אור ברסלב
בית אל חלק א חדר שני חלק ראשון פרק שני

בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

חדר שני חלק ראשון פרק שני

חדר שני חלק ראשון פרק ראשון

א הרמב"ם פסק כרבי שמעון ופסק דלפני זמנו אסור בהנאה מן התורה והראב"ד כתב וכיון דקיי"ל כרבי שמעון דלא דריש הני קראי נהי דבאכילה אסור מתשביתו או מלא תשחט על חמץ מ"מ איסור הנאה ליכא מה"ת ומלקות נמי ליכא וכבר כתבתי בזה בפרקים הקודמים וע' שו"ת נודע ביהודא מהדורא תנינא ות"ל כיוונתי לדבריו ועמ"ש ל' דהרמב"ם והראב"ד לטעמיהו דהרמב"ם ס"ל דמחצות ואילך עוברין בבל יראה ואיכא קל וחומר מערלה והראב"ד ס"ל דליכא בל יראה עד הלילה וליכא קל וחומר ע"ש ואמנם בחידושי נסתפקתי אי גם עשה תשביתו חשיב נעבדה בו עבירה וא"כ גם להראב"ד איכא ק"ו מערלה ועתה ראיתי בנ"ב מ"ת סימן ע"ד שכתב דגם תשביתו חשיב נעבדה בו עבירה ואיכא ק"ו מערלה ונדחק דליכא למפרך דמה לערלה שכן לוקין על אכילתה משא"כ חמץ בערב פסח דאין שם לאו לרבי שמעון וע"ש דכתב דחולין שנשחטו בעזרה יוכיח ע"ש ואמנם לפמ"ש אתי שפיר דבאמת להראב"ד דס"ל בפ"א הלכה ח' דמלקות באוכל חמץ מחצות עד הלילה ליכא שפיר ליכא ק"ו מערלה דאיכא למפרך מה לערלה שלוקין על אכילתה משא"כ אמץ בע"פ מחצות עד הלילה אבל הרמב"ם דפסק דלוקין על אכילת חמץ בע"פ מחצות עד הלילה א"כ שפיר יש קל וחומר מערלה שאסור בהנאה וז"ב ובזה תבין דברי הראב"ד בהשגתו שכתב אבל איסור הנאה ליכא ומלקות נמי ליכא ור"ל דכיון דמלקות על אכילתו בע"פ ליכא א"כ ליכא קל וחומר מערלה דאסור בהנאה ודו"ק היטב:

ב והנה הפני יהושע הקשה למה צריך לחזקיה לא יאכל להורות דחמץ אסור בהנאה לילף ק"ו מערלה ובב"ח למאן דיליף בב"ח מג"פ לא תבשל דליכא למימר מה לערלה שכן לא היה לה שעת הכושר דבב"ח יוכיח כו' וחזר הדין וכן היה קשה לי בטרם ראיתי בפני יהושע ואמרתי ליישב דלולא קרא דלא יאכל מסברא הייתי אומר דחמץ מותר בהנאה מדחזינין דאמרה תורה בל יראה לך ואם היה חמץ אסור בהנאה אמאי עובר בל יראה הא אינו ברשותו כדאמר רב גידל שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו כו' וזה אחר שגלתה תורה דחמץ אסור בהנאה אבל אי לא גלי קרא לא יאכל הייתי אומר דמותר בהנאה ומיושב קושית הפני יהושע וז"ב. ואמנם י"ל דלרבי שמעון דס"ל גורם לממון כממון שפיר לא צריך קרא דלא יאכל לאיסור הנאה ואין לומר מדחזינין דעוברין על בל יראה מוכח דחמץ מותר בהנאה די"ל כיון דר"ש סובר דחמץ לאחה"פ מותר א"כ שפיר הוי ברשותו אף דאסור בהנאה כיון דאחה"פ יהיה מותר ה"ל גורם לממון וכממון דמי ואין לומר דהא אסור להשהותו דזה אינו דזה אם עובר בל יראה אבל בלתי הלאו בל יראה היה מותר להשהותו וצ"ל דר"ש לא סבר כחזקיה ובאמת כתבו כן התוס' דר"ש לא סבר כחזקיה דהא ס"ל גיד הנשה אסור בהנאה ע"ש ובזה הוי א"ש הא דא"ל ריה"ג תמה על על עצמך איך חמץ אסור בהנאה כל שבעה והיינו דהקשו התוס' לריה"ג לכתוב לא יאכל ולא בעי לך ולפמ"ש א"ש דלולא קרא דלך היינו למדין מערלה וכה"כ דאסור בהנאה ואין לומר מדחזינין דעובר בל יראה מכלל דברשותו הוא ז"א דלר"ש קאמר תמה על עצמך ולר"ש ס"ל גורם לממון דמי וס"ל דאחה"פ מותר ודו"ק לפלפולא בעלמא ואין להאריך עוד:

ג והנה המג"א סימן תמ"ב דהביא דברי הטור דכתב דכל שאינו אסור באכילה מן התורה מותר לערבו לכתחלה ולהשהותו והקשה המג"א מפסחים דף מ"ח דתנן שיאור ישרף והא התם הוי נוקשה ואינו אסור באכילה מן התורה ואעפ"כ ישרף והתוס' הוכיחו מזה דאסור להשהותו ולהטור קשה ותירץ המג"א דשם מיירי ביו"ט ולאפותו ביו"ט א"א דהא אסור לאכלו ואי ישהנו עד הלילה יחמיץ לגמרי ויהיה חמץ על כן ישרפנו עכ"ל המג"א ותמהו האחרונים דאם מיירי ביו"ט גם לשרפו אסור וע"ש בספר דגול מרבבה ולעיל כתבתי ליישב דברי' והנה הגאון מקור חיים כתב דאין קושיא על הטור כלל די"ל דהך מתניתין ס"ל דנוקשה מה"ת אסור ואעפ"כ האוכלו פטור דספק הוא או בריה כדאמרינן בחולין דף כ"ג ע"ש שהאריך ולע"ד קשה דהא דברי הטור הן מדברי הרא"ש אביו בר"פ אילו עוברין שכתב כהרי"ף וכתב דלכך לא פסק הרי"ף כמתניתין דאילו עוברין משום דבנוקשה פליג רבי יהודא ואמר דהאוכלו פטור כו' וכן פסק הטור דנוקשה ותערובות חמץ אסורין מדרבנן וא"כ ע"כ דהאי מתניתין דשיאור ישרף היינו מדרבנן וע"ש היטב וא"כ קושית המג"א על מכונה:

ד ואמנם יש לומר בישוב דברי המג"א דהנה הראב"ד בספר תמים דעים כתב דהא דאמרינן שמע מינה מדר' עקיבא דלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך כו' די"ל דבעלמא באמת ס"ל לר"ע מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך רק כיון דשריפת חמץ מנותר ילפינן ודמי לשריפת קדשים דלא דחי יו"ט ולא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך כו' ובזה א"ש דאמר רבא שמע מינה דס"ל לר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה והיינו דאם היה ס"ל השבתתו בכל דבר ולא יליף מנותר שפיר הוי אמרינן מתוך שהותרה כו' כמו בעלמא וז"ב ובזה א"ש קושית הגאון ר' אברהם ברודא ז"ל מנא לי' לרבא דס"ל לר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה דילמא לעולם ס"ל השבתתו בכל דבר רק דדייק מהא דכתיב סתם תשביתו שאור ומשמע דגם בשריפה בכלל ואי ביו"ט מי שרי אבל באמת לר"ע השבתתו בכל דבר ע"ש ולפמ"ש א"ש דאי היה סבר ר' עקיבא השבתתו בכל דבר א"כ לא יליף מנותר א"כ אפילו שריפה מותר ביו"ט מטעם מתוך שהותרה הבערה לצורך וע"כ מוכיח רבא דר"ע ס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה דמנותר יליף ודמי לשריפת קדשים דלא אמרינן מתוך ודו"ק: (ה) ובזה יש ליישב קושית המג"א סימן ת"מ ס"ק ג' לדידן דאית לו מתוך שהותרה כו' אמאי לא שרפינן חמץ הנמצא ביו"ט ואמאי כתב א"ז רמ"א דאסור לשרפו ביו"ט ולפמ"ש א"ש דאף דבעלמא קיי"ל מתוך שהותרה כו' מ"מ אסור דגמרינן מנותר וכמ"ש הראב"ד ולא דחי יו"ט ואף דפסק הרמב"ם והש"ע כחכמים דהשבתתו בכל דבר כמ"ש בסימן תמ"ה ע"מ אנו רוצים לעשות גם אליבא דר' יהודא ולר' יהודא אסור לשרוף ביו"ט ולכך רב יהודא אמר רב אמר כופה עליו כלי ולא שרפו ודו"ק וע"ש בחק יעקב ס"ק א' דכתב דאנן מחמירין לשרוף כר' יהודא דסתם מתניתין דתמורה כר' יהודא ע"ש. והנה הרא"ש סוף פ"ק דפסחים הכריע כפירוש התוס' דבשעת ביעורו היינו בשש השבתתו בכל דבר דעדיין מותר מה"ת אבל משש ואילך הוא בשריפה דוקא ולא כפירש"י דמשש ואילך השבתתו בכל דבר דתשביתו היינו שריפה ולא צותה תורה לשרפו אלא אחר שנאסר דומיא דנותר ומה שמוציא מביתו קודם זמן איסורו היינו שלא יעבור עליו בל יראה ואין מפורש מ"ע מה"ת כו' ע"ש ברא"ש. ולפ"ז בגוונא דכתב המג"א דעדיין לא החמיץ חימוץ גמור ועדיין מותר מן התורה אלא שרוצה לשרפו שלא יעבור עליו כשיחמיץ א"כ לא דמי כלל לנותר ולשריפת קדשים ואין בו מצות שריפה כלל אלא דחושש שמא יחמיץ חימוץ גמור ויעבור עליו בל יראה ולכך רוצה לשרפו והוי כמו לפני זמנו ושפיר אמרינן בי' מתוך שהותרה הבערה כו' לכן מותר לשרפו וזה כוונת המג"א ודו"ק:

ו והנה אמרתי דבר חדש דמ"ע דתשביתו אינה אלא בי"ד דהראשון דמעיקרא משמע אבל בפסח עצמו ליכא מ"ע דתשביתו והבאתי ראיות הרבה ובקשתי לי חבר ומצאת רב הגאון מהר"וו באסקוויץ בשו"ת נ"ב מהדורא תנינא שנדפס אח"כ וראיתי שם כי הגאון הנ"ל הביא ראיות ההן לכן השמטתי אותם כאן והנם בקידושי ע"ש ועפ"ז יישבתי קושית הפ"י בהא דאמר רבא ש"מ מר"ע דאין ביעור חמץ אלא שריפה ופירש"י דאל"כ יבערנו בדבר אחר דיפררו וישליכו לים או יתננו לכלבים והקשה הפני יהושע דהא רש"י פירש בביצה דאסור לבער קדשים ביו"ט עי' שיטילם לים או בכל אופן שיהיה דרחמנא אחשבי' להבערתן וחשיב מלאכה וה"ה כאן רחמנא אחשבי' לביעור חמץ ובכל אופן שיבערנו יעבור על לאו דמלאכת יו"ט ע"ש ואמרתי דלא קשה כלל דבשלמא שם בחלה ובקדשים המצוה לבער קדשים הוא בכל עת א"כ אם יבערנו ביו"ט אף שישליכם לכלבים או בכל אופן שיהיה אסור דרחמנא אחשבי' להבערתן והוי מלאכה אבל כאן אי נימא דביום הראשון תשביתו היינו ביו"ט א"כ רק ביו"ט אחשבי' רחמנא להבערתו ואיך נימא דאסור לבערו בדבר אחר משום דרחמנא אחשבי' להבערתו והוי מלאכה הא רק עתה אחשבי' רחמנא להבערתו ואם יהיה אסור לבערו הנה בטל החשיבות והוא משפט הסותר עצמו וזה ברור להמעיין הישר ודו"ק: (ז) ועל פי זה ביארתי דברי הש"ס בר"ה דף כ"ט דאמר בשבת לא תקעינן דכתוב אחד אומר יום תרועה וכתוב אחד אומר זכרון תרועה כאן בחול כאן בשבת ופריך הא לאו מלאכה היא דאצטריך קרא למעטינהו ותמהו הכל דאדרבה כיון דלאו מלאכה היא צריך קרא למעט שלא יתקעו ביו"ט דמהיכא תיתי לאסרה אי לאו קרא ואמרתי דלכאורה י"ל אף דאינה מלאכה מ"מ כיון דמצוה היא אחשבי' רחמנא והוי מלאכה כמו גבי חלה וא"כ שפיר לא אצטריך קרא למעוטי ביו"ט שחל בשבת דלא ליתקע דהא מלאכה חשובה הוא דרחמנא אחשבה (ושפיר איצטריך קרא למעוטי) ומאי פריך. והנה ביבמות אמרינן מה לי איסור לאו מה לי איסו' כרת ולפ"ז י"ל דלולא דמיעטתי' תורה הייתי אומר כיון דביו"ט ציוותה תורה לתקוע ולא חששה לאיסור מלאכה ביו"ט גם בשבת מותר לתקוע ולכן צריך לאוקמי למעוטי שלא לתקוע ביו"ט שחל בשבת ואמנם זה יצדק אם היה תקיעת שופר מלאכה כמו שאר מלאכות שפיר דצריך קרא למעוטי שלא יתקעו בשבת דאי לא קרא הייתי אומר כשם שהתירה תורה תקיעה ביו"ט כך התירה אם חל בשבת דאין בין שבת ליו"ט אלא אוכל נפש בלבד אבל כיון דבאמת תקיעת שופר היא חכמה ואינה מלאכה רק דנחשבת מלאכה דהיא מצוה והתורה אחשבה שפיר לא אצטריך קרא למעוטי, דלא ליתקע בשבת דהא היא מלאכה מחמת דאחשבה רחמנא ואין לומר כיון דביו"ט שרי כן בשבת זה אינו דאם לא התירה התורה ביו"ט א"כ לא אחשבה התורה כלל ובטל החשיבות אבל עתה דציותה תורה לתקוע ביו"ט ממילא אי אקלע בשבת ידענו דאסור לתקוע וזה דאמר הא לאו מלאכה הוא דאצטריך קרא למעוטי דאי היתה מלאכה שפיר היה צריך קרא משא"כ אי לאו מלאכה היא ודו"ק:

ח ואמנם עפ"ז אתי שפיר קושית המג"א בסימן תמ"ו דאנן דאית לן מתוך אמאי אסור לשרוף ביו"ט ולפמ"ש דלפי ס"ד דש"ס דחשביתו היינו ביו"ט א"כ לא שייך טעמא דאחשבי' רחמנא ושפיר אמרינן מתוך וע"כ דר"ע לא ס"ל מתוך אבל לפי האמת דתשביתו הוא בעיו"ט א"כ שפיר אחשבי' קרא מעיו"ט א"כ שפיר אסור לשרפו ביו"ט דאחשבי' רחמנא ולא מהני מתוך כמו חלה וע' נ"ב מהדורא קמא ודו"ק ועתה נבונים דברי המג"א בסימן תמ"ב דשפיר מיירי ביו"ט ומ"מ מותר לשרפו מטעם מתוך ואין לומר דאחשבי' תורה זה אינו דהא עדיין לא החמיץ רק דשורפו שמא יחמיץ ויעבור עליו בל יראה ל"ש סברת אחשבי' דהא לא חל עליו עדיין מצות השבתה ושפיר אמרינן מתוך שהותרה כו' ודו"ק היטב כל זה פלפלתי ליישב דברי מאור עינינו המג"א ואלקי אברהם יהי' בעזרי ואמנם אני לעצמי בחרתי דרך אחרת ליישב דברי הטור כי בכ"ז דחוק קצת לאוקמי המשנה דמיירי ביו"ט דוקא והרי התוס' הביאו ראיה ממשנה זו דדחיקא להו לאוקמי ביו"ט דוקא:

תוכן העניינים

בית אל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה