אור ברסלב
בית אל חלק ב השמטה לחדושי הרא"ש מסכת נדה › פרק המפלת

בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

השמטה לחדושי הרא"ש מסכת נדה · פרק המפלת

פרק כל היד

יא ברא"ש סי' ב' יש לפרש לפ"ד הר"ש דהא באמת י"ל דהוי בלא הרגשה ואפי' הרגישה י"ל דהוי הרגשת החתיכה כמ"ש הר"ן בחידושיו אלא כיון דחזקת דמים דאתי בהרגשה אמרינין דהרגישה מחמת הדם אבל כיון דאין דרכה של אשה לראות כך א"כ כיון דיצאה מדרך רוב ראיות הנשים אמרי' נמי דלאו הרגשת הדם הוא וא"ש הלימוד לר"א בבשרה שתרגיש בבשרה והאי לאו הרגשת הדם הוא אלא הרגשת החתיכה אלא לפ"ז ה"ל עכ"פ לטמא משום כתם וי"ל דכאן ל"ש למגזר משום ראיה גמורה דליכא למטעי גם י"ל כיון דאין דרך נשים לראות דם בחתיכה ה"ל מילתא דל"ש ול"ג רבנן (י"ב) ברא"ש סי' ג' בש"ס אמר רנב"י באפשר לפתיחת הקבר בלא דם קא מפלגי זקני מהרש"א ז"ל הקשה א"כ קשה דברה"י עכ"פ יהא טמא כקושית התוס' לעיל ד"ה ורבנן ונראה דלפמ"ש התוס' בריש מכלתין דטומאת מגע ילפינין מסוטה לא טמאת ראיה א"כ לכאורה ל"ק קושית. התוס' ד"ה רבנן דהא כאן, טומאת ראיה הוא וכן מצאתי בסדרי טהרה שעמד בזה ואמנם א"ש דנהי דלענין האשה אם הוא טמאה או טהורה הוי ספק ראיה ולא ילפינין מסוטה מ"מ לענין הדם עצמו אם מטמא במגע ובמשא הוי ספק מגע וטמא ברה"י דילפינין מסוטה וא"כ גם האשה טמאה מספק דל"ש לחלק דהיא תהיה טהורה והדם טמא והא דכתבו תוס' ריש נדה דספק ראיה לא ילפינין מסוטה היינו שם דהדם ודאי טמא ואין ספק בו אלא דהספק על האשה אם טמאה מקודם מעל"ע או השתא היא נטמאה וא"כ הספק רק על הראיה זה מקרי ספק ראיה אבל הכא הספק הוא גם על הדם בפ"ע בלא האשה ואפי' תהיה האשה מצורעת דבלא"ה הוא טמאה מ"מ הספק על הדם והאי ספק מגע ב ק

יג ולפ"ז אזדא לה קושית מהרש"א דהכא דאין הדם לפנינו רק דהספק הוא אם הי' בפתיחת הקבר דם ונאבד א"כ הספק הוא הך על האשה והוי ספק ראיה ולא ילפינן מסוטה ול"ק כאן קושית התוס' וז"ב:

יד בס' סדרי טהרה כתב הא דכתבו התוס' דדוקא שהוא צ כגריס ועוד היינו דאי הוי פחות מכגריס לא הוי נדה אבל כתם עכ"פ הוי ע"ש סי' ק"ן ס"ק ס' ובאי' פלפלתי בזה. והנה בחידושי אמרתי טעם ר"ח גאון ז"ל דדוקא אם ראתה תיכף אחר הנשואין הוי רואה מ"ת ואמרתי דהא הש"ש הקשה אמאי אסורה לבעלה לימא עיניה נתנה באחר כמו באומרת טמאה אני לך דלא מהימנא ואמנם באם ראתה תיכף אחר הנשואין ל"ש עיניה נותנה באחר ורוצה להתגרש דמי הכריחה להנשא לו ודומה למ"ש הרא"ש בריש כתובות דבזמן מועט ל"ש שנאה שתתחדש ואם שנאה מקודם לא ה"ל לישא ע"ש וזה ברור לע"ד א (טו) הנה במה שחולק הרא"ש על הרשב"א בדם יבש ע"ש בדברי הרא"ה ז"ל בבד"ה שחילק דשריה ל"מ אלא לדם מועט אבל כל שנעשה חתיכה שוב אינו נימוח בשריה ובזה ל"ק ממתני' דהמפלת ע"ש ועוד כתב דאפי' דם מועט אם נשתהה הרבה מוסיפין ביובש ושוב לא מהני להו שריה ע"ש. ובזה א"ש מתני' דדם הנדה מטמאין יבישין אפי' אינו נימוח דמיירי שהן יבישין שנשתהו זמן רב לאפוקי סיפא דזוב ושרץ וכו' דאם יבשו לגמרי שוב אינן מטמאין ע"ש והרשב"א במ"ה השיג עליו דא"כ איך התירה המשנה ע"י שריה דילמא נשתהו הרבה בבית הרחם ונתייבשו כו' וזה יש לתרץ די"ל דרוב' דהני צורות נינהו כמ"ש הרא"ה אלא דדחה זה דא"כ ל"ל בדיקה דכל היכא דאיכא רוב א"צ לברר ע"ש והביא ראיה מהא אמרתא דשדרה כרעיה אבתרא דאמרי' שגרונא שכיח כו' ואמנם כבר ביאר לנו רבינו ב"י בא"ח סי' תל"ז וחילק דדוקא היכא דאיכא חזקת היתר א"צ לברר דסמכינין ארובא ולכך א"צ לבדוק אחר י"ח טריפות ע"ש א"כ א"ש דכאן ליכא חזקת היתר דהא אשה עלולה לראות דם וכדאמרי' בנדה דאתתא כיון דמגופה חזיא לא אמרי' אוקמי אחזקה וע"ש פירש"י דכתב לכך אין לה חזקת טהרה וא"ש דצריך לברר עכ"פ לכתחלה ובזה א"ש קושית הרשב"א דהקשה איך התירה המשנה בשרי' דילמא נשתהה בבטן ונתייבש ע"ש ולפמ"ש א"ש דזה דא"א לברר סמכינין שפיר על הרוב רק מה דאפשר לברר מבררינין וז"ב. ולפ"ז יש לפרש פלוגתא דת"ק ס"ל דאין זה דם נדה אלא מקור מגדל חתיכה כמ"ש התוס' ור"י ס"ל דספק הוא אם דם נדה הוא ונקרש או חתיכה הוא והוי ספק טומאה ברה"י כמ"ש תוס' ואין להאריך דבלא"ה לא קיימא אוקמתא זו במסקנא ודו"ק זה נלע"ד לקיים דברי הרא"ה ז"ל מאורן של ישראל ז"ל:

טז הגאון מ' חיים כהן ז"ל כתב דבימי ליבונה הוא בחזקת א טהרה והנב"י השיג עליו כיון דסותרת הכל וטמאה למפרע אין לה חזקת טהרה ע"ש וכבר דברתי ע"ז בחי' ע"ש וכעת נראה די"ל להפך דהא קיי"ל כרבא דשמא ימות חיישי' ושמא מת ל"ח דשמא ימות אינו סותר חזקת חיים דהשתא א"כ י"ל להפך דבימי ליבונה כיון דאשה כמו שהיא לפנינו בחזקת מסולקת דמים דכל י"א ימים דבין נדה לנדה הוא בחזקת מסולקת דמים כדאיתא בדף ל"ט א' בש"ס דבימי זיבה בחזקת טהרה היא ואם נחוש שתראה ותסתור למפרע הרי אנו סותרין חזקת טהרה משא"כ בפולטת דאינו סותרת אלא יום א' שפיר יש לחוש שמא תפלוט ותסתור יום א' דאכתי לא סותרין חזקת טהרה טהרה וביארתי בזה כמה עניינים ועת לקצר (חדר ה) ליקוטים על הש"ס ותוס' נדה וראשונים ואחרונים (א) בגמ' דף ט"ז תוס' ד"ה ורב"י הלכך כו' ומיהו נראה לכתחילה צריכה לבדוק בשעת וסתה המע"מ עמד בזה דזה פשיטא דבשעת וסתה צריכה לבדוק אלא דבעי אי וסתות דאורייתא ומדאורייתא צריכה לבדוק או דרבנן הוא דאצרכוה בדיקה כפירש"י בד"ה וסתות ולמה כתבו התוס' ומיהו נראה וע"ש שפירש דברי התוס' בע"א ועמ"ש במ"ק בזה ואמנם נראה דהתוס' רצו לבאר דהי' מקום לומר דהא דצריכה בדיקה היינו רק לטהרות אבל לא לבעלה כמו לעיל דף י"א ע"ב ולכן כתבו תוס' דאף בזה"ז דליכא טהרות צריכה בדיקה בשעת וסתה לכתחלה רק בדיעבד אם לא בדקה בשעת וסתה ובדקה אח"כ ומצאתה טהורה טהורה לבעלה וז"ב:

ב וע' בתוס' שכתבו ובפ' יש בכור פסק כרב באיסורי וכ"כ הרא"ש ובמע"מ כתב דאשתמיטתי' להרא"ש דכן הוא לקמן דף ל"ו להדיא ולמה הביא ממרחק לחמו וגם על התוס' יפלא לכן נראה דמהא דלקמן אין ראיה כ"כ דשם מביא הש"ס כמה משניות וברייתות לסיוע לרב וללוי משני בשינויי דחיקי ולכך הלכה כרב אבל לכאן אין ראיה ולכן הוצרכו להביא ממרחק לחמם והרחיקו ראייתם וז"פ:

ג ושבתי וראיתי בפ' יש בכור ושם איתא ואע"ג דקיי"ל בכל דוכתי דפליגי רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי כו' וא"כ א"ש דמפ' המפלת אין ראיה דבכל דוכתי הלכה כרב דדילמא רק התם משום דמסייע לי כל הני מתני' וברייתא דמייתי התם אבל מפ' יש בכור מוכח להדיא דבכל דוכתי קיי"ל כרב ולכך הביאו התוס' והרא"ש ראייתם משם וז"ב ותמהני על המע"מ דכתב בפשיטות דאשתמיטתיה להרא"ש ש"ס ערוך לקמן ולפי דבריו גם מהתוס' נשמט ש"ס זו וח"ו לומר כן וכבודם במקומם מונח:

ד והנה הרא"ש כתב דרבינא דהוא בתראה ס"ל ווסתות דרבנן מדדחיק לאוקמי פלוגתא דר' ורשב"ג במקור מ"ט ולכ"ע ווסתות דרבנן, ע"ש אבל בתה"א להרשב"א נראה דגריס רבא במקום רבינא ע"ש סוף שער השלישי והנה בש"ס דילן איתא בעי רבא מר"נ ווסתות דאורייתא כו' ולפמ"ש הנב"י לתרץ קושית התוס' מהא דוהזרתם אזהרה לב"י שיפרשו סמוך לווסתן דנגד אורח בזמנו בא יש חזקת טהרה דאשה ולכך אם לא בדקה טהורה דווסתות דרבנן אבל שמא תראה שפיר חיישי' דזה אינו סותר חזקת טהרה דומיא דאמר רבא בגיטין שמא מת ל"ח שמא ימות חיישי' ע"ש א"כ א"ש דרבא ס"ל ווסתות דרבנן דלשיטתו אין ראיה מקרא דוהזרתם כמ"ש הנב"י ובחי' הארכתי ודו"ק:

ה ובזה י"ל דאביי ורבא כל חד לטעמיה אזיל דרבא דס"ל בגיטין הסברא דשמא מת ל"ח שמא ימות חיישי' ולדידיה שפיר י"ל ווסתות דרבנן דל"ק מקרא דוהזרתם ולכך משני אפלוגתא דרבי ורבנן דכ"ע וסתות דרבנן לפי גירסת הרשב"א בתה"א אבל אביי דמשני התם הא ר"מ הא רבנן ולא ס"ל סברא זו לכך אמר אף אנן נמי תנינא דוסתות דאורייתא ודו"ק:

ו הגאון ישועת יעקב העיר דהא לטהרות מטמאה מעל"ע שמא כותלי בה"ר העמידו הדם אלא דלבעלה לא תיקנו דא"כ לא תוכל לשמש לעולם אבל כשיש לה וסת קבוע שידוע זמן ראייתה חיישי' כותלי בה"ר העמידו' ואף דביש לה וסת אינה מטמאה למפרע ז"א דמאין ידעי' דוסתה הוא עתה שמא בכל הג"פ שראתה הי' הדם בבית החיצון רק דבש"ס מיירי בעסוקה בטהרות והיתה צריכה בדיקה י"ל דמיירי שבדקה עצמה סמוך לראייתה אבל בזה"ז שפיר צריך לפרוש מעל"ע ע"ש והוא הערה חדשה ולע"ד י"ל דזה באמת הטעם דמ"ד וסתות דרבנן די"ל דהדם הי' בבית החיצון מקודם שראתה ובאמת אם בדקה סמוך לראייתה הוי הוסת דאורייתא והא דקיי"ל וסתות דרבנן היינו באינה עסוקה בטהרות או בזה"ז דליכא טהרות ויש לבאר עפ"ז כמה ענינים ואי"ה יבואר עוד. והגאון מהר"מל כתב דבדיקה ל"מ אלא בבדיקה החיובית היינו שחרית וערבית וא"כ בש"ס דמיירי שוסתה עם הנץ החמה וי"ל שבדקה שחרית קודם שראתה וא"ש דא"צ לפרוש מעל"ע קודם אבל בכל היום שפיר כתב הא"ז דצריכה לפרוש כל הלילה שלפניו ודו"ק

ז בש"ס דף ס"ד א' מאי קמ"ל תנינא שאין האשה קובעת לה וסת. והנה רש"י ז"ל נדחק בפי' קושית הש"ס דמתני לה גבי הדדי משמע דל"ב עקירה ג"פ אלא למי שנקבע ג"פ והעיקר חפר מן הספר גם הוא דחוק דאטו סמוכין קדריש ועיין בתוס' ד"ה מיחש דכתבו ואין להזכיר בשום קביעות וסת ג"פ לענין תשמיש דהא בקרא זימנא חיישי' אלא לגבי שאם נקבע ג"פ חוששין לו עד שיעקר ג"פ ולפ"ז קושית הש"ס ברווחא דע"כ מתני' לענין עקירת מתניא דלמיחש בחדא זימנא חיישה ולע"ד לזה כוונו התוס' לפרש קושית הש"ס שדחוק מאוד לפירש"י ז"ל ודו"ק

ואמנם רש"י ז"ל לשיטתי' דס"ל לקמן דכ"ז שלא קבעה וסת אין נעקר וסת הראשון אף דלא ראתה בו ג"פ וכ"ד הרא"ש ע"ש וא"כ אין ראיה דמיירי מתני' לענין עקירה די"ל דמיירי לענין זה דכ"ז שלא קבעה לה וסת אחר ג"פ לא נעקר וסת הראשון וע"כ הוצרך רש"י לידחק בפי' הש"ס אבל התוס' ס"ל כדעת הפוסקים החולקים על רש"י ז"ל דאפי' לא קבעה לה וסת אחר נעקר וסת הראשון וכן נראה מלשון התוס' שכתבו ואין להזכיר בשום קביעות וסת ג"פ אלא לגבי דאם נקבע ג"פ חוששין לו כו' משמע דאין נ"מ אלא לזה והא לדעת רש"י והרא"ש נ"מ גם לענין זה אם נעקר וסת הראשון וע"כ דלא ס"ל כן ולפ"ז שפיר אזלא קושית הש"ס לשיטתם, ודו"ק

ח הב"י הביא תוספתא היו רגליו מלוכלכות בטיט וירד וטבל טמא שפשפס או שטבל בחמין טהור ומזה מוכח דטבילה בחמין כשר ועסי' ר"א ביו"ד. שוב מצאתי זה במרדכי ודחה דמיירי בחמי טברי':

ט מה שתמה בתשובת ח"צ על האחרונים דהבינו מדברי הרשב"א דאפי' א"י שמכחה מוציאה דם תולה בה ואפי' בשעת וסתה מהא דאמר ר"ע והוא יכולה להגלע ולהוציא דם ואמר לתלמידים התורה אמרה דם ולא כתם משמע דבדם ממש אין להקל אפי' ביכולה להגלע ע"ש שהוא תמוה גדולה לכאורה והי' נראה דלפמ"ש בתשובת נוב"י דהוא ס"ס כמ"ש הרמ"א א"כ י"ל דבכתם כיון דמתחלתה על הספק נתקנה לא מהני ס"ס כמ"ש המ"מ גבי בדיקת חמץ ולכך צריך שתהא יכולה להגלע ולהוציא דם דאז תלינין מסתמא בה כמו בכל כתם דתולין והא דאמר דם ולא כתם היינו דהי' קשה א"כ למה תולין כלל אפי' יכולה להגלע ולהוציא דם וע"כ אמר התורה אמרה דם ולא כתם והוא רק דרבנן וע"כ הקילו ודו"ק:

י דעת הפוסקים דקטנה אע"פ שראתה ודאי מגופה דבשוק של טבחים לא עברה מ"מ כתמה טהור והקשה הישוע"י מהא דתבעוה לינשא דאפי' בקטנה צריכה ז"נ דמחמת חימוד ראתה מוכח דהיכא דראתה טמאה ע"ש ולע"ד י"ל טעמא דהני פוסקים דהא באמת אם לא הרגישה מה"ת שריא רק דגזרו חז"ל על כתם אף שלא הרגישה משום נדה גמורה כמ"ש בפרק הרואה כתם ואמנם בקטנה דלא שכיח שתראה וכמבואר בר"פ בנות כותים ובמלתא דל"ש לא גזרו רבנן ואוקמי אדאורייתא וז"ב:

ולפ"ז א"ש קושית הישוע"י מהא דתבעוה לינשא כיון דבתבעוה שכיח שתראה אפילו בקטנה וכדאמרינין קטנה נמי מחמדא א"כ שפיר גזרו חז"ל כמו בגדולה וזה ברור.

ובזה נראה לפרש דעת הרשב"א והפוסקים דל"צ בדיקה כל ז' בתבעוה לינשא והוכיחו זה מהא דרבינא דלא זימן את בתו כלל ואעפ"כ נשאת ע"ש ולפמ"ש י"ל דכיון דשם בקטנה מיירי וא"כ נהי דבשעת התביעה שכיח שתראה וגזרו חז"ל מ"מ כל ז' ל"ש תו שתראה והוי כמו כל קטנה דעלמא דלא גזרו, ודו"ק ואמנם הרא"ש דס"ל דכל שבעה נמי מחמדה ויותר שהוא קרובה לחופה מחמדת יותר כמבואר בדבריו שפיר כתב דצריכה בדיקה כל ז' ודו"ק:

יא בתוספתא והעתיקה הרמב"ם אם טבל כלים בתוך כלים עלתה טבילה לכלים הפנימים ואם הטה לצדדין לא עלתה עד שיהא בפי החיצון כשפ"ה וע' לבוש הטעם והעתיקו בש"ך ולע"ד הפי' כפשוטו דע"כ מיירי בשהחיצון ג"כ טמא וכ"כ בב"י ואמנם זה כשטבל כדרכו והכניס החיצון כולו במקוה אבל אם טבל בהטי' וא"כ לא נכנס החיצון כולו במקוה ולא נטהר אף שהפנימי נכנס כולו לא מהני לי' הטבילה דל"ש מיגו וז"ב. ובאמת שיש לפרש בש"ס הברייתא דמייתי בחגיגה ואם לא טבל לא עלתה לו טבילה דהיינו דאם לא טבל החיצון כולו לא עלתה טבילה לפנימי אלא דהש"ס לא פי' כן עיי"ש ובמ"א הארכתי

יב הראב"ד הביא ראיה מהא דשמא תראה ותסתור הא בלא"ה יש חשש שמא תפלוט ש"ז ולכאורה י"ל דזה באמת כוונת הש"ס שמא תבוא לידי ספק היינו שמא תפלוט ש"ז. ואמנם ז"א דא"כ איך אמרי' אבל חכמים אסרו לעשות כן שמא תבוא לידי ספק הא האי חשש דאורייתא הוא כדאמר כדאמר רבא אקרא קאי' כי כתב רחמנא כו' באינה מתהפכת כו' וז"ב ועכ"ל דאדם קאי וזה באמת מה"ת ל"ח דאמר ימי הספירה. תראה דה ודו"ק. ובזה איש' קושית התוס' כ"ט ב' ד"ה ר"ש הוא דכ"ש דאתיא כרבנן דאסרו מה"ת לשמש ולפמ"ש א"ש דהא הרא"ש כתב דאם פלטה ש"ז בשביעי תו אינה סותרת דש"ז אינה מותרת אלא יום א' וכבר שלמו הנקיים ע"ש ואמנם זה דאינה סותרת. מ"א יום א' היינו דדי' כבועלה אבל לחכמים דפליגי אד"ש בדף מ"א ואמרו דמטמאה בפנים כבחוץ ועדיפא מבועלה שפיר' י"ל דסותרת בל ז' ואפילו פלטה בשביעי סותרת ולכך אסורה מה"ת לשמש בז' שמא תפלוט ש"ז ודו"ק ולפ"ז א"ש קושית התוס' דשפיר קאמרי' ה"מ ד"ש הוא דלרבנן שפיר יכולה לשמש ולא תתהפך דלדידהו שפיר י"ל דל"ח לדם כלל אף מדרבנן רק דמה"ת אסורה לשמש שמא תפלוט ש"ז ותסתור וא"כ אם לא תתהפך מותרת ואף דכתב הרשב"א דדוחק לאוקמי התירא דקרא רק בכה"ג דלא תתהפך היינו לומר דהתורה התירה רק ע"מ כן דזה דוחק דקרא סתמא כתיב ודו"ק הדק היטב:

יג הרשב"א בתשובה נסתפק בקטנה שנסתפקו במנין שנותי' ובדקוה ולא מצאו סימנים אי חיישי' שמא נשרו והמהרי"ט הוכיח מהא דהביא הרי"ף בשם ר"ח להוכיח מהא דר"נ דבודקין למיאונין דל"ל חזקה דרבא ודילמא מיירי בכה"ג ע"ש סי' מ"א ח"א. ולע"ד לא אבין דהא הא דצריך לבדוק לכתחלה ובזה לא נסתפק הרשב"א אף דג"כ איכא ס"ס שמא עדיין קטנה ולא הגיעה לכלל שנותי' ואת"ל הגיעה שמא עדיין לא הביאה דהא לדעת הרשב"א הוי זה ס"ס ואמנם הרשב"א לשיטתו דס"ל בס"ס דאיכא לברורי צריך לברר ולכך צריך לבדוק לכתחלה וז"ב

ואמנם גבי מיאון י"ל דה"ל חזקת איסור ול"מ ס"ס ואמנם לר"י יש ג' ספקות שמא לא רבה שחור ומהני עש"ך סי' ק"י ובזה א"ש לאפוקי מר"י ודו"ק. וכן ראיתי אח"כ. בס' כרתי ופלתי סי' קפ"ה סק"א דס"ס בדרבנן ל"צ לברורי ע"ש:

(דבור הזה אין כאן מקומו ונראה ששייך לחדושי הרא"ש פ' בא סימן סוף אות נ"ג)

יד מה שהקשה הרשב"א מהאי פלוגתא דר"י ורבנן במפלת חתיכה דיטילה למים לע"ד יש לחלק דדוקא באשה המפלת כמין יבחושין וכו' תמיד דאז לא תנקה לבעלה לעולם בזה הקילו לסמוך על הבדיקה וכמו שחילקו הרא"ש והרשב"א במשמרת הבית גבי רואה מחמת תשמיש דתולין במכה ובדם בתולין אין תולין אף דאין לך מכה גדולה מזו וחילקו דזו יש לה תקנה וזו אין לה תקנה ע"ש אבל שם תני המפלת ומיירי שאירע מקרה שהפילה חתיכה ובזה לא סמכינין על הבדיקה בפושרין ודו"ק:

טו בש"ס דף ה' ר"מ הוא דמחמיר בכתמים עתוס' דהקשו מכמה דוכתי אפירש"י ולע"ד י"ל דהנה על הא דגזרו חז"ל על כתם יש ב' טעמים דדילמא מגופה חזאי וכפירש"י דף נ"ח דילמא ארגשה ולאו אדעתה ולפ"ז שפיר יש להחמיר בכתם ולטמא מעל"ע אף בד' נשים ואף דבראי' מקילינין וטהורה למפרע מ"מ כאן לא ידעינין אימתי חזאי וכן בדף נ"ב גבי זוב חיישי' דילמא בג' ימים חזיתי' אבל בראי' ל"ש זה ואמנם זה לר"מ דמטמא בכתם משום זוב אבל רבנן דאמרו אין בכתם משום זוב ס"ל הטעם גזרה אטו ראיה גמורה וא"כ אין להחמיר בה יותר מבראי' גמורה דאפי' תראה ראיה מרובה כג' גריסי' ועוד ביום א' לא תהיה זבה וכן כאן אפי' בראיה גמורה בד' נשים לא יטמאו מעל"ע לרבנן וא"כ א"ש ר"מ הוא דמחמיר בכתמים לענין זוב וה"ה לענין מעל"ע דחד טעמא הוא משא"כ לרבנן וז"ב:

טז התוס' דף כ"ט ב' ד"ה ה"מ ר"ש הקשו דהכא משמע דר"ש לא אסר טבילה רק תשמיש ובפ"ב משמע דאסור לטבול ונראה ליישב עפמ"ש הש"מ בב"מ והט"ז ביו"ד דכל דבר שהתירה תורה בפירוש אין כח ביד חז"ל לאסרו והנה האי אחר תטהר יש לפרש האי תטהר היינו חיובא שתטבול והיינו למ"ד טבילה בזמנה מצוה ולפ"ז לא יכלו חז"ל לאסור הטבילה והוצרכו לאסור רק התשמיש אבל לדידן דקיי"ל טבילה בזמנה לאו מצוה ע"כ פירוש תטהר היינו שתהיה טהור ע"י טבילה וכמו שפירש"י באמת בדף ס"ז ב' עיי"ש והיינו דאם תטבול תהיה מותרת לשמש ולפ"ז לא יכלו חז"ל לאסור התשמיש שהתירה תורה בפירוש והוצרכו לאסור הטבילה ומעתה א"ש דכאן בדף כ"ט דב"ש וב"ה ס"ל טבילה בזמנה מצוה כמבואר בש"ס לקמן וא"כ דק התשמיש אסור אבל לקמן דאזיל אליבא דידן שפיר אסרו הטבילה וז"ב ודו"ק:

ז הטור כתב בשם ר"ח דטבילה בזמנה מצוה וראיה מהירושלמי גבי בעלה מחשב ימי וסתה דאמר, הטעם משום דודאי טבלה דטבילה בזמנה מצוה ותמה בסי' מי נדה דהא בש"ס שלנו מוכח דאינו. כן ע"ש ונראה דהתוס' כ' שם בהאי דבת ר"ח דטבלה בתוך למ"ד ואתניסא ע"ש שכתבו ומפחדת לטבול תוך למ"ד ע"ש ולפ"ז א"ש דהכי קאמר דבזיזא למטבל תוך למ"ד וכיון דתוך למ"ד בזיזא למטבל ממילא אף דאחר למ"ד לא בזיזא כדמשמע מלשון התוס' מ"מ תו ל"ש טבילה בזמנה מצוה וא"כ אפי' לאחר למוד אין לסמוך ע"ז שטבלה ומשני דאף ר"י לא סמך על הטעם דטבילה בזמנה מצוה אלא בספק ראתה אבל בודאי ראתה דאיכא חזקת טומאה לא סמך ע"ז וזה ראית ר"ח ודו"ק ובזה א"ש מה דקשה טובא מאי ס"ד דרב שמואל בר ייבא דר"י מתיר אפי' ילדה הא בעלמא קיי"ל אין ספק מוציאו מידי ודאי ולפמ"ש א"ש דס"ד דמשום מצוה טבילה בזמנה הוי כודאי וודאי ודו"ק

יח המרדכי כ' דטבילת אשה בזמנה אפי' בשבת, דטבילה בזמנה מצוה והקשו עליו מהא דהוכיחו התוס' בביצה דמשום טב"מ לא דחי שבת וראיתי בישוע"י שהביא ראיה מסוכה ג' דאסור למעט ביו"ט דמתקן מנא אע"ג דמצוה היא ולע"ד י"ל דלפי דמוקי התם באשחור בעי"ט דאל"כ ה"ל נראה ונדחה וכיון דהוי שהות למעטו מאתמול לכך אסור אבל בטבילה בזמנה דלא הוה אפשר מאתמול שפיר כ' המרדכי דשרי וז"ב וכ"פ רמ"א סימן קצ"ו ס"ה בהג"ה ע"ש דאם היה אפשר מאתמול אסורה לטבול בשבת ע"ש. ובזה י"ל מה דהשמיט הרמב"ם ז"ל שם אוקמתא דל"צ דהוי ליה הושענא אחריתי ועלח"מ ובט"ז באו"ח ולפמ"ש י"ל דהא הרמב"ם פסק שם דבין אשחור בי"ט בין אשאר בעיו"ט בכל גווני לא הוי דחוי וע"ש בלח"מ ולפ"ז שפיר מיירי באשחור ביו"ט וא"כ בכל גווני מותר ללקטו דהא משום מצוה שרי תיקון מנא דלא אפשר מאתמול ודוק ובחי' הארכתי:

יט בחידושי אמרתי לפרש דברי הש"ס דפריך ותבדוק בביאה שלישית של בעל ראשון עפמ"ש הרמב"ם דהמגרש אשתו משום דראתה מחמת תשמיש לא יחזיר משום קלקולא ע"ש ואמנם אכתי מה יועיל דאמרי' לי' שלא יוכל להחזירה כיון שהוא מוכרח לגרשה ולכך פריך ותבדוק אם ימצא דם על המוך בראשו תו ל"ש קלקולא ומשני דבלא"ה ל"ש קלקולא דאין כל האצבעות שוות ואף דתחת בעלה השני לא תראה מ"מ לא יוכל לקלקלה דאין כל האצבעות שוות ודו"ק כי קצרתי כאן

כ דף ס"ו אם יש לה וסת תולה בוסתה ואם דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה לכאורה נלע"ד לפרש דה"ק אם יש לה מכה חולה במכתה ומותרת לבעלה וגם א"צ ז"נ דתלינין במכה ואמנם אם יש וסת קבוע תו לא תלינין במכה בשעת וסתה להתירה לבעלה דא"כ לא תטמא לעולם רק בשעת וסתה תלינין בוסתה וצריכה עכ"פ ז' נקיים ואמנם אם דם מכתה משונה מדם ראייתה שהיתה רגילה לראות והרי אנו רואים דממכתה בא אינה תולה בוסתה וא"צ ז"נ אפי' בשעת וסתה דל"ש לומר דא"כ לא תטמא לעולם דהא היכא דיהי' הדם שוה לדם ראייתה תטמא וע' בתוס' ובש"ך סי' קפ"ז ובאחרונים ודו"ק

כא בתוס' דף מ"ה א' ד"ה אחר. הסדרי טהרה הקשה דנימא נ"מ לענין רואה מחמת תשמיש דאסורה לו לעולם ע"ש והנה לפי דעת רש"י בתשובה דאתצודי הוא רק ספק א"כ כיון דרואה מחמת תשמיש הוא מטעם וסתות וקיי"ל וסתות דרבנן א"כ ה"ל ספקא דרבנן ואמנם בגוונא דצייר הש"ס לקמן דבעל גם אחרי ג' ומצא דם א"כ ליכא ספק כלל דהא ממ"נ הוי האחד דם נדה וא"כ שפיר איכא נ"מ ברואה מחמת תשמיש ולכך נקט הש"ס בכה"ג דנ"מ דתהיה אסורה כל ימיה, כמ"ש התוס' וא"ש ודו"ק. ובזה יבוא על נכון המשך דברי התוס' דלאחר שהביאו פירש"י ז"ל בתשובה כתבו ומיהו קשה לפ"ז דאמאי לא משכחת לענין זנות והיינו כמ"ש דבזה אסורה לו כל ימיה וכגוונא קמייתא שלא היה צריך למנקט נ"מ אחריני לענין רואה מחמת תשמיש עוד הי' נראה ליישב קו' הסדרי טהרה דלכאורה איך נאמנת אשה לאסור עצמה על בעלה הא קיי"ל כמשנה אחרונה דדוקא בנדה דהוא לשעה הימנה רחמנא כמ"ש הר"ן בנדרים וצ"ל דעכ"פ נאמנת לשויא אנפשה חד"א וכמ"ש הר"ן שם ואמנם בקטנה דל"ש זה דהא אינה מוזהרת גם לפמ"ש מהרי"ט דשויא חד"א הוא מטעם נדר ל"ש זה בקטנה וא"ש ואמנם לקמן דמוקי לה שבעל גם אחר ג' והיינו אחר יב"ש ויום א' דאז הוא גדולה ושייך שפיר נ"מ לרואה מ"ת וע' תוס' ד"ה האי דם לפי פירש"י ומיושב קו' התוס' ודו"ק כי קצרתי. הרמב"ם (כב) הרמב"ם ז"ל השמיט הך דימי לידתה שאינה רואה בהם עולים לה לימי ספירתה ונראה ליישב דהנה בהא דאמרי' ז"א ימי נדתה שאינה רואה בהם עולות לה לימי ספירתה פירש"י דקאי על יום מ"ח והתוס' פירשו דקאי על יום כ"ו ע"ש ונראה דכל חד לטעמיהו דהנה התוס' בדף ל"ו ב' ד"ה מה ימי הקשו מכאן אהא דאמרי' התם מה ימי נדתה שאינן ראויין לזיבה ותירצו דכאן מיירי בזבה קטנה ע"ש והיינו לפי פירושם כאן דמיירי ביום כ"ו דהיא זבה קטנה ממה שראתה ביום י"ז וי"ח אבל רש"י שפי' כאן דהיא זבה גדולה והיינו ביום מ"ח דהיא זבה גמורה דראתה ביום ל"ג ל"ד ל"ה ולדידי' תקשי קושית התוס' הנ"ל ואמנם רש"י ז"ל שיכל לפרש שם ימי נדתה אין ראויין לזיבה דהא מכי הוי זבה לא חיילי ימי נדה עד שתשב ז"נ ע"ש וא"כ באמת אינה נדה ממש והוא כמ"ש כאן ומיהו תחלת נדה לא הוי והא דאמר שם דימי נדתה אינן ראויין לזיבה היינו היכא דהוא נדה ממש וזה א"א דהא ימי נדה לא חיילי רק אחר ז"ל ודו"ק. ואמנם לדעת הרמב"ם דס"ל דלא תלי זב"ז אי ישבה ז"נ ותכף חיילי ימי נדה כידוע שיטתו ולדידי' ליכא לפרש כפירש"י וע"כ צריך לפרש כפי' התוס' וכמו שתירצו דיש חילוק בין זבה גדולה לקטנה וז"פ. והנה יש להבין הא דמייתי הש"ס ראיה מהא דראתה ב' ימים ובג' הפילה דאי ראתה בפה"ק א"כ הוי זבה גמורה דהא ראתה ב' ימים בלא קישוי ואפ"ה עולים לה ימי לידתה לספירה וא"כ ה"ה לימי נדתה דהא הש"ס מדמי לה להדדי כמ"ש התוס' ומוכח כשיטת רש"י וקשה לשיטת הרמב"ם ואמנם הרמב"ם לשיטתי' א"ש דס"ל דכל דם שרואה בשעת לידה הוי דם קישוי ואינה נעשית זבה גדולה בה ושפיר עולים לה לספירת זיבתה דהא מיירי בזבה קטנה ובתורת שימור ואולי מזה הוציא הרמב"ם ז"ל דינו ודו"ק:

ובזה אתיא לן שפיר המשך הברייתא דנקט הכא וימי לידתה עולין לה והרגיש בסדרי טהרה מה שיאטי' להכא ולפמ"ש א"ש דרק הכא דהיא זבה קטנה דדם דראתה בלידה הוי דם קישוי ולכך עולים כתירוץ התוס' ודו"ק ובזה א"ש דהשמיט הרמב"ם הא דימי לידתה עולין לה והביא רק הא דראתה ב' ימים ובג' הפילה והיינו דהוא לטעמיה דס"ל אין קישוי לנפלים ושפיר ס"ל זבה גמורה ותו אין עולה לה ודו"ק היטב:

כג דף נ"ג ב' תוס' ד"ה צריכה. הנה י"ל טעמא דרבי דתוך מע"לע תולה כתמה בראייתה דהא יש לה חזקת טהרה וכדאיתא לעיל דף ב' אוקי אתתא אחזקת' והא דלב"ה מטמאה למפרע היינו דהרי טמאה לפניך וכיון דאמרינין הגם הגס חזיתי' א"כ כבר יצאה מחזקתה וא"א להגביל הדבר לומר בזמן זה ראתה ולא קודם לכך אזלינין בתר חזקה דהשתא ולא בתר חזקה דמעקרא דהא עלולה לראות דם ע' ריש מכלתין וז"ב ואמנם אם ראתה תוך מעל"ע טמאה למפרע מחמת הראי' א"כ תו מצינו להגביל זמן הראי' ואמרי' עד מעל"ע טמאה למפרע ומקודם לזה טהורה אבל אם ראתה לאחר מעל"ע לכתמה דאז לא מצאנו גבול להגביל זמן ראית הכתם ולכך מטמאי' עד הכבוס או עד הבדיקה וז"ב ועמ"ש הרשב"א בכתובות גבי היו בה מומין ודו"ק.

ובזה א"ש טעם ריש לקיש דאמר והוא דבדקה והיינו כמ"ש התוס' דבדקה בין כבוס לכתם דאז יש לה חזקה דמעקרא דהיתה אז טהורה ולכך לא מטמאינין רק מעל"ע מהראי' למפרע ור' יוחנן אמר אע"ג דלא בדקה בין כיבוס לכתם מ"מ סתמא בחזקת טהרה עומדת וז"ב. והנה עכ"פ מדברי שניהן נלמד דמחזקינין הכתם לטומאה ודאית דאל"כ ליכא חזקה דהשתא וז"ב.

ולפ"ז דמחזקינין הכתם לטומאה ודאית ואמרינין ודאי מגופה א"כ שפיר נפשט הבעיא דכתמים צריכין להפסק טהרה דהא ודאי ראתה והוחזק מעינה פתוח דזה עיקר הבעיא אם הכתמים נחשבים לודאי ראיה וא"כ הוחזק מעינה פתוח וצריכה הפסק טהרה או רק גזרה דרבנן בעלמא וכמו שבררתי במ"א וכיון דמוכח דמחזיקי' הכתם לראי' ודאית מגופה שפיר נפשט הבעיא דצריכה הפסק טהרה וזה לע"ד נכון בפשט הסוגיא ודו"ק.

והנה הרא"ש לא הביא כלל בעיא זו ועל הרי"ף אין להפליא דהשמיט דהוא לשטתי' דלא הביא כלל דין כתמים וס"ל דזה רק לטהרות והארכתי בחידושי וכאן אפס מקום ודו"ק (כד) דף ס"א ע"ב תוס' ד"ה לא ימכרנו. לכאורה י"ל הא דהקשו התוס' לבטל ברוב דהא הישראל ארג בו כלאים וא"כ הוי ליה מבטל איסור לכתחלה ואסור אפי' בדיעבד ובזה יש ליישב קושית התוס' על פירש"י דלא פירש כפשוטו דאם ח"ב יוד היה ניכר הי' מותר למכרו לנכרי דלא קני לים ישראל ולפמ"ש י"ל דשפיר הישראל יקנהו ממנו דהישראל יחשוב דהנכרי ארגו ונתבטל ברובו דגבי נכרי ל"ש אין מבטלין איסור ואמנם י"ל הלכך הביאו התוס' הא דגבי שער נזיר דפריך ולבטל ברובו דשפם יתר הוא וכמו שדקדקתי לקמ' ואמנם התוס' הוכיחו מזה דא"א לומר כמ"ש דא"כ מאי פריך שם הא שם ג"כ י"ל כן דהוי מבשל לכתחלה ועכצ"ל דעכ"פ מותר למכרו לנכרי ואין חשש שמא ימכרם לישראל דאפי' יקנהו ממנו הישראל אין איסור דהא לא נתבשל בשבילו ועיו"ד סי' צ"ט ובפר"ח שם ודו"ק. ואפס די"ל דגבי שער נזיר פריך שפיר דהא משני שם כאן בשק כאן בשער ופירש"י דבשק ישרף דאם יקבר יש חשש שימצאהו ישראל ובזה ודאי קשה דאף דימצאהו הישראל הוי רק איסור דרבנן דמה"ת נתבטל ולמה נחוש כ"כ למלתא רחוקה שימצאהו ישראל במידי דרבנן ואמנם לפ"ז מאי משני בציפרתא דהוי דבר חשוב ולא בטל הא דבר חשוב הוא רק דרבנן ומה"ת בטל וא"כ הדק"ל אמאי חיישי' שמא ימצאהו הישראל וע"כ דליתא לזה וא"כ אתו שפיר הוכחת התוס' ושפיר הקשו ובזה א"ש הא דהביאו האי דמשני בציפרתא שארג בו צורת צפור דחשיב ולא בטל דזה שפת יתר ואין בו צורך כלל לקושיתם ובזה א"ש דהוצרכו להביא הך דמשני בצפרתא להחזיק קושיתם ודו"ק.

כה דת ס"א ב' תוס' ד"ה בגד. הרא"ש בחולין הקשה עוד דא"כ בב"ח אמאי בטיל ותירץ דשם דרך בישול אסרה תורה ואי ליכא טעמא לא הוי דרך בישול ע"ש והתוס' לא כתבו מזה כלל (ובחידושי הקשיתי הא אביי בחולין ק"ט לא ס"ל חילוק זה דדרך בישול אסרה תורה ולדידיה תקשי' אמאי בטיל) ונראה דבלא"ה יש להבין אריכות לשונם בקושיתם כדפרכי' בשער נזיר ומשני בציפרתא דחשיב כו' וזה כולו ללא צורך דאטו לא ידעינין דאיסורין בטלין והיה נראה דהנה הלבוש סי' ש"א כתב דבכלאים להכי לא בטיל דכ"א עומד דבפ"ע ול"ד לתערובות דנבלל הכל (והש"ך הקשה עליו מיבש ביבש דבטל וכתבתי בחי' דשם ענין אחר הוא דאזלי' בתר רובא ואמרי' על כ"א דהוא מהרוב ההיתר אבל בכלאים ל"ש זה דהא כ"א היתר ודו"ק) ואמנם הא דשער נזיר קשה על סברת הלבוש דגם שם כל אחד עומד בפ"ע ואעפ"כ נולפמ"ש ליישב דברי הלבוש ג"ז א"ש ודו"ק:

כו הנו"ב השיג על הגאון מהר"ח כהן ז"ל דכתב דבימי ספירה הוא בחזקת טהרה וכתב הוא ז"ל דכיון דאם רואה סותר' א"כ אין לה חזקת טהרה ע"ש ודפח"ח ועפ"ז י"ל קושית הראב"ד שהביא הרא"ש בפ' בנות כותים דאמאי קאמר שמא תבוא לידי ספק נדה ולא קאמר שתפלוט ש"ז ועפ"ז א"ש דבאמת יש להאשה חזקת טהרה כמ"ש הגאון מהר"ח כהן דבימי ספירה הוא בחזקת טהרה אלא דהנוב"י השיג עליו דכיון דסותרת א"כ מה חזקת טהרה הוא הא אם תראה תסתור למפרע ולכך חשו חז"ל שמא תראה ולא אוקמוה אחזקת טהרה וז"ב ואמנם כ"ז לענין שתראה דם דסותרת הכל אבל אם תפלוט ש"ז דאז אינה סותרת רק יומה שפיר הוי בחזקת טהרה מפני הימים שעברו ולכך לא חשו חז"ל לזה וז"ב.

כז נדה ג' א' תוס' ד"ה והא איכא כתמים. אבל להילל לא קשה לכאורה י"ל דהש"ס ידע טעמא דבציפור לא נתעסקה כו' אלא דס"ד כיון דב"ש ס"ל דהך סברא אשה מרגשת בעצמה היא סברא אמתית וא"כ נהי דאיכא סברא כנגדה דהאי דם מהיכן אתי עכ"פ ספקא הוי וטמאה מספק וכיון דגם עתה אינה טמאה אלא מספק אמאי מטמא בכתמים למפרע כדאיתא בירושלמי דרק טומאת ודאי מטמא למפרע לא טומאת ספק דאין ספק לספק ע"ש אבל להלל דלא ס"ל אשה מרגשת בעצמה שפיר י"ל דהוי טומאה ודאית דהא בשוק לא עברה כו' ולכך מטמאה למפרע ומשני דאפילו לב"ש הוי טומאה ודאית דבצפור לא נתעסקה כו' ושפיר מטמאה למפרע ודו"ק וע' בפירש"י ד"ה והא איכא כתמים דקיי"ל דמטמא למפרע משמע דעיקר הקושיא מן למפרע ע"ש ודו"ק.

א הראב"ד הביא דעת רבוותא דכתמים אינן אלא לטהרות ולא לבעלה וע' תוס' דף ג' א' ד"ה והאיכא כתמים דלפ"ד הרבוותא א"ש קושיתם ודו"ק.

כח ולפ"ז י"ל דלהכי הביאו התוס' ההוא דשער נזיר לסתור סברת הלבוש ודו"ק. והמעיין ימצא דלפי מה שכתבתי ליישב דברי הלבוש אינו סותר דברי התוספות ותירוצו ותירוץ התוספות אחד הוא וקושית הרא"ש מבב"ח לא קשה ולכך השמיטוהו התוס' וקצרתי מאוד גם ביתר דברי התוס' כי אין הגליון מספיק ודו"ק. אמרתי (כט) אמרתי טעם הראב"ד דפולטת ש"ז רק לטהרות ולא לבעלה והרא"ש תמה דמה"ת נחלק ואיך תסתור לחצאין ולע"ד י"ל דבקרא כתיב ואחר תטהר והוא כלל לתרומה ולבעלה ואמנם לתרומה א"א לומר דתטהר מיד דהא צריכה עכ"פ הערב שמש דט"י פוסל את התרומה אבל לבעלה שפיר מותרת מיד וע"כ דקרא לבעלה לחוד קאמר ומוכח דלא התרה דאל"כ איך התירה התורה וז"ב:

ל כבר הבאתי קושית הראב"ד איך התירה תורה לשמש ביום ז' שמא תפלוט ש"ז ולמה הוצרכו חז"ל משום שמא תראה דם נדה ע"ש ולע"ד י"ל לפמ"ש הגאון בעל נוב"י דבימי ליבונ' ל"ש חזקת טהרה כיון דאם רואה סותרת וה"ל טמאה למפרע והשיג בזה על הגאון מהר"ח כהן ז"ל ולפ"ז י"ל דמשום שמא תפלוט ש"ז לא חששו דאוקי להאשה על חזקת טהרה דהא אפי' תפלוט ש"ז תסתור רק יום א' ועדיין הוא בחזקת טהרה מחמת ששה ימים שעברו אבל לזה שפיר חששו שמא תראה דם נדה ותסתור הכל וה"ל טמאה למפרע ולא היה לה חזקת טהרה כלל וז"ב:

והנה בתשובת זקני הגאון פ"י ז"ל רצה ג"כ להתיר אשה שרואה בימי ליבונה ואיכא ספק מחמת חזקת טהרה ע"ש ולכאורה י"ל ממ"ש התוס' והרא"ש דסתירה לאחר ז' לדידן אין נ"מ כלל דהא נהגינין חומרא דר"ז ע"ש ולפמ"ש הגאון פ"י יש נ"מ אם יש ספק בראייתה כגוונא דהגאון פ"י דאם אמרי' דסותרת ל"ש חזקת טהרה ומטמאינין לה מספק אבל אם רק מחמת חומרא דר"ז וטומאה חדשה שפיר יש לאוקמה אחזקת טהרה וצ"ע לדינא:

לא הרמב"ם פ"ב הי"ז ממקואות טבלה ועלתה כו' והשגת הראב"ד העתקתיו לעיל במהדורא קמא וכעת נראה בפשיטות דהא מסקינין דהיכי דא"א חופפת בע"ש וטובלת במ"ש ולא בעי סמוך לחפיפה טבילה ואמאי נחמיר כ"כ דבדעבד אם מצאה דבר החוצץ דתחזור ותטבול ודי דמחמרי' אם לא טבלה באותו יום וזה שסמך הרמב"ם שני ההלכות זה אחר זה ע"ש ולכך פסק כלישנא דאם לא טבלה באותו יום וז"ב. ובזה יש לפרש הש"ס א"ב למסמך חפיפה לטבילה והיינו בשעת הדחק דלל"ק אפי' בשעת הדחק צריך לסמוך וז"ב. ואמנם הראב"ד דלא תלי זה בזה אלא אף דא"צ לכתחלה לסמוך חפיפה לטבילה מ"מ אם מצאה דבר החוצץ חיישי' וצריכה לחזור ולטבול ובזה תבין השגתו עיי"ש ודו"ק:

ולפמ"ש הב"י בשם הרמב"ם דאפי' חפפה סמוך לטבילתה מ"מ דוקא אם הוא באותה עונה ע"ש י"ל דבהא פליגי הני תרי לישני דל"ק ס"ל דוקא אם חפפה באותו עונה אבל אם חפפה ביום וטבלה בלילה אע"פ שהוא סמוך לחפיפה ל"מ סמוך לחפיפה טבילה ולכך אם מצאה דבר חוצץ צריך לחזור ולטבול ול"ב ס"ל דזה מקרי סמוך ולכך אם מצאה דבר חוצץ א"צ לחזור ולטבול וכיון דאנן קיי"ל אשה חופפת ביום וטובלת בלילה לכך פסק הרמב"ם כל"ק אבל הראב"ד ס"ל דלא תלי זב"ז ואע"ג דזה מקרי סמוך לחפיפה מ"מ הלכה כל"ב בנמצא ריעותא וחיישינין ודו"ק (לב) נדה כ"ו שאם תלד ולד דרך דופן קשה אמאי לא אמר לעיל אסנדל דנדה ג"כ. הכי ומצאתי להגאון בספר מי נדה שהקשה כן. ונראה דא"ש לשיטת הרמב"ם ז"ל דסנדל שאין בו צורת פנים מה"ת טהור רק דמשום דבלא"ה טמא משום הולד שעמו לכך נתנו חז"ל גם עליו טומאה דסנדל עיי"ש. והנה סנדל דנדה מיירי אפי' באין לו צורת פנים וא"כ לא הוי מצי לשנויי דיצא הולד דרך דופן דא"כ גם מחמת הסנדל ליכא טומאה דהא אינה טמאה מחמת הולד אבל סנדל דכריתות ובכורות דע"כ מיירי בסנדל שיש לו צורת פנים דאם אין לו צורת פנים ל"ש לומר דחז"ל נתנו עליו טומאה דגבי קרבן אם מה"ת טהור הוי חולין בעזרה וכן גבי בכור ודאי דל"ש לומר דחז"ל נתנו לו תורת ולד לקולא לפטור הבא אחריו מפדיון בכור ועכצ"ל דמיירי ביש לו צורת פנים דמה"ת יש לו דין ולד ושפיר משני ביצא ולד דרך דופן ואפ"ה הסנדל פוטר הבא ואחריו מבכורה וכן חייבת קרבן עבורו וזה ברור ונכון:

לג בדף מ"ה א' תוס' ד"ה אחר. וא"ת אמאי דחיקא לי' כו' נראה לפ"ד הפוסקים וכן פסק הש"ך דקטנה אפי' ודאי ראתה מגופה כיון שהי' בלא הרגשה טהורה ואף די"ל הרגשת שמש הוי מ"מ כבר הוכיח הסדרי טהרה מתוס' לעיל א ג' בד"ה איכא ביניהו דגם זה רק חששה דרבנן הוא ובקטנה לא גזרו ולפ"ז קשה דמאי נ"מ אי דם נדה הוא ואמנם לקמן דקאמר האי דם נדה היינו דמיירי דבעל פעם שנית אחר י"ג וא"ש דנקט תרי זימני ומצא דם ומיושב קושית התוס' ד"ה האי ודו"ק ואמנם באמת הוכחת הסדרי טהרה מתוס' דף ג' ה"נ יש לדחות דשם מיירי לענין למפרע שפיר אמרי' מדלא ארגשה עד עכשיו ודאי השתא הוא דראתה דרוב נשים אינן טועות לחשוב דהרגשת שמש הוא כמ"ש הסדרי טהרה עצמו אבל היכא דודאי ראתה אמרי' חזקת דמים הוא בהרגשה וע"כ דהיא טעתה וסברה הרגשת שמש הוא ודו"ק.

לד בש"ס דף פ' ב' כאן למפרע. הנה בחידושי כתבתי כמה פנים בזה וכעת נראה דבירושלמי איתא דלטומאת ספק ל"ג מעל"ע וכתבתי דלכך השמיטו הפוסקים הירושלמי משום דלפ"ד הירושלמי לא גזרו בכתם מעל"ע ואנן אמרי' דגזרו מעל"ע בכתם וכן מצאתי בקרבן עדה ואמנם כתבתי די"ל דהירושלמי לא פליג על ש"ס דידן רק דהירושלמי מיירי בטומטום ואנדרוגניס דטומאתן ספק ע"ש בירושלמי אבל כתם כיון דבשוק של טבחים לא עברה ודאי מגופה אתי ה"ל כודאי וכדאיתא בש"ס ריש הרואה כתם ע"ש ואמנם כאן דה"ל ספק גמור דשמא אצל בעלת הכתם היה גם הכתם הזה רק כיון דשתיהן ספק מאי חזית דמטמית להך ומטהרת להך הלכך שתיהן טמאות וכיון דרק מספק טמאה לכך לא גזרו מעל"ע ושפיר אמרו כאן למפרע כאן להבא וז"ב:

עוד י"ל דבכתם יש שני טעמים דילמא ארגשה ולאו אדעתא ואמנם בספק ל"ג מעל"ע וצ"ל דודאי מגופה דהא בשוק ש"ט לא עברה ובזה א"ש שני דבורי רש"י דסתרי ע"ש ולפ"ז א"ש דלמפרע ממ"נ טהורה דאם נימא דודאי מגופה א"כ שפיר יש לתלות בה ואם נימא דדילמא ארגשה ולא אדעתא וא"כ הוא ספק דילמא מעלמא ולא תלינין בה כמ"ש רש"י אך לפ"ז כיון דספק הוא לא גזרו מעל"ע כמ"ש בירושלמי ודו"ק.

לה המל"מ ה' איסורי ביאה הביא הירושלמי דגיורת שנתגיירה והקשה עליו והגיה יש לה ימי טהרה וכתב דלא ידע היכא רמיזה דיתלו דמים טהורים בדמים טמאים ולכך השמיט הרמב"ם דין זה דפשוט הוא מדכתב סתמא ע"ש ואני זה ימים רבים תמהתי דהוא ש"ם ערוך בכורות מ"ו ב' דגיורת שיצא פדחת הולד קודם שנתגיירה וילדה אח"כ אין לה ימי טוהר דבתר ההתחלה אזלינין ושמעתי דבספר חתם סופר נשאל בזה והנה התוס' שם הקשו מאי קמ"ל הא בכל דוכתי קיי"ל יצא הפדחת ה"ה כילוד והנה התוס' הקשו שם למ"ד ב' מעיינות אמאי אין לה דם טוהר הא נפסק המעיין הטמא וע"ש שכתבו בתירוץ ב' דאעפ"כ יש לטמא הדם כיון דממקור אתי ואין לטהרו אלא היכא דהתורה טיהרתו ע"ש ובזה א"ש קושית התוס' מאי קמ"ל די"ל דהברייתא ס"ל כלוי דשתי מעינות הן דבלא"ה איכא ברייתא כוותיה וקמ"ל דאעפ"כ טמאה כתירוץ התוס' ע"ש ובזה יש לומר השמטת הרמב"ם דלדידן דקיי"ל מעין א' הוא הדין פשוט דטמא הוא דהא ממעין טמא אתי וכאן לא התירתו תורה וז"ב. וע' בחידושי לרמב"ם ובש"ע לא נזכר דין זה וצ"ע. והנה י"ל בכונת התוס' דנהי דהוא מעין טהור מ"מ מקור מקומו טמא ורק בישראלית התורה התירתו בפירוש אבל בגיורת לא ויש לפלפל בזה ובזה הי' א"ש דברי הש"ע דהשמיט דלדידן דאין לנו טהרות בעו"ה ל"ש זה ופלפלתי בזה במ"א וכאן אכמ"ל. ואם אמנם איזה דברים בענינים אלו באו כפולים ואך בשינוי לשון מ"מ לא השמטתים ומשנה לא זזה ממקומה) (חדר ו) חידושים בחו"מ סי' פ"ז

תוכן העניינים

בית אל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה