אור ברסלב
בית אל חלק ב (חדר ב') הלכות מקוואות

בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

(חדר ב') הלכות מקוואות

(חדר א) הלכות נדה ומקוואות

א סימן רא בש"ך ס"ק י"א דא"כ פשיטא. לפ"ד הראב"ד שהביא הש"ך ס"ק הקודם דאפי' מחצה למחצה כשר א"כ ל"ש להקשות פשיטא ואמנם אעפ"כ קשה הלשון דנקט רבו (ב) בט"ז ס"ק ג' מ"ש בשם הראב"ד לתרץ הא דשמא ירבו נוטפים ע"ש הנה עיין ברמב"ן שם דזה דוקא אם נימא דמטהר רק עד מקום זחילתו ע"ש שכ"כ להדיא בשם הראב"ד ולזה כוון מהרי"ק שהביא הש"ך ס"ק י"א והב"י והש"ך במכה"ר לא ראו זה אבל לפ"ד הר"ן בשם הרמב"ם והמחבר שכתב הכל כמעיין דמשמע אפי' שלא במקום זחילתו מקדם ל"ש זה ועש"ך שם א"כ לדידהו הדרא קושיא לדוכתא.

(ג) בש"ך ס"ק מ"ו וי"ל דשאני דם. הנה סברתו נכונה וכן אמרתי בתחלת העיון אבל הרמב"ן שם קאי להדיא אדולה לנקות המקוה וכמ"ש בט"ז וצ"ע:

ד בט"ז ס"ק כ"ה. לע"ד יש לפרש התוספתא כפשוטו דהכל מיירי בלא נתקבלו בכלי רק ברישא פסול דבא ע"י אדם וכמו כו' שוב ראיתי זה בט"ז ס"ק כ"ד בשם בעל"הנ ע"ש:

ה בש"ך ס"ק נ"ו לע"ד האי א"נ דכתב הראב"ד הוא חומרא דאפי' מי הבור מרובין מ"מ חשבינן מחצה למחצה דסברא הוא דהמים היורדים באחרונה קרובים לצאת יותר מן הראשונים כמ"ש הראב"ד ע"כ ס"ל להראב"ד דחשבינן מחצה על מחצה אבל אם מי האמה מרובין ודאי דבעי לפי חשבון ולפ"ז א"ש מ"ש הש"ך דאזלינן הכא והכא לחומרא אלא דהש"ך כתב זה להחמיר כשני התירוצים של הראב"ד ולפמ"ש אפי' לתירוץ ב' הכי הוא ודו"ק (ו) בש"ך ס"ק נ"ט מ"ש בשם הרמב"ם ע"ש ולע"ד התוספתא והרמב"ם מיירי לענין טהרות וע"ש דכתב כשרים לחלה ולתרומה וליטול בהן לידים אבל פסולין להקוות עליהם אבל לענין נדה כשרים להקוות ולכך השמיט המחבר דעת הרמב"ם ובזה יש להשוות שתי הנוסחאות בתוספתא דהביא הראב"ד דתני ה"ז פסול לחלה ולתרומה ולידים כו' וכשרים להקוות עליהם כו' ודו"ק:

ז בש"ד ס"ק עיז וי"ל דהכא מיירי שבא להמשיך מים למקוה שאין בה רוב מים כשרים ואמנם לפמ"ש הש"ך לקמן ס"ק צ"ז דאנו לא נהגינין הכי דבעינן דוקא ע"ג קרקע הראוי לבלוע א"כ א"ש הדין כפשוטו והש"ך לא כתב זה אלא ליישב דעת המחבר וז"ב ולפי שראיתי מי שטעה בזה כתבתי:

ח בהג"ה סעיף ל"ו ולכן מותר לעשות מקוה ע"י צינורות שמביאי' מים מן הנהר כו' ולפמ"ש המחבר בסעיף מ"ט בלא"ה ליכא חשש דהא מחובר לנהר רק להיש מי שאומר שם גם נ"מ אם נפסק הקילוח לדעת הפרישה בש"ק ס"ק כ"ה:

בש"ך ס"ק פ' ואינו פסולים מפני שנשאבו בכלים לכאורה אף שנשאבו בכלים מ"מ הא הוי חיבור למי הנהר וע' בט"ז ס"ק מ"ט ועמ"ש לקמן אי"ה:

(ט) סעיף לט הנה לכאורה הי' נראה הטעם דכל שע"י אדם פוסל משום דהוי' ע"י טהרה בעינין ואדם מקבל טומאה ובזה א"ש דע"י בהמה לא פסלוהו דבהמה אינה מקבלת טומאה בחייה ולפ"ז הי' נראה דאם זילף עכו"ם כשרה דעכו"ם דעכו"ם אינו מקבל טומאה מה"ת ואף דמקבל טומאה מדרבנן מ"מ זה מקרי ע"י טהרה כמ"ש הש"ך ס"ק ע"ו בשם הגהת דרישה וע"ש ולפ"ז יש לפרש התוספתא לגיון שהי' עובר ממקום למקום חילפו בידהון וברגליהון ג' לוגין למקוה כשר דהלגיון הם חיל המלך והם עכו"ם ודו"ק והוא הערה חדשה. ולפ"ז אם מנקין המקוה ע"י עכו"ם עדיף טפי וצ"ע. (י)

(י) בט"ו ס"ק ל"ח בחידושי להרא"ש כתבתי דזה דין חדש שלא נזכר בהפוסקים ומדוע נגזור גזרות מדעתנו וכתבתי שם ליישב דברי המשנה והמחבר בע"א ע"ש ועתה ראיתי בתוי"ט שהקשה אמאי קתני ימתין והא איכא תקנה ע"י המשכה וע"ש דנדחק דמלתא פסיקתא נקט ע"ש ואמנם מוכח מזה דלא ס"ל האי חומרא דהרב ט"ז ז"ל ע"כ לדעתי להקל שומעין בדרבנן ואמנם אמינא גברא רבה כו' דיש ליתן טעם לדין של הט"ז די"ל הא דרובו מים כשרים כשר מה"ת וכן מדרבנן ע"י המשכה היינו דהמועט השאובין נתבטלו ברוב הכשרים ובזה י"ל הא דבעי המשכה ולא ימלא בכתף דמחזי כמבטל לכתחלה ובזה יש לומר טעם הראב"ד שהביא הט"ז בס"ק ס"ז דדוקא בכוונה פסול ע"י אדם אבל שלא בכוונה כשר והיינו דאם אינו מכוון לבטל לא הוי כמבטל לכתחלה כמ"ש בסי' פ"ד בש"ך ס"ק ל"ח ופ"ק מ"ד ע"ש ובזה א"ש טובא מ"ש הש"ך ס"ק מ"ו ע"ש. ומעתה י"ל דכאן לא מהני המשכה דאיך נימא דיתבטלו השאובין בהכשרים דהא הכשרים נשתנו מראיהם ופסולי מדאורייתא ועיקר טהרתם הוא ע"י השאובים המחזירים אותה למראה מים ומכשירין אותם ול"ש שיתבטלו בהם דהא הם עיקר ההכשר וז"ב ונכון למבין. (יא) מה שהקשיתי (באות ח) על המרדכי שהביא הש"ך ס"ק פ' דכתב ואינן פסולי' משום דנשאבו בכלי דהא אפי' שאובין מ"מ הא הם מחוברין למי המקוה ואמנם ז"א דעיין בסעיף ח' דמעיין המקלח לתוך כלי פסול לטבול אפי' מה שיוצא חוץ לכלי והטעם משום גזרה שמא יטבול בכלי שאינו מחובר ועמ"ש בחידושי להרא"ש ליישב דעת הסוברי' דכשפ"ה בעינין ובמשנה מבואר דדי בניקב כ"ש וכבר הקשה כן הרא"ש ע"ש וכתבתי כיון דניקב כ"ש תו לא מקבל טומאה ואעפ"כ פסול אפי' כלי גללים כו' דחז"ל פסלוהו למקוה ובזה שוב מהני הא דמחובר למעיין דל"ש לגזור שמא יטבול בכלי שאינו מחובר למעיין דזה הוי גזרה לגזרה דאפילו יטבול בכלי המנוקב כדי טהרתו מ"מ מה"ת כשר ואמנם אם אין במקוה מ"ם שוב לא מהני לי' חיבורו למעיין דזה הוי דאורייתא וגזרינין וז"ב.

ובזה מבוארין דברי רמ"א ז"ל ושפיר מיירי בניקב רק כדי טהרתו וז"ש רמ"א וניקב בדרך שלא מקרי כלי אבל לא ניקב כשפ"ה ול"ק מה שהקשה הש"ך על רמ"א וע' מרדכי ודו"ק

יב בט"ז ס"ק מ"ז ותו נראה דאפילו רבנן. הנ"מ בין חילוק ראשון לחילוק זה אם אין במקוה רוב מים כשרים דלתירוץ א' פסול ולתירוץ ב' כשר. ומ"ש ראי' ברורה מהא דהמקוה עצמה כשרה דהא אפשר דנפלו ג' לגיון מן הראשון לא אבין דהא הוי ספק מים שאובין וכשר. ומ"ש ואין להקשות דא"כ למה צריכין לנקובה כלל כו' ז"א דאין כאן בירור כו' זה צ"ע דהא זה ספק שמא לא הופסק והוי ספק מים שאובין אך נראה כיון דהספק הזה הוא ג"כ לענין המים שבדלי אם הן מחוברין למי המקוה דאז כשרים מדאורייתא רק פסולין משום גזרה שמא יטבול בלי חיבור והוי נולד הספק בדאורייתא אבל אם ניקב הדלי הוי גם למים שבדלי ספק דרבנן כמ"ש לעיל גם י"ל דבלא נקיבה ל"ש שיזוב מתחלה ועד סוף. ובאמת יש לומר בפשוט דלענין לנקות המקוה לא מהני מה שהוא ספק דרבנן דאין לעשות ספק דרבנן לכתחלה משא"כ בשנים שירדו וטבלו דכבר נעשה מעשה שפיר כשרה המקוה דהוי ספק דרבנן ומ"ש הט"ז לחלק בין הטביל בו סגוס כו' ע"פ סברתו א"ש דברי הרוקח שהביא הש"ך ס"ק מ"ז דעקרו מתוכו היינו שסחטו בידים והיינו שפיר באינו נוגע במקוה רק דאם לא סחטו המים הזבין הוי חיבור למקוה דזבין ממילא משא"כ אם אין זבין אלא ע"י סחיטה זו לא הוי חיבור כמ"ש הט"ז ודו"ק:

יג סעיף מ"ם עש"ך ס"ק ך"ג שהקשה דברי המחבר אהדדי דשם כתב דוקא נקב המטהרו וכאן כתב דסגי בניקב כל שהוא ולע"ד י"ל דשם מיירי לענין לטבול תוך הכלי עצמו וכמו שהתחיל וכתב הלוקח כלי גדול כו' ועשהו מקוה כו' ולטבול תוך כלי פסול מדאורייתא כמ"ש התוס' ע"כ החמיר דצריך עכ"פ נקב המטהרו דהיינו כמוצא זית אבל כאן דמיירי לענין שיפסול המקוה דזה רק מתורת שאובין דהו רק דרבנן והמחבר לטעמי' דס"ל דאפי' כולו שאוב הוא דרבנן כמ"ש הש"ך פ"ק טו"ב ולכך היקל דבניקב כ"ש סגי וז"ב.

ולפ"ז לדידן דס"ל כולו שאוב דאורייתא וכמ"ש רמ"א ס"ג ע"ש א"כ הי' צריך נקב המטהרו וצ"ע.

והנה מ"ש המחבר סעיף מ"ם ומ"מ אין להקל לעשות מקו' לכתחלה להביא מים בכלי מנוקב כזה י"ל דכוונתו דווקא כל המקוה אין לעשות דיש סוברים דכולו שאוב דאורייתא ע"כ צריך כשפפ"ה אבל כשיש רוב מקוה כשרה שפיר יש להביא מים בכלי מנוקב כ"ש בשוליו וצ"ע:

יד בש"ך ס"ק פ"ח הנה לפמ"ש הש"ך בסי' ק"י דספקא דרבנן היכא דיש חזקת איסור לחומרא ה"נ יש חזקת טמא ואין לומר דהעמד מקוה על חזקתו ז"א דהא לע"ע חסר הוא אלא דזה תלוי בשני שינויי הש"ס בפסחים ואכמ"ל:

טו בש"ך ס"ק צ"ג גם לדבריו א"ש הא דאמרי' ספ"ק דשבת ולר' יוסי בצרי להו חדא כו' דברי מארן הש"ך ז"ל הם אצלי כספר החתום דאדרבא לפירש"י א"ש טפי ונצטערתי ליישבם ולהבינם ולא עלתה בידי ותליתי בקוצר יד שכלי עד שמצאתי להגאון פ"י שם שכתב דדברי הש"ך קצרים ומגומגמין ולא יכול לעמוד על סוף דעתו עיי"ש והנה לכאורה י"ל דב"ש וב"ה פליגי דב"ש ס"ל כולו שאוב דאורייתא ושפיר יש לגזור שוכח אטו מניח גם י"ל דב"ש ס"ל ג' לוגין דאורייתא וכדעת ר"ת בתוס' אבל ב"ה ס"ל דהוא דרבנן ולכך לא גזרו דה"ל גזרה לגזרה.

טז בט"ז ס"ק נ"ה ול"ד לסעיף כ"ה. חילוקו אינו מובן לכאורה ונראה פירושו דבסעיף נ"ה באמת יש בשתי מקוואות החיצונים רוב נגד האמצעי השאוב רק דהחיצונים הכשרים אינן מצטרפין מחמת שאמצעי מפסיקן ועכ"פ מהני הא דאמצעי ע"י יציאתו על שפתו מכאן ומכאן מערב שני החיצונים דעכ"פ לא יפסלו החיצונים אבל הכא דאין רוב בשום אופן נגד השאוב שפיר נפסלו הכשרים וצריך שיצאו במלואן וז"ב ויש להגיה בט"ז שאינם מצטרפים ע"י האמצעי השאוב לא ע"ס האמצעי וע"ש ודו"ק (יז) בהג"ה אבל אם המשיך תחלה שאובין. לפמ"ש התוס' יבמות פ"ב ד"ה נתן דמדאורייתא קמא קמא בטל רק דרבנן החמירו וא"כ א"ש דע"י המשכה כשרה דקמא קמא בטיל אבל אם משך תחלה השאובין ל"ש זה דאדרבא הכשרים קמא קמא בטלי וז"ב ובזה אמרתי ליישב דעת הראב"ד שהביא הש"ך ס"ק יו"ד דמחצה על מחצה פסול בנוטפים וזוחלין ולכך אמר רבי צדוק שאם רבו זוחלין על הנוטפין כשר והא אבוה דשמואל אמר שמא ירבו נוטפין על הזוחלין משמע דמחצה על מחצה כשר ותירץ דלרווחא דמילתא קאמרינין כו' ולפמ"ש י"ל בפשיטות דבמי פרת די"ל קמא קמא בטיל ולכך במחצה על מחצה כשר אם לא דרבו אח"כ הנוטפין וכמ"ש התוס' אבל רבי צדוק העיד היכא דנפלו הנוטפין פעם אחת דל"ש קמא קמא בטיל וע"ש סי' קל"ד סעיף א' גבי יי"נ ולכך צריך דווקא רוב וז"ב. עוד י"ל עפמ"ש הר"ש במשנה שם דמיירי שאין בזוחלים כדי טבילה וצריך לצרף הנוטפים וכ"כ הרע"ב וע' תוי"ט שם ולפ"ז א"ש דבעינין רוב זוחלין דאז בטלי הנוטפין ברוב הזוחלין וה"ל כאילו כולן זוחלין ומצטרפין הנוטפין לזוחלין לטהר בזוחלין משא"כ אם הוי מחצה למחצה דאז לא בטלי נוטפי' ברוב ואין מצטרפין לטהר בזחילה ובזוחלין לחודי' ליכא שיעורא לטבול אבל במי פרת דבזוחלין לחודי' איכא שיעור וא"צ לצרוף הנוטפין ורק אם הנוטפין מרובין מהזוחלין בטלי להו הזוחלין ברוב וה"ל כאילו כולהו נוטפין אבל מחצה למחצה כשר וז"ב:

עוד י"ל דבאמת מחצה על מחצה אינו פוסל את הזוחלין אלא דיש לחוש שמא יטבול בהנוטפין וכדאיתא גבי חבית שנפל לים הגדול ע"ש

ולפ"ז, א"ש דרבי צדוק מיירי אם בודאי יש שם נוטפין אז בעינין שירבו הזוחלין אבל מחצה למחצה פסול שמא יטבול בנוטפין אבל שמואל דחשש שמא ירבו נוטפין על הזוחלין א"כ איכ' ס"ס שמא ירבו הזוחלין ואת"ל שיהי' מחצה על מחצה שמא לא יטבול בהנוטפין וע"כ צריך לומר שמא ירבו הנוטפין ואת"ל יהיה מחצה על מחצה שמא יטבול בנוטפין ומכ"ש לפמ"ש הר"ן דגם בלא עת הפשרת שלגים חיישי' בנהרות הפוסקים לפעמים בלא טענה ודו"ק.

והנה בתשובה כתבתי דמה בכך שירבו הנוטפין הא שמואל ס"ל מין במינו לא בטיל ולפמ"ש הראב"ד דשמא ירבו לאו דווקא אלא ה"ה מחצה למחצה ולרווחא דמלתא נקט א"ש וגם לפמ"ש הריטב"א דרו"ש רק מדרבנן אמרו דמב"מ לא בטיל ג"כ א"ש דלקולא לא אמרינין כן אך זה תלוי אם האי דאין מטהרין בנוטפין הוא דאורייתא כמ"ש רוב הפוסקים או דרבנן כמ"ש המרדכי ומביאו הב"י דאם הוא דרבנן שפיר אמרינין לענין זה מב"מ לא בטיל ודו"ק:

יח בש"ך ס"ק ק"א אפילו תימא דהכא אין רוב המים מעיקר הנביעה הנביעה. לפמ"ש התוס' דשאובה שהמשיכוה כולה הוא רק דרבנן א"כ י"ל דהוי ספק ספיקא (חסר בהכ"י):

(יט) סעיף נה עט"ז שכתב לפרש דברי הר"ש והנה לדבריו א"ש מה שהקשה במשנת חכמים דדברי הרע"ב שכתב כדברי הר"ש ומשמע דבעי שיתערבו קודם שירדו למקוה ובפ"ד משנה ד' כתב דאפי' אם לא נתערבו מקודם מהני ע"ש ולפמ"ש הט"ז כאן א"ש דכאן הא מיירי באופן שאין היתר ע"י המשכה כגון דליכא ג' טפחים וז"פ אבל גוף דברי הט"ז צ"ע דמה בכך שנתערבו ונתבטלו ברוב חוץ למקוה כיון דליכא המשכה אמאי כשרין וצ"ע.

והנה י"ל החילוק שבין השאוב באמצע למן הצד דבאם השאוב באמצע אף דהשנים הכשרים נתערבו על ידו מ"מ ל"ש לומר דהשאוב יתבטל לגבי הכשרים דיש בשניהם מ"ם סאה דכיון דכל עיקר הצטרפותם יחד לארבעים סאה הוא ע"י השאובי' (סברא זו כתבתי בסעיף כ"ה בט"ז ס"ק ל"ח ע"ש) ואיך נימא דהשאוב יגרום שיצטרפו החיצונים למ"ם סאה ואז יתבטל בהם ונמצא דהוא עצמו יגרום ביטולו ודו"ק.

ואמנם דנימא דהשאוב יפסול את הכשרים זה לא אמרי' רק דהשאוב לא יגרום ביטולו בהכשרים ודו"ק (כ) בש"ך ס"ק קכ"א אינו מובן לכאורה דמה בכך שע"י המשכה ירדו לתוכו כיון דליכא רוב וע' ט"ז ולכאורה יש לומר דהרא"ש פי' כן המשנה דמקוואות וי"ל דמתני' כמ"ד שאובה שהמשיכוה כולה טהורה אבל אנן קיי"ל כראב"י דבעי רבי' והמשכה וא"כ צ"ע לדינא אך נראה דבאמת זה אינו ברור דירדו מן השאוב לכשר דהא י"ל כל אחד דוחה את חבירו כמ"ש הט"ז אך ספק הוא וכיון דהוא ע"י המשכה ושאובה שהמשיכוה כולה כתבו התוס' בב"ב דרק מדרבנן פסולה ה"ל ספק דרבנן אך ז"א דא"כ בלא"ה ה"ל ספק דרבנן דהא ג' לוגין דרבנן:

כא בש"ך ס"ק קל"ז הא דכתב דבכלים לא סגי בפחות מרביעית אף דמחובר למקוה שלם ואף דכלי מתכסה בפחות מרביעית לא ידעתי הטעם דמ"ש ממ"ס סאה באדם דאם מתכסה כל גופו טובל בה היכא דמחובר למקוה שלם וכתב דכן מוכח בש"ס ופוסקים ופשוט הוא ואנכי לא ידעתי ובודאי הוא מחסרון ידיעתי

כב ס"ק קל"ג ור"ש פי' הטעם. ואמנם לפי טעם זה אם הכלי נקוב כשפפ"ה מותר ולטעם המחבר אין חילוק ואמנם בלא"ה כלי נקוב כשפפ"ה ל"ל לטבלו.

כג בט"ז ס"ק ע"ז שמקשה טופח ע"מ להטפיח אינו חיבור וצ"ע לעיל סי' קצח סעיף כ"ח כתב שמשקה טופח ע"מ להטפיח הוי חיבור למי המקוה וצ"ע:

כד סעיף סה בש"ך ס"ק קל"ה וכן מוכח מדברי המחבר ר"ל דאם חסר לפנינו בלא"ה צריך לחזור (ואמנם י"ל דמיירי דעתה אין ידוע אם הוא חסר) ולטבול אף שלא הוחזק להיות מימיו מתמעטין כמ"ש סעיף ע"א וע"ש סי' קצח אם צריכה חפיפה שנית דהמים קרום מקשים השער ע"ש בסדרי טהרה:

כה סעיף סו בש"ך ס"ק ק"מ וצ"ע מהא דלעיל סעיף נ' ר"ל דלעיל כתב המחבר יש מי שמתיר וכאן סתם ולפמ"ש שם לבאר סברת זקני הב"ח ז"ל גם כאן כן דהא הוא רוצה בהמים העולים למעלה וע"ש סעיף נ"ז גבי מנענע בידו ומ"ש הט"ז והש"ך שם ודו"ק:

והנה ודאי דמיירי דחילקו שאין בכל חלק מ"ם סאה או דבצד א' יש מ"ם סאה ולא בצד ה"ב ולכך צריך שיהי' ביניהם כשפפ"ה:

כו סעיף סז ה"ז כשר לכאורה י"ל דאם אפשר בקל להשיקו ע"י מקוה אחרת יש לעשות כן דאפי' ספק דרבנן אם יש לו מתירין אסור וצ"ע בסי' ק"ב גבי לצלי לא נאסר מעולם ובחידושי כתבתי שם:

כז סעיף ע לכאורה י"ל דלא מחזיקין ממקום למקום ואמרי' דמהצינור גופי' באו המים למקוה ולא היו במכתשת לעולם ועסי' ק"ץ ובריש נדה גבי דף ובתוס' שם ודו"ק:

כח סעיף עא בט"ז ס"ק פ"ז לפי שכאן מיירי אפי' בטמא טומאה דרבנן בלא"ה א"ש לפמ"ש המחבר בין שהי' המקוה בר"ה כו' וספק טומאה בר"ה טהור לכך צ"ל דהטמא בחזקתו וע' בש"ך ומ"ש הט"ז דמיירי בטומאה דרבנן הנה בזה"ז ל"ש זה וצ"ל דהי' טומאת כתם לאשה או טומאת קרי לענין תפלה למאן דמחמיר ועמל"מ ה' מקוואות פ"י ה"ו שיש חילוק בין טמא באה"ט דרבנן דאז ספק טמא ע"ש:

כט בט"ז ס"ק פ"ה ונראה דהר"ן לרווחא דמלתא כ"כ הנה אם הוא מלא לפנינו יש כאן חזקה דהשתא וכנגדו יש חזקת הטמא ועכ"פ ספק הוי ודוקא אם הוחזק להיות בו מ"ם סאה דאז איכא תרתי לטיבותא חזקה דמעקרא וחזקה דהשתא דוחה חזקת טומאה וע' ריש נדה ודו"ק ודע דאם מקוה נמדד ונמצא חסר הוי ודאי עמא כדאיתא ריש נדה ונ"מ לענין כמה דברים ובזה א"ש קו' הט"ז ס"ק פ"ו ע"ש:

ל סעיף עב א' יש בו מ"ם סאה וה"ה א' יש בו כ"א סאין וא' אין בו ונפלו ע"י המשכה לדעת התוס' דע"י המשכה הוא דרבנן:

סעיף ע"ג בש"ך ס"ק קמ"ח ע' סעיף ס"ח צ"ע וש"מ במל"מ שתמה ע"ז:

סעיף ס"ה יש מי שאוסר י"ל בש"ס מיירי לטהרות ושייך שמא לא יכוונו לטבילה כמ"ש הרמב"ם לעיל ג' לוגין ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה