הם דאורייתא והנה כבר הבאתי סוגיא דפסחים דף ט"ז דזה תלוי אי טומיאת משקין דאורייתא דאז צריך האי קרא דאך בור ומקו' מים לגופי' ואין ראיה לפסול שאובין אבל אם טומאת משקין דרבנן ע"כ האי קרא אתי למעט שאובין והאי יהיה טהור אטמא קאי דיהיה טהור מטומאתו כפי' רש"י שה וא"כ אין ראיה מר' אליעזר דר' אליעזר ס"ל שם בפסחים דף ט"ו אין טומאה למשקין כל עיקר מן התורה וע"כ קרא דאך מעיין לאפוקי שאובין אתי לכך ס"ל דשאובין מדאורייתא פסולין אבל לדידן דקיי"ל טומאת משקין מדאורייתא כמ"ש הרמב"ם בה' אה"ט שפיר י"ל דשאובין מדרבנן אפילו כולו שאוב וכ"פ הרמב"ם באמת ע"ש דרש"י ז"ל בפסחים שם גרס ר' אלעזר וטעמו נראה דהא שם דף ט"ו תניא חבית שנולד. לה ספק טומאה ר' אליעזר אומר כו' ואי סבר ר' אליעזר דטומאת משקין דרבנן ה"ל ספק דרבנן וטהור לגמרי ועתו' שם דיה חבית זה נלע"ד טעם רש"י ואמנם בנדרים דף י"ט משמע דרבי אליעזר גרסינן וע"ש בר"ן דלמסקנא לא קשה כלל דר"א אדר א די"ל דר"א אפילו בספק דרבנן מחמיר ע"ש היטב ותראה דע"כ ר' אליעזר גרסינן וצ"ע על רש"י ז"ל ומ"ש הרא"ש ראיה ממתניתין דשני מקואות כו' טהרותיו תלויות י"ל דחזקת הטמא טמא אך לפ"ד הר"ש הובא במל"מ דכיון דאזיל חזקת טומאה דאורייתא תו לא נתחינין לי' לטומאה דרבנן א"ש אך זה לא מוכרע והנה הרא"ש לא הכריע להלכה כלל ובש"ע סימן ר"א כתב א"ז רמ"א ז"ל בהג"ה דכולו שאוב פסול מן התורה ונרשם טור בשם הרא"ש וע' פני יהושע בפסחים דף ט"ו וכמדומה דבשו"ת מהרי"ט העיר בזה ע"ש. (ג) הנה במקואות פ"ב משנה ז' פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע וער"ן פ"ב דשבועות דגרס רק אם עונת גשמים הוא ופירש דכיון דעונת גשמים היא נידונין כשאובין וכל שכן אם ירדו גשמים ור' יהושע סבר שאובה שהמשיכוה כולה כשרה ור' אליעזר סבר כראב"י דבעי רביה והמשכה ולפמ"ש לעיל אות א' בישוב דברי הגאון ז"ל דהקשה הרמב"ם עליו וחשבו לטועה בדבר משנה ע"ש א"ש דר' אליעזר לטעמיה דס"ל שאובה כולה פסולה מן התורה ולכך לא מהני המשכה לחודי' אלא רביה והמשכה ור' יהושע לטעמיה דס"ל שאובה כולה דרבנן ולכך ס"ל דשאובה דהמשיכוה כשרה ולכך הרי"ף דפסק דשאובה כולה פסולה דרבנן לכך פסק דאם המשיכוה כשרה ודו"ק היטב:

ד סי' ט מעין שהעבירו ע"ג שוקת פסול העבירו ע"ג שפה כל שהו כשר חוצה לו פירוש שמי המעין נופלים לתוך השוקת ומשם נמשכים ויוצאין לחוץ והשוקת הוא כלי ולא שוקת שבסלע פסול ואין מטבילין לא בשוקת ולא במים הנמשכין מתוכו לחוץ והקשה הר"ש למה המים שבשוקת נפסלין הא מחוברין למעין והלא אפילו במעין שריבה עליו מים שאובין מטהר בכל שהו כדתנן פ"ק דמקואות ואפילו בתוך הכלי מותר לטבול כדאמרי' ב"פ חומר בקדש כשיש בפיו כשפופרת הנוד ונראה דלק"מ כיון דהכלי מפסיק בין המעין לבריכה לא מקרי מחוברים ולא דמי למעין שנתן לתוכו שאובים דשם מעין לא בטל מיני' אע"פ שנתן לתוכו שאובין הרבה מידי דהוי אמקוה שיש בו מ' סאה דאינו נפסל אף שנתן לתוכו אלף סאין מים שאובין ומה שכתב דאפילו בכלי עצמו מותר לטבול לא דמי דהתם הכלי עצמו הוא נטבל בתוך המקוה כיון דפי החיצון הוא כשפופרת הנוד אבל כלי המחובר למקוה או למעין אין להטביל בתוכו דילמא אתי להטביל בכלי שיש בו מ' סאה בלא חיבור הילכך אסור לטבול בשוקת ובמים הנמשכין ממנו וכן מי הבריכה נפסלין בשאובה כיון דאסור להטביל בתוך התלמי המחובר למעיין כו' עכ"ל הרא"ש וצריך ביאור לדבריו ונראה דלענין לטבול תוך השוקת שפיר שייך סברת הרא"ש דגזרינין שמא אתי לטבול תוך הכלי שיש בו מ"ם סאה בלא חיבור והיינו לפ"ד הפוסקים דשאובה כולה כשרה מן התורה ומדרבנן פסולה גזרה שמא יטבול בכלי דזה פסול מה"ת כמ"ש התוס' והרא"ש בסימן א' דבור דומיא דמעין שהוא מחובר בקרקע ע"ש וכן הכא גזרינין שמא יטבול בכלי בלא חיבור דזה פסול מן התורה ואמנם המים היוצאין מן השוקת לא שייך לגזור דילמא אתי למטבל בהו בלא חיבור דמה בכך הא שאובה פסול דרבנן וה"ל גזרה לגזרה ואמנם כיון דבשוקת עצמו אסור לטבול דגזרינין אטו דילמא אתי לטבול בכלי עצמו דפסול מן התורה שוב יש לגזור גם לטבול במים שחוץ לשוקת, אף דבהו הוי גזרה אטו דרבנן כדי שלא יזלזלו בדרבנן וכמ"ש הרדב"ז הובא במ"א וכן הסכימו כל האחרונים דאם מידי דאורייתא ודרבנן יחדיו נפגשו אז גם בדרבנן מחמירין שלא יהא זילזול לדרבנן ועפ"ז יבואו דברי הרא"ש מסודרים ומובנים היטב שכתב וכן אסור לטבול בבריכה כיון דאסור להטביל בתלמי המחובר למעיין והיינו כיון דבתלמי דאיכא חשש דאורייתא. אסור לטבול גם בבריכה מחמירין שלא יהא זילזול לדרבנן ודו"ק בדברי הרא"ש ותמצא כמ"ש ומזה היה לכאורה נראה דדעת הרא"ש דשאובה כולה דרבנן דאל"כ למה ליה למימר כיון דבתלמי אסור לטבול הא גם בבריכה עצמה יש גזרה זו שמא יטבול בלא חיבור. ואמנם י"ל דהרא"ש כתב כן ליישב המשנה אליבא דכ"ע דהא לא הכריע בסימן א' כמאן הלכה ודו"ק היטב ובזה י"ל ראית הר"ש שהביא הרא"ש בסימן ח' מהאי תוספתא מעין היוצא לתלמי כו' כיצד הוא עושה נוקבו מעין כו' נגד הסוברים דבעינן כשפופרת הנוד די"ל דטעמא דהי"א דבעי כשפופרת הנוד ולא סגי בנקב כל שהו או בכדי טהרתו ס"ל דנהי דבכדי טהרתו אינו מקבל טומאה מ"מ הוי ככלי גללים וככלי אבנים וכלי אדמה דאינן מקבלין טומאה ואפ"ה פסלוה חז"ל למקוה והוי כמו שאובין וז"ב. ואמנם כאן הוא מחובר למעין רק דגזרינין שמא יטבול תוך כלי בלא חיבור ויהיה פסול מדאורייתא כמ"ש ואמנם אם ניקב מלמטה וכבר יצא מתורת כלי ואין כאן פסול שוב לא גזרינין אטו שמא יטבול בתוך הכלי דאפילו יטבול תוך הכלי יהיה רק פסול שאובין דרבנן והוי גזרה לגזרה ודו"ק היטב:

והנה הבאתי כבר דברי הט"ז ס"ק ל"ח ובאמת התי"ט הקשה אמאי תני ימתין עד שירדו גשמים הא יש תקנה ע"י המשכ' מים שאובים ע"ש והנה לדעת הט"ז א"ש דהמשכה לא מהני הכא ואמנם דברי הט"ז דחוקים דמה"ת נגזור כן ואמנם י"ל דהטעם דמהני רביה והמשכה דמה"ת בטלו השאובים ברוב הכשרים אלא דרבנן גזרו דלא ימלא בכתף דהוי כמבטל איסור לכך בעי ע"י המשכה וז"ב. ואמנם כאן דנשתנו מראיתן ופסולין מן התורה ועיקר כשרותן ע"י שיתערבו בם השאובים ויחזרו למראה כשר ולולא השאובין השאובין היו המים פסולין ואיך נימא דיתבטלו השאובים בהם הרי כל עיקר כשרותן ע"י השאובין וזה כוונת הט"ז אם יהיו השאובין מועטים לא יתבטלו בהם ודו"ק:

ה וע' ברא"ש סימן י"ב בד"ה שאינו כו' דכתב ועוד אני אומר אם הסילון של מתכות מביא את המים כו' וע"ש בר"ש מה שכתב בזה וע"ש ברא"ש סימן י"ג וע' ברמב"ם דפסק דים הגדול אינו מטהר בזוחלין והרע"ב פסק דמטהר והרא"ש סתם ובפסק הרא"ש כתב כל הימים חשיבי מעיין לטהר בזוחלין ע"ש שיש שם ט"ס וכן בש"ע ומשמע אפילו ים הגדול וע' כסף משנה ה' פרה אדומה מה שכתב בזה וי"ל טעם הרמב"ם דלענין ים הגדול ר' מאיר ור' יהודה תרויהו ס"נ דהוי לי' כמקוה והוי רבים לגבי ר' יוסי ולענין שאר ימים הוי ליה ר' יהודא ור' יוסי רבים לגבי ר' מאיר ואתי שפיר פסק הרמב"ם וכה"ג כתב הרא"ש בחולין גבי גלודה ע"ש וע' פי' המשניות:

ו ברא"ש סי' ט' העבירו ע"ג כלים הנה ראיתי בספר אחד בשם קדמון (אח"כ נזכרתי שהרב ב"י כתב כן והוכיח זה מהמרדכי) דהא דמקוה אינו מטהר אלא באשבורן הוא ג"כ אסמכת' כמו שאיבה לדעת ר"י דהא תרויהו נלמדו מקרא דאך מעין ובספר הנ"ל השיג עליו ומ"מ י"ל דפליגי בזה ר' יהודא ור' יוסי דר' יהודא ס"ל דפסול זוחלין הוא אסמכתא ורק דרבנן ולכך ס"ל דהעביר המעין ע"ג כלים הרי הוא כמו שהי' ומטהר' בזוחלין ולא גזר אטו שמא יעבירו על תוך כלי דהוי גזרה לגזרה ור' יוסי ס"ל דזוחלין הוי דאורייתא ולכך גזר אטו העבירו על תוך כלי וז"ב ובזה יש לפרש פלוגתתם במשנה ה' שם דאם סמך הזוחלין במקל דר' יהודא מכשיר דאזיל לטעמיה דס"ל פסול זוחלין הוא דרבנן ולא הוי הויתו ע"י דבר המקבל טומאה דהא מדאוריית' בלא"ה כשר ור' יוסי ס"ל דפסול זוחלין דאורייתא ולכך פוסל וכן לפי פי' הרמב"ם יש לפרש כן.

והנה הטור הביא דעת הרא"ש ז"ל דמותר לסתום נקבי הזחילה בדבר המקבל טומאה והב"ח הקשה מ"ש מנקבי הנביעה שמותר לכ"ע לסתום בדבר המקבל טומאה ותירץ דשם אין כוונתו אלא לסתום ולנגב המקוה שלא יבואו המים שם וכתב הט"ז דאינו מכיר חילוק זה דהא גם כאן אין כוונתו אלא לסתום שלא יזוב המים דרך שם ע"ש ואמנם כוונת זקני הב"ח ז"ל דכאן עכ"פ רוצה בהמים אבל התם הרי חזינין דלא ניחא לי' במים הנובעים וכמ"ש הש"ך ס"ק מ"ו וז"ב.

והנה הרא"ש הביא פי' הרמב"ם והאי אפי' זב וזבה היינו הטובלים הם זב וזבה ולא דהם סומכין המקל והקנה וע"ש בפי' המשניות דנראה דפלוגתתם הוא דמקל הוא פשוטי כלי עץ ומקבל טומאה מד"ס וס"ל לר' יהודא דזה לא הוי מקבל טומאה כיון דמדאורייתא טהור גמור הוא ור' יוסי ס"ל כיון דמדרבנן טמא ה"ל הויתו ע"י מקבל טומאה וז"ב ולפי מ"ש לעיל דר"י ור"י פליגי אי פסול זוחלין דאורייתא או דרבנן א"ש דכל חד לטעמי' והמשכיל יבין ואכמ"ל.

ברא"ש סי' י"א ועוד דתנן בשלהי פ"ה דמקוואות כו' ועוד הגודר בכלים א"א להדק כ"כ כו' והכי איתא בתוספתא כו'. כל זה קשה אך לפי' קמא אבל לפי' בתרא לא ידעתי מה קושיא הא י"ל דנשאר מ"ם סאה אפי' אחר שיצאו הזוחלין שם דאילו המים נובעין כו' (הש"ך ס"ק נ"ה כתב זה בשם הב"י שפירש כן דברי הרא"ש במ"ס מקוואות והוא מבואר כאן בדברי הרא"ש). ועי' יבמות דף פ"ה ע"ב תוס' ד"ה דלא ישקול דהקשו ממתני' דמי גשמים.

והנה לעיל בד"ה הקשו מאי פריך הא מי פירות דאורייתא פסולין ובאמת דקשה גם לדעת הרמב"ם דפירשה במים ממש מ"מ הא כולה שאוב דאורייתא פסול ותירצו דמדאורייתא קמא קמא בטיל ע"ש ולפ"ז א"ש דממתני' דמי גשמים ומי פירות דנתערבו חוץ למקוה על פני החצר ל"ש לומר קמא קמא בטיל ולא קשה משם דהוי דאורייתא בין לשיטת התוס' בין לשיטת הרמב"ם אבל בנתן סאה ונטל סאה שייך שפיר תירוץ התוס' דקמא קמא בטיל וז"ב.

ח ברא"ש סי' י"ד ע' בר"ש שכתב ונתערבו ברוב קודם שידרו למקוה והרע"ב העתיקו והוא סותר למ"ש הרע"ב פ"ד משנה ד' דא"צ דנתערבו ברוב קודם שירדו למקוה וכבר עמד ע"ז בספר משנת חכמים ואמנם לפמ"ש הט"ז לפרש דברי הר"ש דהר"ש רצה לבאר דאפי' ליכא המשכה בגוף דאין כאן ג"ט מ"מ המים דוחין זא"ז ואין מניחין ליכנס רק דבמקום שנוגעים יחד (דהיינו חוץ למקוה) יש קצת תערובות ועל אותו התערובות אמר שבטל ברוב ע"ש ולפ"ז א"ש ואין כאן סתירה. ואמנם גם דברי הט"ז דחוקים דגם במקום שנוגעים זה בזה על מי יקרא שם רוב ובחי' ליו"ד כתבתי בזה. א (ט) ברא"ש סי' י"ח הנה למעלה סי' א' הביא דעת הרמב"ם ז"ל דס"ל אפי' המים שאובין פוסל יותר מרובו וכתב הב"י דטעמו משום מראית עין דיסברו דכולו שאובין ולכאורה מחלפא שיטתייהו דלדעת הרא"ש והר"ש דשאובה כולה מה"ת פסולה שייך לגזור משום מ"ע אבל לדעת הרמב"ם דשאוב' מדרבנן י"ל דל"ש משום מ"ע ואמנם הש"ך ביו"ד סי' פ"ז הוכיח דאפי' בדרבנן שייך משום מ"ע ועמ"ש בח"י לרמב"ם ה' שבת דיש לדחות ראיתו.

עיין ברא"ש סי' י"ט כיצד יעשה ימתין. ע' בט"ז שהקשה הא בלא"ה צריך להמתין דהא ליכא שיעורא. ולא הבינותי דהא נ"מ אם חסר רק סאה (ד"מ) דאז א"צ להמתין רק עד שירדו בו גשמים כמדת סאה אבל מחמת שינוי המראה צריך להמתין שירדו בו כ"כ שיחזור מראיתו וז"ב. והט"ז הוליד מזה דין חדש דלא ימלאנו ע"י המשכה מפני גזרה שמא לא יחזור למראה מים רק ע"י רובו והוא גזרה חדשה שלא נזכרה בשום פוסק וגם לשיטת התוס' בב"ב בשם ר"ש מפונטייזא דשאובה ע"י המשכה הוי רק דרבנן א"כ הוי גזרה לגזרה ואכמ"ל.

והנה בהא דהעידו אנשי מידבא משמו כו' משמע לכאורה דיכולין להביא בידם שלג ולעשות מקוה בתחלה ואף דהוי הייתי ע"י אדם וע' בט"ז ס"ק כ"ז. וצ"ל כאן דבשעה שהובא בידי אדם אינו ראוי למקוה אלא אחר שנימוח וכדעה ב' שהביא זקני רמ"א ז"ל לא הוי הויתו ע"י אדם וצ"ע ודו"ק והנה במהדורא קמא רציתי לומר טעם דמקוה אינה מטהרת אלא באשבורן דבזוחלין אינן מצטרפין יחד לשיעור מקוה שהוא מם סאה רק כשהם נחים יחר וכמו קטפרס דאינו חיבור ולכך מעיין דמטהר בכ"ש מטהר נמי בזוחלין וז"ב ולכאורה יקשה על זה ממתניתין דמעין שרבה עליו מים שאובין שוה למעין לטהר בכ"ש ולמקוה לטהר באשבורן ולפמ"ש הא זה בזה תלוי ואמנם נזכרתי דבנדרים פירש הר"ן ז"ל דדין אחד להם ומקום שמטהר בכ"ש מטהר באשבורן ופירש פי' אחר במשנה דמקומות מקומות יש ע"ש וא"כ הסברא הנ"ל נכונה וא"ש.

ובזה יש ליישב מה שהקשה הרא"ש בסי' י"א על פ' הר"ש וכתב ועוד דטעמא דר' יוסי לא מסתבר ולא דמי להא דמס' פרה כיון דהמקוה כשר ומונע פסולו ע"י דבר טמא ע"ש ולפמ"ש א"ש דהא הא דמטהר בזוחלין הוא מטעם דמטהר בכ"ש ובמקום דצריך מ' סאה לא מטהר בזוחלין דאין המ"ס סאה מחוברין יחד ולא מצטרפין וא"כ ע"י הדבר המקבל טומאה גורס דמחוברין ומצטרפין המ"ס סאה והיינו הוייתו ע"י דבר טמא וזה ברור לע"ד.

ובש"ס ב"ק ס"ז דפריך אהא דתניא צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל ואי אמרת שינוי השם מלתא הוא אפי' קבעו ולבסוף חקקו נמי לפסול ומשני שאני שאובה דמדרבנן הוא ופריך אי הכי אפי' דרישא נמי וע"כ צ"ל דאם הי' שאובה דאורייתא שפיר הי' יכול לחלק בין חקקו ולבסוף קבעו ובין קבעו ולבסוף חקקו ולכן אמר אי הכי וכן פירש בתורת חיים וקשה לשיטת הרמב"ם ור"י דס"ל שאובה כולה דרבנן א"כ בלא"ה קשה ולפמ"ש בת"ח ב"ב ס"ז לפרש האי אי הכא א"ש והנה לפמ"ש בת"ת שם הוי צינור שחקקו ולבסוף קבעו רק גזרה דרבנן שמא יטבול בכלי ובתשו' כתבתי ומדי עיוני שם בב"ק אמרתי ליישב לכאורה קושית התוס' שם ד"ה מעיקרא שהקשו והא תרומה נמי איתא בשאלה והוי שינוי החוזר לברייתו ואמרתי לפי מה שראיתי בתשובת הגאון נודע ביהודא ז"ל דכתב טעם למה תרומה בבא ליד כהן ליתא בשאלה דלכאורה איך נאמן לומר על מה שאסר בנדר שהוא מתחרט להתירו הא יש לו חזקת איסור אלא דכל אדם נאמן על שלו מתורת בעלים כמ"ש הרא"ש בגיטין ואמנם אם כבר בא ליד כהן תי אינו נאמן ע"ש ואני הארכתי בזה במ"א.

והנה לפי המבואר ביו"ד בשם הר"א ממיץ דדוקא המו חזק בכשרות נאמן באיסורין וא"כ גנב וגזלן אינן נאמנים כלל לשאול על הדבר שנדרו ולומר שמתחרטין וא"כ שפיר קאמר התם מעקרא טבלא והשתא תרומה מעקרא חולין והשתא הקדש דהא בדידהו לא מהני שאלה והוא דבר חדש ודו"ק.

והנה הרשב"ם בב"ב פסק כר"א וקשה מהא דנדה ז' דפריך ותו ליכא ע"ש ואם איתא ה"ל למפרך הא איכא האי דדף וצ"ע.

השמטה רפ מ"ש לעיל בשם הרא"ש בתשוב' דהא דהוי' ע"י טהרה בעינין הוא רק לחטאת ולזבין דמים חיים בעינין וע' וע' מה שכתבתי לעיל אהא דהעידו בשם ר' ישמעאל דאמר ולאנשי מידבא צאו והביאו שלג ועשו מקוה בתחלה ודו"ק ואין להאריך עוד והנה מ"ש לעיל דגם לפי' הרמב"ם דפירש הא דיבמות פ"ב במים שאובין קשה הא שאובה כולה דאורייתא ומה פריך ואח"כ זכרתי דהרמב"ם לשיטי' דס"ל דכולה שאובה מדרבנן ושפיר פריך ומזה הוציא דינו ואינך פוסקי' דס"ל כולה שאוב דאורייתא ק פירשו לענין מי פירות ע"ש והנה י"ל פלוגתא דראב"י ורבנן במתני' דמים שאובין ומי גשמים שנתערבו דראב"י ס"ל כולה שאוב דאורייתא ולכך בעי' שנתערבו בחצר תחלה דאל"כ יש לחוש שמא יפלו השאובים בראשונה ולא יועיל מה שיפלו הכשרים אח"כ ורבנן ס"ל דכולה שאוב דרבנן ולא חיישי' ולפ"ז ל"ק מ"ש הפוס' ממתני' דמים שאובים ומי פירות דשם הא ס"ל דשאובין דאורייתא כראב"י ואין קושיא על תרומה דרבנן. (ו) ברא"ש סי' ל"ו ואין לומר דל"ש סרך בתה כו' הנה דברי הרא"ש סותרי' למ"ש הרא"ש בפ' התינוקת דבימי רבא לא פשטה עדיין הומרה דר"ז וע' במע"מ שכתב דלפ"ז אין הוכחה משם דלא משום חומרה דר"ז כו' דדילמא בזמן ההוא כבר פשטה כו' ע"ש ואמנם לפ"ז ודאי דהוכחת ר"ת כאן בתוס' ליתא דהא י"ל בימי רבה עדיין לא נתפשטה ולכך הי' צ"ל משום אבולאי דהא התוס' גרסו רבה. כמ"ש המהרש"א ע"ש ובזה ישר דעת רבנו, משולם ז"ל דלא התיר כלל תרי קולות כמו שהקשה עליו ר"ת דרק חדא קולא הקיל לחוף בע"ש ולטבול בשבת וז"ב.

תוכן העניינים

בית אל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה