בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
חדושים לה' ותפילין מזוזות (חדר נח)
עתוס' גיטין ד"ה והאי דתני דהקשו דהמ"ל כרשב"ג דבעי כתיבה לשמה ע"ש והנה לפמ"ש די' הפמ"ג בסי' ל"ט אות ג' דכתיבה לשמה דרבנן ולפ"ז מה הקשו תוס' דלימא רשב"ג הוא דהא כאן ספק הוא כמ"ש רש"י לעיל דשמא כתבן למכור לישראל וא"כ הוי ספק דרבנן ולכך קאמר דאתיא כהאי תנא דכל שאינו בקשירה כו' דזה הוי דאורייתא וז"ב:
ועתוס' מנחות מ"ב ד"ה ואל דלחד תי' אי לאו משום א כל שאינו בקשירה משום לשמה לא איכפת לן דסתמא לשמה ולחד תי' דוקא האזכרות צריכין בפי' לשמה ע"ש ולתי' ראשון ג"כ ל"ק קו' התוס' כאן:
והנה אף אם בעי בפירוש לשמן או האזכרות עכ"פ מ"מ י"ל דהוי דרבנן לא מה"ת כמ"ש הפמ"ג ולפ"ז י"ל דמ"ש הט"ז דאפי' ביחיד אסור לקרות גזרה אטו קריאה בציבור יש לפקפק דהוי גזרה לגזרה וא"כ א"ש דהמרדכי לא תירץ כן כמ"ש הט"ז דבלא כתב לשמן ל"ש סברתו דהוי גזרה לגזרה אבל בפסולין אחרים כמו כתבו נכרי וקטן ואשה דלאו בני קשירה נינהו שפיר י"ל דאפי' ביחיד אסור לקרות כמ"ש הט"ז דהא בזה הוי גזרה דאורייתא וז"ב:
והנה אפי' נימא דהוי ודאי שלא לשמה בנכרי דנכרי ודאי אדעתא דנפשי' עביד כמ"ש בחי' גיטין מ"מ אם הוי רק מדרבנן דמה"ת לא בעי לשמה א"כ עכ"פ קורין בו ביחיד דהוי גזרה לגזרה וא"כ ל"ק קושית התוס' דהמ"ל דרשב"ג הוא דז"א דא"כ אמאי יגנז דהא מותר לקרות ביחיד ולכך אמר דאתי כהאי תנא דכל שאינו בקשירה כו' דזה הוי דאורייתא ושפיר יגנז דאסור לקרות בו אפילו ביחיד ודו"ק.
והנה ראיתי להגאון פ"י ז"ל שעמד במ"ש בשם ר"ת שכתבי מין נכרי כו' ת"ל וקשרתם וכתבתם ר"ל דהאי וקשרתם לא קאי אנכרי דבלא"ה פסול דלא נכתב לשמה ועוד דצריך לקדש האזכרות כו' ולא הרגיש שכבר עמדו בזה התוס' מנחות דף הנ"ל וכתבו ג"כ דלא קאי אנכרי כו' ובחד תי' כתבו דסתמא לשמה ע"ש וגם כתבו דמיירי בלא אזכרות ע"ש. וע' מג"א סי' ל"ט שהגיה כותי במקום נכרי ע"ש:
והנה המג"א סי' ל"ט ס"ק א' כתב דכ"ז שלא הביא ב"ש פסול עד שיהא בן ח"י והאחרונים תמהו עליו דאינו נזכר בש"ס חילוק בין בן ח"י לענין הבאת ב"ש ואני בקונטרסי לה' מכירה הבאתי סעד לדבריו מתוס' ב"ב דף קנ"ג ע"ש:
והנה הטור פסק בחו"מ נמצא ביד עכו"ם כשרים ובס"ת פסק יגנזו ונראה דס"ל דמסתמא ישראל כתב כמ"ש התוס' אלא דבס"ת דיש היתר עכ"פ לקרות בהן ביחיד לא הכשירו אבל בתו"מ אם יפסלו הם אינן ראוין לכלום הקילו משום הפסד קדושתם ול"ש לגזור בס"ת משום דילמא יקראו בציבור דהא מדינא שרי ודו"ק. והב"י הקשה אהא דאמר ר"נ ס"ת שכתבו מין ישרף הא דלא נקט תו"מ ואמנם י"ל דהא בלא"ה פסול משום לשמה אלא דכבר כתבתי דיש נ"מ לקרות ביחיד והיינו בכתבו נכרי דאין קורין בו אפי' ביחיד ולכך נקט יגנז אבל משום לשמה כיון דהוא רק דרבנן מותר לקרות בו ביחיד וקמ"ל ר"נ דהטעם משום דכל שאינו בקשירה כו' וכמ"ש לעיל ולכך כתב רש"י אהא דיגנז כדלקמן והיינו משום כל שאינו בקשירה כמ"ש הפ"י ע"ש. אבל בתו"מ דל"ש לקרות בהם ביחיד לא נקט ר"נ דהא בלא"ה פסול משום לשמה ודו"ק היטב. והנה התוס' כתבו שם במנחות דמיירי שלא כתב האזכרות והיינו דעדיין אין שם האזכרות דזה ודאי דוחק לומר דכל אזכרה ואזכרה כתב אחר ולפ"ז א"ש דלא נקט ר"נ תו"מ דבתו"מ בלא"ה פסול דהא בעינן כסדרן ודו"ק היטב
הנה י"ל דאם כתב מין ועע"א ס"ת של ישראל לא ישרף דלפמ"ש בכ"פ דהא דאדם אוסר דבר שא"ש הוא רק מדרבנן וא"כ עכ"פ לא תשרף אלא תיגנז וזה י"ל בהא דתני בברייתא ס"ת שכתבו מין כו' פסולין משום וקשרתם כו' והא בלא"ה מין כוונתו לע"ז ולפמ"ש א"ש ואפשר דר"נ דאמר ישרף מיירי בכותב ספר תורה שלו וצ"ע:
בש"ס ב"ב אפשר ס"ת חסר אות א' אלא ע"כ הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע. הדברים תמוהים דעדיין הקושיא במקומה. והנה התוס' כתבו דצריך הסופר להוציא בפה מדאמרי' הכא ומשה אומר וכותב והנה מלת וימת הוא הוא"ו בפתח והוא מהפך העתיד לעבר כנודע כי לו הי' הוא"ו שוואית היה משמעותו לעתיד וא"כ א"ש. דמכאן לא הי' משה אומר בפיו וא"כ אין כאן שקר דהא בלי נקודה יוכל לשמש עבר ועתיד והס"ת היא בלי נקודות אך בדמע כתב כי הוא ידע כי קרב קצו. כן אמרתי בימי חרפי:
והנה המג"א סי' תרצ"א העיר על הסופרים שאינם כותבים מתוך ס"ת ונראה להמליץ בעדם די"ל הא דצריך לכתוב מתוך הכתב אף דל"ש שיטעה כיון דרגיל כבר מ"מ בחסירות ויתירות לזה לא מועיל מה ששגור בפיו כי לא ידע אם חסר יביאנו או מלא וז"ב ולפ"ז אנן דלא בקיאין בחסרות ויתירות ואין מוציאין ס"ת אחרת על זה כמ"ש רמ"א באו"ח לכן כותבין שלא מתוך הכתב כן יש להליץ בעדם ומ"מ טוב להחמיר ותע"ב. ודו"ק והנה המרדכי הביא ראי' דבכתיבת השם צריך להוציא בשפתיו מדקט אזכרות כו' והפ"מ תמה דשם דווקא נקט אזכרות דטעי ברר"י כו' ע"ש ולע"ד כוונת המרדכי דאיך אפשר דבכל הס"ת הי' כותב לשמן ובהאזכרות לא כתב לשמן דזה כעושה להכעיס ולכך פירש דכתב הס"ת בסתם ולא אמר שכותב לשמה ולכל הס"ת סתמא כשר ולאזכרות לא מהני רק שיאמר בפירוש לשמה וזה שאמר אזכרות שבה לא כתבתי לשמן וז"ב וזה כוונת המרדכי ודו"ק:
והנה הטעם דאזכרות צריך לקדש בפירוש משום דיש שמות שהם חול ולכך צריך לקדש בפירוש השמות שהם קדוש וז"ב לדעתי:
ובזה יש לפרש מ"ש אזכרות שבה לא כתבתי לשמן והינו דלא ידע בהרבה מהם אם הם קדש או חול לכך לא הי' יכול לקדשם ובזה שפיר הוכיח המרדכי דבאזכרות צריך לומר בפירוש דאל"כ שפיר עשה שכתב סתם וז"ב:
ובזה א"ש דפריך ולעבר עלי' קולמוס וליקדשי' היינו דאכתי משים עצמו רשע דהי' יכול לכתבם סתמא ואח"כ להעביר עליהם קולמס לשמן דאם ממ"נ כשר דאותן שהם חול ול"צ לשמן הוי כתב ע"ג כתב ואותן שצריכין לשמן שפיר מועיל הכתב העליון כמ"ש התוס' ונדפס בשמי בס' יד שאול סי' ער"ו ס"ק יוד ודו"ק:
המרדכי כתב דכל הפשוט לא מהני תינוק דלא חכים ולא טיפש ובתשובת רמ"א נשאל ע"ז וע"ש מה שפירש ולע"ד נראה דה"פ דכל האותיות הפשוטות כגון ך ן ץ לא מהני תינוק כו' דהא הפשוטות צ"ל בשיעורן כמו הכפופות כמבואר בש"ע וא"כ מה בכך שהתינוק קורא אותו או צ' מ"מ אם חפר ממנה ואין בה כשיעור הכפופה ל"מ ודו"ק:
ושוב ראיתי בכ"מ פ"א מה' תפלין הלכה י"ב דכ' הטעם דס"ת דווקא מן הכתב דשמא טעה בחסירות ויתירות ע"ש וא"כ שפיר כתבתי להליץ בעד סופרי זמנינו ודו"ק :
והנה לא מצאתי ברמב"ם שיהי' צריך בס"ת ותו"מ כתיבה לשמה והנה התחיל רבינו עשרה דברים יש בתפלין שנים בכתיבתן כו' ולא הזכיר לשמה ובעיבוד הזכיר לשמה בהלכה י"א ע"ש ובהלכה ט"ו כתב הכותב ס"ת ותו"מ ולא ה"ל כוונה וכתב אזכרות שלא לשמן כו' מבואר דכתיבה לשמה לא בעי רק באזכרות וע' פרק יוד הלכה א' דחשיב ב' דברים פ"ש וכתב י"א דכתב האזכרות שלא לשמן ע"ש ובש"ס אמרי' ורשב"ג עבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי ע"ש משמע דכ"ש הוא ורבינו פסק דבעי עיבוד לשמה ולא כתיבה וצע"ג לע"ע ואמנם י"ל דהא דאמרי' כתיבה לשמה לא בעי היינו על האזכרות וי"ל דרבינו לטעמי' דס"ל בתשובתו לחכמי לוניל דעיבוד לשמה רק דרבנן כדי שיזהר בעיבודן למען יעמדו ימים רבים ע"ש ולכך בכתובה דל"ש זה לא צריך אלא באזכרות וכבר כתבתי הטעם דיש אזכרות שהם חול ויש שהם לפ"ז כמו אלהים אחרים ולכך צריך שיכוון לשם השם וז"ב. ובזה י"ל דבר חדש דזה דוקא בס"ת דיש בה אזכרות של חול א בל תו"מ דכל האזכרות קדש אפי' כתבן שלא לשמן אלא סתמא כשר ובזה א"ש מה שהקשו התוס' אהא סת"ם שכתבן מין מסור כו' פסולין והא בלא"ה פסולין משום לשמה וכבר עמדו בזה בתוס' מנחות ולמ"ש י"ל דאתו"מ קאי ודו"ק כי קצרתי:
והנה זה ימים רבים כתבתי בתשובה לחכם א' אשר כעת הוא מפורסם לגדול הדור בעסק שאלה ושם כתבתי ביאור דברי המרדכי שהבאתי דכתב וכל הפשוט כו' יכול להיות דל"מ תינוק כו' וכמ"ש לעיל ומצאתי בירושלמי שהביא הב"י וז"ל כגון ארצנו תפארתנו אבל ארצך תפארתך צריכה ע"ש שהוא בדין דבוקות וכוונתו דבשלמא אם נדבקה הוא"ו ש של .ש. א של ארצנו להנו"ן ומלמעלה נשאר כשעור ו' קטנה כשר כמ"ש הרשב"א דכל הראוי לגרירה אין גרירה מעכבת בו ע"ש:
א הנה מבואר ברא"ש דדוקא לענין עיבוד לשמה מהני ישראל עע"ג אבל לא בכתיבה ועמ"ש האחרונים בזה ולע"ד נראה דהא מבואר ברמב"ם פ"א מה' תו"מ הלכה א' דמזוזה א"צ עיבוד לשמה וכתב הכ"מ בשם הרמב"ם בתשובה הטעם דהא דבעי עיבוד לשמה הוא דהוצרכו לעשות להן חשיבות כו' למען יעמדו ימים רבים ובמזוזה דלאו היא עיקר המצוה דהחוב רק על הבית לא הוצרכו ע"ש ומבואר דס"ל דעיבוד לשמה הוא רק דרבנן וכ"כ הפמ"ג ואמנם בכתיבה מבואר ברמב"ם הלכה ט"ו שם דגם במזוזה אם כתב האזכרות שלא לשמן פסולה וע"כ צ"ל דהכתיבה הוא דאורייתא בעי לשמה ולכך אין חילוק בין תפילין למזוזה וז"ב והיינו כמ"ש הרמב"ן דיליף לה מן כתבו לכם היינו לשמה כמו גדילים תעשה לך לשמה ע"ש.
והנה אם גוי מעבד וישראל עע"ג אף דאמרי' עכו"ם אדעתי' דנפשי' קא עביד מ"מ זה רק ספק וכמ"ש בתי' גיטין דאם הישראל אומר לו שיעשה לשמה הוי רק ספק וכן מבואר בב"ש סי' קכ"ג ס"ק ה' ע"ש היטב וכיון דעיבוד הוא דרבנן לכך כשר כשישראל עע"ג ובכתיבה שהוא דאורייתא ש פסול וז"ב ודו"ק:
ק (ב) והנה בש"ס גיטין נ"ד דפריך ולעבור עליו קולמס ולקדשי' כו' ומשני דמחזי כמנומר ע"ש ובמרדכי הקשה דאמר נאמן אתה להפסיד שכרך כו' והקשה דאכתי שכר חומשין אית לי' והט"ז כתב לתרץ דכיון דאינו ניכר הפסול גם היחיד אסור לקרות בו דשמא אתי לקרות בציבור ע"ש והקשה בס' יד שאול הא לפ"ז מאי משני דמחזי כמנומר אכתי חזי לקרות ביחיד דהא ניכר הפסול ותירץ דלא שרינן העברת קולמס אלא כדי להכשיר הס"ת אף דיש קצת חשש מחיקה אבל כדי לעשות מס"ת חומשין לא שרינן ע"ש ועפ"ז נראה ליישב מה שהקשה בישעי"י אהא דכתב הנ"י דלכך נקט שכתב אזכרות בזהב דבאזכרות א"א להסיר הזהב דהוי כמוחק השם והקשה דא"כ אפי' זרק זהב על הרבה אותיות ג"כ פסול דא"א. להסיר הזהב דה"ל כמנומר כמ"ש הריב"ש ולמה כתב הש"ע אם זרק זהב על אותיות מעביר הזהב כו' ולע"ד על הש"ס ג"כ קשה אמאי נקט דווקא אזכרות ונראה לפמ"ש בש"ס א"ש דנקט יגנוז ואם זרק זהב על הרבה אותיות שפיר יוכל להסיר הזהב ויהי' כשר עכ"פ לקרות ביחיד דהא יהי' הפסול ניכר כמ"ש היד שאול ואמנם באזכרות א"א להסיר הזהב דיהי' מוחק השם אבל בשאר אותיות ש"ד ולכך תני אזכרות יגנז ודו"ק:
ג והנה בש"ס מנחות כ"ט ניקב תוכו של ה' כו' ופירש"י דבתפלין מיירי ודקדקו המפרשים מנ"ל לרש"י הא גם לקמן בעובדא דאפסק לי' וא"ו דויהרג בנוקבא פירש"י שאירע לו וא"ו דויהרג במקום נקב ועמד האהעו"ז למה לא פי' כן בעובדא קמא ע"ש ונראה לע"ד דהא מעקרא אמר אם נשתייר כמלוא אות קטנה כשר ולא הצריך כלל תינוק דל"ח ול"ט לכן נראה דבאמת אם אנו רואין שיש בו שיעור וא"ו קטנה מה בכך שהתינוק יקראנה י' בשביל זה לא פסלינן תפלין רק זה אם כבר נכתבו התפלין רק אח"כ ניקבה הוא"ו דאז אם נפסול הוא"ו יהי' התפלין פסולין ולא יהי' להם תקנה במחיקת הוא"ו לחזור ולכתבה דהא שלא כסדרן פסול בתפלין ולכך אם נשתייר כמלוא אות. קטנה כשר וא"צ להביא תינוק דל"ח ול"ט אבל לקמן דמיירי דאירע לו בעת הכתיבה דהוא"ו בא במקום נקב דעדיין יש תקנה למחקה ולכתוב אחרת שפיר בעי תינוק דהא עדיין לא כתב משם והלאה כלום ולא יפסול משום שלא כסדרן וא"ש פירש"י ודו"ק היטב:
עוד הי' נראה לפמ"ש המאירי דאם נפסק הרגל באמצע אם הנקב דק מאוד שאינו מונע קריאת התינוק ש"ד והוא דלא כהט"ז ע' בישויע"ק ולפ"ז י"ל בעובדא דרבב"ח דאפסק לי' וא"ו דויהרג י"ל דבאמת נשאר שיעור יו"ד קטנה אלא דהחשש משום מוקף גויל וכמו שהקשו הפוסקים ואמנם אם תינוק דל"ח קורא אותה וא"ו ואין הנקב מונע קריאות התינוק שפיר דמי והוי מוקף גויל דהא בסוף הרגל הוא מוקף גויל אבל בעובדא דניקב ירכו דהכתיבה היתה ש והנה תמה באמת בשעה שכתב ומוקף גויל הוא ישום כתיבה תמה וא"כ כיון דנשאר מלוא אות קטנה אף שהתינוק לא יצרף הנשאר ולא יקראנה וא"ו מ"מ כיון שאנו רואין שהוא וא"ו קטנה בלא הצירוף ואף שאינה מוקף גויל מ"מ כיון שבשעת כתיבה היתה מוקף גויל הוי כתיבה תמה משא"כ עובדא דרבב"ח דהפסק לי' בשעת הכתיבה שפיר צריך תינוק דל"ח וע' בב"ח ובס' ישועיי"ק ודו"ק היטב דבזה א"ש פירש"י למשכיל. והנה רבינו כתב פ"א הט"ו הכותב כו' וכתב אזכרה מן האזכרות שלא לשמן פסולין וכ' הכ"מ גיטין ל"ד ומוכח התם דאפי' באזכרה אחת שכתבה שלא לשמה סגי. והנה רבינו נא הזכיר בלל אם מועיל העברת קולמס והוא פלוגתא דר"י ורבנן והרא"ש והר"ן פסקו כחכמים ורבינו פ"ג מגירושין פסק בגט דאינו גט וכתב הה"מ ואפי' לר"י דכריתות בעי' וליכא ושם י"ל דפסק כר"י ע"ש בהג"ה בכ"מ אבל כאן תימה שלא הזכיר הדין כלל ואין לומר דסמך עצמו על מ"ש פ"ג דגירושין דמשם אין ראי' דכריתות בעי' ואפי' ר"י מודה ואמנם נראה דרבינו שכל את ידיו להורות לנו ברמז דשינה מלשון הש"ס דשם אמר אזכרות שבו לשון דבים ורבינו כתב אזכרה מן האזכרות והיינו דשם פריך ולעבר עליו קולמס לימא דלא כר' יהודא ומשני ה"מ בחדא אזכרה אבל דכולי הספר מחזי כמנומר ואמנם לדידן דקיי"ל כחכמים אף בחדא אזכר' הוי דינא הכי ולכך העתיק רבינו אזכר' מן האזכרות ודו"ק והנה הקשו הרב ש"י וישוע"ק הא כל שם שנכתב שלא לשם קדושה מותר למחקו וא"כ אכתי למחקינהו ולכתוב שמות אחרים לשמה ובאמת י"ל נהי דמותר לכתוב על המחק היינו בחדא אזכרה אבל לכתוב כל השמות על המחק לא דמחזי כמנומר ואמנם אז יתעורר על רבינו הקושיא דכתב אזכרה מן האזכרות והל"ל דימחקנה ואמאי כתב סתם פסולין וגם בפוסקים לא ראיתי חילוק זה ולכן אפשר לומר דגם בש"ס הכוונה דלאו כל האזכרות כתב שלא לשמן אלא איזה מהם ואינו זוכר עוד מי הם והא דמשני אבל אזכרות דכולי ס"ת לא היינו דאם היינו רוצים להכשירה היינו צריכי' להעביר הקולמס על כל האזכרות דהא לא ידעינן איזה הם כשרים ושפיר מחזי כמנומר וז"ב וא"כ ל"ק קושית השב יעקב דהא לא אפשר למחוק כל האזכרות דהא רבים מהן כשרים הם ונכתבו לשמן ובזה מדוקדק לשון רבינו שהעתיק וכתב אזכרה מן האזכרות והיינו דאזכרה אחת בין האזכרות לא כתב לשמה והוא לא ידע איזה וז"ב:
ובזה הי' אפשר לומר דל"ק מה שהקשו הקדמונים דא"א משים עצמו רשע שיכתוב האזכרות שלא לשמן ועמ"ש המרדכי בשם הר"ש ולפמ"ש י"ל דודאי אם כתב כל האזכרות שלא לשמן ה"ל רשע ועושה מלאכת ה' ברמי' אבל שם אמר דאיזה אזכרה שכח לקדשה וא"י עוד איזהו וזה ודאי לא הוי רשע דפ"א אפשר דשכח וז"ב רבינו דכתב אזכרה מן האזכרות ודו"ק
והנה קיי"ל דאם יצא אות א' מהשם חוץ לשיטה יש פוסלין אף בדיעבד והנה דבר זה לא נזכר בש"ס רק ר"ת חידש דבר זה ואמנם אם השם הוא מהשמות שאנו מסופקים אם היא קדש או חול אפשר דיש להקל בדעבד כיון דלא נזכר בש"ס ומסתברא דהוא רק מדרבנן דאם הי' מה"ת ודאי שלא השמיטוהו בש"ס והוי רק ספק דרבנן ואמנם י"ל כיון דהספק הוא ג"כ לענין דאורייתא לענין מחיקה תו הוי גם לענין דרבנן לחומרא כמ"ש הרדב"ז וצ"ע ובעסק שאלה הארכתי בזה:
בדבר הנטפל לשם שיש להכשיר בדיעבד אם נמצא תלוי כמ"ש הט"ז י"ל הטעם דהא דאין תולין מקצת השם היינו דמחזי כי טפל למה שבפנים כמ"ש התוס' ואמנם הנטפל לשם דבאמת הוא טפל לשם שפיר חולין וז"ב לדעתי וגם בזה יש להסתפק בשם שהוא ספק קדש ספק חול אם נתלה מקצתו ועפמ"ש לעיל א"ש וצ"ע דהא נראה דגם דין זה הוא דרבנן דמחזי כי טפל והארכתי בתשובה בזה:
כתב הש"ך סי' ער"ו ס"ק י"ב דאם הרבה שמות נכתבו שלא לשמן אסור למחקן אף דהוא לצורך תיקון דמחזי כמנומר ולפ"ז ל"ק מה שהקשו בתשובת שב יעקב וישועת יעקב אהאי דאמר אזכרות שבו לא נכתבו לשמה למחיקונהו דהא מחזי כמנומר ואמנם נראה דקושיתם על הש"ס דפריך לימא דלא כר"י דלר"י לעבר עליו קולמס למה פריך אליבא דר"י דלית הלכתא כוותי' ולא פריך אליבא דכ"ע דהיינו למחיקונהו ע"ש אבל נראה דהש"ך הוציא מזה דינו וספרו וספרו הארוך אין כאן:
והנה לפמ"ש הריב"ש דגם בשאר תיבות אם הם הרבה כ מחזי כמגומר א"כ אסור למחקן דמחזי כמנומר ולפ"ז נסתר מה שתירצתי על קושית הש"י לעיל ע"ש ודו"ק והנה ברמב"ם פ"ו מה' יסודי התורה ה"א כרב כל המאבד א שם כו' לוקה שנאמר ואבדתם כו' לא תעשון כו' ובהלכה כתב ז' הסותר אפי' אבן א' מאבני ההיכל דרך השחתה לוקה שנאמר את מזבחותם תתוצון לח תעשון כו' והנה למעלה לא כתב דרך השחתה דוקא ומסברא דא ודא אחת הוא דמחד קרא נפיק ואפשר דכיון דכתב לעיל המאבד כו' ואיבוד הוא דרך השחתה דדרך תיקון לא הוי איבוד וז"ב ומעתה אם מחק שם דרך תיקון נראה דאינו מן התורה רק דרבנן ולכך אם נכתב שלא בכוונה דזה ג"כ רק דרבנן בזה לא תיקנו ולכן מותר למחוק שם שלא נכתב לשמו דרך תיקון ודו"ק.
מ"ש הר"י אסכנדרי דאם נוגע רק מעט יש לספק אם מותר למחקו לפמ"ש לעיל דאם אינו דרך השחתה הוא רק איסור דרבנן א"כ ה"ל ספק דרבנן ואמאי לא יגע בו לתקנו ואמנם מתחלה נכתב בהכשר רק שאח"כ נדבק א"כ יש לו חזקת איסור ואפי' ספק דרבנן היכי דאתחזק איסורא אסור אבל אם מתחלת הכתיבה נדבק לא הי' לו חזקת איסור דהא הספק היה מתחלתו אם מותר למחקו למען תיקנו ולכך מותר למחוק וזה דעת הקדוש מהר"ע עזרי' בפי' נ"ו שחולק בזה ואחר זמן בא לידי תשובת מהרמ"ע וראיתי שכתב הטעם דאם נדבק מתחלתו לא נתקדש השם כלל ע"ש ויש לי לפלפל בדבריו אך אין פנאי כעת:
בסי' ער"ו סעיף י"ב עושה ה"א מהדל"ת כ' בס' תפארת למשה דוקא כשהסופר לפנינו ואומר שקידשו דאל"כ איך יעשה מהדל"ת ה"א שמא לא קידשו ע"ש ולפמ"ש הפמ"ג דכתיבה לשמה הוא מדרבנן א"כ הוי ספק דרבנן ואמנם כבר כתבתי דיש נ"מ לענין מחיקה גם י"ל דזה הוי כעושה ספק דרבנן לכתחלה ולכאורה י"ל דמסתמא עשה כדינא וכמנהגו וקידשו אך י"ל שמא טעה וסבר שצריך לכתוב יהודא ולא קידשו וע' בזה אין עושין יריעה כו' ולא יותר, על ח' כ הנה בש"ס איתא מבת ג' עד בת ח' וקיי"ל כל שיעור ששיערו חז"ל להחמיר חוץ מגרים וא"כ הי' ראוי לומר דבת ח' אין עושין ואמנם לפמ"ש הרשב"א בשם רש"י בחולין נ"ה דבכל מידי דרבנן הוא להקל א"כ כאן דהוא דרבנן כמו שפירש"י דהתפירות נראות יפות והוי משום זה אלי ואנוהו דהוא דרבנן כמ"ש תוס' בסוכה א"כ הוי להקל ואמנם מהתוס' ברכות כ"ו דהקשו לפשוט מהא דכל שיעורין כו' מבואר דס"ל דאפי' בדרבנן הוי להחמיר ואין לומר דס"ל תפלה דאורייתא וכדעת הרמב"ם דלא כן מוכח ממ"ש ברכות כ' ע"ב ד"ה תפלה ע"ש וא"כ צ"ע בדין זה ובלא"ה קשה דמה גבול נתת לו לפמ"ש הנ"י הטעם דמצוה להעמידו על התפר א"כ זה תלוי ברוחב השיטין ובגודל הכתב וצ"ע
עיין בתוס' ב"ב י"ג ב' ד"ה ומסיים שכתבו דאין לסיים בין חומש לחומש אלא באמצע הדף אבל לא בסופו שמא יבוא לחתוך ע"ש והנה התוס' ד"ה שאם הקשו הא בכרך א' אין חולקין ותירצו דדוקא מחמת חלוקה הוי בזיון ע"ש והנה לפירש"י שם דקאי אתנ"ך מדובק יחד א"ש דהא כ"ע מודו דטפי עדיף להיות כ"א לבדו כפירש"י בקושיא אבל לפי' ריב"ם דקאי על כל חומש ודאי דאסור לחתוך דהא אין קורין בחומשין מפני כבוד הציבור ונמצא מוריד הס"ת מקדושתה וז"פ ואמנם זה הדין לא נזכר בש"ע והם פירשו כפירש"י ואפשר דאף לפי פי' ריב"ם י"ל דבנביא יכוון הסופר לסיים כל ספר בסוף הד' כדי שאם יבוא לחתוך יחתוך שם ולא מתקלקל הספר הראשון או השני אבל בתורה א"צ לסיים בסוף הדף דהא אסור לחתוך אבל אם רוצה לסיים רשאי ולא חיישינן שמא יחתוך ויגרע הס"ת מקדושתה וזה יותר מכוון לפשט הברייתא מפי' ריצב"א ובזה עולה פסק הש"ע על נכון ודו"ק:
שוב ראיתי במנחות ל' דאמרי' בחומשין גומר אף באמצע הדף ע"ש ולפמ"ש ע"פ פי' ריצב"א א"ש דבחומשין של ס"ת יכול לגמור אף באמצע הדף דהא א"י לחתוך וז"ב ובזה א"ש דקאמר והא ס"ת קאמר ומשני בחומשין של ס"ת וקשה אמאי באמת אמר רב בחומשין של ס"ת ולא בחומשין סתם ובפירש"י שם וישב זה ע"ש אבל לפמ"ש א"ש טפי דדוקא בחומשין של ס"ח דאסור לחתוך יכול לגמור באמצע הדף אבל, בשאר חומשין שאין עשוין בקדושת ס"ת רק בגליון לא יסיים באמצע הדף שמא יחתוך ויקלקל הספרים וכמ"ש ודו"ק היטב והנה זקני רש"ל ז"ל כתב דלכך פסק רבינו דנמצא ביד גוי קורין בו דפשטא דמתני', משמע לקרות בו מדתני במתני' אין לוקחין ולא תני אין פודין כמו אין פודין את השבוים משמע לקיחה ממש והא דדחי דילמא ליגנז הוא דחי' בעלמא ע"ש ולע"ד י"ל לפמ"ש לעיל דכתיבה לשמה הוא רק דרבנן כמ"ש הפמ"ג וא"כ ה"ל ספק דרבנן ואמאי לא יקרא בו וכתבתי דלקנות מן העכו"ם לכתחלה הוי עושה ספק דרבנן לכתחלה וכמ"ש בס' זכרון אברהם דאיסור הבטל בס' אין קונין מן הגוי דהוי מבטל איסור לכתחלה ע"ש וה"ה בזה וא"כ א"ש דקאמר ש"מ ס"ת הנמצא ביד גוי קורין בו דכן משמע לשון לוקחין כמ"ש רש"ל ודחי דילמא ליגנז והיינו כפי' הטור דאף דאין קורין בו מ"מ צריך לקנותו מיד העכו"ם וכיון דבלא"ה חייבין לקנותו א"כ תו לא הוי כעושה ספק דרבנן לכתחלה וממילא שפיר קורין בו ואמנם נ"מ דיותר מכדי דמיהן דאין חייב לקנותו שפיר אין קורין בו דהוי מבטל איסור לכתחלה ודו"ק היטב:
מ"ש לעיל דלכך פסק הטור בס"ת יגנז משום דראוי עכ"פ לקרות ביחיד משא"כ בתפלין דיהי' צריך גניזה ומשום חומרא אין לפסלן מצאתי סיוע בישויע"ק לענין העברת קולמוס ע"ש ס"ק ה' בחידושי לרמב"ם העירותי על הא דכתב פ"ז אלא מניח המקום פנוי ויתחיל לכתוב מתחלת השיטה הב' ע"ש דהא לפ"ד הפוסקי' דסתומה די בשלש אותיות חלק א"כ זה הוי כעושה סתומה במקום שאין סתומה ומצאתי בכנה"ג שסביב הש"ע שהעיר בזה ותירץ על נכון ע"ש:
מ"ש הט"ז להשיג על התה"ד דפסק אם נשארו ה' או ו' תפירות כשר מהא דטלית שנקרע רובה טהורה יש לדחות דהתם כיון שהוא קורעה בידים ודעתו לבטלה הוי מחשבה דאית בה מעשה ומוציא מיד מעשה והוי כאילו כבר קרעה לגמרי וכמו דאם נתן בה איזמל אבל כאן דנקרע מאיליו ודעתו לתופרה ולחברה דברי התה"ד נכונים ועמל"מ פ' כ"ג דכלים כ"כ בשאלה ותשובה כבר זה ימים רבים ועתה ראיתי בס' יד שאול שהאריך בזה ע"ש:
ק
מה שרצה הכנה"ג להוכיח מהא דאיכפל תנא למתני אלא ג' תוך הדף כו' דגם דיעבד פסול לע"ד כוונת התנא אע"ג דאם יכתוב ג' תוך הדף יצטרך למעט הכתב קצת דהא אין רווח רק מקום ב' אותיות וקיי"ל לא ימעט הכתב מפני הריוח שבין פרשה לפרשה ולכן קמ"ל דבכה"ג ימעט הכתב ויכתוב ג' תוך הדף ועט"ז ס"ק ג' וגם י"ל דקמ"ל דלא יניח חלק בסוף השיטה אלא ידחוק ויכתוב ג' אותיות אבל בדעבד דיהי' פסול אין לנו לגזור וצ"ע לדינא:
גם י"ל הא דכתב אלא ג' בסוף הדף וב' חוץ לדף כוונתו דלא יניח חלק ויכתוב בראש השיטה השניה דאז יהי' הפסק באמצע הפסוק ולכך מוטב שידחוק קצת הכתב וימעטו כדי למלאות השיטה ודו"ק:
והנה אם אירע מלת בית אל בסוף שיטה ואין מקום לכתוב כל התיבה הנה לדעת האומרים שהוא שני תיבות ונחלק לשנים א"כ אם יכתוב בית תוך הדף ומלת אל חוץ לדף. יצטרך להפסיק בין שתי התיבות כמלוח אות ויהי' א"כ חוץ לדף ריוח כשיעור שלש אותיות ובזה נראה הטעם דתיבה בפ"ע אין כותבי' חוץ לדף דהא צריך להפסיק מלוא אות וגם לפ"ד המסתפקים שמא מלת אל קדש א"כ ודאי דאסור לכתוב אפילו אות א' חוץ לדף וצריך להזהיר הסופרי':
והנה בקרע הבא בג' שיטין דתני לא יתפור ודוקא בישן דאין עיפצו ניכר עפירש"י שם דפירש להיפך דבעפיץ הוא שחור והוי כעתיקתא ע"ש והנה בדיעבד אם קרא בו אחר התפירה דעת הט"ז דאין להוציא אחרת וכן אם אין ס"ת אחרת יוכלו לקרות בו ואפשר דלכן סתם הרמב"ם להאיבעיא דבין שיטה לשיטה לקולא דהא בדיעבד כשר בכל ענין:
והנה דעת זקני הב"ח ז"ל דבלא תפירה אסור לקרות בו אף בשני שיטין ולכאורה א"ש לדידי' לשון הש"ס בשני שיטין יתפור בג' לא יתפור ולא אמר כשר ופסול והנה לקרות בו ביחיד לפ"ד הט"ז דכל היכא דהפסול אינו ניכר אסור לקרות בו אפילו ביחיד א"כ י"ל דהכא ממ"נ מותר דבישן דאסור דאסור לקרות בו בציבור היינו משום דניכר התפירה ומגניא מילתא ת"כ הוי הפסול ניכר ומותר לקרות בי ביחיד ואפשר דלכך לא נקט פסול דלא נימא דאסור לקרות ביחיד כשאר פסולים ובחי' כתבתי:
והנה דעת ר"ת דבשם קדש אפילו אות א' לא יצא חוץ לשיטה לא נודע מקיר מוצאו ולע"ד מוצאי מהמ"ס דז"ל מ"ס פרק שני הלכה ג' שם בן ד' אותיות כו' וע"ש בגליון דמגיה שם בן חמשה אותיות כי' כמו בש"ס שלנו ובש"ס שלנו איתא נזדמנה לו תיבה בת ה' אותיות לא יכתוב ב' תוך הדף וגו' בין דף לדף אלה כותב ג' תוך הדף וב' בין דף לדף נזדמה לו תיבה בת ב' אותיות לא יכתבנה בין דף לד' וזה פי' מ"ש במ"ס אבל לא משם קטן ע"ש ואמנם מ"ש שם במ"ס ואם הי' שם קטן בפ"ע של שלש אותיות אסור אין לו פירוש והגיה בגליון של שתי אותיות וכוונתו דאם נזדמנה לו תיבה בת שתי אותיות לא יזרקנ' בין דף לדף כדאיתא בש"ס שלנו אבל לפ"ז אין פירוש להא דתני מקודם אבל לא משם קטן ולכן נראה דהאי אבל לא משם קטן היינו כמ"ש דהיינו תיבה בת שתי אותיות והא דאם הי' שם קטן בפ"ע של שלש אותיות מיירי בשם קדש ור"ל דאם הי' שם קדש של שלש אותיות כגון אלק' (דנמצא במקרא אלק יעקב) אסור לכתוב אפילו אות א' בין דף לדף וזה ברור לדעתי וזה כוונת התוס' שהביאו פי' ר"ח במנחות שם משום דהש"ס לא הביא את הסיום של מ"ס הנ"ל גם גרס בש"ם שלפנינו תיבה במקום שם שכתוב במ"ס ולכן כתבו התוס' דסיום של מ"ס מיירי בשם קדש ובתחלה גרסי' תיבה כנוסחת הש"ס דילן ודו"ק היטב:
והנה ראיתי בשם הגאון מהר"מ סופר ז"ל שהקשה על תשובת נטע שעשועים גם כתב דין חדש והכל כבר כתבתי זה ימים רבים בתשובה לרב א' ע"ש:
במ"ס יריעה שבלתה לא יטול שנים ויחזור שנים כו' והעתיקה בש"ע וע' ס' יד שאול שפי' על הדפין ע"ש ולע"ד נראה לפרש על התיבות וכוונתו שאין כותבין השם על הט לאי אא"כ יש עמו עוד שני תיבות כדאיתא בירושלמי לענין תולין והארכתי בתשובה
והנה בפמ"ג סי' ל"ב ס"ק ב' חקר אם יש לו פ' קדש וא"י אם נכתב קודם לפמ"ש תוס' מנחות דאם אין סמוכות בתורה כשר בדיעבד הוי ס"ס שמא הן כסדרן ושמא הלכה כתוס' ע"ש ולכאורה י"ל דהוי ספק במקום חזקה דחזקת חיוב יש וספק יצא ואמנם לזה בלא"ה ל"מ ס"ס דמשום חזקה לא ישתנה הדין אך עכ"פ מהני החזקה לספק שני ותליא בשיטת הפוסקי' אם בעי' שתהי' החזקה נגד ב' הספקות ואמנם כבר כתב הפמ"ג דבש"ע לא ניזכר סברת התוס' גם בנקה"כ סי' ר"צ השיג על הט"ז דאין מהתוס' ראי' ע"ש:
והנה אם הניח תפלין כאלה שיש בהן ספק כסדרן צריך להניח תפלין אחרים ואם יברך פעם אחרת אם נימא דהוי חזקת חיוב צריך לברך פ"א ואם יודע אימתי נכתב ד"מ פ' קדש ומסופק בהאחרות י"ל דאוקמי להו אחזקתייהו דאח"כ נכתבו וכשר כמ"ש תוס' בב"ק בחזקת מעוברת וצ"ע שלא העיר בפמ"ג בזה ושוב ראיתי שכ"כ הגאון בישועיע"ק זלה"ה אך זאת לא העיר דהא יש נגד חזקה זו חזקת חיוב כמ"ש ואמנם חזקת הגוף עדיף מכל החזקות וצ"ע:
והנה שם בישויע"ק נסתפק אם כסדרן דאורייתא ולכאורה יש להביא ראי' מהא נמצא ביד גוי דכתב רש"י דלמ"ד קורין בו דיש ס"ס שמא כתבן ישראל ואת"ל גוי שמא כתבן למכור לישראל ולא כתבן לשם ע"ז וקשה דאכתי איכא ספק שמא כתבן שלא כסדרן והוי ס"ס לחומרא דשמא כתבן לשם ע"ז ושמא כתבן שלא כסדרן וא"כ הדרא ק"ל מאי קאמר ש"מ ס"ת שנמצא ביד גוי קורין בו דאכתי קשה אמאי קתני אין קונין ס"ת תו"מ ביתר מכדי דמיהן הא בכדי דמיהן קונין הא בתו"מ אין קונין ע"ש ואם נימא כסדרן הוא דרבנן א"ש דהוי ספק דרבנן ואמנם לשיטת התוס' דמסתמא ישראל כתבן א"ש ואף לשיטת רש"י א"ש דבתו"מ גם רש"י מודה דסתמא ישראל כתבן דלמאי חזי לי' משא"כ בס"ת דרוצה לקרות בה כמ"ש האחרונים בישוב דברי הטור ע' בב"י ומזה נראה דהוציא הטור סברתו דפסק בס"ת יגנז ובתו"מ כשרים ע"ש ודו"ק:
והנה בש"ס מנחות פריך אברייתא דס"ת ותפלין שבלו אין א עושין מהם מזוזה דאין מורידין כו' הא מורידין עושין והא בעי שרטוט כו' והקשו תוס' דילמא מיירי, דשירטט ותי' דלא היו רגילין לשרטט ס"ת ותפלין דכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ע"ש ויש להקשות דדילמא עיירי שהי' מתחלה רוצה לעשות ממנה מזוזה ושרטטה ואח"כ נמלך ועשה ממנה תפלין דהא א"צ שרטוט בתפלין וא"כ מכ"ש דלא בעי שרטוט לשמה ואח"כ כשבלו רוצה לעשות מזוזה ואמנם לדעת רבינו א"ש דס"ל מזוזה א"צ עיבוד לשמה וא"כ סתמא לא עיבדו לשמה דכל הפטור מן הדבר כו' וא"כ איך עשה מזה תפלין והארכתי בחידושי:
ובענין הבתים מעור א' תשובת הגאון מהר"מ מינץ ז"ל האב"ד דק' תובן ישן סי' א' שהאריך להכשיר תפלין שלנו והסכימו עמו כפי עדות בנו הגאונים מהר"פ בעל ס' הפלאה והגאון מ' משולם והגאון מהר"צ אבד"ק ברלין זצללה"ה:
והנה בש"ס אמרו תפלין מרובעות כו' בתפרן ואלכסונן ופירש"י שיהי' להם אותן אלכסון שאמרו חז"ל והיינו שיהי' ארכן כרחבן ע"ש וכן העתיק בש"ע אבל ברמב"ם איתא עד שיהי' להם ד' זויות שוות והכוונה שלא יהי' מרובע נפתל דאז הי' שני הזיות א' ב' ג' אדג זויות רחבות ולעומת זה יהיו שני הזויות באד בגד זויות צרות וגם אלכסון אב יהי' גדול מאלכסון ב ד וזה פסול אלא יהי' מרובע ישר דאז יהיו כל זויותיו שוות נצבות וכן אלכסון א ד כמו בד וזה ברור בכוונתו ובפירושו להא דאמר ובאלכסנו אבל עדיין לא נשמע מזה שיהי' ארכן כרחבן דאף אם יהי' מרובע ארוך ישר ג"כ יהי' ארבע זויותיו נצבות ושוות וגם אלכסון א ד בג שוות כנודע ליודעי חכמת מדידה וצ"ע דהרב ב"י לא העיר בזה:
ואמנם לקמן כתב רבינו איך עושין תש"ר לוקחין דפוס ארכו כרחבו כו' ואין מקפידין כו' רק שיהא ארכו כרחבו ומזה הוציא הב"י דרבינו ס"ל כרש"י ואמנם י"ל דשם רק מנהג הסופרים ומשום נוי ע"ש ובב"י מ"ש בשם המרדכי דצ"ע אם צריך ארכו כרחבו ע"ש ובחי' כתבתי:
והנה התוס' מנחות ל"ד א' ד"ה דשי"ן ע"ש ובבה"ז ובמהרש"א שם ונראה עיקר כנוסחת מהרש"א דהוא דיבור בפ"פ אך מ"ש מהרש"א דהא דכתבו והנותנה היינו אי לאו דהל"מ הוא הי' פוסלת דזה דוחק גדול במח"כ ומה בעי התוס' בזה ונראה דהנה בדף ל"ג אמרי' תפלין של יד עושין אותה של ראש וקשה לפמ"ש התוס' כאן דשין של תפלין הל"מ בשל ראש מיירי אבל לא בשל יד וא"כ איך ס"ד לעשות אותה של ראש הא בשל יד ליכא שי"ן ואין לומר דמיירי שעשה בה שי"ן דז"א דא"כ הוי אין בית חיצון רואה את האויר דהא אין דינה להיות שם.
ואמנם י"ל דהא דבית חיצון אינו רואה את האויר דפסול היינו בשל ראש דווקא וכמ"ש התוס' בדיבור דלעיל והיינו דמכסה את השין שבתפלה של ראש ובשין כתוב וראו כל עמי הארץ כו' ולפ"ז א"ש דבשל יד דאין שין ל"ש זה וכן שפיר י"ל דלעיל בדף ל"ג מיירי שעשה בשל יד שי"ן כמובן וראי' דהא אמרי' טולה עלי' עור ועושה אותה של יד וקשה הא אין הבית חיצון רואה את האויר ולפי הנ"ל א"ש דכיון דעושה מהם של יד ובשל יד לא בעי שין וא"כ ל"ש בית חיצון אין רואה את האויר וכמ"ש ועפ"ז י"ל כוונת התוס' ע"ש ודו"ק ואמנם בתשובה ע"ד התפלין שאין השין בקמעי העור רק מחובר אליה שכתב הגאון ישויע"ק ז"ל לפסול כתבתי לפרש כוונת התוס' בדרך אחר ואין ת"י כעת:
והנה במ"ש התוס' ולא דמי לטולה כו' ע' מהרש"א שכתב שני טעמים לחלק בין זה להטולה פ"ש ומתוך דבריו מבואר דהשי"ן הוא מחובר להבית לא שנעשה מקמטי הבית ע"ש וכתבתי בתשובה של בני הגאון נר"ו ואמנם לע"ד כוונת התוס' כפשוטו דלמ"ש מהרש"א אין החילוק מבואר בלשון התוס' אבל לע"ד הוא כפשוטו דהא כ"כ התוס' והנותנה אם אין דינה להיות פוסלת דנמצא דאין בית החיצון רואה את האויר והיינו כיון דאין דינה להיות דהא אין שי"ן בשל יד והוא עשה שי"ן השין הוא מפסיק בין הבית להאויר אבל בשל ראש אין השי"ן מפסיק דהא דינה להיות והוי כמו גוף הבית וזה ברור וע"ז שפיר כתבו דלא דמי לטולה עור על הבית דכשר דהא התם הדין הוא כך דהא צריך לטלית עור על הארבעה בתים בשל יד כדי שיחשבו כבית אחד דאל"ק הי' פסול דהא בשל יד בעי בית אחד כיון שדינה להיות כך לכך לא הוי כבית החיצון אינו רואה את האויר אבל אם חיבר שי"ן לשל יד דאין דינה להיות ודאי פוסל משום דאין בית חיצון רואה את האויר דהשי"ן דהשי"ן מפסקת ונמצא החילוק מבואר בדברי התוס' וזה ברור אצלי בס"ד ודו"ק ולולא דמסתפינא אמרתי דפירוש בתפרן שיהיו תפורין ברבוע היינו תפירה אחת בכל בית ורחוק בין תפירה לתפירה שוה וחוץ לזה יהי' בכל אלכסון תפירה אחת והוא כמו ובלבד שיהיו משולשין כדאי' במס' מגילה דף י"ט ע"ש בתוס' וזה נראה כוונת התוס' דף ל"ה ד"ה תפלין מרובעות דכתבו וקצת הי' נראה דא"צ שיהי' מרובעות אלא בתפרן ובאלכסונן כדמפרש רב פפא ע"ש גם י"ל בתפרן כמו שכתבתי ובאלכסונן כמו שפירש הרמב"ם שיהי' אלכסונן שוה וזויותיהן נצבות ושוות וע' בחי':
מ"ש המג"א דאם השחירן גוי וחזר ישראל והשחירן כשר וסיים וע' בא"ע סי' קל"א וע' דג"מ דכתיב דהביא ראי' לסתור ואמנם כוונתו דכיון דהוא ספק וכאן הא דבעי השחרה לשמה הוא דרבנן כמ"ש הפמ"ג סי' ל"ב לענין כתיבה ומכ"ש בזה הוי ספק דרבנן ואמנם כבר כתבתי די"ל דאיכא חזקת חיוב וצ"ע וגם האחרונים חלקו על המג"א בזה והנה אם יכול להשחירן מצד הב' ודאי הוי דשל"מ רק י"ל דצריך הוצאות אך י"ל דעל דבר מצוה ל"ש זה דהא אפי' הידור מצוה הוא עד שליש במצוה וצ"ע ואמנם בבתים ודאי יש להכשיר אם חזר ישראל והשחירן לשמן וז"ב:
והנה בעובדא דהי' כתוב את בריתי שלום הוא"ו קטיעה כמשפט ובשוטפא עשו הוא"ו שלם וכאשר התישבו כי כן משפטה להיות קטועה חזרו ומחקו הנה דעת התוס' סוטה ו' ע"א דשלום אינו נמחק אך מכל הפוסקים ל"מ כן כמ"ש הש"ך בנה"כ ואמנם נראה דכיון דדין הוא"ו להיות קטועה ואם כתובה שלמה ודאי דהוא שלא כדין וא"כ כשחזרו ומחקו ועשאוה כדין זה לא הוי מחיקה אלא תיקון ודמי למ"ש מהר"י אסכנדרי דהיכא דנפל די ועל השם מותר למחקו כדי לתקנו וכן אם נמצא נקב בצד השם באופן שנפסל מותר לגרור קצת מן האות כדי שיהא מוקף גויל וצ"ע
והנה במסכת סופרים פרק א' הלכה יו"ד איתא רצוף שעשאו מסורג ומסורג שעשאו רצוף לא יקרא בו ופירש הגאון מ' ישעי' פיק דהיינו אם עשה פתוחה במקום שאין פתוחה או להיפך ע"ש ובאמת בשבת דף ק"ג איתא פתוחה לא יעשה סתומה אבל במקום פנוי אם עשאו פרשה לא נזכר וכבר הרגיש בס' יד שאול בזה וגם שם במ"ס בהלכה י"ד איתא פתוחה שעשאו סתומה וסתומה שעשאה פתוחה ה"ז יגנז והרגישו בזה אמאי שינה את לשונו דלעיל נקט לא יקרא בי וכאן כתב יגנז ונראה ליישב באופן נאות דהא לעיל מיני' בהלכה יו"ד התחיל האזינו שעשאו שירה שירה שעשאה האזינו רצוף שעשאו מסורג כו' ונראה דהאי רצוף שעשאה מסורג היינו שבמקום שנכתבת כסדרו והוא עשאה מסורג כעין שירת הים או שירה שכתבו רצופה וע"ז שפיר כתב יגנז וכדאיתא בשבת דף ק"ג וז"ב לדעתי ובזה י"ל הא דשינה לשונו עפמ"ש הט"ז דפסול שאינו ניכר אפי' ביחיד אסור לקרות בו והוכחתי לעיל מהא דס"ת שכתבו גוי יגנז ע"ש וגם כאן בפתוחה ועשאו סתומה שאין הכל בקיאין באיזה מקום היא סתומה ובאיזה מקום הוא פתוחה ולכך יגנז דאפי' ביחיד פסול אבל רצוף שעשאו מסורג או איפכא דהכל יודעין ובקיאין בצורת השירה וכן האזינו שכתבה כצורת שירת הים בזה הכל בקיאין ולכך תני לא יקרא בו היינו בציבור אבל מותר לקרות בו ביחיד דלא חיישי' שיקרא בו בציבור דהכל בקיאין בזה וזה ברור:
והנה מ"ש הנה"כ על הט"ז שהוציא מהש"ס דגיטין דאף ביחיד אין קורין בו דהמרדכי לא תירץ כן י"ל לפ"ד הרמב"ם דכל פסול הס"ת אם קרא בדיעבד יצא ע"ש דלא הוי ברכה לבטלה א"כ ודאי ל"ש דין הט"ז דלגזור משום דיקרא בו בציבור דהא אפי' וקרא בו בציבור לא עביד איסורא ויצא בו אבל לדידן דלא קיי"ל כהרמב"ם בזה שפיר כתב הט"ז ולפ"ז י"ל דהמרדכי ס"ל כהרמב"ם ולדידן ליתא ודו"ק:
הלכות נט"י סי' קנ"ח במ"א ס"ק י"ב הנה לפמ"ש הר"ן בסוכה דהיכא דכוון לדבר אחד גרע משלא כוון כלל י"ל דאין ראי' מהתוס' אם לא כוון כלל והמחבר ז"ל כתב וכ"ש אם נטל שלא לאכול כו':
במג"א ס"ק ט"ו עתוס' פסחים ז' ב' ד"ה על הטבילה וע' מהרש"א שהקשה אמאי לא תני חוץ מנט"י ותירץ דה"ה והוא הטעם דגברא לא חזי ואיכא גמי טבילת ידים במקוה עכ"ל והנה התוס' כתבו בתי' ב' דבנט"י איכא טעמא אחרינא דהוא קודם ניגוב ע"ש ואמנם בטבילת ידים דיכול לאכול בלא ניגוב כמ"ש כאן בש"ע א"כ ה"ל לבדוק קודם הטבילה אלא דבזה שייך לא פליג משום טבילת גר כמ"ש תוס' אבל בנט"י דל"ש לא פלוג דמה ענין טבילה לנטילה וא"כ בלא"ה א"ש דהוא קודם ניגוב וי"ל דזה כוונת מהרש"א דמ"ש דה"ה והוא הטעם הוא לתי' ראשון של תוס' והא דכתב ואיכא נמי טבילת ידים הוא לחי' ב' של התוס' ודו"ק היטב:
ושוב ראיתי זה בס' מגן גבורים ונכון הוא. סי' קנ"ט הטור חולק על הסמ"ק דכתב דיחדו מהני והוא כתב דל"מ וראיתי בישועת יעקב דהקשה על הסמ"ק מש"ס חולין נ"ה דאמרי' התם לחומרא והא קולא הוא לענין נט"י וע"כ דלנט"י ל"מ יחוד והתם מיירי ביחדו כמ"ש התוס'. והנה לשיטת הטור דשבר כלי כשר לנט"י כ"ז שיושב שלא מסומך אבל לשיטת הרמב"ם לפ"ד הע"ז דלנע"י ל"מ שבר כלי דלזה לא אתרבי א"כ ל"ק כלל וי"ל דהטור לשיטתו אבל הסמ"ק ס"ל דלא כשר שבר כלי וא"ש:
סי' קפ"ו סעיף א' בחידושי הקשיתי אהא דאמר נ"מ להוציא רבים י"ח ואמאי לא נ"מ לענין בעל קרי דבהמ"ז דאורייתא מברך לאחריה וה"ה באשה דפלטה ש"ז דהוי כבעל קרי ואמנם י"ל דעזרא לא תיקן רק לאנשים שלא יהיו ת"ח מצוין כו':
והנה הרב שער אפרים הקשה אמאי לא אמר נמי לענין ספק בירך בהמ"ז והנה לפמ"ש התוס' דטעמא משום דאינן בברית ותורה וצ"ל דהבעיא אינה אלא על ברכת הארץ דכתיב בה ברית ותורה אבל ברכת הזן ודאי חייבים וכן ראיתי בישועת יעקב ולפ"ז לא קשה דכיון דמספק צריכין לברך ברכת הזן עכ"פ דהוי דאורייתא שוב צריכין לברך גם שאר הברכות דאל"כ הוי זילזול לדרבנן כמ"ש המ"א לענין ק"ש ובזה א"ש מה שהקשה בישועת יעקב מהא דאמרי' לדייק מדתנן נשים מזמנות לעצמן דשנים שאכלו רשאין לזמן והא שם כתבו התוס' דהמוציא דרבנן כ"ע מודי דרשאין לזמן ע"ש והוא קושיא נכונה ולפמ"ש א"ש דכיון דברכת הזן היא ודאי חייבין מדאורייתא א"כ אין רשאין לזמן ואפי' על שאר הברכות דהוי זילזול לדרבנן ודו"ק היטב:
והנה לפי האמת הנשים חייבות בבהמ"ז דאורייתא דהא ספקא דאורייתא לחומרת מדאורייתא כמ"ש הרשב"א אבל להוציא רבים י"ח א"י דהא הם רק מספק חייבות והרבים חייבים בודאי וגם הם יש להם חזקת חיוב ולכך חייבות מספק אבל הרבים ג"כ בחזקת חיוב ולכך אין נפטרין בברכתן מספק וא"כ י"ל מ"ש הגה"א דנשים חייבות בבהמ"ז דאורייתא ואין מוציאין אנשים י"ח והוא תמוה ולפמ"ש א"ש ואף לדעת הרמב"ם דכל ספק מה"ת לקולא מ"מ כאן אתחזק חיובא ואמנם י"ל דמשום חזקה לא ישתנה הדין כמ"ש האחרונים ומ"ש השער אפרים לענין ס"ס י"ל דהוי ס"ס במקום חזקה דחזקת חיוב ואמרי' ודאי לא בירכה בהמ"ז והוי הס"ס נגד ספק אחד וע' פר"ח בדיני ס"ס ודו"ק: