בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
חדר שני חלק שני פרק שביעי
א המחבר בסימן תע"ה סעיף ד' כתב דיאכל מרור בלא הסיבה וכתב המג"א בס"ק ו' דאם אכל מרור בהסיבה יצא וכן משמע בש"ס עכ"ל והפרי חדש כתב דהוי תרתי דסתרו אהדדי דמרור הוא זכר לעבדות והסיבה הוא סימן חירות והש"ס דקאמר מרור אין צריך הסיבה ה"ה דאיסורא נמי איכא כמו בסי' תע"ב סעי' ה' בתלמיד לפני רבו דתני ג"כ דא"צ הסיבה ושם אסור להסב מפני כבוד רבו ע"ש והבי' אח"כ ראי' דבדיעבד יצא מהא דמצינו פלוגת' אי תרי כסא קמאי אי תרי כסי בתראי ואמרינן דלאסוקי נפשן מפלוגתא תרויהו בעי היסבה ואי אמרינן דבדעבד לא יצא אם היסב הוא חומרא דאתי לידי קולא ע"ש ולפמ"ש בפתח דבריו דהוי תרתי דסתרי אהדדי אין ראיה משם דשם אין סתירה דתרויהו זכר לגאולה אלא דמר אזיל בתר אתחלתא דגאולה ומר בתר גמר הגאולה כמבואר בש"ס אבל סתירה ליכא משא"כ במרור דאיכא סתירה דעבדות וחירות לא יתכנו ביחד.
ב ואמנם יש להביא ראיה לדעת המג"א מהא דאמרינן בש"ס זאת אומרת מצות צריכות כוונה דאי אמרת אין צריך כוונה למה לי' לאטבולי תרי טיבולי הא טביל חדא זימנא וכתבו התוס' פירוש דהוי לי' למיהדר אשאר ירקי ע"ש ואי נימא דאם אכל בהסיב' לא יצא א"כ שפיר י"ל דמעיקרא אכיל בהסיבה מרור דלא יצא ובתר הכי אכיל בלא הסיבה כדי לצאת ידי חובת מרור אלא ודאי דבדיעבד אף אם היסב יצא כהמג"א וז"ב והנה מרן הבית יוסף כתב ואם רצה להסב רשאי ומזה משמע דגם לכתחלה רשאי להסב ולזה ודאי אין ראית הפר"ח ראיה די"ל דלכתחלה לא יסב אלא דבדיעבד יצא ולכך עבדינן הסיבה בתרוייהו דממ"נ אם צריך הסיבה שפיר ואם אין צריך הסיבה עכ"פ בדיעבד יצא אבל אם לא נסב יש חשש שמא צריך הסיבה ולא יצאנו ידי חובתינו ולכך כתב המג"א דאם היסב יצא וכן משמע בש"ס אבל על לכתחלה אין ראיה מהש"ס שהבי' הפר"ח אבל הראיה שהבאתי מהש"ס הוא ראיה מספקת גם להבית יוסף דאי נימא דלכתחלה לא יסב שפיר יכול לאכול מעיקרא בהסיבה ולא יצא י"ח מרור ואף דבדיעבד יצא מ"ט הרי כתב הפרישה דאף דמצות א"צ כוונה היינו אם עשאה כמצותה אבל אם עשאה שלא כדינה אף דבדיעבד אינו מעכב מ"מ לא יצא ע"ש בסי' ס' וא"כ כיון דהיסב ולא עשה כדין המצוה באכילת המרור לכתחלה אף דיעבד לא יצא כשאינו מכוין וא"כ שפיר יכול לאכול מעקרא בלא כוונה ובהסיבה דלא יצא ואח"כ יאכל מרור בלא הסבה לצאת י"ח מרור וע"כ צ"ל כהבית יוסף דגם לכתחלה רשאי לאכול מרור בהסיבה ודו"ק היטב כי נלע"ד נכון: (ג) והנה הילל היה כורך מצה ומרור ואוכלם ביחד ובודאי היסב דהא מצה ודאי צריך הסיבה ואם לא היסב לא יצא כמ"ש בש"ע סי' תע"ב וא"כ קשה איך יצא במרור אם נימא דהיסב לא יצא ואפש' דלזה כיוון המג"א דכתב וכן משמע בש"ס אבל על לכתחלה אין ראיה דכיון דבדיעבד יצא שפיר אכיל הילל בהסיבה משום המצה דאם לא יסב לא יצא י"ח מצה אף דיעבד וז"ב ואמנם בלא"ה להילל ל"ש תרתי דסתרי אהדדי דהא אכל פסח מצה ומרור והא ודאי פסח ומצה הם זכר לחירות ומרור זכר לעבדות ואיך יתאמו יחד אלא ודאי לא חשש לזה ואין ראיה מהילל לדידן דעבדינן כל חדא באפי נפשה והנה הפר"ח הקשה באמת על הרמב"ם דכתב דמטבל המצה בחרוסת הא מצה זכר לחירות וחרוסת זכר לטיט והוי תרתי דסתרי אהדדי ע"ש בשם בעל המנהיג והנה לפמ"ש הא דכתב הרמב"ם בהלכה ו' כורך מצה ומרור ומטבל בחרוסת וזה כהלל א"ש דהא הילל לא חשש לזה אבל מה שכתב הרמב"ם בהלכה ח' שמטבל המצה בחרוסת וחוזר ומטבל מרור בחרוסת על זה שפיר הקשה בעל המנהיג דהא זה דלא כהילל והא סתרו אהדדי ואולי זה כוונת הראב"ד ז"ב דבהלכה ו' כתב זה כהילל ובהלכה ח' כתב זה הבל וכוונתו לא נודע כמ"ש הרב המגיד ולפמ"ש א"ש דבהלכה ו' זה כהילל וא"ש דמטבל המצה בחרוסת אבל בהלכה ח' דשם דלא כהילל וקשה דסתרי אהדדי ודו"ק היטב: