בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
חדר קנ בדין עירובין
א הנה בש"ע סימן שפ"ב סעיף א' כתב הדר עם העכו"ם בחצר כו' עד שישכרו ממנו ע"ש והנה בדף ס"ב ברש"י ד"ה אלא דכ"ע כו' פירש"י דיקשה בעיניו ליתן שכר בכל שבת ויצא משם ומזה הוציא בהגהת אשרי דצריך לשכור בכל ע"ש ואמנם לא הובאת הדיעה הזאת בש"ע והנה לקמן קאמר הש"ס דנכרי לא מוגר משום דחייש לכשפים ונראה דבס"ד דנכרי מרתת שמא יחזיק הישראל ברשותו וזה שייך אם משכירו לזמן רב אבל אם משכירו רק לסבת לא שייך זה ואמנם על זה פירש"י דיקשה בעיני הישראל ליתן לו שכר בכל שבת ואתי שפיר תרוייהו ואמנם למסקנא דטעמא דמירתת נכרי מכספים אין צריך לזה דזה שייך בכל גווני וא"כ למסקנא אין ראיה לפסק האור זרוע והגהת אשרי ולכך השמיטו הש"ע והפוסקי' דין זה דצריך לשכיר כל שבת ושבת וז"ב. והנה בירושלמי הקשה וליבטל העכו"ם ומשני דילמא הדר בי' ופריך א"כ תשכיר נמי הדר בי' ומשני הוי לי מחזיק בגזל ואמנם בש"ס דידן לא משני הכי ועמד הישועת יעקב בזה ולע"ד פשוט דהירושלמי אליבא דהאי מ"ד ששכירות בריאה בעינן והיינו בכתיבה ובקנין כמ"ש התוס' אבל למאי דקיי"ל שכירות רעועה בעינן לא הוי לי' מחזיק בגזל אם חוזר בו ולכן לא משני כן בש"ס דידן וז"ב עוד י"ל דטעם הירושלמי שייך לפי הס"ד דש"ס דדירת גוי שמי' דירה אבל למסקנא דדירת גוי לאו שמי' דירה ורק שעא ילמוד ממעשיו א"כ א"א לומר כטעם הירושלמי דמה בכך שיחזור בו ומה מועיל מה שישכור רשותו אכתי ילמוד ממעשיו וע"כ צ"ל כדמשני בש"ס דידן דגוי לא מוגר ולכך נאיד הש"ס דילן מטעם הירושלמי וז"ב ובזה א"ש מה שהקשו התוס' בס"ד דש"ס דדירת גוי שמי' דירה מת טעם עכו"ם עד שישכיר וביטול ועירוב לא מועיל ולפי טעם הירושלמי דביטול לא מהני שמא יחזור בו ובזה א"ש קושיא הישועת יעקב בסימן ש"צ ואי"ה יבואר עוד ובחידושי הארכתי בזה ודו"ק: והנה בפרק י"ז הל' ח"י כ' הרמב"ם נפרץ המבוי במילואו לחצר ונפרצה חצר לרה"ר כנגדו המבוי אסור מפני שהוא מפולש והחצר מותרת שחצר שרבים בוקעים בה ונככסין בזו ויוצאין בזו הרי הוא רה"י גמורה ע"ש והנה בש"ס חילק בין עירבו בכי חצר עם המבוי אי לא והרי"ף והרמב"ם השמיטו האי חילוק וע' בהה"מ שם והנה הרז"ה פירש דעירבו בני חצר עם בכ' מבוי ה"ל חצר ומבוי כרשות אחת וה"ל מבוי מפולש לרה"ר דרך החצר אבל אם לא עירבו בני חצר עם המבוי דאז אסור להוציא מך החצר למבוי לא הוי מבוי עם החצר רשות אחת ואין המבוי מפולש לרה"ר ע"ש ואמנם לדידן דקיי"ל כשמואל ור' יוחנן דהלכה כר' שמעון דגגות חצרות וקרפיפות ומבואות בין עירבו בין לא עירבו רשות אחד הם כמ"ש הרמב"ם בפרק ג' מ"ת עירובין הלכה י"ח ולא כרב דאמר דוקא לא עירבו ע' עירובין דף צ"א שפיר לא חילקו הרי"ף והרמב"ם דבכל גווני המבוי אסור דהוי כמפולש והש"ס שפיר משני אליבא דרב ודו"ק בסוגיא שם וע' ש"ע סי' שס"ה ס"ג וראיתי להגאון ישועת יעקב שהקשה הא מ"מ כשנפרצה המבוי לחצר שיב אסור לטלטל במבוי דה"ל מבוי מפולש וא"כ שוב אינה רשות אחת עם החצר ע"ש שהוכיח מזה שאפילו לא יוכלו לטלטל למקום שהעירוב מונח מ"מ העירובי חצרות במקומו כיון דבה"ש היה מותר לטלטל את העירוב לכאן דלא גזרו על שבות בה"ש ע"ש. ואמנם י"ל לפמ"ש הוא עצמו דלשמואל דאמר עירוב משום קנין לא בעי שיוכלו לטלטל העירוב כל השבת רק בבה"ש די י"ל דרב ג"כ בהא כשמואל ס"ל ושפיר משני כאן בעירבו כו' אבל לדידן דקיי"ל דעירוב משום דירת נסתר תירוץ זה ובזה א"ש הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו תירוץ זה דא"א לתרץ כן והוא דרך פלפול בעלמא ודו"ק:
(בדין מחיצה גרועה א"ח סימן ש"ס):
ג הנה הב"י נסתפק אי בשנים נותנין לכל אחד בית סאתים וע' אהעו"ז שהסכים דנותנין לכל אחד ב"ס וע"ש שכתב בחידושיו ליישב קושית הט"ז ס"ק א' וע' ריטב"א דכתב דהא דבעינן שלא ישאר ב"ס פנוי זה לרבנן דס"ל ג' נותנים לה כ"צ אבל לדעת ר' יוסי בר' יהודא דסבר דנותנין להם שיעור קצוב אפילו ב"ס פנוי שרי ע"ש ולפ"ז בשנים דלכ"ע כותבין להם רק שיעור קצוב היינו ב"ס לכל אחד אפילו יהיה ב"ס פנוי שרי ובזה נלע"ד ליישב מה שפסק הרמב"ם דקמן אינו מצטרף לשיירא והביאו א"ז רמ"א ז"ל ותמהו האחרונים דהא בעיא הוא בירושלמי והוא מילתא דרבנן ואמאי פסקו לחומרא ולפמ"ש א"ש דהרי יש נ"מ להיפך דאם היו שנים וקטן ותקיפו ד' סאין דאם דינן כשיירא צריך שלא יהיה ב"ס פנוי (דמ"ש בש"ע בד"א שהקיפו יותר על ששה סאין ע' בט"ז ס"ק ב' דהוכיח מרש"י דכתב דאע"ג דאינהו ג' אם א"ב אלא לסאתים והקיפו ד' סאין נמי בטלו מחיצות ע"ש) ואם ה"ה ב"ס פנוי בטלו מחיצות אבל אם אין הקטן מצטרף וה"ל כשנים לא בטלו מחיצות וכיון דהוי תרי ספיקי דרבנן דסתרי אהדדי קיי"ל בתרויהו לחומרא ושפיר פסק הרמב"ם ודו"ק ומה שהקשה הט"ז על הב"י מהא דתני ג' נעשו שיירא ונותנין להם בית שש דלדעת בית יוסף למה לנו מעלה דנעשו שיירא הא בלא"ה נותנין להם לפי ערך ע"ש ובחידושי. והנה לפמ"ש בשבות יעקב דבעיא דלא אפשטא אפילו בדרבנן להחמיר א"ש בלא"ה דברי הרמב"ם ואין להאריך.
ד והנה בפ"א מהלכות עירובין הלכה ט"ז כתב הרב המגיד ורבינו הזכיר המשנה כפשטא שדי לכל אחד בככר כאיסר שאין בה כגרוגרת ואפילו הן מועטין כצ"ל לפע"ד והיינו אפילו בני החצרות מועטין וכשיצרפו כל הככרות לא יהיה בהם שעור י"ח כגרוגרת וע"ל בהלכה ט' וע' כ"מ ולח"מ שהגיהו בדברי הה"מ שצ"ל ואפילו מעט ולע"ד א"צ להגיה ודו"ק והנה בדף ע"א ע"ב ד"ה מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי פירש"י דאם עירבו כל חצר בפ"ע שפיר דמי ולעיל גבי בן תודאי לא פירש כן אלא סתם וע' באהעו"ז שעמד בזה ונלע"ד א"ש דכאן דלר' מאיר קיימינן ור' מאיר הא ס"ל הטעם דלא תשתכח תורת עירוב וכיון דעירבו כל חצר לעצמו תו לא משתכח תורת עירוב וכ"כ הריטב"א אבל לעיל גבי בן תוטאי דטעמי' ביון דנשתתפו ביין לא מהני לחצרות א"כ אין חילוק וזה ברור ובזה נלע"ד לפרש מה שאמרו תרי חומרא בעירוב לא עבדינן וע' פירש"י והוא דחוק כמ"ש האהעו"ז ולפמ"ש א"ש דהא לר"מ מהני עכ"פ אם עירבו כל חצר בפני עצמו אפילו נשתתפו ביין דהא לר' מאיר אין חילוק בין יין לפת דהא ביין פליגי כדמסקינן אבל בן תוטאי אפי' עירבו כל חצר בפ"ע אסר וז"ב.
ה והנה בפרק ששי הלכה י"ג כתב הרמב"ם אמרו לו שנים צא וערב עלינו כו' ועמ"ש הרב המגיד לתרץ קושית הרשב"א מהא דעירב בתרומה ספק טהורה ספק טמאה שאינו עירוב ותירוצו ראוי אליו ודפח"ח והנה לדעת הריטב"א דלעולם אזלינן בתר עיקר הספק לכן גם כאן עיקר הספק אם התרומה טהורה או טמאה ולכך אזלינן להחמיר אבל בתרומה ונטמאת ספק נטמאת מבע"י ספק משתחשך שבהלכה י"ב לענין התרומה אין כ"מ דס"ס עתה היא טמאה רק לענין העירוב יש ספק לכן אזלינן להקל וז"ב:
י הרמב"ם בפרק ששי הלכה ט"ו כתב הפריש תרומה כו' והנה בתוס' ד"ה דאי הקשו דהל"ל מספיקא לא נחית תרומה ומספקא לא פקע טבל ותירצו דלא דמי דשם כי אמר היום חול ולמחר קדש מקפיד הוא שלא תחול על העירוב קדושת היום אבל כאן רוצה הוא שתחול עליו שם תרומה מיד אם היה יכול ואינו אומר לכשתחשך אלא שיצאו הלגין מתורת טבול יום ע"ש וא"כ הרמב"ם דלא הזכיר כלל לגין טבול יום שפיר הל"ל הטעם דמספק לא נחית תרומה ואמנם הריטב"א תירץ דבטבל דאיסורא מעצמו ואיהו נחית לתקוני' ודאי דעתו למהר תיקונו בכל מה דאפשר משא"כ קדש דהוא מדעתו מקדישו אין דעתו להקדישו בספק או לסלק מעליו קדושתו מספק וא"כ א"ש דברי הרמב"ם גם י"ל דהטעם דלא נחתא לי' קדושה מספק דאוקמי' אחזקת חול שהיה עד כאן אבל טבל ל"ש לומר כן דהוי חזקה העשוי להשתנות דהא סופו להפריש תרומה וגם זה נכון ודו"ק:
ז וע"ש בפרק ב' הלכה ו' דכתב מי שביטל רשותו וחזר והוציא אם במזיד כו' וע' לח"מ שתמה על הרמב"ם מהש"ס דעירובין דף ס"ח תמיה נשגבה ואמנם דברי הרמב"ם נכונים מאוד דרבא וטעמי' דס"ל כשמואל דאין ביטול רשות מחצר לחצר ע' דף ס"ו ע"ב ושפיר ס"ל דהא דאין מבטלין וחוזרין ומבטלין משים דאסתלק לי לגמרי והוי כבן חצר אחרת כמו שפירש"י בד"ה התם ואין ביטול רשות מחצר לחצר אבל הרמב"ם דפסק בהלכה ה' כר' יוחנן דיש ביטול רשות מחבר לחצר א"כ שפיר פסק דמבטלין וחוזרין ומבטלין וטעמא דר' יהודא דשוגג אינו אוסר דצא כיין כלל לחזור וביטולו לכך אינו אוסר ור"מ קניס שוגג אטו מזיד ופסק כר' יהודא לגבי ר' מאיר כבכל דוכתא ר"מ ור"י הלכה כר' יהודא וז"ב וע' תוס' דף ע"ד ד"ה ער שיהיו דהקשו וא"ת כיון דמשוי להו חדא כשפתוחות זו לזו משום דיכולין לערב יחד בלא מבוי א"כ איך משכחת לה שעירבו בחצרות ומותרין לרבנן כאן וכאן ולר' מאיר מותרין בחצרות ובכל החצרות מיהו מותרין אע"ג דסתם מבוי במשנה וברייתא משמע שהכשרו בלחי וקורה דלהכי לא תני רב פתוחות זו לזו כו' אם כן איך מותר המבוי בלחי וקורה לרב שאוסר כשיכולין לערב דרך פתחיהן מזו לזו אפילו כשלא עירבו ומכ"ש כשעירבו כולן יחד דרך פתחיהן עצמן בלא פתחיהן הפתוחות למבוי ע"ש ולע"ד כראה דרב דאמר אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחות לתוכו קאי אדלעיל דפריך אמתניתין מני אי ר' מאיר דאמר בעינן עירוב ובעינן שיתוף אימא מציעתא ואם נשתתפו במבוי מותרין כאן וכאן אתאן לרבנן דאמרו בחדא סגי כו' ומשני כולה ר' מאיר היא וטעמא מאי אמר ר' מאיר כו' אבל רב משני לעולם מתניתין כרבנן והא דלא מהני עירוב לחודי' הוא דאם נתיר המבוי ע"י העירוב א"כ ע"כ דהעירוב משוי להו חדא תו ה"ל מבוי שאין בתים וחצרות פתוחות לתוכו ואסור לטלטל בתוכו וא"כ לא קשה מהא דתניא אב ובנו מבוי שלהן ניתר בלחי וקורה דהתם מיירי שנשתתפו במבוי ואין העירוב מועיל למבוי ולא הוי תרתי דסתרי אהדדי משא"כ כאן דעיקר היתר המבוי הוא ע"י העירוב והוי תרתי דסתרי אהדדי ולכן לא תני רב פתוחות זל"ז ואיירי שהמבוי ניתר בצורת הפתח דא"כ קשה אמאי המבוי אסור ובזה לא קשה מפלוגתא דר' מאיר ורבנן דהתם מיירי שהמבוי ניתר בצורת הפתח ודו"ק:
והנה הא דאמר וטעמא מאי אמר ר"מ שלא תשתכח תורת עירוב והיינו רק בשכח אחד מבני חצר דבאמת מן הדין השיתוף מועיל לעירובי חצרות כמו שפירש"י לעיל דף ע"א ע"ב ד"ה מערבין בחצרות שהמבוי לחצרות כחצר לבתים מה עירוב החצרות משוה לבתים חדא אף שיתוף המבוי משוה חצרות חדא וע"ש דאפילו לא עירבו חצרות זו עם זו רק משום שלא תשתכח תורת עירוב וכיון דרובן עירבו שפיר דמי אבל שכח אחר מבני מבוי דבזה צריך שתוף מדינא דעירוב חצרות אינו עושה המבוי אחד לא מהני מה שרובן נשתתפו ולא קשה קושית הריטב"א ובזה א"ש סיום המשנה שהמבוי לחצרות כחצר לבתים והיינו דלכך מהני רובן עירבו ודו"ק כי לא נתברר לי היטב:
ח הנה בש"ס עירובין דף ס"ח ע"ב וליקני לה מר רביעתא דחלא בחביתא הקשו התוס' אמאי לא אמר במנא ואז לא הוי צריך לדין ברירה ונראה דהנה הרא"ש כתב דר"ח דאמר המקפיד על עירובו עירובו עירוב פליגי על אביי ולע"ד י"ל דר"ח שפיר קאמר דעירובו עירוב אע"פ שבלבו מקפיד על עירובו מ"מ דברים שבלב אינן דברים ומהברייתא דמייתי אביי אין סתירה לזה דשם תני אחד מבני חבורה שביקש יין ושמן ולא נתנו לו זה לא הוי דברים שבלב אלא הוכחה בפירוש שמקפידים זה על זה ולכך אין עירובן עירוב וז"ב וכן משמע מלשון הרא"ש ע"ש ולפ"ז א"ש דאמר ליקני לי' מר רביעתא דחלה בחביתא דאז לא יוכלו לתבוע ממנו עד סוף שתכלה החבית וא"כ אף שהוא מקפיד הוי דברים שבלב ולא קשה קושית התוס' ודו"ק. וע' בהשגת הראב"ד פרק ה' הלכה י"ד מ"ש בשם הירושלמי וכתב הה"מ שלא על פריסת השיתוף נאמר כו' ולע"ד נראה דצ"ל שאין מקפידין על פריסתן וכמדומה דכן איתא בירושלמי ע"ש ובחידושי (ט) ובה' שבת פרק ט"ו הלכה כ' כתב הרמב"ם לא ימלא אדם מים מן הים והוא תוך הספינה אא"כ עושה מקום ד' על ד' ויוצא מן הספינה על הים בד"א כשהיה תוך עשרה אבל אם ה"ה למעלה מעשרה מן הים מוציא זיז כל שהו וממלא שהרי דרך מקום פטור הוא ממלא וכתב הה"מ ומתוך דברים האלה אתה למד שלא אסרו להחליף דרך מקום פטור אלא ברשויות דאורייתא אבל מרה"י לכרמלית דרך עקום פטור מותר לכתחלה כמבואר בסוגיא זו לדעת רב הונא וכן הורו מגדולי המורים וזה דעת רבינו אבל הרשב"א ז"ל הסכים לדעת אחרים דאפי' ברשויות דרבנן אסור להחליף לפיכך אפי' הזיז למעלה מי"ט צריך שיהא בו ד' על ד' עכ"ל המ"מ והנה התוס' שם ד"ה גמירי כתבו וצ"ל דאף הכלי שדולה בו ונשקע במים הוי למעלה מי"ט דאל"כ איך ממלא וכתב א"ז מהרש"א ז"ל דזה לרבנן דס"ל דאסור להחליף ברשויות דרבנן אבל לר' יהודא דשרי להחליף ברשויות דרבנן אין צ"ל דהכלי שדולה בו הוא למעלה מי"ט ע"ש ומבואר דהרב המגיד לא ס"ל בהא כהתוס' דאף הכלי שדולה בו ונשקעת במים הוי למעלה מי"ט אלא דהכלי שפיר נשקעת במים י"ט ואעפ"כ מותר לכתחלה לרב הונא דדרך מ"פ מותר ברשויות דרבנן ולכך כתב דמבואר בסוגיא לדעת רב הונא דמותר לכתחלה אבל הרשב"א י"ל דס"ל כהתוס' דאף הכלי שדולה בו הוי למעלה מי"ט וא"כ אין ראיה שמותר להחליף ברשויות דרבנן ואמנם מה שכתב הרב המגיד ולפיכך אף שהזיז למעלה מי"ט צריך שיהא בו ד' על ד' אינו מכוון דהא הוא דולה ממקום פטור ודאי מותר אלא דזה אינו דשפיר מוקי לה הרשב"א דהכלי שדולה בו הוא למעלה מי"ט אלא דהא קיי"ל כרב חסדא ורבא דכרמלית משפת מיא משחינן וא"כ הוא ממלא מכרמלית לרה"י דרך מקום פטור וזה אסור לדעת הרשב"א ולכך אפילו הזיז למעלה מי"ט צריך שיהא בו ד' על ד' וז"ב והנה התוס' נראה דס"ל דלהחליף ברשויות דרבנן אסור והיינו כזעירי והריטב"א בפ"ח דעירובין כתב בשם מקצת בעלי התוס' דקיי"ל כרב דימי שהוא מיקל ואפשר משום דרב הונא תלמיד רב הוי ומסתמא כרב רבי' ס"ל כמ"ש התוס' בע"ז גבי דורכין עם הנכרי בגת ע"ש ובכמה דוכתי ורב ושמואל ס"ל אסור להחליף ברשויות דרבנן לכך כתבו דצ"ל דהכלי למעלה מי"ט ואין להאריך וע"ש בתוס' דף ק"א ד"ה עמוקה ובמהרש"א שם דבגבוה י"ט לר' יהודא א"צ זיז דאיכא היכרא בלא זיז ולרבנן אסור (י) וע"ש בפני יהושע ובמקום אחר כתבתי וכאן אין להאריך ודו"ק. וע' בהשגת הראב"ד ובמגדול עת שכתב דאינו יודע מה מלמדינו ואפשר דכוונת הראב"ד להשיג על הרמב"ם דכתב דאם הזיז למעלה י"ט מן הים מותר למלאות אע"פ שאינו ד' על ד' דזה רק לרב הונא דס"ל כרמלית מארעא משחינין וא"כ צ"ל דגם הכלי שדולה בו הוא למעלה מי"ט והוי כדולה ממקום פטור אבל הרמב"ם דפסק כרב חסדא ורבא דכרמלית משפת מיא משחינין ה"ל מחליף מכרמלית לרה"י דרך מקום פטור ואסור ודו"ק:
יא וע' מה שכתב הרמב"ם פרק ט"ו הלכה ב' סלע שבים כו' ואם היה יחד מבית סאתים אע"פ שהוא רה"י הואיל ואסור למטלטל בו אלא בד' אמות ככרמלית ה"ז מותר לטלטל. מתוכו לים ומן הים לתוכו שזה דבר דלא שכיח ולא גזרו בו רבנן וכתב הרב המגיד ומדברי רבינו נראה שלא התירו אלא לים אבל קרפיף סמוך לכרמלית ביבשה אסור כו' והלח"מ כתב דלא ידע מהיכן יצא לו מדברי הרמב"ם כן ולע"ד הרב המגיד דיקדק היטב בדברי הרמב"ם דהא בש"ס איתא דמותר לטלטל מתוכו לים ומן הים לתוכו וקאמר הטעם דהם אמרו והם אמרו הם אמרו אין מטלטלין בקרפיף שהוא יותר מבית סאתים כו' והם אמרו אין מטלטלין מר"ה לכרמלית כו' ומ"ש תוכו תוכו שכיח מתוכו לים ומים לתוכו לא שכיח והיינו דלטלטל תוכו יותר שכיח מלטלטל מתוכו לים ולכך חששו יותר לזה שיטלטלו בתוכו משיחששו שמא יטלטלו מר"ה לרה"י ומזה כתבו התוס' ד"ה בקרפיף וגנה מותר לטלטל מהקרפף לגינה אבל הרמב"ם דכתב שזה דבר דלא שכיח משמע דלטלטל מהסלע לים לא שכיח ואינו מצוי ולא כתב כלל החשש שיבואו לומר שהסלע ר"ה הוא משמע דהטעם דבמלתא דל"ש לא גזרו רבנן כלל ומזה הוליד הה"מ דרק בים מותר ולא ביבשה דלטלטל לים לא שכיח משא"כ ביבשה וזה ברור וע' פירש"י שם שפירש דל"ש שיהיה שקרפיף יותר מבית סאתים ויהיה סמוך לכרמלית וזה דלא כהרמב"ם ודו"ק: