אור ברסלב
בית אל חלק א חדר קנ לקוטים בהלכות גיטין

בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

חדר קנ לקוטים בהלכות גיטין

חדר קנ בדין עירובין

א הפני יהושע הקשה על הבעל העיטור דכתב דאם האשה מחזרת אחר הגט זכות הוא לה ויוכל לזכות לה הגט דהא באמרה הביא לי גיטי הרי אנו רואין שהוא מחזרת אחר הגט וא"כ יכול הבעל לעשות שליח לקבלה וא"כ אם אמר הבעל הילך כמו שאמרה אפילו נימא דאדבורא דידי' קא סמיך ועשאו שליח לקבלה אמאי לא תהיה מגורשת מיד ע"ש ולע"ד נראה דהנה הרמב"ם פסק דשליח הבאה או הולכה אין צריך לעשותו בעדים והטעם נראה דהא עדיין אין כאן דבר שבערוה דעדיין לא נעשה על ידו שום דבר אבל שליח קבלה צריך לעשותו בעדים שעל ידו נגמר הדבר ולפ"ז אם האשה אמרה הביא לי גיטי דלזה א"צ עדים ואם נימא דיכול ליעשות שליח קבלה ולקבל הגט מבעלה בתורת שליח קבלה והיינו מחמת שאמרה הביא לי גיטי ומוכח שהיא מחזרת אחר הגט ואמנם הא על זה אין עדים ושליח קבלה צריך עדים אמנם העיטור מיירי שידוע בעדים שהיא מחזרת אחר הגט ואז שפיר יוכל לזכות לה הגט וז"ב (ב) והנה כתב הרמב"ם אם ביטל בפני אחרים צריך לבטל בפני שנים והוכיח הבית יוסף מלשון זה דאם ביטל בפני השליח עצמו א"צ לבטל בפני שנים ונראה דהרמב"ם אזיל לטעמי' דס"ל שליח הולכה א"ב לעשותו בעדים ולכך גם לבטלו א"צ עדים והנה הכ"מ כתב הטעם דא"צ לעשותו בעדים דהא הימני' דהא נתן הגט בידו וכן י"ל הטעם דא"צ עדים לבטלו דהא הימני' דבידו לקרוע הגט או שלא ליתנו כן נלע"ד והירושלמי לטעמי' דס"ל שליח להוליך הגט צריך להחזיקו בפני שנים כמ"ש הרא"ש והטור בשמו ולכך גם לבטלו צריך בפני שנים ובש"ע כתב דצריך לבטל בפני שנים כשמבטל שלא בפני השליח ולא בפני האשה אבל בפני השליח משמע דא"צ שנים וע' בית שמואל שכתב דהתוס' נסתפקו בזה וע"ש בדף ל"ג ע"א ד"ה רבי ולפ"ז נראה דאשה שעשאה שליח קבלה. צריכה לבטלו בפני שנים דהא שליח קבלה בעי עדים לכ"ע וזה ברור:

א והנה הבית יוסף הביא דברי הרי"ו דס"ל דשליח הולכה צריך עדים ולכך ס"ל לענין ביטולו דצריך שנים והא כתב רי"ו צריך לכתחילה להחזיקו בפני שנים והבית יוסף תמה שפירש הירושלמי לשון צריך היינו לכתחלה אבל לע"ד כונת רי"ו לכתחלה היינו בשעת עשייתו אבל אח"כ כשבא לפנינו והגט בידו א"צ להביא עדים מפני שהגט בידו ונאמן לומר שעשאו בפני שנים וכדעת הרא"ש ודו"ק. וכן הביא בית יוסף בסמוך בשם הסמ"ג אמת הדבר שאין שליח הולכה צריך לא חתימת ב"ד כו' אבל צריך למנות שליח בפני שני עדים כשרים עכ"ל והכוונה כמה שכתבתי אף דאפשר לפרשו דקא על שליח ראשון שעושה שליח שני דצריך לעשותו בפני עדים אבל העיקר כמ"ש ודו"ק.

ד והנה בתוס' דף ל"ג דנסתפקו וז"ל דמשמע לי' מילתא דרבי דיכול לבטל אפילו בפני אחד אע"ג דאין דבר שבערוה כו' מ"מ כיון דלשליח עצמו אומר שהוא מבטל אי כמי כו' עיין בפני יהושע שם שפלפל בדבריהם ות"ל גם אני כונתי קצת לדבריו ואעפ"כ עלה בלבי דר"ל שביטל לפני השליח ועוד אחר עמו דהשליח עולה מהמנין דהא הוא יודע האמת שהבעל ביטלו ולא תהא שמיעה גדולה מראיה ואילו שמע מפי שני עדים היה מועיל הביטול ומכ"ש שהוא שמע הביטול מפי הבעל המבטל ואמנם כ"ז לענין השליח עצמו אבל שיצא הקול גם לאחרים י"ל דהשליח אין מוציא הקול ודומיא דאם ביטל בפני שנים זה שלא בפני זה דכתבו לקמן דאינו מבוטל ע"ש ועדיין הדברים מפוקפקים אצלי ועיין היטב וצריך לי תלמוד.

ה התוס' גיטין הקשו ד"ה והלכתא דכי לא ידע עדיין הש"ס דרבא בכפות מיירי הוי מצי להקשות מאי אריא דניעור אינו גט משום דמשתמר שלא לדעתה אפילו משתמר לדעתה הא חצר מהלכת היא אלא דעדיפא פריך ע"ש ולע"ד י"ל לפי מה שכתב הטורי זהב דהא דחצר המהלכת לא קנה זה רק דרבנן אבל מדאורייתא קנה ע"ש א"כ שפיר פריך הש"ס על רבא מדאמר ישן ומשמרתו הרי זה גט דמשמע דגט כשר הוא דהא חצר מהלכת עכ"פ מדרבנן לא קנה וא"כ מדרבנן הוא פסול עכ"פ אבל על מה דאמר רבא ניעור אינו גט משום דהוי חצר המשתמרת שלא לדעתה לא קשה דהוי לי' למימר משום דהוי חצר המהלכת די"ל רבא נקט פסול דאורייתא דאינו משתמר לדעתה ולמה לי' למנקט פסול חצר המהלכת דהוי דרבנן וז"ב. (ו) והנה שם בפרק הזורק דף ע"ח איתא והלכתא בכפות ופירשו הרמב"ן והרשב"א דהיינו בכפות וישן משמע דבכפות לחודי' לא מהכי אבל בגליון הש"ס איתא ס"א אלא בכפות משמע דהדר בי' ממה דאמר ישן ומשמרתו הרי זה גט אלא צריך לומר בכפות הרי זה גט אבל ישן הוא גט פסול והוא כשיטת הרמב"ם דבכפות הרי זה גט ובישן הוא פסול אבל הטור ס"ל כנוסחת הרמב"ן והרשב"א והלכתא בכפות והיינו בישן וכפות ואמנם בגיטין דף כ"א דלא נזכר בדברי רבא ישן כלל ושוב ליכא לפרושי כפירוש הרמב"ן והרשב"א שם גרסינן שפיר והלכתא בכפות וקאי על דברי רבא ודברי רבינו מוצקים ומה שהקשו התוס' על זה דא"כ אמאי אמר רבא ניעור אינו גט דהוי חצר המשתמרת שלא לדעתה אפילו הוי משתמר לדעתה כיון שהיו ידיו כפותות כו' לא הוי גט דחצר מהלכת הוא כו' כבר נתיישב מתוך מה שכתבתי לעיל ודו"ק היטב:

ז והנה הרשב"א הקשה אהא דאמר רב הונא בגיטין דף ס"ד ע"א בעל נאמן דאם איתא דלגירושין יהבי' ניהל' לדידה הוי יהבי' ניהלה מאי סברא הוא זו הא י"ל דמשום כיסופא יהבי' לשליש וע"ש מה שתירץ ומבואר לקמן ואמנם לע"ד גוף הסברא אינו מובן ולכן נראה דהא לעיל דף ס"ד ע"ב אמר רב אין האשה עושה שליח לקבל גט מיד שליח בעלה ואמרינן הטעם משום בזיונא דבעל שסבור קלותי בעיניה שאינה מקבלתו בעצמה ופירש"י דאילו כי עבדא שליח לקבל מיד הבעל אין כאן חשש בזיון דהא ידע ולא קפיד ע"ש תרי דזה בזיון להבעל כשהיא עושה שליח לקבל ואינה מקבלתו בעצמה רק אם הוא נותן להשליח חזינן שאינו ומקפיד אבל כ"כ דלא חזינן אמרינן דודאי מקפיד וז"ב. ולפ"ז אתי שפיר דאמר רב הונא אי איתא דלגירושין יהבי' ניהלי' לדידה הוי יהבי' ניתלה דכל כמה דלא ידעינן דלא קפיד אמרינן דודאי קפיד שלא ליתנו לשליח דידה משום בזיונא רק כשחזינן דלא קפיד וזה ברור ובזה אתי שפיר מה שהקשו התוס' דמה הועילו חז"ל בתקנתן דתקון דיאמר השליח בפני נכתב משום דאי אתי בעל ומערער אכתי יערער הבעל ויאמר לפקדון כתתי והולידו מזה דדוקא בששניהם בעיר אחת שייך האי טעמא דאי איתא כו' והקשו מהני דאצרכו מערסא לערסא ע"ש ולפמ"ש א"ש דהא שם פירש"י דבשליח הולכה מיירי ובזה לא שייך הסברא שכתבתי ובזה א"ש מה שהקשה הר"ן אמאי פירש"י רק בשליח הולכה וע"ש מה שתירץ ולפמ"ש א"ש דבשליח קבלה לא היו מועילין בתקנתן דאכתי יערער הבעל ויאמר לפקדון נתתי ודו"ק היטב. ולכאורה היה נראה ליישב בזה הא דפסק רב אלפס כרב חסדא ולא כרב הונא דרבי' דרב חסדא הוי ולפמ"ש א"ש דרב הונא אזיל לטעמי' דס"ל כרב רבי' דחשש לבזיונא דבעל אבל רב אלפס פסק כרבי חנינא דלא חש כלל לבזיונא דבעל וא"כ ליתא להא דאם איתא כו' וז"ב (ח) והנה דעת הרמב"ם דשליח הולכת אין צריך עדים והטור ס"ל דצריך עדים ונראה דתלי בזה אם בעל נאמן לומר לפקדון נתתי צריך עדים גם שליח להולכה וע' בטור ובית שמואל והנה הרשב"א אהא דאמר רב חסדא שליש נאמן דהא הימני' הקשה הא ודאי לא היו עדי מסירה ומה יועיל לו נאמנותו אפילו ירצה הבעל בכך אינה מגורשת וע"ש מה שכתב והנה לדעת הרמב"ם א"צ ע"מ רק דחיישינן דילמא יהיב לי' לפקדון ולא לגירושין ועל זה מהני הסברא דהימני' דאם יאמר לגירושין יהיה לגירושין ואף להחולקים על הרמב"ם וס"ל דצריך ע"מ י"ל דאתיא כר"מ דס"ל ע"ח כרתי ובזה א"ש הא דמשני הא מני ר' אליעזר היא דאמר ע"ע כרתי ודו"ק:

ט הנה דעת הרמב"ם פי"ב הלכה ב' ע"ה גירושין דאשה המוציאה גט ואומרת בזה גירשני בעלי הרי זו נאמנת אע"פ שאינו מקוים וכ"כ פ"ז דין כ"ד והראב"ד השיג עליו בשני המקומות וכתב אומר אני שיתקיים בחותמיו אע"פ שלא יצא עליו ערעור ע"ש והנה בש"ס דף ס"ד דפריך קרע למה לי ומשני בשעת הגזרה הוי והכל עמדו בזה דמה ענין זה למה דמסיק לעיל הא מני רבי אליעזר הוא דאמר עדי מסירה כרתי ע"ש. והנה מזה סייעתא לדעת הרמב"ם דדעתו לקמן הלכה י"א דשליח קבלה שאמר הבעל לפקדון נתתיו לו והשליח אומר לגירושין נתן ליהשליח נאמן ולפ"ז א"ש דנקט במתניתין קרע דאם היה הגט ביד השליש לא היה צריך עדים שקבל אבל עתה שהוא קרוע בידו שפיר צריך עדים ולא קשה קרע למה לי' וז"ב. ואמנם למאי דעסיק הא מני ר"א הוא דאמר עדי מסירה כרתי וכתבו התוס' דמיירי שאין עדים חתומים עליו ע"ש ובכה"ג אינו נאמן כמו שכתב הבית שמואל סימן קמ"א ס"ק י"ב בשם הטור שפיר פריך קרע למה לי דהא אפילו הוא שלם ביד השליש צריך עדי קבלה ודו"ק. ובזה יש לפרש מה דמשני בשעת הגזרה שנו ואכתי אינו מיושב למה נפקא מינה נקט זה קרע ולפמ"ש י"ל דהכי פירושו דהשתא שפיר יש לומר דלעולם רבי מאיר הוא ומיירי ביש עדי חתימה ואפילו הכי צריך עדים שקבל דהא הגט אינו בידו וכדמשני לעיל מי קא נפיק גיטא מתות' ידי' דלהמני' ואמנם התוס' לעיל ד"ה תינח פירשו קושית הש"ס דלמה לי בפנינו קיבל לא היה צריך אלא עדים שראוהו בידו שלם דאז היה בידו למסרה לה ולכן משני בשעת גזרה שנו והוכרח לקרעו תיכף ולא היה בידו להוליכו להאשה וא"כ אין לו מיגו דהיה מוסרו לה ולכך צריך עדי קבלה ודו"ק עוד נראה לפרש הא דמשני בשעת גזרה שנו דהנה לעיל משני הא מני ר"א הוא ופירשו התוס' דלא הוי בי' עדי חתימה כלל ולשיטתם אזלי דכתבו לעיל דף ג' ד"ה רבי אלעזר דהא דבעי ר"א ע"ח הוא רק עצה טובה ובאמת אין צריך חתימת עדים כלל אבל רש"י מיאן בזה דס"ל דגם לר"א בעי עדי חתימה לכתחלה מפני תיקון עולם משום שמא ימותו עדי מסירה ואז נסמוך על עדי חתימה וא"כ נסתר התירוץ הא מני ר"א הוא דקשה קושית התוס' דאי איכא בי' עדי חתימה כשר אפילו אין עדי מסירה בפנינו דמסתמא נעשה כדין בפני עדי מסירה ע"ש:

ואמנם כיון דהטעם דבעי לר"א עדי חתימה שמא ימותו עדי מסירה ואז נסמוך על עדי חתימה אבל בשעת הגזרה דמוכרח לקרוע הגט לא שייך התקנה כמ"ש הבית שמואל סימן ק"ל ס"ק אי דלדידן דקורעין הגט לא שייך התקנה ע"ש וק"ו בשעת הגזרה שהיה סכנה והיה מוכרח לקרוע הגט וא"כ שפיר י"ל דמיירי דאין עדים חתומי' בו כלל וע' בסוגיא היטב וינעם לך ודו"ק והנה עפמ"ש לעיל ליישב קושית הרשב"א א"ש קושית הפני יהושע על מה שפירש"י במשנה דהמביא גט דרק בשליח להולכה מיירי אבל שליח קבלה אין צ"ל בפני ככתב ובפני נחתם והר"ן כתב הטעם דבשליח קבלה גומר ומגרש בלב שלם ולא יערער עוד והקשה א"כ לרבנן דס"ל זכית הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחירות וכתבו התוס' דמה"ט כיון שהגיע גם שחרור ליד השליח זיכה בו השליח בשביל העבד א"כ לפ"ז ה"ל השליח כשליח קבלה ואמאי שוין למוליך ומביא וצריך לומר בפני ככתב ע"ש. ואמנם לפמ"ש שם בטעם רש"י דלכך בשליח קבלה לא תיקנו חז"ל לומר בפני נכתב דלא הועילו חז"ל בתקנתן דאכתי יכול הבעל לערער ולומר לפקדון נתתיו ויהא נאמן משום דאי איתא דלגירושין יהבי' לדידה הוי יהיב לה כקושית התוס' וכתבתי הטעם דבזיונא דבעל הוא שהיא עושה שליח קבלה ואינה רוצה לקבל ממנו הגט מידו ע"ש. ואמנם זה כשהאשה עושה שליח קבלה אבל בעבד דהאדון שולח לו גט שחרור ואין העבד עושה שליח כלל אלא כיון דזכות הוא לו זוכה השליח מעצמו בגט השחרור בשביל העבד לא שייך כלל האי בזיונא דהאדון ולא שייך סברא דאי איתא דלשחרור יהבי' לי' להעבד הוי יהיב לי' שפיר תיקנו חז"ל שיאמר בפני נכתב ופועילו בתקנתן והאדון אינו נאמן לפקדון נתתי וא"ש דשוין למוליך ומביא ולא קשה קושית הפ"י ודו"ק. וע"ש בפני יהושע שגם הוא ע"פ שיטתו חילק כן רק עפמ"ש א"ש טפי ודו"ק:

י והנה הפני יהושע הקשה על העיטור דס"ל דאם האשה מחזרת אחרי הגט יכול לזכות לה גט משום דזכות הוא לה מהא דהביא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי כו' וכבר כתבתי ליישב ע"פ דעת הרמב"ם ואמנם נראה ליישב באופן אחר ע"פ דעת הפוסקים האחרים דהא הקשו התוס' דף ס"ג ע"ב ד"ה אפילו וא"ת מאי אפילו אדרבה הכי עדיף טפי דלא הוי חצי דבר ע"ש וכתבתי ליישב ע"פ סברת הריטב"א גבי קרוב או פסול דבעדי קידושין בראי' לבד מצטרפין דהא עדי קדושין אינו עדות של הגדה רק דגזה"כ הוא דבעי עדים ובלא עדים לא הוי קידושין ואף דהענין הוא אמת וא"כ הראיה הוא ענין בפני עצמו ולא דמי לעדות ממון דלא אברי סהדי אלא לשקר' ועיקר העדות מה שמעידין לפני ב"ד פלוני לוה מפלוני לכן הראיה בלבד אינה כלום בלי ההגדה ע"ש ולפ"ז שם דשליח קבלה צריך עדים ואף שניהם מודים לא מהני וא"כ העדים שאמרו בפנינו אמרה לו התקבל לי גיטי עשו דבר שלם שהרי על ידם כעשה שליח לקבלה ובמקום האשה קאי ולא הוי חצי דבר משא"כ בעדות ממון דכל זמן שלא העידו שני כתי העדים בב"ד לא עשו כלום וז"ב. וע"ש בחידושי שביארתי היטב והנה הבית יוסף הביא מחלוקת הפוסקים אם השליח ג"כ מצטרף לעדות שנעשה לשליח קבלה והרא"ש כתב דכיון דהוא במקום האשה קאי הוי כבעל דבר ואינו מצטרף דהוי כמעיד על עצמו ועיין כל זה בטור ובבית יוסף ובחידושי הארכתי בזה. והנה במתניתין תני האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שני כתי עדים כו' וע' בבעל העיטור דפירוש דמיירי שהשליח קרוב ולכך אין מצטרף והוא דחוק דהא סתמא קתני ואמנם נראה דכל זה אם השליח נעשה שליח קבלה וקאי במקום האשה לקבל גיטה רק הוא ולא אחר כמ"ש הרא"ש אז שייך לומר דהוא כבעל דבר ואינו מצטרף דהוי כמעיד על עצמו אבל לדעת הבעל עיטור דאם אנו יודעין שהאשה רוצה בגט ומחזרת אחר הגט יוכל כל אדם לזכות לה גט דזכות הוא לה א"כ נהי דאין השליח נאמן על עצמו שהוא נעשה שליח קבלה מ"מ על זה נאמן שהאשה רוצה בגט ושיוכל כל אדם לזכות עבורה בגט וכסברת הפני יהושע הנ"ל וא"כ קשה למה תני במתניתין דצריכה שני כתי עדים מלבד השליח הא גם השליח יכול להצטרף ולא שייך לומר דהוא כבעל דבר דהא אינו מעיד על עצמו שהוא ולא אחר נעשה שליח לקבלה רק שהאשה רוצה בגט ויוכל מי ומי לזכות בעבורה גט ועל כן הוצרך הבעל העיטור לפרש דמיירי שהשליח קרוב דאל"כ היה הוא ג"כ מצטרף והבעל עיטור לשיטתו א"ש ודו"ק. ואמנם עדיין יש לקיים דברי בעל העיטור לפמ"ש ליישב קושיות התוס' דלא הוי חצי דבר משום דדמי לעדי ראיה לא. לעדי הגדה וכמ"ש ואמנם זה אם השליח נעשה שליח קבלה להיות הוא לבדו במקום האשה לקבל הגט הוא ולא אחר אבל לפמ"ש דעל עצמו אינו נאמן ואינו מצטרף רק דעכ"פ נאמן להעיד שהאשה חפיצה בגט וממילא יוכל הבעל לזכות לה גט ע"י מי ומי שהוא רוצה א"כ שוב הוי לי' עד הגדה ושוב הוי לי' חצי דבר ולכך א"ש מה דתני במתניתין דצריכה שני כתי עדים מלבד השליח ואפילו הן הראשונים והן האחרונים והיינו דאף דבכה"ג ל"ש חצי דבר וא"כ שפיר י"ל דהשליח יצטרף להיות עכ"פ עד הגדה ולהעיד שהאשה רוצה בגט ויוכל הבעל לזכות לה גט ע"י מי שרוצה וקמ"ל המשנה דאעפ"כ צריכה שני כתי עדים מלבד השליח ולא כדעת העיטור ודוק היטב:

יא והנה הרשב"א הקשה מאי קאמר אם איתא דלגירושין יהבי' ניהלי' לדידה הוי יהבי ניהלה דילמא משום כיסופ' לא יהיב לה כדאמרינן גבי אמר לה כנסי שט"ח זה כו' ותירץ דכיון דהיא עבדא שליח קבלה תחלה תו ליה לי' כיסופא מינה ע"ש דפח"ח ומזה הקשה הגאון ישועת יעקב על הא דהקשו התוס' דלא נקט בעל אומר להולכה ושליש אומר לקבלה ע"ש והקשה דבזה לא שייך הסברא אם איתא דלגירושין כו' דהא בין כך ובין כך קשה אמאי לא יהיב לדידה. ולפי דברי הרשב"א הנ"ל א"ש דאם כדברי הבעל שפיר לא שייך אם איתא דלגירושין יהבי' ניהלי' לדידה הוי יהבי' ניהלה די"ל משום כיסופא לא יהבי' ניהלה דהא הבעל אומר דהוא עשאו שליח להולכה והאשה לא עשתה כלל אבל לפי דברי השליש שייך שפיר אי איתא דלגירושין יהבי' ניהלי לדידה הוי יהבי' וליכא למימר משום כיסופא לא יהיב לדידה דהא כיון דאמר לו השליש דעשאתו שליח לקבלה שוב לית לי' כיסופא מיכה ת"ב וכן לפי סברתי שכתבתי משום בזיונא דבעל הקשו שפיר התוס' דלינקיט בעל אומר להולכה כו' דבזה ג"כ שייך אם איתא כו' דבשליח הולכה לית לי' בזיונא וז"ב ואמנם בלא"ה העירו דעה צורך לסברת אם איתא כו' הא בלא"ה אין דבר שבערוה פחות משנים ותירץ הרשב"א דפקדון טענה גרועה הוא ולא מהימן ע"ש והטעם נראה כדאמרינין לעיל בדף י"ג דלא מקדים אינש פורענות לנפשי' ע"ש והכא נמי לא מקדים אינש פורענות לנפשי' ולמה יקדים לכתוב גט ולהפקידו ביד אחר וז"ב אבל כשאומר דעשאו שליח להולכה לא שייך לא מקדים אינש פורענות לנפשי' ובלא"ה שליש אינו נאמן דאין דבר שבערוה פחות משנים ודו"ק: (יב) והנה בש"ס נסתפקו באם אמר חוץ מקדושי קטן מאי אי הוי שיור או לא ופשטוהו מהא דקטנה מתגרשת בקידושי אביה והא בעי ויצאה והיתה אלא אתי לכלל הוויה הכא נמי אתי לכלל הויה ופשט הש"ס תמוה כאשר תמהו הכל ונראה לכאורה דהפשט הוא להיפך דהא חזינין דהתורה הקפידה על האשה המתגרשת שתהיה ראויה להתקדש ואפילו הכי קטנה מתגרשת אף שאינה ראויה עתה להתקדש בקטנותה ועכצ"ל שתהיה ראויה להתקדש בגדולתה ואתא לכלל הויה והכי נמי כשאמר חוץ מקדושי קטן אע"ג דעתה אינה ראויה להתקדש לו וא"כ לא הוי שיור כמו שאמר חוץ מקדושי אבא ואביך ע"מ הא ראויה להתקדש לו לכשיגדיל והוא אמר סתם חוץ מקדושי קטן משמע דבכל ענין שיקדש אפילו יקדשנה לכשיגדיל כמ"ש המשנה למלך פ"ד מה' אישות והוי שיור ופשיט מהא דקטנה דהוי שיור ודו"ק. והנה ר"ח גאון פסק דהוי ספק גירושין וי"ל דהגאון ז"ל נסתפק אי הפשיטות הוא דלא הוי שיור דכוונתו כל זמן שהוא קטן או כמו שפירשתי ולכך כתב שהוא ספק גירושין וע' בטור נראה דפירש חוץ מפלוני והוא קטן וי"ל דהוא אמר סתם חוץ מפלוני ואנו יודעים שהוא קטן וע' בשו"ת נו"ב ואין פנאי להאריך כי ימים הקדושים באו ולמה שכתבתי אתי שפיר דאמר אלא אתי לכלל הויה והוא סברת המשנה למלך דלכך קטן שקידש לכשיגדיל הוי קידושין דזמן ממילא קא אתי ע"ש והיינו אתי לכלל הויה וז"ב ודו"ק: (יג) והנה ראיתי בקצה"ח שהקשה בהא דפרק התקבל למ"ד משום תנאי אם מת אחד בטל הגט הא אונס' כמאן דעבד ע"ש ונלע"ד עפמ"ש הבית יוסף בשם האגודה דהיכא דהיה יכול לבוא תוך הזמן ולא בא וביום האחרון קרהו אונס לא הוי אונס דהא היה יכול לבוא מקודם ע"ש וא"כ הכי נמי הא התם אפילו חתמו מכאן ועד עשרה ימים כשר כיון דחתמו בי תרי ביומי' ולפ"ז אם מת אחד מהם תוך עשרה ימים לא הוי אונס דהא היה יכול לחתום מקודם והא דמוקי בירושלמי פלוגתא דרבנן ורשב"ג במתניתין בפלוגתא דר' יוחנן ורשב"ל אי אונסא כמאן דעביד היינו דרשב"ג קאי התם אסיפא דאמר על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים ומת האב בתוך שתי שנים דהיתה אנוסה באמת דהא מת האב תוך שני שנים וז"ב ואמנם לרב אשי דפירש דכוונתו שתשמש את אביו יום אחד בתוך שתי שנים וא"כ אם מת תוך שני שנים לא הוי אונס דהא יכלה לשמשו קודם לכן אך הירושלמי לא פירש כרב אשי וגם בש"ס דילן סליק אוקמתא דרב אשי בקושיא ואין להאריך:

יד ע"ד קושית המל"מ פ"ט מ"ה גירושין הלכה כ"א על התוס' דהקשו אסיפא דמתניתין ולא ארישא י"ל ע"פ מה שכתב הוא עצמו בפ"ג מ"ה יבום הא דלא חייש ברישא דילמא אתי סהדי ומעידין דמת בעלה ואח"כ בנה ותצטרך כרוז לכהונה דאין לחוש לזה דכיון דהוא בחזקת היתר לא משקרא לומר מת בנה ואח"כ בעלה לאסור עצמת לשוק ובודאי קושטא קאמרה ע"ש ולפ"ז שפיר דייק הש"ס דזימנין דסניא לי' דאי מרחמא לי' הדק"ל ניחוש דילמא אתי סהדי ומעידין הפך דבריה ותצטרך כרוז לכהונה והא דאמרה עת בנה ואח"כ מת בעלה אין מזה ראיה דמשום דמרחמא אמרה כן אבל בסיפא דמוקי הש"ס בגרושה שפיר הקשו התוס' ודו"ק.

טו וע"ש ברמב"ם הל' כ"ב דאם כתבוהו קודם הזמן שקבע אינו גט ע"ש והנה להעיטור דפסק דאיפוך קמיתא ומשעת חסימה אין לבעל פירות פשוט הוא דפסול דהא הפסידו להבעל הפירות עד זמן שקבע והבעל בודאי מקפיד ע"ז ועיין בזה והנה התוס' בכתובות ג' הקשו על הש"ס דאמר לאפוקי מרבותינו דהתירוה להנשא משום דזמנו של שטר מוכיח עליו ומרישא לא מוכח לאפוקי מרבותינו די"ל במאוחר ע"ש ומש"ס זה תמה השער המלך על הר"ן שהקשה דהאי בבא דאם לא באתי הוא מיותר דהא ממילא נשמע מהני תרי בבי דאם מת ומעכשיו אם מתי ע"ש דהא אשתמיט לי' סוגית הש"ס דקאמר לאפוקי מרבותינו דאמרו זמנו ש"ש מוכיח עליו ע"ש ולע"ד י"ל דחלילה לרבן של ישראל דאשתמיט לי' ש"ס מפורש דהא מהתוס' מבואר דס"ל דמאוחר כשר והיינו כדעת הראב"ד דאמר דמאוחר כשר דהבעל התנה שיהיה לו הפירות עד זמן שכתוב בשטר. והנה האבני מילואים הקשה הא אין כותבין תנאי בגט קודם כתיבת התורף והטעם כמ"ש הה"מ דאין ברירה וכיון דהזמן הוא מהתורף איך כותבין בו תנאי ע"ש והוא קושיא נפלאה ואמנם כבר כתבתי דהש"ס הוכיח מהמשנה דמעכשיו אם מתי דלכי מיית הוי גיטא ש"מ יש ברירה וא"כ א"ש קושית האבני מילואים דשפיר תירצו תוס' דמיירי במאוחר דלהאי תנא מאוחר כשר וז"ב והארכתי בזה ע"ש ולפ"ז לדידן דקיי"ל אין ברירה שפיר הקשה הר"ן דהמשנה מיותרת דהא מרישא דאם מתי ומעכשיו אם מאי שמעינן לה וליכא למימר דרישא במאוחר דלדידן מאוחר פסול וז"ב. והנה א"ז מהרש"א ז"ל הקשה ג"כ קושית המשנה למלך על התוס' וע"ש מה שתירץ וגם בב"ש סימן קנ"ו סעיף י"א תירץ ג"כ בתירוץ ראשון של המל"מ דאפילו יבואו עדים ויאמרו מת בעלה ואח"כ בנה אסורה לכהן דשויא נפשה חד"א ואמנם אם תתן אמתלא לדבריה תהיה נאמנת ואז תצטרך כרוז לכהונה אך י"ל כיון דעבדא מעשה וחלצה תו לא מהני אמתלא כמו שחיטה ודו"ק היטב:

ושוב ראיתי דקושית המל"מ בפ"ג מ"ה יבום הלא היא כתובה על ספר נמוקי יוסף ותירץ כתירוץ הראשון של המל"מ ותימה שנעלם דבר מעין העדה המל"מ ז"ל. ויש להסתפק אם היא חולצת משום דשויא נפשה חד"א ואסורה להנשא לשוק בלא חליצה אם היבם אסור בקרובותיה כמו האומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך שאינו נאסר בקרובותיה ואפשר דאין כופין אותו לחלוץ שלא יאסר בקרובותיה ואפשר דזה כוונת התוס' בתירוצם. והנה התוס' בכתובות דף ג' הנ"ל תירצו דמיירי שאין בו זמן ואף דאין בו זמן פסול וכאב ההפלאה דכאן לא שייך חשש חיפוי דהא תלה במיתה ע"ש. ואמנם א"ש דהא אמר אביי אם מתי תרי לשונות משמע ובלא מעכשיו להבא משמע ואי לאו דאשמעינן הוי אמינא דלשעבר משמע והוי מעכשיו ואם אין בו זמן אפי' מעכשיו משמע פסול דבזה שייך חשש חיפוי דתאמר אחר הנתינה זינתה והוי התראת ספק ופטורה ממיתה דשמא ימות והוי גרושה למפרע ושפיר כתבו התוס' וז"ב. (טז) והנה כ' הרמב"ם בהלכה כ"ה נתייחד עמה אחר שאמר להם כתבו כו' ואם כתבו ונתנו לה אינו גט ע"ש הר"ן הקשה למה אינו גט בודאי ע"ש ונראה לפמ"ש המל"מ אם שלח שליח לקדש אשה וקדשה קידושי ספק אינה מקודשת דעל דעת זה לא עשאו שליח אלא לקדשה קידושי ודאי ע"ש וא"כ כאן דהוא בעת שצוה אותם לכתוב ולחתום היה הגט ודאי ובשעה שכתבוהו היה ספק גט ועל זה לא נעשו שלוחין ולכך אינו גט ובזה א"ש דהרמב"ם למד מקל וחומר וע"ז קשה די לבא מן הדין להיות כנדון ותהיה רק ספק מגורשת כמו שהקשה הה"מ אבל א"ש כיון דהוא ספק מגורשת ולא ודאי לכך אינו גט והיא א"א גמורה דלא עשו שליחותן ודו"ק בדברי הרמב"ם וע"ש בלח"מ דדחק דלפי שיש לו שורש מקל וחומר דהוא ספק לכך האריך עצמו יותר ואמר שהוא בטל לגמרי כו' אבל לפמ"ש א"ש טובא ודו"ק היטב:

ז והנה בש"ס יבמות פריך על אביי בר אבין דאמר בהלכה צרתה עם בעלה למדה"י דלא תחלוץ גזרה שמא יהא ולד של קיימא ואתה מצריכה כרת לכהונה מהא דתנן ניתן לי בן כו' וחולצת ולא מתיבמת ואמאי דילמא אתי סהדי ואמרו כדאמרה ואתה מצריכה כרוז לכהונה ולא הבינותי דבשלמא בהלך בעלה וצרתה למדה"י איכא רובא דמסייע לפטרה מחליצה רק דאיכא חזקה ומיעוטא נגד זה והוי פלגא ופלגא לכך חיישינן דילמא הוי תולד בר קיימא אבל כאן דאיכא חזקה ליבום ואף דהיא אומרת מת בעלי ואח"כ מת בני ע"ט הא איכא רובא דסניא לי' כמ"ש הרמב"ם באן וגם גדולה שבאת האויבים מאהבת האוהבים כמ"ש תוס' דף צ"ג ע"ש לכך אין לחוש שמא יבואו עדים ויעידו כדבריה דבעבור זה תשב עולמית ולא תחלוץ ולא תהיה לאיש בעבור דבר קל כזה כמ"ש המל"מ וע"כ כראה דהשמיטו הרא"ש והרי"ף דבר זה וראיתי אחר זה בבית שמואל שהעיר במקצת בזה וראיתי במקנה בק"א שהקשה אמאי הא אית לה מיגו דגרשני בעלי למ"ד דאפילו שלא בפניו נאמנת ואמנם י"ל דהוי מיגו במקום חזקה ליבום ועכ"פ י"ל דלכך מקשה הש"ס שפיר וליחוש דילמא אתי סהדי ומסהדי כדאמרה דהא ס"ס יש לה מיגו ואף דלא סמכינן עלה להתירה לשוק מ"מ למיחוש מיהו בעי ולא תחלוץ שמא יבואו עדים ויעידו כדבריה ובזה א"ש דהשמיטו הרי"ף והרא"ש אוקמתא דגרושה דלדידן דקיי"ל שלא בפניו אינה נאמנת ליתא למיגו כלל ולא קשה קושית הש"ס על אביי בר אבין ודו"ק ואמת דלא הבינותי קושית התוס' במת בעלי דלהימנה במיגו דגרשני דהא תהיה אסורה לכהן ושמא הוא רוצה להנשא לכהן אלא דהתוס' לשיטתן דס"ל דאמרינן מיגו לחצי טענה והקשו שפיר דעכ"פ תנשא לישראל וע' תומים סי' פ"ב ולהרמב"ן שפיר לא קשה קושית התוס' ואמנם כאן שפיר פריך דהא היא רוצה לחלוץ וא"כ גם עתה תהיה אסורה לכהן ושפיר אית לה מיגו ופריך שפיר וליחוש ודו"ק:

יח וע' ברמב"ם הל' כ"ז ומה שהקשה הר"ן עליו ועמ"ש הלח"מ לעיל פ"ב הלכה ב' דכיון דחס"ו אינו אלא פסול לכתחלה ל"ש בי' מזויף מתוכו. ואמנם י"ל כיון דפסול חס"ו אינו אלא משום גזרה אטו זימנין דאמר אמרו וכיון דיש עדי מסירה רק חשש שמא ימותו עדי מסירה הוי גזרה לגזרה ועוד דהמעיין בדברי הרמב"ם יראה דמדרבנן ודאי פסול רק דיש להתיישב בדבר שמא פסול מדאורייתא משום דשמא הלכה כסוגיא דהזורק דמילי לא ממסרי לשליח וא"כ מדרבנן ודאי פסול וא"כ אין חשש שהם יאמרו להסופר שהבעל צוה להם שהסופר יחתום לעד דהא ודאי הסופר לא יחתום אם לא ישמע מפי הבעל ולא הבינותי תמיהת הר"ן על הרמב"ם וע' פרק המגרש דרב ס"ל חס"ו כשר ועתוס' דף פ"ח ע"א ד"ה אמר ר' ירמיה דהלכה כרב וע"ז סמך הרמב"ם וז"ב והמגיה במשנה למלך הביא ראיה מהמשנה דתנן מי שהיה מושלך בבור כו' ואינה ראיה די"ל דהמשנה אתיא כר' יוסי דאמר מילי לא ממסרי לשליח אפילו באומר אמרו ושמואל פליג עלי' בהא ואין להאריך דבלא"ה הסוגיא עמוקה וכבר כתבתי בה הרבה: (יט) הנה הרמב"ם בפ"ט מ"ה גירושין הלכה כ"ז כתב אמר לעשרה כתבו גט כו' היה אחד משנים הראשונים קא"פ כו' ולא הכשירוהו בגט שעדיו רבים אלא מפני שעידי מסירה הם העיקר וע' בב"י שתמה דאיך כתב מפני שע"מ הן העיקר ובש"ס הטעם מפני שהם לתנאי ע"ש ובלח"מ שנדחקו ולע"ד י"ל דהא הקשה הגאון ישועת יעקב הא אין ברירה ומאן יימר דאילו הן משום עדים ואילו משום תנאי ולכך נתן טעם דעידי מסירה הן העיקר ועידי חתימה הם רק מפני תק"ע ואף דאם חתמו פסולים הגט פסול משום דהוא מזויף מתוכו זה דרבנן ובאיסור דרבנן אמרינן ברירה ולכך כשר וז"ב. והנה כתבתי במ"א דהא דנמצא אחד קא"פ בד"מ זה רק מדרבנן ורק בד"נ הוא דאורייתא דהא לרבי בד"מ לא אמרינן כלל מוצא אחד קא"פ עדותן בטלה ואף דלא קיי"ל כן מ"מ פלוגתא רחוקה לא משוינן וסמך לזה ממ"ש הכה"ג דבקידושין שהאחד קא"פ צריכה גט ע"ש. ועוד יש ראיה עמ"ש הרמב"ם פרק י"א מ"ה עדות שטר שהיו עדיו מרובים כו' אם יש שם עדות ברורה שכולן ישבו לחתום ה"ז בטל ואם לאו תתקיים העדות בשאר כו' שהרי אפשר שחתמו הכשרים והניחו מקום לגדול לחתום כו' ואם היה הפסול דאורייתא היך מכשרינן מספק וע"ש שהארכתי ועפ"ז יש לפלפל בזה אלא שיראתי לחדש דבר והמעיין ישכיל מעצמו וא"כ לא קשה קושית הישועת יעקב דהא בדרבנן אמרינן ברירה ודו"ק:

ובזה ים להבין דעת הרמ"ה לכתחלה אין לקרוב או פסול לחתום כו' והב"י יישב דבריו ולפמ"ש י"ל דכוונתו דלכתחלה אף בשנים האחרונים אין לקא"פ לחתום ואף דבדרבנן יש ברירה היינו כמ"ש האחרונים דספק דרבנן להקל אבל אין עושין ספק דרבנן לכתחלה וז"ב ואמנם לייחד אותו בפירוש רק לתנאי אפשר דשרי אף להרמ"ה וצ"ע. (כ) והנה נסתפקו אם אותן דמשום תנאי צריכים לחתום זה בפני זה ע"ש והנה מדברי הרמב"ם בהלכה כ"ט שכתב שמא יעידו שנים ותטול הגט בידה ותחשוב שכבר נתגרשה בו ועדיין לא נתקיים התנאי מבואר דאף אותן שמשום תנאי צריכים לחתום זה בפני זה ע"ש ולכאורה י"ל דרק אם עדיו מרובים אבל אם יש בו רק שני עדים לא שייך חשש זה כמבואר ואמנם בש"ס מבואר גבי עד כותי דאף אם יש רק שני עדים צריכין לחתום זה בפני זה ואדרבה דעת רבינו משולם דרק בשנים הדין כן דדמי לכולכם וע"ש בב"י הרבה דעות והאמת דבכולן הדין כן ואין להאריך ולענין אם הסופר יכול להיות קרוב לעדים החותמין ע' ברמב"ם הלכה למ"ד ושם בודאי או האב או הבן כותב והשנים האחרים דהיינו הבן עם אחד או האב עם האחד חותמים ואמנם הרמב"ם לטעמי' דחס"ו ועד כשר וא"כ י"ל דהאב או הבן יכתוב והוא עצמו יצטרף עם השני הזר ויחתמו ומוכח מזה דאף לכתחלה חס"ו כשר וע' בזה:

כא והנה י"ל הא דהקשה הישועת יעקב דלמ"ד תנאי הא הוי תנאי קודם כתיבת התורף פסול ונראה דהא באמת לא היה כאן תנאי כפול ואמנם י"ל דמזה ראיה לדעת הייא שהביא מרן המחבר בסימן ל"ח דלא בעי ת"כ אלא במקום דאתי מיני' חומרא אבל לא במקום דאתי מיני' קולא והיינו כמ"ש הח"מ דאף אם לא כפל הוי ספק גירושין ע"ש וא"כ כאן דעיקר הפסול בתנאי לפני התורף הוא משום ברירה והוי ספק מגורשת כמ"ש המחבר בסימן קמ"ז סעיף ב' א"כ הוי ספק ספיקא ספק דילמא בעי תנאי כפול וא"כ אין כאן תנאי כלל כמ"ש הה"מ בפ"ז ואת"ל דלא בעי ת"כ והוי תנאי לפני כתיבת התורף שמא היא מגורשת וא"ש קושית הישועת יעקב וז"ב ולכך אם חתמו אינך מכאן עד עשרה ימים וכן אם חתם קא"פ כשר ולא קשה מה שהקשה בישועת יעקב דהא אין ברירה ודילמא הן משום עדים דז"א דהא יש ס"ס דשמא הן משום תנאי והא היכא דחתמו שלא ביומי' הוא רק חשש מוקדם ומדרבנן והוי ספק דרבנן וכן אם חתמו בי' קא"פ הוא רק ספק דרבנן דהא ע"מ כרתי ורק דהוא מזויף מתוכו וא"כ יש ספק שמא הן משום תנאי ובזה א"ש דלכתחלה אין לחתום עמהן קא"פ דאין עושין ספק דרבנן לכתחלה וז"ב. (כב) ובאותו ענין לא הבינותי מה שהקשו תוס' גיטין דף ע"ה א' ד"ה לאפוקי בשם ר' אלחנן מהא דאי קיימית דידך אנא דאמר דהוי פטומי מילי והא בלא"ה לא היה כפילת התנאי ע"ש וצ"ע דהא לעיל בסמוך כתבו התוס' בשם הרב אלחנן גופי' דמשום חומר ערוה אין הגט גט בלא כפל התנאי ע"ש וא"כ נ"מ שאם עמד אפילו מדרבנן היא מגורשת וצ"ע: (כג) והנה ראיתי בריטב"א שהקשה אהא דתני נותנת לאביו או לאחיו או לאחד מן הקרובים הא אם אין אחים למה תתן דמים בכדי הא שריא לעלמא ותירץ דזינתה ורוצה להפטר ממיתה ולע"ד י"ל דרוצה לזכות בפירות נכסיה משעה שגירשה ואם לא תתן יהיו הפירות עד יום מיתה ליורשיו ואמנם בלשון הירושלמי כאן בגיטין דאמר מן החליצה ומן היבום ובזה קשה קושית הריטב"א ואמנם לכאורה נ"מ בגוונא דהאח אינו יורש ואעפ"כ זוקק ליבום ע' ח"מ סי' רע"ט ס"ו ור"פ ס"ז ורפ"א ס"א ואין להאריך. והנה השעה"מ הקשה לדעת הרמב"ם קשה קושית התוס' לוקמי ת"ק כרב יהודא דאמר לכשתתן ואין גט אחר מיתה ורשב"ג כרב הונא ומגורשת למפרע כשנתנה ליורשיו ותירצו דאם לא נתנה זקוקה ליבם משמע דמתיבמת ולרב יהודא הוא ספק ולדעת הרמב"ם חולצת ולא מתיבמת דלא נתבטל התנאי בפועל. ולפמ"ש הריטב"א דמיירי בזינתה ורוצה להפטר ממיתה א"כ ליכא לאוקמי ת"ק כרב יהודא דהא לרב יהודא ספקא הוי וא"כ אפילו לא נתנה פטורה ממיתה מספק ודו"ק:

כד והנה הלח"מ בפרק יו"ד הלכה א' הקשה על הרב המגיד למה לי לתרץ כן נימא דר' יוחנן סבר דכולהו ור"א סברי דהך דרשא הוי מקרא ולא אסמכתא ור' ינאי פליג על יהו ורבנו פסק כר' ינאי דרבי' דר' יוחנן הוי ע"ש ולע"ד י"ל דהה"מ גרס ורבנן במקום ר' יוחנן וכגירסת א"ז מהרש"ל והיינו רבנן דהוי בימי ר' יוחנן ע"ש ביש"ש וכן הוא בתוס' דף פ"ב דגם גירסתם היה ורבנן במקום ר' יוחנן רק א"ז מהרש"א הגיה בדבריהם ע"ש וא"כ ודאי ראוי לפסוק כרבנן דרבים נינהו ואמנם לפי שהגיה איז מהרש"א שפיר כתב הלח"מ דראוי לפסוק כר' ינאי ע"ש וע"ש בתוס' דהקשו דהא ודאי איסור כהונה שאני דהא אם לא נתגרשה אלא מאישה ולא הותרה לשום אדם פשיטא דאפילו לר"א לא הוי גט כלל בעלמא ואז מתיבמת אע"פ שפסולה לכהונה ולדעה רבינו א"ש דהיכא דלא התירה לשום אדם פסולה רק מדרבנן אבל אם אמר חוץ מפלוני הוי גט גמור מדאורייתא ויש לומר דהכי מייתי כיון דאם לא נתגרשה אלא מאסה פסולה לכהונה מדרבנן א"כ באמר חוץ מפלוני הוי גט גמור ולכך גזרו חז"ל באם לא נתגרשה אלא מאשה דפסולה לכהונה אטו אמר חוץ מפלוני ורבנן אמרו איסור כהונת שאני ואף באם לא התירה לשום אדם מ"מ פסולה לכהונה מדרבנן אף דאין לגזור אטו אמר חוץ מפלוני דהוי גזרה לגזרה מ"ע פסולה משום חומרא דכהונה גזרו גזרה לגזרה וז"ב:

כה עוד הקשה הלח"מ דהא אמר רב תונא ביבמות צ"ב ה"ל לר' אלעזר בן מתיא מדרש בי' מרגניתא כו' ואי אסמכתא הוא מאי קושיא דר"א רצה לדרוש דרשה גמורה ולא אסמכתא ע"ש ולע"ד לק"מ דע"כ כוונת ר"א לדרוש אע"ג דנתן לה אחרון גט וה"ל למפסל מדרבנן משום ריח הגט כדפירש"י דף פ"ט ע"א ד"ה מכלל דלא בעי גט אפילו מדרבנן דקיי"ל ריח הגט פוסל בכהונה ע"ש וא"כ ע"כ דדרשת ר' אלעזר הוא רק אסמכתא דהא מדאורייתא אין ריח הגט פוסל לכהונה כלל ושפיר אמר ר"ה דהו"ל לר"א למדרש מרגניתא וקושית הלח"מ דר"א רצה לדרוש דרשה גמורה ולא אסמכתא ליתא ודו"ק ועכ"פ מבואר מרש"י בדף פ"ט דריח הגט אינו פוסל אלא מדרבנן ואין פנאי לעיין היטב ודו"ק.

כו הנה התוס' בגיטין דף ע"ה ע"א ד"ה לאפוקי הקשו על רש"י דפירש דר"ע ור"ח לא פליגי אלא במכפלת התנאי והם הוכיחו דבכולהו פליגי ע"ש והפ"י הקשה לדבריהם דא"כ רבא דמוקי לה ע"כ לברייתא כר' מאיר וא"ב תיקשי לדידי' נמי מאי איריא משום דמעשה קודם לתנאו תיפוק לי' דהא לא כפלי' לתנאי ולכך היה נראה כפירש"י ורבא מוקי לברייתא כרבנן ואתי שפיר דרבנן לא בעי תנאי כפול ובמעשה קודם לתנאי מודי לר' מאיר ואמנם לפמ"ש התוס' בשם הר"ר אלחנן בשם הירושלמי דר' מאיר ס"ל בכל אתר מכלל לאו אתה שומע הן וחומר היא בערוה דאפילו לא כפל תנאי בטול הגט וצריכה גט משניהם אתי שפיר דלא קשה לרבא מאי אריא משום דה"ל מעשה קודם לתנאי תיפוק לי' משום דלא כפל תנאי דזה אינו דמשום דלא כפל תנאי מחמיר ר' מאיר דאין הגט גט וצריך גט אחר ולכך מוקי לה משום דהוי מעשה קודם לתנאי דבזה התנאי בטל והיא מגורשת אפילו לקולא וז"ב (כז) והנה בירושלמי פרק מי שאחזו הלכה ה' אמתניתין מעשה בציידן שאמר לאשתו ה"ז גיטך ע"מ שתתן לי אצטליתי ואבדה אצטליתו אמרו חכמים תתן לו את דמיה ואמר עלה בירושלמי תני לא הספיקה ליתן עד שמת רשב"ג אומר תינתן לאביו או לאחיו ופטורה מן החליצה ומן היבום כו' אמר ר' יודן כשאבדה באונס אנן קיימין עשו אותה כמתנה ש"ח להיות פטור מן השבועה כו' וקשה מאי שיאטי' למשנה זו וגם מה דאמר ר' יודן כשאבדה באונס אנן קיימין וע"ש בפני משה ונראה לע"ד דהכי פירושו דודאי הא דתני תינתן לאביו ולאחיו כו' מיירי בע"כ דאביו ואחיו אינן רוצין לקבל כדי שתהיה זקוקה ליבום ויותר הוא מבואר בבבא שניה דמייתי הירושלמי הרי את מקודשת ע"מ שאתן לך מאתים זוז ולא הספיק ליתן לה עד שמת אמר רשב"ג אביו או אחיו נותנן לה והיא זקוקה לחליצה או ליבום ושם בודאי אין היא רוצה לקבל כדי שתהיה פטורה מן החליצה ומיבום ואח"כ מוכח דרשב"ג ס"ל נתינה בע"כ שמה נתינה וכן ברישא היא נותנת לאביו או לאחיו בעל כרחם והיא פטורה מחליצה ויבום ולכך נקט פלוגתייהו במת היינו דאז מסתמא הוי נתינה בע"כ דהיורשים רוצים שתהא זקוקה ליבום והאשה רוצה להפטר וז"ב. והירושלמי לא ס"ל לאוקמי בסברת לי ולא ליורשי כמו דמוקי לה בש"ס דידן ובזה א"ש דיש לו שייכות להמשנה דמיירי דאבדה האצטלית והיא כותבת לו את דמיה בע"כ והוא רוצה רק את האצטלית עצמו דרשב"ג ס"ל דנותנת לו דמיה בעל כרחו דנתינה בע"כ שמי' נתינה ודמים כאצטלית עצמה ורבנן ס"ל נתינה בע"כ לא שמי' נתינה אפילו באצטלית עצמה ומכ"ש בדמיה וע' בב"ש סימן למ"ד גבי שוה כסף ובע"כ ע"ש בשם מהרי"ט ויש לפרש גם כאן עפ"ז ואין להאריך:

והנה ר' יודן אמר כשאבדה באונס פליגי דמן הדין היא פטורה מלשלם בעדה רק משום התנאי וס"ל לרשב"ג דעשו אותה כאילו התנה שתהא פטורה מן השבועה ולכך נותנת את דמיה כדי לקיים התנאי והיא מגורשת אבל רבנן דפליגי עב רשב"ג ס"ל דהיא חייבת שבועה ככל השומרים וכאן אף שתשבע שנאבדה לא תועיל דדוקא לענין ממון מהני שבועה דספק ממונא לקולא אבל לענין איסור לא שייך שבועה דמוקמינן לה בחזקת אשת איש ור' יוסי אמר דודאי היא פטורה משבועה לכ"ע דהוי שמירה בבעלים או מפני שלום הבית רק דפלוגתייהו אי דמים כמו אצטלית חשיב ונתקיים התנאי וזה שאמר דלעולם מיירי בפשיעה רק משום תנאי גיטין מיירי מתניתין אי דמים כאצטלית ונתקיים התנאי או לא ואין להאריך עוד (כח) ובאמת יש להסתפק אם שייך הכא שבועה דהא אם נאמר שהאצטלית עדיין ברשותה א"כ לא נתקיים התנאי דאם הוא ברשותה ודאי דחייבת להחזירו בעיני' אלא דאם נאבדה אמרינן אונסא כמאן דעבד ונתקיים התנאי כאילו החזירתו אבל אם הוא ברשותה לא קיימה התנאי והיא א"א כמקדם וכשתנשא תעבור על איסור א"א וא"כ היא ג"כ חשודה על השבועה והרבה יש לפלפל בזה ואפשר דזה כוונת ר' יוס' וסמכתי על המעיין זך השכל שיעמיק בדברי הירושלמי ודו"ק היטב ואפשר לומר כוונת ר' יודן דמיירי שאבד' באונס וס"ל לרשב"ג אונסא כמאן דעבד ורבנן ס"ל כמאן דלא עבד וע' בירושלמי הלכה ו' דמוקי פלוגתא דר' יוחנן ור"ל דרי יוחנן דס"ל כמאן דלא עבד ס"ל כרבנן ולא כרשב"ג ור"ש ב"ל כרשב"ג וע"ש במפרש ואפשר דהיינו כרשב"ג דאצטלית וא"ש דכ"ע ר' יודן ואין להאריך ודלא כמפרש שם ודו"ק:

והנה המפרש פני משה פירש הא דאמר ר' יוס' וכא אתינין מתני משום ש"ח להיות פטור מהשבועה היינו דלא שייך שבועה הכא דהא משלמת לו דמים ואכתי קשה דהא חייבת שבועה שאינה ברשותה כדאמר רב הונא בפרק המפקיד ואמנם ר' יוסה לשיטתו דהוא פליג שם בירושלמי ואמר דלא חייבתו תורה להחמיר עליו עיי"ש. (כט) והנה ראיתי בשער המלך שעמד בדברי התוס' דף ע"ה ע"ב ד"ה כלל ובתירוצם ע"ש ולע"ד י"ל דהנה יש שני דרכים בהא תנאי אם תתני לי מאתים זוז או דכוונתו ליתן לה הגט ברצונו באמת אלא דאגב מתנה ג"כ שתתן לו מאתים זוז או שתתן לו אצטליתו ובזה י"ל שהקפיד רק על רצונה אבל אם הוא אינו רוצה אח"כ לקבלם ע"ז אינו מקפיד והגט גט או נימא שלא היה רוצה ליתן הגט כלל אלא דהיה צריך להני מאתים זוז ולכך נתרצה ליתן הגט כדי לקבל ממנה מאתים זוז וא"כ היה מטרת חפצו רק לקבל המאתים זוז שהיה צריך להם ואמנם אח"כ לא רוצה לקבלם כי אינו צריך להם עוד ודאי דעל דעת זה לא היה מתרצה ליתן הגט וז"ב. וזה שכתבו התוס' דעל מנת שתשמשי את אבא דזה אינו נוגע כל כך לו אמרינן דהגט נתן מרצונו והא דהתנה על מנת שתניקי את בני הוא אגב ואם מת הבן או לא רצה האב שתשמשנו אינו מקפיד והוא מסכים על הגט אבל אם מתנה על מנת שתתני לי מאתים זוז בדעתו היה שיקבלם ר"ל דזה היה עיקר הסבה שנתן לה הגט כדי לקבל המאתים זוז שהיה צריך להם ולכך אם בטלה הסבה בטל המסובב וזה ברור: (ל) והנה עפ"ז שפיר יש לחלק בין נתנה בעל כרחו לאם מת דאם אינו רוצה לקבלם אמרינן דלא רצה בגירושין כלל רק דהיה מוכרח וצריך למאתים זוז ועתה כשאינו צריך להם אינו רוצה לגרשה כלל וניחא לי' שתהיה אשתו כמקדם אבל אם מת אמרינן איפכא דניחא לי' שלא תפול קמי' יבם וז"ב. ובזה לא קשה מה שהקשה בשער המלך על ההגה"מ שכתב על דברי הרמב"ם אבל התוס' כתבו הלכה כרשב"ג ע"ש ודו"ק. (לא) ודע דהרי"ף והרמב"ם לא ס"ל דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו כמו שכתב הרא"ש בפרק החובל סימן ה' ע"ש וע' ברשב"ם ב"ב דף קל"ג דרבא לא ס"ל הלכה כרשב"ג ע"ש וא"כ לא קשה קושית התוס' גיטין דף ע"ה ע"ב ד"ה כלל דהקשה הר"ר אלחנן א"כ אמאי אמר רבא לעיל נתינה בע"כ לא שמי' נתינה ולא הוי גט הא עכבה שאינה ממנה והלכה כרשב"ג במשנתנו ולפ"ד רשב"ם א"ש דרבא לא ס"ל הלכה כרשב"ג במשנתנו ודו"ק:

לב והנה ראיתי להגאון קצה"ח בסי' כ"א שהקשה בהא דתנן בדף ס"ו לפיכך אם מת אחד מהן הגט בטל והא למאן דס"ל משום תנאי א"כ אונסא כמאן דעבד ע"ש ולע"ד יש לחלק דאם התנה במה שתעשה דבר זה אמרינן אונסא כמאן דעבדא דהוא היה כוונתו שתהיה מוכרחת לעשות כן ולכך עשה זה לתנאי על הגט דע"י זה תהיה מוכרחת לעשות כן דאם לא תעשה כן לא תהיה מגורשת ולכך אם באמת רצונה היה לעשות כן אלא דאירע אונסא ולא יכלה לעשות כן אמרינן אונסא כמאן דעבר אבל שם שאמר לעשרה כתבו גט לאשתי לא שייך שעשה זה לתנאי כדי שיהיו מוכרחין לחתום על הגט דמי יכריחם לחתום ומה להם בכך אם האשה לא תהיה מגורשת ולכך לא שייך לומר אונסא כמאן דעבד וזה לע"ד ברור ודו"ק:

לג והנה הרשב"א הקשה ממה נפשך אם קיבל הדמים ברצונו הרי ראינו שנתרצה בדמים ואם לא קיבל ברצונו אפילו נתנה לו האצטלית בע"כ לא הוי נתינה ולכאורה י"ל דבאמת הוא קיבל הדמים ברצונו ומ"מ אין זה ראיה דנתרצה בם לקיום התנאי די"ל דקיבלם מחמת שמגיע לו תמורת האצטלית שלו כמ"ש במשנה שתתני לי אצטליתי וכאשר נאבד הוא חייבת לו הדמים בעבורה ואמנם למאי דמוקי לה ר' יודן שאבדה באונס וא"כ היא פטורה מלשלם לו עבורה וא"כ מדקבלם ע"כ ודאי שנתרצה בהם לקיום התנאי והדרא קושית הרשב"א לדוכתה ואמנם י"ל דעכ"פ היא חייבת לישבע שלא פשעה ככל השומרים והיא אינה רוצה לישבע ומשלמת לו הדמים וא"כ מגיע הדמים בשביל שאינה רוצה לישבע ואין ראיה שנתרצה בהם לקיום התנאי והיה א"ס קושית הרשב"א אמנם ע"ז הקשה ר' יודן והא עשו אותה פטורה משבועה וכמ"ש הרמב"ם משום שמירה בבעלים או משום שלום בית והדרא קושיא לדוכתה וזה שאלת ר' יודן דס"ל סתם אבדה באונס משמע לא בפשיעה ור' יוסא השיב לו דאבדה מיירי בפשיעה ושפיר חייבת לשלם לו ואין ראיה שנתרצה בדמים לקיום התנאי אלא דרשב"ג ס"ל דדמים הוי כמו אצטלית גופא וחכמים ס"ל דאינה כמו אצטלית ודו"ק היטב:

לד ע' בפרק יו"ד הלכה ז' מ"ה גירושין דכתב הרב המגיד א בשם הרשב"א בדין האשה שנשאת ובא בעלה הראשון דמסתברא מדלא תנא ירושתה כו' וזוכה בה דבר תורה אמאי מפסידין לי' עכ"ל הרשב"א והוא אזיל לשיטתי' דס"ל ירושת הבעל דבר תורה אבל הרמב"ם פסק ירושת הבעל דרבנן א"כ י"ל דשפיר מפסיד ובש"ע סתם כהרשב"א ולא ראיתי מי שהעיר בזה וצ"ע. (לה) והנה בהלכה י"א שם פסק הרמב"ם כר' אלעזר וכרב אדא וע"ש בכ"מ הטעם דאמוראי מפרשים למלתי' ואמנם בדף נ"ט אמתניתין דחרש רומז ונרמז כתב הרא"ש דבכל הש"ס דרך דאמוראי מפרשי מילי דתנאי אף דלית הלכתא כותייהו אלא דסיים שם דהכא להקל צריך לראיה ואמנם כאן הוא להחמיר והרא"ש כתב שם דאי כשמואל מה קנוניא שייך דאם מתחרטין יחזור ויקדשנה ע"ש אך זה לפירש"י דמשום קנוניא אבל התוס' הקשו לרב אדא איך שייך קנוניא דהא לא מצי להחזירה דתצא מזה ומזה ותירצו די"ל דהבעל טעי וסבר דיכול להחזירה ע"ש ואמנה זה דוחק ואיך שייך דמסתברא כרב אדא ואמת די"ל דלא מיירי מקנוניא אלא דהבעל מערער והיא מכחישה וי"ל דכוונתו לאסרה על השני וכן נראה מלשון הרמב"ם ובלא"ה קשה איך שייך לא כל הימנו דראשון לאסרה על השני הא אם היא מודה לדבריו שויא נפשה חד"א ואין להאריך ובהלכה י"ב וע' לח"מ ודבריו נכונים וע' ברשב"א מבואר כן דהוכיח כן מהא דאמר רבא דרבנן אדרבנן לא קשיא וז"ל הא אתי כב"ק דאי כל"ב לא קשיא כו' ולע"ד הם היה להם הנוסחא דלא גרסי אלמא רבנן חיישי לקלקולא כגירסת מהרש"ל וא"ש דבתחלה רצה הש"ס להקשות לתרתי לישני ולכך לא פריך לרבנן ע"ש בסוגיא אך מהא דאמר רבא דרבנן אדרבנן לא קשיא הוכיח הרשב"א שפיר דהלכתא כלישנא בתרא ודו"ק שם:

לו ובפרק י"ב הלכה ה' כתב הרמב"ם הבעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן ותהיה ספק מגורשת כו' וע' הה"מ שכתב וכתב רבינו ואפילו הודית וכו' וכן נראה ודאי דההוא דהתם ודאי דמוד' היא דאי דמכחשת פשיטא דאינו נאמן דהיא עצמה שויא נפשה חד"א כו' ולכאורה י"ל דשפיר מיירי כשהיא מכחשת אותו ואומרת לא גרשתני ואי משום דשויא נפשה חד"א זה אינו דנ"מ כשמת אח"כ דאם היה נאמן היתה אסורה לכהן אבל עתה דאינו נאמן היא מותרת לכהן אחרי מותו ואף שכתב הרמב"ם וחוששין לדבריו והיא ספק מגורשת מ"מ מותרת לכהן כמ"ש הב"ש בסימן קנ"ב ס"ק ב' ע"ש ובספר תורת גיטין שהגיה כן דדוקא להתירה לשוק במקום יבם חוששין לדבריו דמוקמינן לה בחזקת א"א אבל לאסרה לכהן שהוא מטעם נאמנות אינו נאמן וע' בחידושי שם גם בתשובה כתבתי. והנה הרמב"ם כתב שני טעמים שמא נתכוון לקלקלה או בגט בטל גירשה והיא אינה יודעת כובד האיסור וי"ל כוונתו ליישב דאמאי אינו נאמן במיגו דבידו לגרשה ועל זה תירץ דכוונתו לקלקלה היינו שרוצה שתהיה מקולקלת ולא תוכל להנשא שהרי היא טוענת שלא גירשה והיא עדיין א"א ושויא נפשה חד"א לגבי כ"ע וגם לו לא תהיה דהא הוא אומר גרשתיך. ואמנם זה אם היא מכחשתו אבל אם היא מודית לדבריו ואומרת גרשתני לא שייך לומר שמכוון לקלקלה דהא תוכל להנשא לעלמא אלא דאז שייך לומר שמא בגט בטל גירשה והיא אינה יודעת ועדיין צ"ע וע' בס' בית מאיר שכתב להגיה בבית שמואל באופן אחר ואין פנאי לעיין בזה ומה שכתב עוד הרמב"ם או שמא תעיז פניה בו מפני שהוא מאמינה כו' דקשה לו הא איכא חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה והרמב"ם לשיטתו דס"ל בהלכה ד' דנאמנת לגמרי אפילו להנשא ועל זה כתב דכאן דהוא מאמינה שפיר מעיזה אבל לדעת הראב"ד והפוסקים דהובא בהג"ה בסימן י"ז דלהנשא אינה נאמנת א"ש בלא"ה והבית מאיר הקשה מאי מיגו איכא דבידו לגרשה הא בע"כ אין יכול לגרשה כדאמרינן בעבד דילמא שביק לי' ואזיל לעלמא ולפמ"ש הה"מ דבש"ס מיירי דהיא מודה לדבריו א"ש. ולפ"ז י"ל דע"ד בש"ס דהבעל נאמן דבידו לגרשה מיירי כשהיא מודה לדבריו אבל אם היא מכחישתו ליכא מינו כמ"ש הבית מאיר ויש לומר עוד דהא דסמכינין על חזקה דאין אשה מעיזה נגד חזקת אשת איש היינו כמ"ש התרומת הדשן דהיא חזקה ע"פ סברא והוי כמו רוב דעדיף מחזקה ואמנם כאן דאפשר לגרשה עתה למה נסמוך על הרוב דהא ברוב גמור נמי היכא דאיכא לברורי לא סמכינן עלי' וזה מדוקדק בדברי הרמב"ם שכתב לכך אומרים לו ואם אמת הדבר הרי אתם קיימים גרש אותה עתה בפנינו ור"ל הרי עכשיו יש לעשות שלא נצטרך לסמוך על הרוב ודו"ק. והנה יש לומר טעם מ"ד בש"ס דנאמן אפילו למפרע היינו כיון דלהבא הוא נאמן משום דבידו לגרשה וא"כ היא מגורשת עכ"פ מכאן ולהבא ואזיל לי' חזקת א"א שהרי גרושה לפנינו וכמ"ש תוס' בדף י"ז בגיטין ד"ה משום ב"א ע"ש ובפני יהושע דאיכא ג"כ חזקת כשרות ע"ש וכיון דליכא חזקה א"א שוב נאמן לומר גרשתי גם על למפרע לס"ד שם בב"ב ע"ש וע"ש בתוס' ד"ה למפרע והנה אם אומר לה גרשתיך והרי כתובתך והיא אומרת לא גרשתני אם הוא נאמן מתוך שמפסיד כתובה וע' טורי זהב יו"ד סי' קכ"ז ס"ק ד' דכתב דנגד חזקה לא אמרינן כן וגם כאן יש לומר כן וי"ל דמ"ד דנאמן למפרע היינו בכה"ג ובזה י"ל קושית תוס' שם דיה למפרע דגט שאין בו זמן אינו מפסיד באמירתו דבלא"ה יש לה כתובה מחמת הגט וז"ב: סליק חלק ראשון תושלב"ע:

סוף הספר

תוכן העניינים

בית אל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה