בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
חדר שני חלק ראשון פרק שביעי
א במרדכי כתב על הא עובדא דע"ז דנפל עליהו יין נסך דרצה רבא להתיר למכרן לעכו"ם דהיה יין נסך דרבנן ולכן לא חשש בדרבנן שמא ימכרם לישראל ולכאורה נראה דגם דגן זה שנטבע ולא נתבקעו הוי דרבנן כמ"ש הרמב"ם הלכה ז' דדגן שנטבע ולא נתבקע אינו אסו' מן התורה ולכך התיר רבא למכרו לעכו"ם ולא חשש שמא יחזור וימכרנו לישראל וז"ב לפ"ז י"ל הא דכתב הטור ואין ניכר החימוץ היינו לרבותא דאף דלא נתבקע דהוי חמץ דרבנן מ"מ אסו' למכרו לעכו"ם וכן ראיתי בחק יעקב אלא שלא ביאר היטב ע"ש ואמנם הגאון נודע ביהודא הקשה על המרדכי דא"כ מה פריך על רבא מהא דבגד שאבד בו כלאים דהא כלאים דאוריית' ומה ראיה יש ליין נסך דרבנן ע"ש שפלפל בזה ולע"ד י"ל דהנה התוס' הקשו על בגד שאבד בו כלאים דלבטיל האי חוט ברובא ע"ש ולע"ד י"ל לולא דבריהם דהמרדכי כתב דטומאת משא לא בטל דבשלמא בנגיעה י"ל דהא דנוגע בו טהור הוא אבל טומאת משא ל"ש לומ' כן דהא נושאן יחד וכתב הגאון משנה למלך דזה מדרבנן ע"ש א"כ א"ש דהא הבגד שאבד בו כלאים לא בטל החוט ברובא דהא הוא לובש הבגד כולו ביחד וז"ב ואמנם זה דרבנן דמדאוריית' בטל כמ"ש המל"מ ובזה א"ש קושית הגאון נודע ביהודא על המרדכי דשפיר פריך לרבא מהא דבגד שאבד בו כלאים דהא גם כלאים הוי דרבנן ואעפ"כ לא ימכרנו לנכרי וזה ברור והנה מרן הכסף משנה כתב דהא דשרי למכרו קבא לעכו"ם ולא חיישינן שמא ימכרם לישראל וכתב הרמב"ם כדי שיכלה קודם הפסח היינו דכשאינו קונה אלא מעט מסתמא לביתו הוא צריך ויכלה קודם הפסח והקשה עליו המג"א דהא אין לך דבר מועט מביצת תרנגולת ואעפ"כ אין מוכרין לעכו"ם שמא ימכרם לישראל והנה לפמ"ש אין קושיא מביצת טריפה דהוא דאוריית' וכאן הוא רק דרבנן אך מביצת נבלה קשה דהוא דרבנן וע' בספר מקור חיים מה שכתב מחולין דף צ"ו ולא הבינותי דבריו דלכאורה אין ראיה מהתם ע"ש. ובאמת תמיה לי דבש"ס לא הוזכר אלא ביצת טריפה וי"ל דבאמת ביצת נבלה מותר למכרה ובש"ע העתיק נבלה וטריפה וצ"ע ואמנם בזה י"ל הא דכתב הטור ולא ניכר החימוץ היינו שלא נתבקע והוא דרבנן ולכך מותר מעט אבל חמץ דאוריית' אפילו קבא אסו' למכרו שמא יטחנם וימכרם לישראל כמ"ש הר"ן ודו"ק והמג"א כתב דאין לחוש שמא יטחנם וימכרנו לישראל דהא אין לוקחין קמח מן השוק אלא בשעת הדחק והגאון חק יעקב הקשה עליו דאכתי יש חשש שיקחנו הישראל ויקיימו בפסח בביתו ויעבור על בל יראה והגאון מק"ח כתב בזה דבר נכון ע"ש ויש לפקפק בו ע"ש ולא אאריך:
ב והנה בהלכה ח' כתב הרמב"ם תבשיל שנמצא בו שעורים אם נתבקעו הרי כל התבשיל אסור כו' ואם לא נתבקעו מוציאין אותן השעורים ושורפין אותן ואוכלין שאר התבשיל דאין הדגן שנבלל ולא נתבקעו חמץ גמור מן התורה אלא מדברי סופרים כו' ואפש' דכוונתו שהוא נוקשה ואסו' מדרבנן ובטל בששים ואפילו הוי דאוריית' בטל בששים כיון דאין בו כרת כמ"ש המג"א ס"ק ה' ובזה א"ש מה דקשיא לי כיון דמחמירין לענין החטין עצמן דהן דאוריית' אמאי מקילין לענין משום דמשהו הוא דרבנן הא הוי זילזול לדרבנן כמ"ש הרדב"ז ולפמ"ש א"ש דאין הקולא מחמת שהוא דרבנן אלא משום דליכא בהו כרת ובטל בששים ובזה א"ש מה שהקשה הח"י על המג"א שמא יקיימם הישראל בביתו ויעבור על בל יראה וי"ל כיון דלא נתבקעו והוי רק נוקשה ואין כ עוברין עליהם בל יראה וצ"ע לדינא:
ג הרמב"ם בפרק חמישי הלכה י"ט כתב אין נותנין לתוך החרוסת ואם נתן ישפך מיד מפני שהוא ממהר להחמיץ וכתב הרב המגיד פירוש בחרוסת יש חומץ ובחרוסת וחרדל יש מים דאל"כ כבר נתבאר דמי פירות אין מחמיצין ע"ש הנה לדעת הראב"ד לעיל הלכה ב' דעכ"פ נוקשה הוי א"כ י"ל דמיירי בלא מים ולכך בחרוסת ד"ה ישרף מיד דודאי החמיץ אבל בחרדל הוא ספק שמא החמיץ ולכך ס"ל לחכמים דיאכל מיד דהרי הוי ספקא דרבנן ור' מאיר אמר ישרף מיד דר' מאיר לטעמיה דס"ל נוקשה בלאו מדאוריית' כדאיתא בר"פ אילו עוברין כן כתבתי בחידושי פסחים שלי. והנה בהלכה כ' כתב הראב"ד אולי לא נאמר זה אלא בזריזים כו' וי"ל דהראב"ד לשיטתיה דאפילו בלא מים הוי נוקשה ועל זה כתב דאין להתיר זה אלא בזריזים ובזה א"ש דכתב א"ז רמ"א ז"ל בסימן תס"ב דאין נוהגין כלל ללוש במי פירות. והכה הנודע ביהודא כתב דאנו חוששין לדעת רש"י דמיירי במ"פ בלי מים ואמנם אין זה הכרע די"ל דקיי"ל כר' עקיבא כמ"ש האחרונים ואמנם לפמ"ש אפילו לר' עקיבא לא התירו אלא לזריזים כמ"ש הראב"ד אבל לא לכל אדם וז"ב ובזה א"ש הא דכתב א"ז רמ"א ז"ל ואף לקטף אין נוהגין והמג"א הקשה דמאי אפילו הא לקטף חמור דהוי מי פירות עם מים והנה בש"ס איתא אין לשין את העיסה ביין כו' ואע"פ שאין לשין מקטפין בו והנה לדעת הראב"ד מיירי בלא מים כמ"ש וא"כ מאי קאמר ואע"פ שאין לשין מקטפין בו הא קיטוף חמור דהוי מי פירות עם מים ואין לומר דלדעת הראב"ד אין חומרא כלל בין מי פירות לבד בין עם מים דא"כ קשה מהא דמנחות דף נ"ו אומר היה ר' יוסי מנחת נסכים מגבלה במים וכשרה ע"ש ועכצ"ל דשאני קיטוף דדבר מועט הוא כמ"ש המג"א ולכך עדיף ממי פירות לבד וא"כ א"ש דכתב רמ"א דאפילו לקטף אין נוהגין אף דזה דבר מיעוט הוא וזה ברור:
ד והנה הר"ן כתב דלכך ציוותה תורה לשבור כלי חרס בנותר אף דאחר מעל"ע הוא נטל"פ מ"מ רצתה התורה לבער הבלוע עצמו מן העולם דהבלוע לא נפגם ע"ש והקשו העולם לפ"ז מאי פריך ארב דאמר קדרות בפסח ישברו ולשהינהו עד בתר פסחא דילמא רב ס"ל כר' יהודא דאין ביעור חמץ אלא שריפה ולכן ישברו הקדרות ולא ישהנה עד אחה"פ דצריך לבער הבלוע מן העולם כמו בנותר ע"ש ולע"ד הר"ן שפיר הוצרך לכך לדידן דקיי"ל נטל"פ מותר וקשיא ליה אמאי צוותה תורה לשבור הכלי או להגעילו הא הבלוע בה הוא לפגם ולכן תירץ דהבלוע עצמו לא נפגם וצריך לבערו מן העולה אבל אליבא דמ"ד נטל"פ אסו' נקטינן כפשטיה דצוותה תורה לשבור הכלי או להגעיל שלא יתן טעם בתבשיל וזה פשוט ולפ"ז לרב דס"ל נ"ט לפגם אסו' כפירש"י בד"ה אמר רב שפיר פריך ולשהינהו עד בתר פסחא ולעביד בהו שלא במינן וז"ב ובזה אתי שפיר דהסמ"ג הוכיח דכל היכא דאסו' במשהו גם נטל"פ אסו' מהא דפריך ולשהינהו עד בתר פסחא ולעבד בהו שלא במינו ומשני דילמא עביד בהו במינו והקשו אמאי לא למד זה מהא דאמר רב קדרות ישברו וכבר כתבתי בזה ולפמ"ש א"ש דמהא דאמ' רב קדרות בפסח ישברו אין ראיה די"ל כקושית העולם דדימה זה לנותר וכמ"ש אבל מהא דפריך ולשהינהו עד בתר פסחא והוצרך לתרץ גזרה דילמא עביד בהו במינן שפיר מוכח דלא כסברת הר"ן לדעת רב ושפיר הוכיח הסמ"ג ודו"ק: