בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
חדושים על הרא"ש ממ"ס נדה
(חדר ג') (א) ברא"ש פ"א אות א' הלכך קיי"ל וסתות דרבנן עתוס' דסיימו מיהו נראה דלכתחלה צריכה לבדוק בשעת הוסת וכתב ע"ז הרב תוי"ט ז"ל בספר דברי חמודות וז"ל פי' דבריהם דמשעה שבא הוסת לא תשמש עד שתבדוק דאין לפרש דבשעת הוסת דוקא בעי בדיקה אבל עבר שעת הוסת מותרת אפי' בלא בדיקה וכמ"ש הר"ן בפ"ב דשבועות דדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל היא דנהי דבשעת הוסת בעי בדיקה מ"מ אם עבר הוסת ולא הרגישה טהורה בלא בדיקה דבדברי התוס' אין לפרש כן דא"כ לא ה"ל לכתוב בלשון מיהו נראה דהם לא חידשו הדבר אלא כך הוא דינא דוסתות וכמו שפירש"י בתחלת האיבעי' כו' הלכך נראה דז"ש שצריכה לבדוק בשעת הוסת לא דקדקו בשעת הוסת לומר דהבדיקה הוא דוקא בשעה ההוא אלא תחלת הזמן נקטו דמשעת הוסת ואילך אסורה בלא בדיקה כו' ע"כ דברי הרב ולדעתי דברי התוס' כפשוטן דהא פלוגתא דרב ושמואל הוא אם בדקה אח"כ ומצאה טהורה אם אמרי' דאורח בזמנו בא חזאי ודם נפל לארץ כדפירש"י בד"ה וסתות דאורייתא ע"ש ולפ"ז כתבו התוס' דאף דקיי"ל כרב בהא בדקה ומצאה טהורה טהורה ולא חיישינן דילמא נפל לארץ דוסתות דרבנן מ"מ זה דוקא בדיעבד אבל לכתחלה צריכה לבדוק בשעת הוסת ולא תסמוך ע"ז דתבדוק, אח"כ דדילמא בין כך ובין כך תראה ויפול לארץ דאף דבדיעבד לא חיישינן לזה מ"מ לכתחלה חוששין וזה ברור מאוד לע"ד ומ"ש בס' דברי חמודות שמצא כן בהגמי"י בשם התוס' הנה בתוס' שם לפני זה כתבו ואע"ג דתנן בפ' בנות כותים ברישא דהיתה במחבא הגיע שעת וסתה ולא בדקה טמאה מ"מ נראה דהלכה הוי וסתות דרבנן כדפרישית ועוד דאיכא דמוקי לה התם כר"מ ומפשט דבריהם משמע שדחו הך משנה מהלכה למאי דקיי"ל וסתות דרבנן ואם כדברי הגהמי"י לא היו צריכין לדחות המתני' מהלכה דהא אף דוסתות דרבנן היינו אם בדקה ומצאה טהורה אבל אם לא בדקה טמאה לבעלה ונראה דההגמי"י פי' דברי התוס' בתירוצם ראשון דלא דחו המתני' כלל אלא כתבו דאף דאמת כדברי המתני' דאם לא בדקה כלל טמאה מ"מ הלכה דוסתות דרבנן דאם בדקה ומצאה טהורה אבל מתירוצם השני מבואר דלא קיי"ל כהאי משנה דאתיא כר"מ ועדיין יש לדקדק בתוס' שם דאכתי לאידך אמוראי דלא מוקי לה כר"מ מאי א"ל וצ"ע כעת ולכאורה י"ל הטעם דאם לא בדקה טהורה כשעבר שעת הוסת ולא חיישינן דילמא ראתה מדלא הרגישה דאשה מרגשת בעצמה כדאיתא ריש נדה ולפ"ז לטהרות בעי הרגשה כמ"ש האחרונים וגם לטהרות הא חוששין דילמא ארגשה ולאו אדעתה כדאיתא שם א"כ שפיר אתיא מתני' דמיירי לטהרות ואין כאן מקום להאריך עוד:
(ב) שם אות ג ואימתי הגיע זמנה לראות משהגיע ימי הנעורים פירש"י שהביאה שתי שערות או בת יב"ש ויום א' אע"פ שלא הביא ב"ש ע"ש והרשב"א חולק עליו דאף דאיכא חזקה דרבא מ"מ אם בדקוה ואין בה ב"ש ל"ח שמא שמא נשרו דה"ל ספק דרבנן ע"ש ולע"ד י"ל לפמ"ש רש"י בד"ה אין חוששין דאפי' לא עברה בשוק של טבחים אמרי' עברה ולאו אדעתה כיון דבגופה אין לתלות כל עיקר והיינו דאף דזה רחוק שעברה ולא אדעתה מ"מ זה, רחוק יותר דתראה דם מגופה כיון דקטנה היא ואמנם אם הוא בת יב"ש אף דלא הביאה סימנים דאיכא חזקה דרבא דהיא גדולה ואף דלא סמכי' על חזקה זו בדרבנן להחמיר מ"מ כיון דזה ודאי רחוק הוא דעברה בשוק של טבחים ולאו אדעתה ודאי קרוב יותר לומר דגדולה היא ומגופה חזיא והסי' נשרו (ומכ"ש היכא דליכא למתלי כלל רק דבקטנה לא גזרו והא דאיכא למימר גדולה היא ונשרו ודאי דטמאה) וז"ב ובזה א"ש מה שהקשה בסדרי טהרה על שיטת רש"י מהא דפריך בריש התינוקת מהא דנתן לה רבי ד' לילות מתוך וב"א ע"ש ולפמ"ש א"ש דשם כיון דיש לתלות בדם בתולים ודאי תלינן דזה שכיח יותר מלתלות בגופה כיון דאין לה סימנים וז"ב:
ג פ' בנות כותים סי' א', וכן תנן פ"ח דמקוואות האשה ששמשה וירדה וטבלה כו' עיין בר"ש שם שכתב בשם י"מ הטעם משום חציצה והר"ש כתב דלא נהירא דהא כאן מוכח בהדיא דאם הטבילוה במטה ולא נתהפכה מותרת לאכול בתרומה ולע"ד יש ליישב שיטת הי"מ דבלא"ה יש להבין מה שאמרו ורבא אקרא קאי בפרק יוצא דופן דף מ"ב דלמאי הוצרך לכך ועיין בסדרי טהרה סי' קצ"ו ס"ק ל"ה דעמד בזה ולכן נראה לפמ"ש הריטב"א דהא דאמרי' בית הסתרים אע"ג דלא בעי ביאת מים מ"מ ראוי לביאת מים בעינין זה רק מדרבנן כמ"ש המל"מ בשמו פ"ב מה' מקוואות א"כ א"ש דאמר ורבא אקרא קאי דמדאורייתא לא הוי חציצה כלל וא"ש פי' הי"מ וז"ב. וביתר דברי הרא"ש כתבתי במ"א באריכות ואכ"מ.
שם עוד הביא ראי' מדתניא ר"ש אומר כו' ואינה חוששת שמא תפלוט ש"ז. ע' בתוס' דף מ"א ב' ד"ה פולטת ודו"ק.
(ד) ברא"ש פי' הרואה כתם סי' ז'. שהרי היא יודעת שלא נזדקרה ע' מע"מ בשם הלבוש דהקשה ממ"ש הרשב"א דמסתמא אינה חוששת שמא נזדקרה ע"ש מה שחילק ולע"ד א"ש דשם כשמצאה למעלה מחגור שפיר אינה חוששת שמא נזדקרה דהא כתמים דרבנן אבל כאן דמצאה למטה מהחגור רק שהיא תולה כשם דהכתם למעלה בא מעלמ' כך הכתם דלמטה א"כ כיון דצריך הוכחה להכשיר זה הכתם וא"כ דוקא בידוע שלא נזדקרה דאל"כ ליכא הוכחה וז"ב ואולי גם הלבוש כיון לזה אלא שאני ביארתי יותר.
(ה) פ' האשה סי' ב' א"ל אין תולין. בטור כ' וכ"ש אם השאילתו לטהורה וחזרה ולבשתו שתיהן טמאות. וכ' הש"ך ס"ק נ"ז דרבותא קמ"ל אע"פ שחזרה ולבשתו וה"א כיון דהחלוק אצל הראשונה לא תטמא השני' ע"ש ובסדרי טהרה הקשה הא גם בנמצא אצל השני' יש רבותא זו ע"ש ולע"ד י"ל ע"פ מ"ש התוס' דלהוציא ממון ל"א כאן נמצא כאן היה ולפ"ז י"ל דאם נמצא אצל השני' שפיר גם הראשונה טמאה ולא אמרי' כנכ"ה דהא לענין כיבוס אין השני' חייבת בכיבוס דהא ל"א להוציא ממון כנכ"ה וממילא גם לענין טומאה נימא כן כמ"ש התוס' ד"ה ומ"ש בשם ר"ת אבל בנמצא אצל הראשונה שפיר אמרי' כנכ"ה דבזה ל"ש סברת התוס' כמבואר וקמ"ל דאעפ"כ שניהם טמאות וז"ב. ובחידושי הארכתי עוד.
ו ס"פ האשה שהיא עושה ע"ש בשם הראב"ד שהביא ראי' מהא דפריך בדף י"א אלא לר"י כו' תבדוק ע"ש ולע"ד י"ל דעת החולקים לפמ"ש התוס' דר' יוחנן ס"ל וסתות דרבנן וא"כ מאי קושיא תבדוק דילמא קבעה לה וסת דלמה תחוש לזה הא אפי' תקבע לה וסת אינו רק חששה דרבנן ומה"ת תצטרך לבדוק שמא תקבע לה וסת וצ"ל דקושית הש"ס הוא להפך שמא תקבע וסת להקל מע"ל שתהי' די' שעתה ולא תגרום טומאה לקדשים מ"עלע וכמ"ש התוס' שם ד"ה אפ"ה ע"ש ובזה נסתר מה דהקשה בסדרי טהרה על התוס' דמנ"ל דתצטרך לבדוק להקל מע"ל ולפמ"ש מוכח זה מהש"ס וז"ב ומעתה א"ש קושית הראב"ד דזה ודאי דא"צ לבדוק שמא ימשוך הוסת ב' וג' ימים כדי שתדע לפרוש מבעלה כשיגיע וסתה כיון דוסתות דרבנן ודאי א"צ לבדוק וזה ברור מאוד לע"ד.
(ז) המשך דברי הרא"ש ר"פ התינוקת דלכאורה יש לומר דהראב"ד פי' כן הא דבועל ב"מ ופורש דנמנו רבותינו אבל במתני' דנותנין לה ב"מ מודה דמותר לגמור ביאתו וא"כ ל"ק מה שהקשה הרא"ש מה נותנין לה דקאמר הא ע"כ צריך לבעול ב"מ דז"א דהא נותנין לו דמותר לגמור ביאתו (ומכ"ש לפמ"ש הרז"ה דפי' נותנין לו היינו אפי' ראתה מותר לבעול אח"כ) רק דהראב"ד כתב דינו לפי דקיי"ל רבותינו חזרו ונמנו דבועל ב"מ ופורש וכן מצאתי אח"כ בסדרי טהרה דיישב כן קושית הרא"ש:
(ח) ואמנם לפי שהקדים הרא"ש להכריח דטעמא דנמנו משום דבעילה לכל מסורה ואין הכל בקיאין כו' לכך נתנו לה דין חומרא שבחומרות היינו בוגרת שראתה דנותנין לה ב"מ ע"ש א"כ נסתר זה דע"כ גם בהאי דנותנין לה ב"מ פירושו דאסור לגמור ביאתו דאל"כ אמאי החמירו רבותינו יותר מבוגרת גופה דמותר לגמור ביאתו ושפיר הקשה הרא"ש וז"ב והנה לפי הטעם דדחה הרא"ש דחוששין שמא יצא דם המקור עם דם בתולים א"כ לא נתנו חז"ל חומר כלל על דם בתולים לעשותו כדם נדה רק דחששו שמא נתערב עמו דם נדה וא"כ כשלא מצא דם כלל ודאי דאין להחמיר אבל לטעם הרא"ש דנתנו לה דין חומר שבחומרות משום דלכל מסורה שפיר כ' הרא"ש דאפי' לא מצא דם ואפי' בוגרת גזרו משום ל"פ ובלחם חמודות כ' דזה מלתא בפ"ע ודו"ק.
ט שם סימן הנה רש"י כתב בכולהו גרסי' שלישית וצ"ל כונתו ונראה דבאמת י"ל דאתיא כרבי וכמ"ש רש"י ז"ל דהא סיפא דברייתא רבי הוא והא דבעי בבעל א' שתשמש ג"פ היינו משום דהראשונה לא מצטרפא משום דלא בדקה קודם תשמיש וכמ"ש הראב"ד אבל בבעל שני ושלישי סגי בשני פעמים וא"כ לא גרסי' ושלישית רק בבעל ראשון ואמנם כיון דהקדים רש"י דאתיא כרשב"ג שפיר גרסינין בכולהו ושלישית וז"ב וע' ברש"י ד"ה הרואה דכתב לאו בבתולה מיירי אלא בדם נדות. ונראה לפרש דלפי הגירסא דלא גרס ושלישית רק בבעל ראשון י"ל דמיירי בבתולה ולכך ביאה ראשונה לא מחשבון היא דהא נותנין לה בעילת מצוה אף לרב ושמואל ונשארו רק שני ביאות ובבעל ב' וג' לא גרסי' ושלישית ושפיר אתיא כרבי כמו הסיפא ולכך כתב רש"י דלאו בבתולה מיירי ואתיא כרשב"ג ובכולהו גרס ושלישית ודו"ק:
י שם וקשה דא"כ דיש חשש כו' הנה לפמ"ש בספר דברי חמודות ובב"י בשם הסמ"ג דמותרת לשני מטעם ס"ס א"ש פירש"י דאם תבדוק לבעלה ראשון שמא יתברר שהוא מן המקור ואז תאסור לכל אדם דמשום אין כל האצבעות שוות הוי רק ספק א' אבל אם תתגרש תהא מותרת לשני מחמת ס"ס ואין לומר דהוי ס"ס שאפשר לברר ז"א כיון דלא יתברר רק ספק אחד לא הוי יכול לברר כמ"ש האחרונים וכמ"ש במ"א ודו"ק ובמעיו"ט הביא דברי הסמ"ג על פי' הרא"ש ולע''ד בזה יתיישב פירש"י וז"ב ומ"ש הרא"ש בשם הראב"ד דעכשיו לא מועיל בדיקה שהרי גזרו בנות ישראל כל רואה טיפת דם כחרדל כו' ותמה עליו דמה ענין זל"ז לפע"ד י"ל דבלא"ה קשה מה מועיל הבדיקה דהחשש שמא מחמת חימוד תשמיש ראתה ובשפופרת ליכא חימוד וכבר מצאתי שהאחרונים הרגישו בזה ולכן י"ל דהא הר"ן והרשב"א העירו אהא דתבעה לינשא צריכה לישב ז"נ מהא דאדחי' ואמר האי דם חימוד הוא ולכן נלע"ד דבאמת מדאורייתא דם חימוד טהור אלא דבתר דההחמירו ב"י לישב אפי' על טיפת דם כחרדל משום דילמא תראה ג' ימים רצופים ולאו אדעתה כמ"ש הרמב"ן ה"ה דאפי' על דם חימוד החמירו לישב דמאן בקי להריח ולידע אם הוא דם חימוד או לא ובזה א"ש הא דתבעה לינשא דשם כבר נתפשט חומרא דר"ז בימי רבא (ודברי הרא"ש סותרים זא"ז ע' מעיי"ט) ולפ"ז א"ש דהבדיקה הועילה קודם חומרת ר"ז אבל לדידן שפיר כתב הראב"ד ודו"ק:
והנה דעת ר"ח דרק באשה שראתה אחר נשואי' תיכף ג"פ ולא הי' לה ביאת היתר מקודם ע"ש ודייקא לישנא דברייתא נשאת וראתה דם מחמת תשמיש וכן הגירסא ברי"ף והרא"ש אבל בש"ס שלנו הגירסא הרואה דם מחמת תשמיש ולפמ"ש באות ט' י"ל לשון נשאת משום דתני משמשת פעם ראשונה ושלישית וברייתא כרבי אתיא כמו בסיפא ולכך בעי' ג"פ דקמייתא לא מצטרפא דהא נותנין לה ב"מ וכמ"ש שם ולכך תני נשאת אבל רש"י שלל פי' זה וכמ"ש שם ואמר לאו בבתולה איירי וכמ"ש שם. והנה רציתי לומר טעם ר"ח דהא באמת רוב נשים אין רואות מחמת תשמיש כמ"ש הב"י ואמנם לענין הבעל ודאי דיכול לגרשה בלא כתובה דבממון אין הולכין אחר הרוב ועמ"ש הש"ך סי' קפ"ו ביישוב דברי הרי"ף ע"ש וכיון דלענין כתובה הוי בחזקת טמאה גם לענין איסור מחמרינן כמ"ש התוס' דף נ"ח ב' ד"ה מ"ש ע"ש ואף דשם מסקנת הש"ס לא הוי כן היינו דשם אין ענין הא דחברתה תולה בה לכיבוס להחזיקה בטמאה דהא אף דהכתם הוא מעלמא כיון שנולד אצל הראשונה אין השני' חייבת בכיבוס משא"כ הכא דאם הבעל יכול לגרשה בלא כתובה היינו דאומר לה אולי רואה מחמת תשמיש את וממילא גם לענין איסור אסורה וז"ב ולפ"ז זה דוקא ברואה תיכף אחר נשואיה דאז אין לה כתובה אבל בנולד לה הריעותא אח"כ דצריך ליתן לה כתובה דנסתחפה שדהו וכמ"ש הרמב"ם בסוף ה' אישות א"כ אין כאן נ"מ לענין ממון כלל שפיר הולכין אחר הרוב דאין רואות מ"ת וז"ב:
יא שם ברא"ש בפלוגתא דרש"י ור"ת אי חפיפה רק בראש או בכל הגוף י"ל דכל חד לטעמי' אזיל דרש"י ס"ל דהא דמדאורייתא דוקא רובו ומקפיד חוצץ היינו בשערו אבל בגופו אפילו מיעוט שאינו מקפיד חוצץ ולפ"ז איך נימא דחפיפה דוקא בשערו אבל לא בגופו דכלפי לאי דהא בגופו יותר יש לחוש לחציצה מבשערו דבגופו אפי' מיעוט חוצץ דאורייתא אבל ר"ת לטעמי' דס"ל דגם בבשרו דוקא רובו ומקפיד בעי' ולכך ס"ל דלא בעי חפיפה דהא לרובו ליכא למיחש דהא עיונא בעי מדאורייתא ואי הוי רובו הוי חזי לי' רק בשערו תיקנו חפיפה דשערו מקשר ולא חזי לי' וכמ"ש הר"ן דשכיחי בי' קטרי וזה ברור. ודעת הרמב"ם דרוב שערו דוקא ברוב גופו משלים ואכמ"ל (ועיין מהרש"א דהקשה הא יש חילוק בין איש לאשה ולפמ"ש א"ש טפי ודו"ק ובזה א"ש לעולם ילמד אדם בתוך ביתו דרק עצה טובה כמ"ש בס"ד:
יב ברא"ש סי' כ"ה התוס' כתבו הא דבעינן עכ"פ ראוי לבילה משום כיון דהקפידה תורה לכתחלה לעשות המצוה בעינן שיהא ראוי לכך דאל"כ נתבטל המצוה לגמרי אע"פ שאינו מעכב ע"ש והנה בטבילה אי נימא טבילה בזמנה מצוה א"ש ג"כ דבעינן ראוי לביאת מים כדי שלא יתבטל המצוה לגמרי אבל אם טבילה בזמנה לאו מצוה ל"ש זה כדמשמע מלשון התוס' ובזה הי' א"ש הא פלוגתא דרבי ור"י בר' יהודא בתוספתא באספלנית שע"ג בית הסתרים דרבי ס"ל חוצץ ור"י בר' יהודא ס"ל דאינו חוצץ והיינו דר"י בר' יהודא לשיטתו דס"ל טבילה בזמנה ל"מ כדאמר בדף כ"ט דיו לטבילה שתהא באחרונה ולכך ס"ל דלא בעי' ראוי לביאת מים ואצ"ל כמ"ש הדברי חמודות דר"י בר' יהודא פליג אר"ז ע"ש ובאמת הריטב"א כתב דראוי לביאת מים הוא מדרבנן והיינו עפמ"ש דאם טבילה בזמנה לאו מצוה כדס"ל לרוב הפוסקים וכן קיי"ל, עכצ"ל דרק מדרבנן בעי' ראוי לביאת מים ודו"ק:
יג כתב הראב"ד דבנמצא עצם בין שני' או בבה"ס ולא בדקה מקודם ואחר טבילה נתעסקה בתבשילין או שאכלה תלינן לקולא דבתר טבילה עיילי בה הואיל וא"צ שיבואו בהן מים וטעמו נלע"ד דבגלוי הספק אם עלו שם המים בשעת טבילה אמרי' מסתמא לא עלו בה כמ"ש מהרי"ט דבספק אם נעשה המעשה אמרי' דלא נעשה אבל כאן בבה"ס דל"ב ביאות מים אלא שיהי' ראוי לביאת מים א"כ א"צ למעשה כלל אלא מוקמי' אחזקה דהי' ראוי בשעת טבילה לביאת מים כמו מקודם שנכנס שם הדבר החוצץ דודאי לא הי' בה מעולם אלא נכנס אח"כ והמשכיל יבין ואמנם לדעת הריטב"א דראוי לביאת מים דרבנן י"ל דהוי ספק דרבנן אלא דתלוי אם אתחזק אסורא בדרבנן לחומרא או לא
יד עפמ"ש סי' י"ב י"ל דהא דאמר ר"ש בה"ס באשה בנשואה חוצץ ולא בפנוי' היינו דס"ל טבילה בזמנה לאו מצוה ואעפ"כ בנשואה אם בעלה בעיר הוי מצוה כמ"ש ר"ת ובתה"ד ולכך בנשואה חוצץ דבעי' שיהא ראוי לב"מ דמצוה הוא דאל"כ נתבטל המצוה לגמרי ובזה א"ש מה שהקשה הר"ן מהא דשפחתו של רבי דהיתה פנוי' והצריכה טבילה שנית ולפמ"ש א"ש דרבי לשיטתו דס"ל טבילה בזמנה מצוה כמ"ש בסי' י"ב ולדידי' אף בפנוי' חוצץ ודו"ק ויש לפקפק (ח"ב) ו בזה ואכמ"ל: (טו) וכתב הרמב"ם פ"ב מ"ה מקוואות ה' י"ז טבלה ועלתה ונמצא עלי' כו' אם באותו יום כו' א"צ, לחוף פעם שני' אלא חוזרת וטובלת מיד בלבד כו' וכתב הראב"ד א"א הא קיי"ל כל"ב דאמר אם סמוך לחפיפה טבלה א"צ לא לחוף ולא לטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול ומ"ש הוא אינו כלום דאפי' לא בעינן סמוך לחפיפה טבילה לכתחלה מ"מ השתא דאשתכח ריעותא חיישי' אא"כ טבלה סמוך לחפיפה ע"ש ודברי הראב"ד אינו מובנים והכ"מ נדחק בביאורם ע"ש והנה כבר כתב הכ"מ דהראב"ד גרס בל"ק א"צ לחוף ולטבול ובל"ב גרס א"צ לא לחוף ולא לטבול ע"ש והנה התוס' הקשו מהא דתולין טבל ועלה ונמצא עליו דבר החוצץ אע"פ שנתעסק באותו המין כל היום כולו צריך לחזור ולטבול ואמנם לדעת הרמב"ם דפסק כל"ק א"ש דהא לל"ק תמיד צריך טבילה אחרת אלא דא"צ חפיפה שנית וא"כ א"ש דפסק הרמב"ם כלישנא קמא דלל"ב קשה מהא דחולין וז"ב. ואמנם התוס' כתבו דשם מיירי דלא חפפה כלל דלטהרות לא בעי חפיפה כמ"ש תוס' בשם הירושלמי וא"כ גם לל"ב ל"ק מהא דתולין דשם לא חפפה כלל ואמנם מלשון הרמב"ם דכתב דין זה גבי דין דתיכף לחפיפה טבילה ולא כתב זה גבי טבל ועלה משמע דמ"ה אמרינן כשנמצא עלי' דבר חוצץ דאם לא טבלה סמוך לחפיפה צריכה לחוף ולטבול אבל אם לא הי' צריך לסמוך טבילה לחפיפה לא הוי אמרינן דצריך לחוף ולטבול וכמו שביאר זה הכ"מ ע"ש ולפ"ז לא מצי לאוקמי הא דחולין לטהרות ולא בעי חפיפה כלל דא"כ אפי' נמצא עלי' דבר חוצץ אמאי צריך לטבול שנית הא שם לא בעי חפיפה כלל וזה הכריח להרמב"ם לפסוק כל"ק כדי ליישב הא דתולין דקשה לל"ב וז"ב וע"ז כתב הראב"ד דלא כן הוא אלא אפי' לא בעי סמוך לחפיפה טבילה לכתחלה השתא דאשתכח ריעותא חיישי' כו' ולפ"ז שפיר מצינן לאוקמי הא דחולין לטהרות ובלא חפפה דלטהרות ל"ב חפיפה כלל כמ"ש התוס' ואעפ"כ אי אשתכח ריעותא חיישינן וא"כ שפיר פסקינן כלישנא בתרא דל"ק כלל מהא דחולין ובזה דברי הראב"ד מיושרין ומסודרין כמין חומר ודו"ק:
טז עוד נראה לפרש כוונת הראב"ד בפשיטות דהנה הא דצריכה לחזור ולטבול י"ל דהוא משום דכיון דתיקן עזרא לסמוך חפיפה לטבילה לכך כשנמצא עלי' דבר, חוצץ צריך לחזור ולטבול אבל אי לא הי' מתקן לסמוך חפיפה לטבילה לא הי' צריך לחזור ולטבול אפי' נמצא עלי' דבר החוצץ וכן ביאר הכ"מ בפירוש לדעת הרמב"ם וכיון דזה רק מלתא דרבנן בעלמא לכך פסק הרמב"ם כל"ק לקולא כמו בכל תרי לישני דבדרבנן אז לי' לקולא אבל הראב"ד ז"ל ס"ל דאף אי לא הי' מתקן סמוך לחפיפה טבילה מ"מ אם נמצא ריעותא חיישי' וח"כ זה דאורייתא וצריך לפסוק כל"ב וזה ביאור דבריו דבר על אפני' ע"ש אבל מ"ש לעיל נראה לי יותר ובחי' הארכתי:
יז ברא"ש סי' למ"ד דבכלים לא חיישי' לחציצה בבית הסתרים לפמ"ש לעיל אות י"ב א"ש דהא בכלים לא אמרינן טבילה בזמנה מצוה לכ"ע כמ"ש בתשובת פ"י ולכך לא חיישי' בבה"ס לחציצה ודו"ק:
יח ברא"ש הלכות מקוואות סי' א' מה מעיין בידי שמים המרדכי כתב דיש מליזין על הנשים הנכנסות למרחץ אחר הטבילה מהא דטהור שנפלי עליו ג' לוגין כו' וע"ש דמסיק דזה רק לתרומה אבל בעלה חולין הוא ע"ש ועיין ברמב"ם פ"י מה' אבה"ט ה' א' שכתב והיו העם מדמין שהמים השאובין מטהרים לא מי המקוה והיו טובלין בזלזול בלא כוונה כו' ע"ש ונראה דכוונתו דכיון דלתרומה בעי כוונה והם היו טובלין בלא כוונה לכך גזרו ולפ"ז ל"ש בחולין דל"ב כוונה ודו"ק וזה מדוקדק בדברי המרדכי ובעלה חולין הוי כמו נדה שנאנסה וטבלה ע"ש:
וע' הגהת אשרי חולין פ"ב בשם מהרי"א דסובר דנדה שנאנסה וטבלה לא מהני וכר"י לגבי רב ע"ש וזה טעם היש מליזין דס"ל דבעי' כוונה ודו"ק. (יט) ביאור דברי הרא"ש בסי' א' מתחלה הביא ראי' דרביעית דמעיין לא בטלו מהאי דת"ק דתני מקוה בארבעים סאה וזה מדרבנן דמה"ת אף מקוה ברביעית להטביל בו כלים כמ"ש הרא"ש ואמנם אם נימא דלא דם די במעיין בכ"ש כדעת הרמב"ם והראב"ד אין זה הוכחה דהא י"ל דברייתא מיירי מה"ת ולאדם ולזה הוכיח הרא"ש אח"כ מהא דארעא חלחולי מחלחלא דלאדם אף במעיין בעי מ"ם סאה וע"כ דברייתא לכלים מיירי ושפיר מוכח דרביעית דמעיין לא בטל ודו"ק:
ברא"ש (כ) ברא"ש פ' המפלת סי' ג' ולפתיחת הקבר נמי ל"ח זה אין ענין לכאן ונראה דס"ל דלכאורה י"ל הלכה כהראב"ד ולא מטעמי' די"ל דהברייתא ס"ל אפשר לפה"ק בלא דם אבל לדידן בלא"ה טמאה אפי' בכעין יבחושין או קליפות משום פה"ק כו' לכן כתב דלא חיישינן זה בדבר קטן כזה ודוחק ומ"ש לדחות ראית הרשב"א ממתני' דדם הנדה ע"ש בתום ד"ה ותו דתירוצם הראשון הוא כשיטת הרא"ש ותירוצם השני הוא כשיטת הראב"ד ע"ש ועל קושית הרשב"א מפלוגתא דר"י ורבנן לכאורה י"ל נ"מ אם נאבדה החתיכה וא"א לבדוק ובלא"ה א דדוקא כשרואה פעם אחר פעם כמין קליפות כו' דיש לה וסת ובשעת וסת רואה דם ממש א"כ מהני השרי' דמוכחא מלתא דמחמת מכה הוא דהא משונה הוא מדם שרואה בשעת וסתה וא"כ ל"ק ממתני' ואין להאריך והנה זקני רמ"א ז"ל כתב באמת דה"מ ביש לה וסת ושלא בשעת וסתה כמו גבי מכה והש"ך חולק עליו ולע"ד כמ"ש גם לפמ"ש הפוסקים דדוקא כשהרופאים אומרים דמכה יש לה אז סמכינן עליהם ע"י בדיקה בפושרין לפ"ז בלא"ה ל"ק ממפלת חתיכה דמיירי דהרופאים אין אומרים שיש לה מכה ואין להאריך. (כא) ברא"ש פ' בנות כותים ואין להק' מהא דאמר אי דאזלא בכרעא כו' הנה רש"י פירש להדיא דמוקמי' לה בחזקת טהרה והא דאמרי' דילמא אשתייר היינו מספקא ע"ש ואמנם למסקנא פירש"י שם דרבא נמי דלא אזלא בכרעא מיירי י"ל דאם אזלא בכרעא שדיתי' קודם טבילה והא דצריך לאוקמי להא דר"ש באינה מתהפכת ולא מוקי לה באזלא בכרעא משום דא"כ כבר פלטה הכל קודם טבילה והד"קל ת"ל דהא שמש ואמנם נראה דדייק מדמוקי להא דרבא בהטבילה במטה היינו דאז ודאי לא פלטה קודם טבילה ולכך ודאי פולטת כל שעה אבל אם הלכה קודם טבילה הוא רק ספק שמא נשתייר וע"ש ובחידושי כתבתי בזה הרבה ואכמ"ל ושוב ראיתי בתה"א להרשב"א ז"ל שכתב כן דהא דאמר דילמא אשתייר דחי' בעלמא הוא ולמסקנא לא קיימת ולפמ"ש גם דעת רש"י כן וע"ש ודו"ק:
כב והנה הראב"ד הביא ראי' מהא דשמא תראה ותסתור הא בלא"ה יש חשש שמא תפלוט ש"ז ולכאורה י"ל דזה באמת כוונת הש"ס שמא תבוא לידי ספק היינו שמא תפלוט ש"ז ואמנם ז"א דא"כ איך אמרי' אבל חכמים אסרו לעשות כן שמא תבוא לידי ספק האי חשש דאורייתא הוא כדאמר רבא אקרא קאי כי כתב רחמנא כו' באינה מתהפכת כו' וז"ב ועכ"ל דאדם קאי וזה באמת מה"ת ל"ח דאחר ימי הספירה תראה דם ודו"ק ובזה א"ש קושית התוס' כ"ט ב' ד"ה מ"ש הוא דכ"ש דאתיא כרבנן דאסרו מה"ת לשמש ולפמ"ש א"ש דהא הרא"ש כתב דאם פלטה ש"ז בשביעי תו אינה סותרת דש"ז אינה סותרת אלא יום א' וכבר שלמו הנקיים ע"ש ואמנם זה דאינה סותרת אלא יום א' היינו דדי' כבועלה אבל לחכמים דפליגי אר"ש בדף מ"א ואמרו דמטמאה בפנים כבחוץ ועדיפא מבועלה שפיר י"ל דסותרת כל ז' ואפילו פלטה בשביעי סותרת ולכך אסורה מה"ת לשמש בז' שמא תפלוט ש"ז ודו"ק ולפ"ז א"ש קושית התוס' דשפיר קאמר ה"מ ר"ש הוא דלרבנן שפיר יכולה לשמש ולא תתהפך דלדידהו שפיר י"ל דל"ח לדם כלל אף מדרבנן רק דמה"ת אסורה לשמש שמא תפלוט ש"ז ותסתור וא"כ אם לא תתהפך מותרת ואף דכתב הרשב"א דדוחק לאוקמי התירא דקרא רק בכה"ג דלא תתהפך היינו לומר דהתורה התירה רק ע"מ כן דזה דוחק דקרא סתמא כתיב ודו"ק הדק היטב:
כג שם ברא"ש מה שהקשה על ר"ת דפריך בש"ס אמלתא דר"ש מהקרא ורחצו דבכל פולטת איירי ע"ש ולא הבינותי דר"ת לא חמר אלא לענין סתירה דדי' כבועלה דבועלה לא סותר אלא משום זיבה דפתיכא בי' כדאיתא בש"ם דף כ"ב אי נוגע הוי אבל לטמא ודאי מטמאה אפי' בבא עלי' אחר שאינו זב כמו בועלה דטמא ברואה ש"ז עכ"פ משום נוגע ור"ש שם לא מיירי אלא לענין טומאה דס"ל אינה מטמאה עד שיצא טומאתה לחוץ ופריך שפיר מקרא דורחצו במים וטמאו עד הערב ע"ש בדף מ"ב וצ"ע:
כד בנדה ד' כב מ"ס דרכה של של אשה לראות דם בחתיכה הרא"ש עמד בזה הא קיי"ל א"א לפה"ק בלא דם ולע"ד נראה הפירוש בש"ס איפכא מר סבר היינו ר' אליעזר ס"ל דרכה של אשה לראות דם בחתיכה וא"כ ל"ש לומר א"א לפה"ק בלא דם דהא דם זה הוא דם שראתה ומ"מ הדם לא מטמא דהא החתיכה חוצצת ומיירי שפיר בלא פלי פלויי ומ"ס אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ודם זה הוא דם החתיכה עצמה כפירש"י וא"כ ע"כ ראתה דם אחר דהא א"א לפה"ק בלא דם ולכך טמאה וזה דעת חכמים דאמרי אין זה דם נדה אלא דם חתיכה ולחומרא קאתי ודו"ק:
ובזה יש להבין השגת הראב"ד על הרמב"ם דפסק כר"א והשיג עליו הראב"ד דהא רבנן פליגי וס"ל א"א לפה"ק בלא דם וכתב הכ"מ דדבריו תמוהן ובלתי מובנים ואולי גירסא אחרת היתה לו ולפמ"ש דבריו מובנים היטב ע"ש ודו"ק היטב:
כה הא דכתב' התוס' והרא"ש לענין סתירה אחר ז"נ דלדידן לא נ"מ מידי דבלא"ה טמאה מחומרא דר"ז וצריכה ז"נ ע"ש ואמנם לע"ד יש נ"מ אם הראי' הוא ספק דאם נימא דסתרה ל"ש לאוקמי אחזקת טהרה כ"מש הנוב"י הבאתי לעיל אבל אם רק מחמת טומאה ראי' חדשה שפיר נוכל לאוקמה אחזקת טהרה כמו בעובדא דהגאון פי' בתשובה ובתשובה כתבתי בזה ואכמ"ל:
כו ברא"ש ריש התינוקת וכיון דהחמירו בביאה זו. ע' מעדני יו"ט דכתב דהוא מלתא באפי נפשה וע"ד שפיר הוא מסודר דהא כתבו התוס' דהא דאמרינן דשמואל לא שכיח היינו ביאה גמורה שתתעבר בה כשאר ביאות ע"ש ד"ה שאני וא"כ י"ל לפ"ד הראב"ד דאסור לו לגמור ביאתו א"כ שפיר ה"ל דשמואל שכיח וא"כ יש לתלות בהטי' ולא הי' טיפת דם כלל וא"כ אם לא מצא דם כלל מותר ואמנם לפי מ"ש הרא"ש דגומר ביאתו א"כ הא דשמואל לא שכיח ולא תלינן בהטי' וא"כ הוי ודאי דם ואבד או שתיפהו ש"ז כמ"ש הרא"ש ולכך אפי' לא מצא דם אסור דאולי אבד או שחיפהו ש"ז דהא עשו דם בתולים כנדה גמורה ודו"ק כי נכון הוא לע"ד בס"ד:
כז ברא"ש פ' בנות כותים הלכך נשי דידן כו' וימי לידה אם לא ראתה בהן עולין לה לספירת ז"נ הנה התוס' הקשו הא רבא ס"ל א"א לפה"ק בלא דם ואנו ז"נ מדם בעינן ותירצו דאליבא דר' מרינוס אמר ע"ש ולפ"ז לדידן דקיי"ל א"א לפה"ק בלא דם איך יום הלידה עולה ומצאתי בסדרי טהרה שהרגיש בזה עיי"ש:
כח ברא"ש פ' הרואה סי' ב' עתוס' ד"ה כשורה ונראה דעל בגדה יותר יש לתלות במאכולת דאילו מגופה על בשרה ה"ל לאשתכוחי רק דאם הוא יותר מגרים א"א לתלות במאכולת דאין במאכולת יותר מכגריס ולכך בעי אם הרבה טיפין מצטרפין:
כט שם ארוכה שלבשה כו' ואם הקצרה שאלה חלוק מן הארוכה והארוכה לא בדק' ומצאה בו כתם והיא לארוכה למעלה מבית התורפה אז הקצר' טמאה דאמרי' ודאי ממנה הוא דלארוכה היא למעלה מבית התורפה או דנימא שמא מן הארוכה ומעלמא ותול' בה או נימא דלא תולה בה דהא בשוק של טבחים לא עברה וצ"ע:
ל הנה הרשב"א הוכיח מהא דבדקה חלוקה והשאילתו לחברתה דבדיקת חברתה כבדיקת עצמה והקשה בס"ט אמאי לא הוכיח מקצרה שלבשה מלבוש ארוכה ומג' נשים שלבשו חלוק א' ולכאורה י"ל דכאן רבותא יותר דהא הראשונה נוגעת בדבר שתובעת להשני' לכבס החלוק ואף דתני וחברתה תולה בה לענין דינא מ"מ וקרי נוגעת כמ"ש הש"ך בחו"מ בסימן בשם הריב"ש ע"ש ואפשר דלכך תני וחברתה תולה בה דלכאורה אין ענין לכאן דבאיסורא מיירי ולפמ"ש א"ש ודו"ק:
(לא) ברא"ש פ' סי' ז' הנה לפ"ד הרמב"ם דעל בשרה אפי' פחות מכגריס טמאה יש לפרש הברייתא בנמצא על גופה למעלה פחות מגריס ולמטה כגריס טמאה דהאי דלמעלה תלינן במאכולת דמגופה א"א והאי דלמטה דא"א לתלות במאכולת דבמאכולת ליכא כגריס ודאי מגופה הוא אבל אם נמצא למעלה כגריס ועוד דא"א לתלותו במאכולת וע"כ דמעלמא אתי ולכן גם האי דלמטה תלינין דמעלמא אתי וטהורה ובזה א"ש לפי הס"ד מאי עד כגריס הא בפחות מכגריס בלאו עליון תלינין במאכולת ובמהרש"א עמד בזה ונדחק ע"ש ולפ"ד הרמב"ם א"ש דבס"ד מיירי שהעליון פחות מכגריס ולכך אם התחתון נמי פחות מכגריס אף דעל בשרה בכ"ש טמאה דמאכולת על בשרה לא שכיח כאן דרואין העליון דודאי לאו מגופה אתי גם התחתון תולין במאכולת ועיין היטב כי קצרתי:
ברא"ש (לב) ברא"ש פ' יוצא דופן סי' ג' פ' ר"ח כו' וכ"כ הרי"ף כו' ואי לאו דהלכה הוא לא מותבינין מינה תיובתא לא הבנותי דהש"ס שפיר פריך דהא ר"י ע"כ ס"ל חזקה דרבא דאל"כ אמאי לאחר הפרק נשים בודקין אותה ותוך הפרק לא בודקין וע"כ משום דסמכינין אחזקה דרבא ושפיר פריך ל"ל בדיקה כלל קא כיון דע"כ איכא חזקה דרבא וצ"ע.
גם מיש הרי"ף דהני תרי מילי לא תליין בהדדי י"ל דאי נימא דתוך הפרק כלאחר הפרק א"כ כבר יצאה עכ"פ מחזקת קטנות דהא אפי' תוך הפרק י"ל דיש לה סימנים ומועילין ולכך אחר הפרק מהני חזקה דרבא אבל אם תוך הפרק כלפני הפרק שפיר י"ל דחזקה דרבא לא דחי חזקת קטנות ואמנם מרבא עצמו דס"ל תוך זמן כלפני זמן ואעפ"כ ס"ל האי חזקה שפיר הביא הרי"ף ראיה ובאי' הארכתי בכל ענינים אלו גם בחי' לרמב"ם ה' אישות עיי"ש.
(לג) והנה דעת הר"ן והמרדכי והג"מ דכ"ז מיירי בבעל אבל לא בעיל דהוי ספק דרבנן נאמנין לענין מיאון ולכאורה לפמ"ש בא"ח סי' תל"ז לחלק דבדרבנן ואתחזק איסורא אין נאמנים א"כ י"ל דכאן אתחזק איסורא דא"א גם לפמ"ש שם לחלק היכא דאיכא טרחא יתירא אין נאמנין א"כ לדעת ר"ש בדף נ"ב דס"ל אפי' א' בגבה וא' בקשרי אצבעותי' מצטרפין וא"כ איכא טרחא יתירא לבדוק בכל גופה כמ"ש התוס' בדף נ"ב בד"ה הלכה לכך אין נאמנין אבל לרבנן דקיי"ל כותייהו דס"ל עד שיהיו ב"ש במקום א' נאמנים ואנן קיי"ל כדברי כולן להחמיר ובחי' לאה"ע כתבתי יותר. וכאן די בהערה זו:
לד ברא"ש ר"פ האשה. והא דמוקי הש"ס הנה מדברי הרא"ש שכתב והא דלא מפליג כו' דניחא ליה טפי כו' אף ע"ג דזינקה. מוכח דס"ל דעומדת ומזנקת מסתברא טפי להתיר מיושבת ושותתת. ולפ"ז י"ל דאף ר' יוסי מודה ביושבת ושותתת ולא פליג אר"מ אלא במה דאיירי במתני' והיינו במזנקת לפי המסקנא דר"מ ס"ל בעומדת ומזנקת טמאה ור"י ס"ל דטהורה. אבל ביושבת ושותתת מודה ר"י דטמאה. ולפ"ז שפיר מצי למימר דהא דמוקי לה הש"ס ביושבת על שפת הספל אתיא אפי' אליבא דר' יוסי ולא קשה מה שהקשה הר"ן כיון דר' אבא ושמואל תרוייהו כר' יוסי אורי איך שקלי וטרי אליבא דר"מ ולפי הנ"ל לק"מ.
ואמנם הרא"ש שלל זה וס"ל דר' יוסי פליג גם ביושבת ושותתת וס"ל דחדא לטיבות' סגי והא דמוקי לה ביושבת על שפת ספל הוא אפי' אליבא דר' יוסי כו' וזה המשך דברי הרא"ש. וע"ל פ"ב סי' ב' דפסק רבנו דר"י מטמא משום כתם בבדקה עצמה בעד שאינו בדוק ע"ש וכאן סתם. והנה אם נימא דר"י מטמא משום כתם א"כ ביושבת ושותתת מטמא לגמרי ולפ"ז שפיר י"ל דר"י ביושבת ומזנקת מטמא עכ"פ מספק דילמא בתר דתמו מיא אתי דם דהוי ספק תורה אבל אם ר"י מטהר לגמרי י"ל ביושבת ושותתת מטמא רק מדרבנן וא"כ ביושבת ומזנקת י"ל דלא חייש דילמא בתר דתמו מיא ואמנם הרא"ש דביאר דביושבת ומזנקת מטהרר"י מכלל דס"ל בעומדת ומזנקת מטהר ד"י לגמרי וביושבת ושותתת מטמא רק משום כתם וא"כ ביושבת ומזנקת לא חייש דילמא בתר דתמו מיא דה"ל ספק דרבנן ועיין בטור ודו"ק.
ובקיצור פסקי הרא"ש כתב דיושבת ושותתת טהורה עי"ש ובזה יש לפרש הא דאמרי' אורי ר' אבא לקולא והתוס' מחקו דמה לו להזכיר זה ולפמ"ש י"ל דר"ל דאורי לי' דר"י מטהר לגמרי דאם היה מטמא משום כתם הי' זה לחומרא דהא מקולקלת למנינה כדאיתא לעיל דף ו' א' ע"ש ודו"ק גם לפי פירש"י דשם אדם הוא דהוצרך לכך משמע דאורי לי' דטהור' לגמרי ע"ש ודו"ק.
ובחידושי כתבתי דאם נימא דר"מ מטמא לגמרי ור"י מטהר משום נדה ומטמא משום כתם א"כ מה קאמר בש"ס כחא דהיתירא עדיף הא אדרבא ר"י מחמיר דמקולקלת למנינא ור"מ מקיל דמונה תיכף ז' להשלים על ראי' זו ואמנם קשה מאי קאמר ממאי מדלא קתני ר"מ ור"י מטהרין דילמא ר"מ בס"ס מטמא עכ"פ משום כתם ור"י מטהר לגמרי דהא ר"י גם בספק א' מטהר משום נדה ולכך בס"ס מטהר לגמרי אבל ר"מ דבחד ספק מטמא לגמרי י"ל דבס"ס מטמא משום כתם וא"כ לא מצי למתני ר"מ ור"י מטהרין דלאו בחדא מחתא מחתינהו וע"כ צ"ל דר"ל ס"ל דר"מ מטמא משום כתם ור"י מטהר לגמרי וכר"י בר חנינא בדף י"ד ב' ושפיר הוכיח מדלא קתני ר"מ ור"י מטהרין ובזה נדחה גם ראייתי הנ"ל דהש"ס מקשה שפיר לפי שיטת ר"ל ודו"ק
ואמנם בש"ס דמייתא ברייתא דר"מ ור"י מטהרין משמע דר"מ לא מטמא רק משום כתם ובחי' לש"ע ע"ש. ובחי' הש"ס כתבתי יותר וכאן אקצר.
לה ברא"ש פ' האשה סי' ב' כל דבר שא"מ טומאה אינו מקבל כתמים. הר"ן כתב הטעם דעיקר גזרת חז"ל היה על הבגד ומחמת זה גזרו על האשה ע"ש וסברתו נראה דכבר הקשה הכ"מ הא ה"ל ס"ס ספק מעלמא וספק מהצדדים ואמנם לטהרות ה"ל ספק טומאה ברה"י כמ"ש התוס' דמקום סתר באשה רה"י הוא ולא מהני ס"ס דכל שאתה מרבה ספקות ברה"י ספקו טמא וז"ב. ואמנם לענין איסור נדה לבעלה ל"ש זה ושפיר ה"ל ס"ס כדמוכח מתוס' בכמה דוכתי ולכך לא היו חז"ל גוזרים אי לאו דכבר הוצרכו לגזור על הטהרות גזרו גם על האשה דאי לא הא לא קיימא הא וז"ב.
ובזה י"ל דהני תנאי דפליגי על ר' נחמיה ס"ל דזה לאו ס"ס כלל. דרוב מן המקור ואכמ"ל. ואם נימא דטעמא דכתם משום גזרה אטו ראי' גמורה בלא"ה אין מקום לקושית הכ"מ דמה בכך דאיכא ס"ס אנן גזרינין אטו ראי' גמורה וז"ב. וזה י"ל טעמא דהני תנאי דפליגי על ר' נחמיה ועיין
לו ברא"ש פ' האשה סי' ב'. י"ל דלפמ"ש התוס' ריש נדה דכל שאינו יכול להיות אמת לא גמרינין מסוטה וראי' מש"ס נזיר גבי שני נזירים ע"ש א"כ י"ל דכאן ג' נשים ג"כ מטהרינין לכולהו דמוקמינין לכלהו אחזקת טהרה (אפי' לדעת הרשב"א דג' נשים ה"ל ארה"י ואמנם אנן לא משגחינין על הנשים רק על הדבר שנפל עליו הדם אם הוא נטמא או לא ושפיר ה"ל ס' טומאה ברה"י אבל אם הוא דבר שאינו מקבל טומאה תו טהורים אף הנשים ודו"ק. ובזה א"ש דלא הביא הרא"ש האי שינויא דרב אשי לעיל דף נ"ח וע' בס' ס"ט דעמד בזה וכתב דהרא"ש לא פסק בזה כרב אשי עיי"ש ולדידי א"ש ג"כ דס"ל להרא"ש דבהא דרב אשי דלא היה שם רק אשה אחת ל"ש זה והתוס' שהקשו שם מהאי משתיתא היינו אליבא דרב אשי ע"ש וקצרתי והנה לפמ"ש הרב נודע ביהודא ז"ל דלכך כ"ד שא"מ טומאה א"מ כתם דלכך לא מתירין מטעם ס"ס משום דמקור מקומו טמא ולענין טומאת ערב ליכא ס"ס ע"ש בארוכה וא"כ רבי לשיטתו דס"ל לעיל דף ט"ז מקור מקומו טהור וא"כ ליתא לכל הנ"ל ודו"ק ובחידושי פלפלתי הרבה בדברי הרב נוב"י ז"ל גם בתשובה עיי"ש ודו"ק.
לז מה שכתב הרא"ש פ' האשה סי' ג' דאפילו לבר פדא לא דמי כו' לע"ד י"ל דלבר פדא דטהרותי' טמאות ודאי א"כ אנן אמרינין דבשעה שעסקה בטהרות היתה טמאה ודאי וא"כ הכא נמי אמרינין דבשעת מציאת הדם היתה טמאה ודאי וא"כ ה"ל היא ודאי טמאה ואינך ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ולכך היא טמאה ואינך טהורות דהן תולות בה משא"כ לר' אושעי' דאמר טהרותיה תלויות וא"כ גם היא ספק וה"ל ספק וספק ושלשתן טמאות כמו כתם בכתם וז"ב.
לח ברא"ש שם סי' ג' הנה התוס' כתבו בשם ר"י דאין חילוק בין אם האחת בשעת וסתה והשני' שלא בשעת וסתן או אחת אין לה וסת כו' ע"ש וי"ל דזה לפי דקיי"ל וסתות דרבנן אבל אם וסתות דאורייתא מסתברא ודאי דתלינין בהאי דהגיע שעת וסתה.
והרא"ש לא הביא מכל זה כלל וצ"ע. ואם האחת מעוברת או מניקה והשנית לא הגיע זמנה לראות ודאי דמעוברת טמאה והאחרת טהורה דהא אפי' סדינין שלה מלאים דם טהורה ואם אחת מעוברת או מניקה והשנית זקנה או בתולה ע' לעיל דף י' ע"ב פלוגתא דרב ושמואל ובתוס' ד"ה דיין ודו"ק. ועס"י קס"ט בש"ך ס"ק ע"ג.
(לט) ברא"ש שם סי' ב' ואע"ג דאתי מדבר המקבל טומאה כתב זה ליישב קושית התוס' ד"ה במטלנית דהקשו אמאי לא פריך פשיטא ולכן תירץ דקמ"ל אע"ג דאתי. מדבר המקבל טומאה וה"א דמקבל כתמים כמו גבי סוכה דפסולין לסכך מחמת שהיו מקודם מקבלי' טומאה קמ"ל דהכא אינו כן וז"ב:
מ והנה קשה לי אהא דאמרינן בדף נ"ח האי אתתה כו' והביאה הרא"ש כאן ופרכינן והא תניא אין שונין בטהרות ומאי קושיא הא שם ברה"י איירי וספק טומאה ברה"י ברה"י ספקו טמא וכדמוקי לה בדף ה' ר' אושעי' ולכך אין שונין אבל כאן גבי כתם דהוי ספק ראי' דלא ילפינן מטומאה כמ"ש התוס' דף ח"י שפיר י"ל דשונין וצ"ע ולכאורה י"ל דהא הקשה הראב"ד הא הוי דבר שא"מ טומאה וכמ"ש הרא"ש בשמו ואמנם נראה הטעם דמקילינן בכתם משום דאיכא ס"ס וכמ"ש בנוב"י (דלא ארגשה) ולא היו גוזרים על האשה כלל רק על הטהרות שנפל עליהם הכתם (דלזה ל"צ הרגשה) ואם הוא דבר שא"מ טומאה תו לא גזרו כלל ולזה י"ל דההוא עובדא דמשתיתא לא לענין נדה אמרו דהוא אין מקבל טומאה אלא דעכ"פ האשה טמאה טומאת ערב דמקור מקומו טמא ולפ"ז שפיר פריך והא תניא אין שונין בטהרות דלענין האשה דמקור מקומו טמא שפיר ה"ל טומאת מגע וילפינן מסוטה ודו"ק:
מא ברא"ש שם סי' כ"ה וכה"ג אמר לעיל גבי קפיצות לע"ד צ"ע דגבי קפיצות הקפיצה גורמת הראי' שפיר י"ל דעדיין לא מטי זמן הקפיצה ולכן לא יכלה הקפיצה לבדה לגרום הראי' עד בוא היום ואז שניהם גרמו הראי' אבל כאן אדרבא הראי' קא גרמה מיחוש הגוף היינו הפיהוק והרי חזינן דפהקה בעוד שלא ראתה ואמנם הרא"ש כתב זה רק לדמיון כמו דהתם אמרי' דאף דהקפיצה לא היתה ביום ההוא מ"מ בבוא יום המחרת גרמה הקפיצה דאתמול לבוא הדם ביום דלמחר כן ה"נ י"ל דהדם הטמון בקרבה ומתעורר לצאת למחר הוא גרם הפיהוק דאתמול וצ"ע ובש"ע סעיף טו"ב פסק גבי קפיצות כהרמב"ם וכל"ב דלא אמרי' קפיצה דאתמול גרמה ובסעיף כ' פסק כהרא"ש דכאן והוא תמוה דהא הראב"ד למד דין זה משם ובט"ז ראיתי שעמד על סתירת הש"ע וע"ש מה שתירץ ולפמ"ש לעיל דבריו ז"ל צ"ע ואכמ"ל:
מב ברא"ש שם סי' כ"ז כתב הראב"ד ז"ל. ע' ס' סדרי טהרה לכאורה י"ל דקודם הנץ איכא ס"ס ספק לא הגיע הוסת עדיין ואת"ל הגיע שמא לא תראה דהא למ"ד וסתות דרבנן הוי רק ספק כמ"ש תוס' דף ט"ו ומכ"ש סמוך לוסתה ולכאורה י"ל דהוי ס"ס משם א' דכל הספק אם תראה או לא גם י"ל דכיון דחז"ל גזרו שיפרשו סמוך לוסתה מחשש שמא תראה הוי כודאי איסור תורה וצריך שני ספקות מלבד הספק הא' כמ"ש הש"ך בסי' ק"י בשם מהרא"י ואכמ"ל וע' בר"ן פסחים גבי ד' כוסות דספק דרבנן הוא הי מנייהו בעי הסבה דכתב דתרוייהו בעי הסיבה מספק ע"ש וע' מל"מ ה' מגלה דחילק דשם הספק בתקנת חז"ל וא"כ יש לחוש דתבטל תקנתם לגמרי ע"ש וזכורני דבמקום אחר כתבתי בזה
(מג) שם ברא"ש וכל היכא דתני עם לאלתר משמע צ"ע בשבת ס"פ במה מדליקין ערב שבת עם חשכה ופירש הברטנורא סמוך לחשכה ועוד יש שהות לעשר ולערב וכן הוא בש"ע או"ח סי' ר"ס והוא מוכרח גם מ"ש דסתמא קתני ולא ופליג בין ראי' מרובה אינה הוכחה גדולה וע' פירוש המשנה להרמב"ם שם:
מד ברא"ש פ' האשה סי' כ"ח וכן מוכח בפ' שור שנגח הכל תמהו על הרא"ש בזה דאיך מוכח מזה ולע"ד י"ל בפשיטות דגבי ראייות יותר יש לחלות במשך ההפלגה כדאיתא בריש מכלתין הגס הגס חזיתי' וע' פירש"י שם ובימי החדש ליכא הפלגות שוות כמ"ש הרא"ש ולכן יותר מסתבר דט"ז י"ז לאו לימי החדש מיירי אלא דראי' ראשונה בר"ח ושני ט"ו לחדש ושלישית ט"ז לראי' זו ואמנם שם בב"ק ל"ש סברא דהפלגות ויותר יש סברא שם לימי החדש דמהלך הלבנה גורם כמ"ש הרא"ה ומינה מייתי הרא"ש ראי' דגם הכא פי' הכי וז"ב:
(מה
ברא"ש שם ומסתברא כסברא בתריית' כו' והראב"ד ז"ל כתב כו' ואין דבריו נראין בזה לע"ד יש ליישב קושית הרא"ש על הראב"ד מש"ס דנדה י"א דהנה התוס' פירשו דר' יוחנן ס"ל וסתות דרבנן ורש"י ז"ל פירש דר"י ס"ל וסתות דאורייתא ע"ש ולע"ד יש להוכיח כדעת רש"י דלדעת התוס' יש להקשות מאי פריך תבדוק דילמא קבעה לה וסת הא אפילו תקבע לה וסת הוא רק דרבנן ומה"ת תחוש לכתחלה לספק דרבנן ומאי פשיטא לי' למקשה להקשות וע"כ דר"י ס"ל וסתות דאורייתא ושפיר מקשה וז"ב. ובזה י"ל קושית הרא"ש די"ל דהראב"ד ס"ל דנהי דעיקר הוא התחלת הוסת מ"מ לא גרע זמן משך וסתה מעונת הוסת דצריכה לחוש וז"ב לכאורה ולפ"ז י"ל דאפילו למ"ד וסתות דאורייתא מ"מ עונה הסמוך לוסתה הוא דרבנן דמה"ת נעביד פלוגתא רחוקה ביניהם ולפ"ז ל"ק דה"ל להקשות תבדוק כדי שתדע זמן משך וסתה דהא זה רק דרבנן ומה"ת תחוש לזה ודו"ק:
ואמנם י"ל דזח תלי אם אין אשה קובעת וסת בימי נדתה דאמרי' דמים יתרים הוא דאתוספי בה א"כ גם לחוש אינה חוששת כמ"ש הרא"ש דדמים יתירים הן וכ"ש עברה עונת תחלת הוסת א"צ לחוש יותר ולמ"ד קובעת י"ל דחוששת ובחידושי כתבתי יותר ושוב ראיתי בס' הנפש להראב"ד דס"ל אע"פ דמקבע לא קבעה מ"מ מיחש מיהו חיישא לה וכדר"פ ולפ"ז תקשי מאי משני ה"מ ממעין סתום כו' הא מיחש מיהו חיישה לה וא"כ קשה תבדוק וצ"ל דבשביל דחיישי לה בשביל זה לא הצריכה בדיקה רק בגוונא דקבעה לה ממש ולפ"ז ל"ק כלל על הראב"ד דנהי דס"ל דחיישי לה מ"מ בשביל זה לא צריכה בדיקה וז"ב (גם י"ל דהש"ס אזיל כאן אליבא דר"ה ברי' דר"י דלא חייש כלל ועיין) ולכאורה י"ל דאף דוסתות דרבנן ולא היתה צריכה בדיקה מחשש דילמא קבעה לה וסת כמ"ש מ"מ ה"ל לבדוק דילמא קבעה לה וסת ואז תהי' די' שעתה וכן קולות אחרות וזה קושית הש"ס תבדוק דילמא קבעה לה וסת וז"ב ושוב ראיתי בספר סדרי טהרה שהקש' על התוס' ד"ה אפ"ה שהקשו לר"א דס"ל כל אשה שעברה עלי' ג' עונות די' שעתה תבדוק שמא תפסוק ג' עונות ותמה בס' הנ"ל מנ"ל דחובה עלי' לבדוק לקולא דנהי דהש"ס מקשה תבדוק לחומרא דילמא קבעה וסת ויהי' חומר עלי' אכתי לקולא מ"נל לתוס' דתהי' צריכה לבדוק והניח בצ"ע ולפמ"ש הוכיחו התוס' שפיר דקושית הש"ס תבדוק לקולא לענין די' שעתה וקולות אחרות דהתוס' לטעמיהו דס"ל דר"י ס"ל וסתות דרבנן ולפ"ז קשה כו' מאי פריך תבדוק וצ"ל כמ"ש דקושית הש"ס דילמא קבעה לה וסת להקל מע"לי ולפ"ז שפיר הקשו התוס' לר"א תבדוק דילמא תפסוק ודו"ק ולפ"ז שקטה קושית הרא"ש על הראב"ד דלא מצי להקשות תבדוק למען תדע משך זמן הוסת לחוש לו דלחומרא ל"ק כלל תבדוק דהא וסתות דרבנן רק דהש"ס פריך דתבדוק לקולא ובגוונא דידן לקולא וז"ב:
עוד אמרתי ליישב קושית הרא"ש על הראב"ד דהנה ולכאורה י"ל מאי פריך תבדוק דילמא קבעה לה וסת דהא רש"י פירש הא דמתני' אע"פ שאמרו די' שעתה באשה שיש לה וסת וא"כ מאי קושיא דילמא קבעה לה וסת מה"ת ניחוש לזה דתקבע לה וסת אחר הא חזקה אורח בזמנה בא (ובפרט לפמ"ש דקושית הש"ס הי' רק לר"י דס"ל וסתות דאורייתא) ואמנם לפי' התוס' דאשאר נשים קאי שפיר פריך דמיירי באשה שאין לה וסת וז"ב ולפ"ז ל"ק על הראב"ד דבאין לה וסת ל"ש דתבדוק כדי לידע עונת הוסת והמשכתה וז"ב (מו) ברא"ש סי' כ"ח מאי קמ"ל תנינא כו' ואהך וסת קאמר דבעי עקירה ג"פ כן פירש"י ג"כ והיינו דאל"כ קשה מה מוכח מזה דאם קבעתו ב' פעמים די בפעם א' לעקרו ואמנם לפמ"ש התוס' ד"ה מיחש א"ש דהא האי דאין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענו ג"פ מיותר במשנה דהא למיחש אפי' בחד זימנא חוששת ואין לומר דנ"מ לטהרות ולענין מעל"ע דאם קובעת וסת תו אינה מטמאה מעל"ע מדלא פירש הש"ס בהדיא לטהרות כמ"ש התוס' שם וע"כ דנ"מ לענין העקירה דכ"כ דלא קבעתו ג"פ לא בעי למעקרי' ג"פ וזה קושית הש"ס מאי קמ"ל ולזה כוונו התוס' בהמשך לשונם וא"ש ודו"ק ואמנם רש"י והרא"ש לשיטתם דס"ל דכ"כ דלא קבעה לה וסת לא נעקר וסת הראשון ולדידהו א"ש במשנה האי דאין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענו ג"פ וקמ"ל דאם ה"ל לה וסת קבוע ועקרתו ג"פ מ"מ כ"ז שלא קבעה לה וסת אחר אינו נעקר וסת הראשון וא"כ אינו מוכח כרב פפא ממתני' ולכך הוצרכו לידחק ולפרש דעלה קאי האי ואין מטהרות כו' אבל התוס' לשיטתייהו דנראה מלשונם דלא ס"ל דין זה וכדעת הרבה פוסקים ולדידהו א"ש קושית הש"ס וזה כוונתם ודו"ק:
ברא"ש ר"פ התינוקת סי' א' ואפילו באשה גדולה למה נחוש הא אמרי' לקמן צ"ע דהא הרא"ש עצמו כתב בסי' ג' לדחות ראית הרמב"ן דעכשיו אין תולין במכה ברואה דם מ"מ כו' דאין ראי' מאותה פרישה שהוא לשעה לזו שאתה אוסרה איסור עילם כו' וא"כ אין ראי' מרואה מ"ת דתולין במכה לכאן וצ"ע וכ' בש"ך סי' קפ"ז שחילק לדעת המרדכי בין לאסרה ובין להצריכה ז"נ אלא דשם בשם כל ההיתר דתלינן בווסתה שפיר כתב הש"ך דעכ"פ אף אם גאלה בווסתה מ"מ כ"ש דצריכה ז"ג אבל כאן ל"ש זה ועיין בסדרי טהרה שהשיג על תשובת כנסת יחזקאל שלא חולק בזה ואף לדברי הרשב"א שהוכיח הס"ט דאין לחלק היינו גבי רואה מ"ת דע"כ צריך אתה לטהרה לגמרי כדי שלא לאוסרה על בעלה ולכך א"צ ז"ג (ודמיא למ"ש הרדב"ז דיהי' זילזול לדרבנן דוסתות דרבנן ודו"ק) אבל עכ"פ אין ראית הרא"ש ראי' לכאן דאין כאן ענין לענין לאוסרה לגמרי ודו"ק וצ"ע
ומזה שכתב הרא"ש ואע"ג דרב סבר בוגרת כו' לכאורה י"ל דאף דרו"ש אמרו הלכתא בועל בעילת מצוה ופורש מ"מ זה רק חומרא שהחמירו רבותינו כמ"ש הרא"ש אח"כ משום דבעילת מצוה לכל מסורה כו' אבל מדינא נותנין לה ליל הראשונה וא"כ נ"מ לענין לתלות בה לדעת הראב"ד דרק לעצמן החמירו ולא לענין שלא להציל על חברתה ואמנם זה נכלל בכלל דברי הרא"ש עיי"ש ותבין:
ובזה יש לפרש הא דאמרי' כי הוי ר"י ור"ל כו' לא הוי מסקי בה אלא כדמסיק תעלא מבי כרבא ופירש"י דהוא מוצא רק אבק ע"ש ומה כוונו חז"ל במשל הזה ולפמ"ש י"ל דר"י ור"ל פליגי בזה על רו"ש וס"ל דאפי' לענין לתלות אין תולין וזה כוונת המשל שלא הוציאו מזה כלל ודו"ק:
ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' דף ס"ה א' ד"ה סבר הא בלא"ה לא ה"ל למעבד עובדא כרב דרו"ש עצמן ס"ל דהלכה בועל ב"מ ופורש ולפמ"ש י"ל דעובדא דמנימין מיירי בתלית כתם וסבר למעבד עובדא כרב דתולה בבוגרת אפי' ראתה ואף דרב ס"ל הלכתא בועל ב"מ ופורש מ"מ זה חומרא ומדינא טהורה ותולין בה וקדים שכיב באורחא דהא בראתה ס"ל לרב דאפי' מדינא בועל ב"מ ופירש וא"כ אין תולין בה ודו"ק:
וע"פ דברי הרא"ש אמרתי ליישב קושית התוס' בפשיטות דהא כתב הרא"ש דהא דהחמירו היינו ליתן לה דין חומר שבחומרות דהיינו בוגרת שראתה דבועל ב"מ ופורש ואמנם למנימין דס"ל אליבא דרב דאף בראתה נותנין לה אותה לילה א"כ אף דהחמירו רז"ל ליתן לה דין חומר שבחומרות היינו בוגרת שראתה מ"מ יש לה לילה ראשונה ושפיר בעי למעבד ע בדא כוותי' דרב ודו"ק היטב:
והנה המהר"שא בכתובות כו' הקשה למ"ד דיש בוגרת דאין לה דם בתולין אמאי נותנין לה לילה ראשונה בראתה ותי' דדם נדה שלא בשעת וסתה ל"ש ע"ש ולכאורה בלא"ה י"ל דהוי ס"ס ספק דם נדה ספק דם בתולים ואת"ל דם נדה ספק מן הצדדים וכמ"ש רמ"א סי' קפ"ז ואמנם הש"ך השיג על רמ"א דהוי ס"ס משם א' ובס"ט וניב"י יישבו דעת רמ"א דלמה דקיי"ל מקור מקומו טמא הספק הא' שמא מהצדדים מתיר אפי' הדם והספק שמא מהמכה מטמא עכ"פ הדם מ"מ בנ"ד אין שום חילוק דלתרי הספקות אין להדם טומאה כלל וא"כ לא הוי ס"ס וצ"ל כתירוץ מהרש"א דדם נדה שלא בשעת וסתה ל"ש וכ"ש בלא ראתה כלל דודאי ל"ש דם נדה כמ"ש בסדרי טהרה ע"ש והנה לרעת המהרש"א צ"ל דבוגרת מיירי ביש לה וסת ושלא בשעת וסתה ובזה אפשר ליישב מ"ש הטור אפי' בוגרת והקשה הט"ז דאדרבא בוגרת טפי יש לאסור דהא אין לה דם בתולים ולפמ"ש י"ל דבוגרת ע"כ מיירי שלא בשעת וסתה וביש לה וסת ושפיר שייך לשון אפי' וז"ב:
ובזה אפשר ליישב סתירת דברי רב אהדדי דעמד הרא"ש ז"ל ולפמ"ש י"ל דרב מיירי ביש לה וסת ושלא בשעת וסתה ורו"ש מיירי באין לה וסת והדברים עתיקים ואכמ"ל:
והנה דעת הרי"ף ורמב"ם דרבותינו לא קאי אלא אהגיע זמנה לראות אבל אם לא הגיע זמנה לראות נשאר הדין כמו במשנה ונראה דזה תלוי בהא פלוגתא בקטנה דאפי' סדינן שלה מלוכלכין בדם א"ח להן אם הוא דוקא אם יש לתלות דאתי מעלמא וכמו שנראה פירש"י דף ה' וע' בסדרי טהרה סי' ק"ץ סק"ז וא"כ הדברים ק"ו דהתם לא עברה בשוק של טבחים ואפ"ה תלינן דאתי מעלמא ק"ו כאן דיש לתלות בדם בתולים וזה דעת הרי"ף ורמב"ם דהם ס"ל הטעם דחיישי' לתערובות דם נדה אבל הרא"ש לטעמי' דס"ל הטעם משום דלכל מסור ולכן אף בקטנה שלא הגיע זמנה גזרו וגם יש לחלק בין כתם דלא הרגישה וכיון דרוב דמים בהרגשה לכך תלינן דאתי מעלמא משא"כ כאן די"ל הרגשת שמש הוא והנה במשנתנו לא חלקה בין יש לה וסת ולא הגיע שעת וסתה או לא ועמ"ש למעלה בשם מהרש"א והנה הרז"ה ח"ב פירש נותנין לה בעילת מצוה היינו אפילו ראתה בבעילה ראשונה עדיין מותרת לשמש אח"כ ב"ז שלא תראה מחמת התשמיש או שלא בשעת תשמיש ורבותינו אמרו בועל בעילת מצוה ופורש (הכל) היינו דאם ראתה בביאה ראשונה תו אסורה לשמש אח"כ ולדידהו א"ש הלשון נותנין לה בעילת מצוה ולפ"ז לא יתכנו דברי הרא"ש דנותנין לה חומרת בוגרת דהא בוגרת מותרת לשמש אחר בעילה ראשונה ורבותינו אמרו בועל ב"מ ופורש וישמע דאסורה לשמש אח"כ ובזה תבין דברי הרא"ש דכוונתו לסתור דברי הרז"ה ודו"ק:
מח ברא"ש ר"פ התינוקת סי' א' וכיון דהחמירו בביאה זו עמ"ש בזה למעלה ועוד י"ל בפשיטות בהמשך דברי הרא"ש דלפי הטעם מחשש שמא תראה דם המקור עם דם בתולים א"כ בלא מצא דם כלל הוי ס"ס שמא לא הי' דם כלל ואפילו הי' דם וחפהו ש"ז שמא לא יצא עם הדם הזה דם המקור וא"כ לא ה"ל לחז"ל להחמיר אבל לפמ"ש הרא"ש הטעם משום גזרה אטו בוגרת לא פלוג רבנן דהא נתנו לה דין חומר שבחמורות ודו"ק וזה שכתב הרא"ש וכיון שהחמירו בביאה זו לעשותה כנדה כו' ור"ל לא מחמת חשש א"כ אין חילוק וז"ב
מט ברא"ש סי' ג' ועוד אין ראי' מאותה פרישה שהיא לשע' הרי"ף הביא הירושלמי בעי קמי' דר"י מהו לתלות בדם המכה ולא הורה מהו לבעול בעילה שני' אמרין לתלות בדם המכה לא הורה לבעול בעילה שניה הוא מורי' כו' ונראה פירושו דהם שאלו ברואה מחמת תשמיש אם לתלות בזה"ז בדם המכה ולא הורה להם לתלות כי אין אנו בקיאין כמ"ש הרמב"ן ואח"כ שאלו אם לבעול בעילה שני' בתינוקת ואמרו בני הישיבה דק"ו הדברים דאם לתלות בדם המכה דהוא איסור עולם ברואה מחמת תשמיש לא הורה להתיר מכ"ש בבתולה שהוא רק שעה וכמ"ש הרא"ש עצמו ומבואר כדעת הרמב"ן וז"ב ואולי גירסת הרמב"ן בירושלמי הי' להפך בעי מיני' מהו לבעול בעילה שני' ולא הורה מהו לתלות בדם המכה אמרין אם לבעול בעילה שני' לא הורה לחלות בדם מכה מורי' והיינו ממש ראית הרמב"ן וע' חי' אנשי השם ובחידושי לרמב"ם כתבתי:
ל
(נ) וברא"ש סי' ג' ואם יש לה וסת ע' בש"ס דהגירסא להפך אם יש לה מכה תולה במכתה ואם יש לה וסת תולה בוסתה ונראה לפרש דתחלה אמר חם יש לה מכה תולה דהדם הוא מן המכה ואפילו לבעלה א"צ ז"נ דכיון דאתה תולה במכה שלא לאוסרה לבעלה ע"כ צריך אתה לטהרה לגמרי וכמ"ש בסדרי טהרה והוכיח כן מדברי הרשב"א והוכחתי כן בחי' ליו"ד ע"ש ואמנם אם יש לה וסת לראייתה מחמת תשמיש כפירש"י או שהוא בשעת וסתה דאז תולה בוסתה ואינה נאסרת על בעלה לעולם א"כ שפיר צריכה ז"נ עכ"פ וע' בש"ך שם ס"ק כ"ה שביאר כן הדין ולע"ד זה כוונת הש"ס ובזה נראה לפרש סיפא דברייתא ונאמנת אשה לומר מכה יש לי שממנה הדם י צא והאחרונים דקדקו על שינוי הלשונות ברישא ובסיפא ולפמ"ש הוא מדוקדק היטב דברישא קאמר דאם יש לה וסת תולה בוסתה וצריכה ז"נ לבעלה ובסיפא קאמר דאם הוא אומרת שברי לה שהדם הוא מן המכה ולא מן המקור דנאמנת אפי' לבעלה וכמ"ש בש"ך שם ס"ק כ"ו ע"ש שהסכים כן להלכה וז"ב ובחידושי אמרתי לפרש פלוגתא דרשב"ג ורבי גם מה שדקדקו האחרונים דברישא תני סתם דתולה במכתה ובסיפא תני ונאמנת אשה כו' משמע דצריך לידע שזה הדם מן המכה ואמרתי דברישא מיירי לבעלה ואפי' אינה יודעת אם מכתה מוציאה דם זה מ"מ כיון דלא ארגשה הוי רק דרבנן ואף דחזקת דם דבא בהרגשה כמ"ש הרמב"ם מ"מ זה היכא דודאי בא מן המקור אבל כאן דיש לתלות שבא מן המכה תלינן דלמה נימא דארגשה ולאו אדעתה או דהרגשת שמש הוא אם יש לתלות דם מכה הוא וע' בתוס' דף ג' א' ד"ה מרגשת ע"ש אבל בסיפא מיירי דנגעה בטהרות ולטהרות לא בעי הרגשה וא"כ כיון דלטהרות ה"ל ספקא דאורייתא גם לבעלה מחמרינן כמ"ש הרדב"ז דהיכא דספק דאורייתא ודרבנן יחדיו ידובקו גם לענין דרבנן מחמרינין ולכך בעינן דתדע שהדם מן המכה ואמנם רשב"ג ס"ל מקור מקומו טמא וא"כ לטהרות בלא"ה טמאים ואין נ"מ רק לבעלה אם טמאה והוי שפיר דרבנן וזה דרך פלפול גם י"ל דכיון דלרשב"ג מקור מ"ט א"כ עכ"פ ה"ל חזקת טומאה יום א' דנטמאה טומאת ערב ולפ"ז תו א"נ נגד חזקת טומאה ואכמ"ל:
והנה בש"ש הקשה איך נאמנת לומר דרואה מ"ת לאסור עצמה עצמה על בעלה ליחוש דילמא עיני' נתנה באחר ואמנם אם נימא דמותרת גם לבעלה ע"י בדיקת שפופרת י"ל דל"ש עיני' נתנה באחר דדילמא יאמר הבעל שאינה רוצה לגרשה אם לא תבדוק עצמה ואז יתברר דשקר בפיה דאם לא ומצא דם על ראש המכחול לדעת המתירים וז"ב ובזה י"ל ואם יש לה מכה כו' היינו דאפי' אומרת שברור לה שהדם מן המקור א"נ דעיני' נתנה באחר ובכאן ל"ש שיתברר הדבר דהא אפי' ע"י בדיקה ימצא דם דהא המכה באותו מקום ודו"ק ובזה א"ש דקדוק האחרונים דנקט בסיפא ונאמנת כו' וצריך לאמירתה. ולפמ"ש א"ש דברישא מיירי דיודעין שיש לה מכה רק דאומרת דיודעת בבירור דאין הדם מן המכה ולכך אינה נאמנת די"ל עיני' נתנה באחר אבל בסיפא מיירי שאין ידוע אם יש לה מכה רק היא אומרת שיש לה מכה ולכך צריך שתאמר שמשם הדם יוצא דאם אומרת שברור לה שיוצא מן המקור שפיר נאמנת דהא ל"ש עיני' נתנה באחר דהא יש לה מיגו דלא הי' אומר' כלל שיש לה מכה ודו"ק:
עוד י"ל קושית הש"ש לפמ"ש בשם ר"ח דרק בנישאת ותיכף ראתה מחמת תשמיש מיירי ובכה"ג ל"ל כתובה כמבואר באהע"ז סי' קט"ז ולפ"ז נ"ש לומר עיניה נתנה באחר דהא מפסדת כתובתה וזה י"ל דהכריחו לר"ח לפרש כן ודו"ק ובחי' כתבתי די"ל קושית הש"ש לפי שיטת ר"ח דהא אשה שאין לה וסת ר"מ אסרה לשמש ור' חנינא ב"א מתיר לשמש בשני עדים והן הן תקוני' כו' ומשמשת ג"פ כו' ע"ש בש"ס:
ואמנם אם היא רואה מחמת תשמיש נהי דא"נ להפקיע עצמה מבעלה אם בפעם א' וב' רואה מחמת תשמיש ממילא בדיקה ליכא ובמה תהי' מותרת אח"כ לשמש וז"ב ובזה א"ש דעת המרדכי ואם יש לה וסת תולה בוסתה היינו באשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה דא"צ בדיקה ממילא א"נ להפקיע עצמה מבעלה וז"ב ובזה א"ש מה שהקשו על המרדכי משבועות פ"ב דמוקי להא דחייבין בקרבן שלא בשעת וסתה ולפמ"ש לק"מ דשם לאו לענין לאסור עצמה לבעלה מיירי אלא לענין קרבן ושפיר נאמנת וז"ב:
ובזה יש לפרש האי ונאמנת אשה כו' דברישא מיירי לענין איסור דמותרת לבעלה ואמנם אם הבעל אינו רוצה לסמוך ע"ז דהא הטעם מחמת רוב נשים אין רואות מ"ת וא"כ בממון אהא ה"ר פטור מכתובתה כמ"ש הש"ך בסי' קפ"ו בדעת הרי"ף דהא היא ג"כ טוענת שמא דא"י אם הדם יוצא ממכה ולא מהמקור אבל אם היא טוענת ברי שהדם יוצא מן המקור נאמנת ויש לה כתובה ודו"ק ובחי' כתבתי והנה בגוף דברי המרדכי דשלא בשעת וסתה תולה בוסתה ומותרת אף דוסתות דרבנן מ"מ זה להתירה אם לא בדקה עצמה אבל לזה שפיר אמרינן דאורח שלא בזמנה אינו בא וכן מצאתי בסדרי טהרה ובתו"ד סברא זו גם י"ל דהא רואה מ"ת ג"כ משום וסת הוא כמ"ש בנוב"י ואחרונים ואמנם זה שייך לענין שלא לאוסרה על בעלה כיון דרואה מחמת תשמיש משום וסת הוא ולכך תולה אף הוא בוסתה ואמרי' דם צדדים הוא ממיעוך תשמיש אבל לענין בעלה ודאי צריכה ז"נ ובזה י"ל ואם יש לה מכה תולה במכתה דקאי על רישא דיש לה וסת דלענין בעלה אסורה עד שתמנה ז"נ ואמנם אם יש לה מכה אף שא"י אם מוציאה דם מ"מ מותרת אף לבעלה דהא ס"ס הוא ספק מהצדדים וספק ממכה ואף דרוב דם מהמקור מ"מ נגד זה רוב נשים אינן רואות שלא בשעת וסתן והוי שפיר ס"ס וז"ב ועפ"ז י"ל דברי רשב"ג וקצרתי למעיין והנה הרמב"ם כתב דא"י להחזירה עולמית ואומרין לו הוי יודע שאין אתה יכול להחזירה כדי שלא יקלקלה והנה בש"ס אינו מבואר זה רק דהרמב"ם למד זה מאשה שאין לה וסת בפרק א' ולכאורה לפמ"ש תוס' שם דה"ל להמתין עד שיתברר ולכך א"י לקלקל ולפ"ז הכא ל"ש זה דהא אסור לשמש עמה ואיך יתברר ואמנם בלא"ה מה יש לחוש שמא תינשא לבעל ולא תראה ואז יקלקלה ז"א דהא אין כל האצבעות שוות ואולי תחת בעלה הראשון תראה וגם אם תבדוק בשפופרת ולא תראה אין ראי' לפמ"ש הב"י מה מהני בדיקת שפופרת הא אין כל האצבעות שוות ותירץ בס"ט דעכ"פ חזינין דאין כל אצבעות שוות ומותרת לבעל רביעי ע"ש וקיימת' מסברא ולפ"ז מבדיקת שפופרת ג"כ אין ראי' ובמה יקלקלה וז"ב ולכך השמיטו הפוס' האי דינא דהרמב"ם ז"ל ועפ"ז יש לפרש קושית הש"ס ותבדוק בביאה ג' של בעל א' ונסתבכו רש"י ותוס' בכוונת הקושיא ולפמ"ש א"ש דהש"ס מקשה דתבדוק בביאה ג' של בעל א' ואז לא יוכל לקלקלה אח"כ ואף דהיא אינה רוצה לבדוק מיראה פן תאסר לכל מ"מ אנן נכפה אותו ולא יגרשה עד שתבדוק ומשני שפיר שאין כל אצבעות שוות וממילא לא יוכל לקלקלה לא ע"י שלא תראה תחת בעלה שני ולא ע"י בדיקת שפופרת בבעל ג' ודו"ק היטב ובחי' לרמב"ם הארכתי והנה אף שרוב דברי דרך פלפולא מ"מ המעיין ומצא דיש בהם נ"מ לדינא ענינים חדשים ואכמ"ל:
נא ברא"ש פ' יוצא דופן סי' ג' התוס' עמדו בזה דמוקי הש"ס ברייתא כר"ש ורצו להוכיח דהלכתא כוותי' ולית הלכתא כרבא, ולע"ד י"ל דהא ר' יהודא ס"ל עד שירבה שחור על הלבן וא"כ איכא ס"ס שמא עדיין לא הביאה סימנין דהא תוך זמן ליכא חזקה דרבא וספק שמא עדיין לא רבה שחור על הלבן ולא הוי ס"ס משם א' דנ"מ לשאר דברים דמודה ר"י דלא בעי שירבה שחור כמ"ש תוס' ב"ב קנ"ו ואמנם י"ל דמיירי בבעל דמודה ר"י דא"צ שירבה שחור על הלבן ובאמת כן הרבה פוסקי' הובאו בב"ש סי' קל"ה דבבעל מיירי אך יש פוסקים דמיירי ברייתא אף בלא בעל א"כ א"א לאוקמי כר' יהודא הוצרך הש"ס לאוקמי כר"ש אף דהוא דלא כהלכתא דלר' יהודה קשה אמאי אין נאמנים ודו"ק וקצרתי. והנה בס' בית מאיר ראיתי דהביא בשם ראבי' דרואה מחמת תשמיש אית לה כתובה אף בתחלת נשואין דכיון דאצבע שלו או כחו גרם לו נסתחפה שדהו ע"ש ותיתי לי דאמרתי דבר זה מסברא ולפ"ז לכאורה נסתר מה שתירצתי ע"פ שיטת ר"ח קושית השב שמעתתא דנימא עיני' נתנה באחר וכתבתי דלפי שיטת ר"ח דמיירי בתחלת נשואין דאין לה כתובה א"כ ל"ש עיני' נתנה באחר ואמנ' לפי דעת ראבי' הנ"ל ליתא לזה ואמנם לפמ"ש בס' התרומה דהא דאמרי' אין כל האצבעות שוות ומותרת לשני היינו דהוו ס"ס אבל אי הוי ידעינן דהוא מן המקור לא היתה מותרת לשני וא"כ לפ"ז שפיר אין לה כתובה דלהוציא ממון לא מועיל ס"ס והראב"י לשיטתי' דס"ל דמהני ס"ס בכתובה כמ"ש במ"א ואין להאריך ולפמ"ש א"ש קו' התוס' ד"ה ונאמנת דהא רבי ס"ל בתרי זימני הוי חזקה דהא כתבו התוס' ביבמות דלכתובה מודה רבי ודו"ק ולכאורה י"ל קושית הש"ש בפשיטות כיון דיש תקנה ע"י בדיקה בשפופרת לפ"ד התוס' דמותרת גם לבעל א' א"כ אינה מפקעת עצמה ממנו לגמרי דהא אפשר בבדיקה ותהי' מותרת לו ובפרט לפמ"ש דהבעל יוכל להכריחה שתבדוק עצמה וכו' ולפ"ז י"ל לפ"ד הראב"ד דבדיקה ליתא לדידן הדק"ל דלא תהא נאמנת ובתשו' הארכתי:
נב ברא"ש ר"פ בא סימן וחכ"א או חולצת או מתיבמת התוס' כתבו דמתיבמת אפי' הוא קטנה לרבנן דפליגי אר"מ ול"ח שמא תמצא איילונית והקשה בספר מי נדה דילמא שאני הכא דהוא באה בשנים ול"ל סימנים התחתון א"כ איכא רוב נגד דרוב נשים יש להם סימני' בבואם בשנים ע"ש כן נראה כוונת קושיתו ונראה דלכאורה י"ל דאפי' לר"מ הא איכא ס"ס ספק כבר הביאה סימנים ונשרו ואפי' עדיין לא הביאה שמא עוד תביא סימני' ואינה איילונית ובס"ס ר"מ מודה כדאיתא ר"פ האשה שהיא עושה, ע"ש ואמנם נראה דבאמת יש ב' טעמים לס"ס הרשב"א כתב דהוא מטעם רוב והאחרונים כתבו דהטעם דהספק הא' מדרבנן לחומרא וה"ל ספק דרבנן ולפ"ז לר"מ דחייש למיעוטא ע"כ ס"ס רק מטעם ספק דרבנן ולפ"ז הכא דאיכא חזקת זקוקה ליבם אפי' ספק דרבנן אסור ורק לרבנן דאזלי בתר רובא ולדידהו ס"ס מטעם רוב ול"מ חזקת זקוקה דרובא וחזקה רובא עדיף ולדידהו שפיר מהני הס"ס ול"ק קושית המי נדה וז"ב ודע דאם נימא דר"מ חייש למיעוטא רק מדרבנן וכדעת התוס' א"כ אפי' נימא ספקא דאורייתא מדאורייתא לחומרא מ"מ הוי ספק דרבנן והארכתי במ"א בזה וכאן אכמ"ל:
נג שם סי' ב' הא דאמרי' בעיא בדיקה כו' עתוס' מ"ט א' ד"ה ואיבעית דסיימו והשתא יבם קטן כו' ואין לחוש שמא לפני הפרק באו נראה דהא דאין חוששי' שמא לפני הפרק באו ושומא נינהו היינו משום דאיכא חזקה דרבא (וכן מצאתי אחר זמן בתשו' נ"ש בשם הרמב"ן והרשב"א) וגם י"ל דהא איכא ס"ס שמא נשרו הסי' אחרים ושמא לא היו אלו לפני הפרק אבל זה דוחק והעיקר כמ"ש דמשום חזקה דרבא הוא וע' בתוס' ד"ה בשלמא ודו"ק. ובזה א"ש לשון והשתא דכתבו התוס' והיינו דהשתא דדחו התוס' דעת ר"ח והעלו דהלכתא כרבא דחזקה הביאה סי' א"כ אין לחוש שמא היו מקודם הפרק וז"ב ועתוס' מ"ח ב' ד"ה איבעית איבעית דכתבו דחזקה דרבא אהני אם בדקו ולא מצאו שערות דאמרי' נשרו ולא כתבו דאהני דאם מצאו ל"ח שמא מלפני הפרק היו חדא מינייהו נקטו ומעתה תדע דהא דכתב הרא"ש דלא חיישי' שמא לפני הפרק היו היינו רק לפי דמסקינן כרב אלפס דס"ל דתוך פרק ותוך זמן תרי מילי נינהו אבל לפי, פיר"ח שפיר י"ל דחיישי' שמא לפני הפרק היו וע' באע"ז סי' קל"ה ומ"ש שם ע"ש. והנה דעת המ"א סי' ל"ט ס"ק א' דאם הוא בן ח"י א"צ לבדקו וכתב הדגול מרבבה דזה דבר חדש ולפ"ד יש סעד לדברי המ"א מהתוס' ב"ב קנ"ד ב' ד"ה ועוד שכתבו וא"ת למה יש לנו לבדקו כיון שהגיע לכלל שנותיו והא אמרי' פ' בא סימן קטנה שהגיעה לכלל שנותי' א"צ בדיקה כו' ותמה הרב בעל נודע ביהודא דמשמע מדבריהם דמהני חזקה דרבא להוציא ממון ובכמה דוכתי ל"מ כן דהא לא מהני לחליצה ע"ש ובתש' נטע שעשועים ואמנם עפמ"ש המ"א א"ש דהא שם כבר הי' בן ח"י או דחזקה על העדים דלא חתמו אלא א"כ הי' בן י"ח דלמכור בנכסי אביו עד שיהא בן ח"י ולפ"ז שפיר מהני חזקה דרבא והוי כודאי וז"ב ואולי מזה הוציא המ"א דינו ובחי' א"ח כתבתי:
נד ברא"ש פ' תינוקת סי' ה' וכתב הראב"ד כו' ומסתברא לקולא שהרי שנינו כו' לא הבינותי דשם החשש שמא ראתה וטמאה מחדש אבל לא סתרה הנקיים הקודמין אבל כאן החשש שמא ראתה וסתרה ויש לה חזקת טומאה אבל בנדה אדרבא כיון דטבלה היא בחזקת טהרה וז"ב וי"ל דזה כוונת הרז"ה בהשגתו שכתב שאין ללמוד בדיקת הזבה שצריכה ז' נקיים כו' וע' נוב"י ותש' נטע שעשועים ואכמ"ל:
והנה הראב"ד כתב דהא דתני זב וזבה שבדקו דדוקא דעבד הא לכתחלה צריכה בדיקה כל יום והרז"ה כתב דא"א לומר דבדעבד מיירי דהא בדעבד אפי' בבדיקת א' או ז' סגי וע"כ דעתו דאף לכתחלה סגי בבדיקה א' וז' ואמנם זה לרב אבל למאן דפסק כר"ח שפיר י"ל דבדעבד מיירי ודוקא א' וז' הא בחד לא סגי ועתוס' דף ז' א' ד"ה ור"א שכתבו ודוקא יום ז' אבל ח' לא והיינו כר"ח ולכך סיימו אבל לכתחלה צריכי' לבדוק כל יום והנה שם בדף ז' פסק שמואל כר"א וי"ל דטעמו דהא מה"ת בלא ארגשה טהורה רק דחז"ל חששו דילמא ארגשה ולאו אדעתה וזה בראתה אבל בלא ראתה לא חיישי' ולכך סגי בדיקת א' וז' וז"ב ובזה י"ל סברת הסוברי' דרק לטהרות בעינין בדיקה ולא לבעלה כמ"ש הרז"ה בשם איזה קדמונים והיינו דלטהרות לא בעי הרגשה כמ"ש האחרונים והנה הם הוכיחו זה מעובדא דרבינא אעסק לברתי' כו' והרשב"א כתב דשם בדיקת ז' היתה וכרב דאמר תחלחן אע"פ שאין סופן ואמנם למה דקיי"ל כר"ח קשה ונראה, דכבר הקשה הגאון ישועי"י דהא קטנה אע"פ שסדינין מלוכלכי' בדם טהורה ולהפוסקים דאפי' ודאי מגופה מ"מ טהורה וברתי' דרבינא קטנה היתה ואמנם נראה דטעמא דגזרו חז"ל אף בלא הרגשה גזרה שמא יקילו גם בהרגשה ובקטנה דבלא"ה לא שכיח שתראה כדאיתא בריש פרק בנות כותים לא גזרו חז"ל וכן מצאתי בפ' סדרי טהרה סי' ק"ץ ס"ק ז' ע"ש ולפ"ז הכא בחימוד דגם קטנה מחמדא כדאמרי' בש"ס מ"ש גדולה דמחמדה קטנה נמי מחמדא שפיר גזרו וז"ב ואמנם זה בשעת חימוד אבל כל ז' דתו לא שייך חימוד כמ"ש הרשב"א תו הדרא לדין קטנה ולכך ל"צ בדיקה וז"ב ואמנם הרא"ש דס"ל דבכל יום איכא חימוד ויותר שקרוב לחופה לבה הומה ולכך ס"ל באמת דבת רבינא בדקה כל ז' ע"ש גירסתו בש"ס ודו"ק:
והנה בב"י כתב דכוין דכל הני רבוואתה פסקו כר"ח ראוי להחמיר בספק כרת ע"ש ובאמת בסה"ת כתב דאף לר"ח מה"ת די בבדיקת יום א' ע"ש דהוכיח זה מדאמר ולאו מי אוקמינא כר"ע וקשה ה"ל לאוקמי כר"א וכר"ח וע"כ דאף לר"ח מה"ת די בבדיקת יום א' או דהלכה כרב עיי"ש וא"כ איך כתב ב"י דהוא ספק כרת דהא ממ"נ או דהלכה כרב או דעכ"פ מה"ת די בבדיקת יום א' ואמנם הסה"ת סיים דאין לסמוך על הדקדוק הזה אלא אף בדעבד יצטרך שלא יהא רק ה' ימים בין בדיקה לבדיקה וכוונתו נראה דאין לסמוך על הדקדוק הזה מהא דלאו מי אוקימנא כו' אלא דמן התורה בעינן לר' חנינא בדיקת א' וז' ולכן אף בדיעבד יש להחמיר והוא ממש כדברי רבנו ב"י ז"ל גם י"ל דהכא אתחזק איסורא דהיא נדה לפנינו והוי ספק דרבנן ואתחזק איסורא ויש לפלפל עוד בזה ואכ"מ ודו"ק:
והנה י"ל דאף לכתחלה סגי בבדיקה א' וז' והא דנקט במתני' דעבד להורות דאף בדעבד בעי' א' וז' ואי חסר חד מנייהו אפילו דיעבד לא הוי ספירה וכרב חנינא או י"ל דדעבד דנקט משום דלכתחלה בעינן בדיקה בכל יום וכדעת התוס' ולכך התוס' דף ז' דמספקא להו פירושא דמתני' נקטו תרויהו לחומרא דבדיקה א' וז' בעינן אף בדעבד ולכתחלה בעי' בדיקה כל יום ויום ע"ש:
והנה י"ל דבזה תלוי בספק אם כל ז' דימי ליבונה היא בחזקת טהרה או לא וכבר הבאתי דברי הנוב"י ושו"ת נ"ש שפלפלו בזה וי"ל דזה תלוי בזה אם בדקה בראשון דילה א"צ אף לכתחלה בדיקה ביום אחר וכדעת הרז"ה אז י"ל דהוא בחזקת טהרה שהרי אינה צריכה בדיקה ביום אחר וחזינין דהתורה החזיקה אותה בטהרה אבל אם נימא דבעי' לכתחלה בדיקה בכל יום ומכ"ש אם נימא דדיעבד ג"כ לא סגי רק בבדיקה כל יום ודאי דהיא בחזקת טומאה ובזה יש לדחות ראית הנוב"י נגד הגאון מהר"ח כהן ז"ל מהא דא"ל ר"ע לר"א הרי זב וזבה דהן בחזקת טהרה כו' וכתבו התוס' דלא מיירי אלא בז' אחר שטבלו דמקודם לזה אינן בחזקת טהרה ומזה הוכיח הגאון נוב"י שאין זה חזקת טהרה ולפמ"ש יש לדחות דהתוס' הקשו שפיר על ר"ע דס"ל דאין להן אלא ז' וס"ל ספורין לפנינו בעינן כדאיתא בש"ס ולדידי' ודאי אינן בחזקת טהרה וע"כ דבז' מיירי אבל לדידן י"ל כיון דעכ"פ בדעבד סגי בבדיקת יום א' לדעה הראשונה בש"ע פי' קצ"ו א"כ ה"ל חזקת טהרה ואף שכתב הש"ע ואין להקל היינו לכתחלה שהרי אפשר בטבילה שנית אבל עכ"פ לענין חזקת טהרה י"ל כדעת הגאון מהר"ח ז"ל וז"ב:
נה ברא"ש פ' התינוקת סי' ג' גם הרמב"ן כתב כו' ועוד אין ראי' מאותה פרישה שהוא לשעה לזו שאתה אוסרה איסור עולם תמוה לי דמשמע דהרמב"ן אוסרה לבעלה דלא תלינן במכה והנה בעל סדרי טהרה סי' קפ"ז ס"ק י"ד הביא בשם פסקי הרמב"ן שפסק בפ"ג דבזה"ז אין אנו מטהרין דם המכה ואעפ"כ בפ' יו"ד כתב דנאמנת אשה לומר מכה יש לי בתוך המקור שממנו דם יוצא ותהי' מותרת לבעלה כשתפסוק עכ"ל והרי להדיא דרמב"ן לא החמיר בזה"ז אלא שלא לטהר דם מכה בלא ספירת ז"נ אבל לא לאוסרה ברואה מ"ת לבעלה לעולם ועיין בר"ן שהביא שהרשב"א חולק על הרמב"ן ומבואר שם שגם הרשב"א פירש דברי הרמב"ן ברואה מ"ת ואין בידי ספר פסקי הרמב"ן על נדה וצע"ג. ומסופקני אם דעת הרמב"ן ברואה מ"ת לטהרה אף בלי ז"נ דאם אתה מתירה לבעלה ע"כ צריך שתחזיק דהדם מחמת מכה ואיך תצריכה ז"נ וכמ"ש בס"ט או דאעפ"כ מצריכה ז"נ וכמ"ש בש"ך והנה י"ל אף דבדם מכה בעלמא מצריך ז"נ אבל ברואה מחמת תשמיש כיון דרוב נשים אינן רואות מ"ת ע"כ תולין במכה אפי' לענין ז"נ ואמנם זה תלוי אם יש לה וסת דבאין לה וסת בלא"ה י"ל דהיא עלולה לראות מחמת מקרים וגם התשמיש הוא אחד ממקריה ועד"ז יש לפרש אם יש לה וסת תולה בוסתה וקאי אאם יש לה מכה וכמ"ש הב"ח בדברי המרדכי ובחי' יו"ד כתבתי. והנה האחרונים תפסו במושלם דרואה מ"ת למאי דקיי"ל וסתות דרבנן הוא רק מדרבנן ולפ"ז ל"ל להרא"ש לחלק בין בתולה לרואה מ"ת דאיסורה איסור עולם הל"ל כפשטי' דשם ספק דאורייתא להתירה בלא ז"נ אבל כאן הוא רק דרבנן (ובאמת מצאתי אח"כ בספר בית מאיר סי' קי"ו שחולק על האחרונים והחליט דרואה מ"ת הוא דאורייתא והוכיח כן מן תש' הרשב"א ע"ש שדבריו ברורים) ואמנם י"ל דכיון דלענין ז"נ הוי דאורייתא צריכין אנו לאוסרה אף לבעלה אף דזה הוי דרבנן דאל"כ יהי' זילזול לדרבנן וכמ"ש הרדב"ז ובזה יש לפרש ואם יש לה וסת דכתב הפרישה דמיירי שראייתה תחלת היום והיא שמשה סמוך לעלות השחר וכן הוכיח הסדרי טהרה מלשון הר"ן והש"ך הקשה ע"ז כיון דמותר לשמש ש"מ דל"ש שתראה באותה פעם ואיך נתלה בזה והמנחת יעקב תירץ דאגלאי מילתא למפרע דדמים יתירים ניתוספו בה והס"ט הסכים לסמוך עליו ולע"ד י"ל הפירוש כיון שהוא סמוך לוסתה אף דמן הדין מותר לשמש דל"ש שתראה אז מ"מ כיון דלפעמים יקרה שתקדים וסתה מחמת התשמיש כמ"ש הר"ן בחידושיו תו ליכא זילזול לדרבנן דהרי יכול לתלות בהקרמת הוסת וז"נ צריכה עכ"פ ולבעלה מותרת מחמת דוסתות דרבנן ותולין במכה או בצדדים לכל מר כדאית לי' ודו"ק ואמנם דברי הבית מאיר נראין נכוני' דהוא חזקה דאורייתא ולומר דהוי חזקה דתליא במעשה ליתא דזה לא מקרי תלו' במעשה כמ"ש תוס' יבמות קי"ג וז"ב. ובענין מה שהקשו האחרונים דאיך משכחת סמוך לוסתה הא אסור לשמש ולכאורה אם כבר ראתה שני פעמים ביום ט"ו לחדש בשעה ידועה דמותרת לשמש קודם אותה שעה ושמשה וראתה יש לתלות שהקדימה הוסת והוא ק"ו ממ"ש הפרישה וע' בחי' יו"ד מ"ש ולכאורה יש לחלק בלא"ה דהא באמת רואה דם מחמת תשמיש לא שכיח ולכן לא החמירו חז"ל בזה בזה וסמכו על הוסת או על התמה דמלתא ודלא שכיחא ל"ג חז"ל והקילו בכל האפשר אבל שם בתינוקת זה שכיח שיהיה לה דמים בכל יום ולכך החמירו ואמנה בתוס' כתובות ב' כתבו דאף שכיח מ"מ תקנו דתנשא ברביעי מחשש זנות כדי שלא תהיה באיסור עמו כל ימי חייו א"כ יש סברא להפך להחמיר יותר ברואה מחמת תשמיש מגבי תינוקות אך יש לחלק ואכמ"ל. ולכאורה י"ל דהכא כיון דאיכא תקנתא לברר ע"י בדיקה לכך החמירו ואמנם ביש לה מכה במקור דאז ליכא לברורי דהא ס"ס ימצא דם על המכחול א"כ תו ליכא לברורי ול"ל להחמיר ובזה י"ל דהאי אם יש לה מכהכמ"ש המרדכי והארכתי בזה במ"א ודו"ק.
נו ברא"ש פ' תינוקת סי' כ"ד אבל בקרירי לא דמשרי מזיא רש"י פי' שמקשין את השער ואין הלכלוך עובר מהם. ובש"ע איתא דמסבכין את השער. וע' חי' ליו"ד. ובחולין דף מ"ז איתא בקרירי לא דמטרשי ופירש"י מקשים אותה כו' ועש"ך סי' ל"ה והנה הרא"ש הביא ראיה מפסחים מ"ב דמדמדה חמי חמה לחמין וי"ל דשם הטעם משום דמחממין העיסה ולכך שוה חמי חמה לחמין ואמנם כאן הטעם כדי לעשות השער רפוים ויסיר מהם הלכלוך ואולי זה דוקא בחמי אור וצ"ע:
נז ברא"ש סי' ל"ג אשה לא תטבול בנמל. יש ליישב פירש"י דבאשה היא מקפדת על הטיט הנדבק בה ואע"פ שהוא מעט מ"מ הוי מיעוט המקפיד עליו וחוצץ אבל על המטה אינו מקפיד גם י"ל דעיקר החשש הוא דמעט טיט נדבק בין קמטי' ובה"ס שלה דשם אין המים מקדימין ואע"פ שא"צ ביאת מים ראוי לביאת מים בעי' והוי חציצה אבל בכלים ל"ב רא וי לביאת מים כמ"ש הרא"ש סי' ל':
נח ברא"ש סי' ל"ו רבינו משולם התיר בעירו לחוף בע"ש נראה דלפי שיטת ר"ת דרק באין אפשר לחוף בלילה סמוך לטבילה כגון שחל יו"ט במ"ש אז התירו לחוף בע"ש ולהרחיק החפיפה מהטבילה אבל העיקר לחוף בלילה תיכף סמוך לטבילה כמ"ש הרא"ש בשמו והנה רבינו משולם התיר לחוף בע"ש ולטבול בשבת מפני היראה מגנבים ואף דהיתה יכולה לטבול במ"ש דהי' חול ולעשות החפיפה בלילה סמוך לטבילה מ"מ ס"ל לרבינו משולם ז"ל דכיון דהתירו חז"ל להקדים טבילתה ביום מפני היראה מגנבים א"כ הוי ממילא אי אפשר לעשות החפיפה סמוך לטבילה בשבת ולכך התיר לעשות החפיפה בע"ש ודימה זה לחל יו"ט במ"ש דעושה החפיפה בע"ש אבל ר"ת שלח לו דתרי קולי בהדי הדדי לא מקלינין דנהי דהתירו חז"ל מפני היראה מגנבים הטבילה ביום מ"מ כאן דע"י הקולא הזאת תצמח עוד קולא אחרת דתהי' מוכרחת לעשות החפיפה בע"ש ולהרחיק החפיפה מהטבילה זאת לא התירו חז"ל מפני היראה ובע"כ תחוף ותטבול במ"ש או תדחה טבילתה ותטבול ביום א' ותעשה החפיפה ביום סמוך לטבילה ואמנם לדעת רבינו משולם הוי זה כמו שחל יו"ט בליל מ"ש דאז חופפת בע"ש וטובלת במ"ש ומכ"ש כאן דטובלת בשבת והוא יותר קרוב לחפיפה ודו"ק:
והנה יש לפרש פלוגתא דהני תרי לישני דלל"ק העיקר תלוי אם טבלה סמוך לחפיפה ואע"ג דהחפיפה היתה בלילה וכפירש"י לקמן דף ס"ח ב' ד"ה ותמה על עצמך דבקושי התירו להרחיק חפיפתה מטבילת' כ"כ ולל"ב העיקר הוא שהיתה חפיפתה ביום דבלילה איכא למיחש מתוך שמהומה לביתה ע"ש ברש"י וז"ש אם באותו יום וכדעת ר"ת דטובלת סמוך לחשכה וז"ש נ"מ למסמך חפיפה לטבילה לחוף ביום ולטבול בלילה והיינו הי מנייהו עדיף והנה י"ל דלא חילקו כלל בש"ס בין כבר היתה אצל בעלה דיש לחוש ללעז בני נדה כמ"ש בתשו' מהר"מ גבי חתיכת צפורן ואם נימא דמיירי דוקא כשכבר היתה אצל בעלה ואפי' מיירי דלא היתה עדיין אצל בעלה מ"מ לא חילקן חז"ל כיון דיכול לבוא לידי לעז הוי אפשר ליישב בזה קושית התוס' מחולין דף י' דשם ל"ש חשש לעז דמיירי לענין טהרות ואין עוד עת להאריך רי נטה היום לערוב וה' ישלח משיחו בקרוב והוא ינהלנו לעיר ציון] והרב אלפס הביא גירסא הלכתא אשה חופפת בלילה וטובלת בלילה והאמר המימר אשה חופפת בע"ש וטובלת במ"ש ל"ק הא דאפשר כו' וי"ל הא דלא אפשר כמו עובדא דרבינו משלם ודו"ק. והנה י"ל כמו ס"ד דהתוס' דדוקא נדה אבל לא זבה והיינו לר' יוחנן דאזיל לטעמיה דס"ל טבילה בזמנה מצוה וכדאיתא בירושלמי פ"ב ודחו החשש דסרך בתה משום המצוה ובזה א"ש לדידן דמשום חומרא דר"ז נוהגים ז"נ א"כ תו ליכא טבילה בזמנה וגם אנו לא ס"ל טבילה בזמנה מצוה וא"ש הכל ודו"ק:
והנה הרא"ש כתב לדעת רש"י דאם חל יו"ט במ"ש לא תחיף בע"ש ותטבול במ"ש אלא תדחה טבילתה ולא כמ"ש התוס' לשיטת רש"י דבכה"ג תחוף בע"ש ותטבול בע"ש והיינו הא דאמרי' הלכתא כרב חסדא ולדעת הרא"ש צ"ל דהא הלכת א כרב חסדא לא קיימא גם י"ל דאמימר ס"ל טבילה בזמנה מצוה ולא תדחה טבילתה דטבילה בזמנה מצוה אבל לדידן דלא ס"ל טבילה בזמנה מטה שפיר תדחה טבילתה וגם בלא"ה לדידן דקיי"ל חומרא דר"ז ורק ספק זבות הנה א"כ ל"ש טבילה בזמנה מצוה וא"כ לא יסתרו דברי התוס' ודברי הרא"ש זא"ז ודו"ק:
והנה הש"ך כתב לפרש הא דאמרי' הא דאפשר היינו היכי דחל טבילתה במ"ש דאז חופפת בע"ש וטובלת במ"ש והא דלא אפשר כגון דחלו שני י"ט של גליות אחר השבת וטבילתה בליל מוצאי י"ט ב' דאז תהיה החפיפה רחוקה ביותר מהטבילה אז תחוף בליל מוצאי י"ט ב' ותטבול אז וכתב דגם רש"י כוון לזה דגריס כגון שחל מוצאי י"ט ע"ש וא"ש הא דמרימר וכולהי אמוראי ע"ש ולפמ"ש דכל הני אמוראי ס"ל טבילה בזמנה מצוה ולדידן בלא"ה ל"ש זה א"ש בלא"ה ואין להאריך רק דלדעת הש"ך י"ל דגם רבינו משולם ז"ל ס"ל כן ולפ"ז לא קשה מה ששלח ר"ת דתרי קולא לא מקלינין כפי מה שביארתי דכונתו דע"י קולא זאת דתטבול מבעוד יום ביום השבת תצמח קולא אחרת דתרחיק חפיפתה מטבילתה דלדעת רבינו משולם אם יסבור כהש"ך אין קולא אחת תלוי בחברתה דאפי' אם היתה טובלת בליל מ"ש היתה צריכה לעשות החפיפה בע"ש רק דר"ת לשיטתו דס"ל דבחל ליל טבילתה במ"ש תחוף בליל מ"ש אבל לדעת רבינו משולם א"ש ודו"ק: