בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
חדר קמט חדושים להלכות שבת
(ושייך לסי' ש"ט ס"ג):
א הנה הה"מ פכ"ה הט"ז מה' שבת כתב דהרמב"ם לא גרם האי קושיא ולנערינהו נעורי ורב חייא בר אשי אמר רב עשה אוקמתא אחריתא ע"ש ואתי שפיר לפי גרסתו הא דכתב הרמב"ם דמשום הפסד לא גזרו היינו דהא בלא"ה אינו מכוין לטלטל האבן ואף דהוי פ"ר מ"מ בדרבנן שרי פ"ר וכמ"ש המ"א בשם התה"ד ולכן התירו משום הפסד ואמנם רב דס"ל דבר שאינו מתכוון אסור כר' יהודא לכן משני שינויא אחרינא והרמב"ם לשיטתו פסק שפיר וא"ש טפי לפמ"ש התוס' ריש אלו מציאות דר' חייא בשם רב עצמו פריך האי וננעורינהו נעורי אבל לדידן דשא"מ מותר לא קשה כלל דלא הטריחוהו כולי האי והוי לא אפשר ולא מכוון כמ"ש התוס' בפסחים דהיכא דאיכא טרחא יתירא הוי לא אפשר ודו"ק:
ב והנה הא דכתב האגודה והביאו א"ז רמ"א ז"ל דהיכא דהמוקצה כבר בידו מע"ש מותר לטלטלו נראה דהיינו טעמא דהא טעמא דמוקצה משום הוצאה כדאיתא בשבת דף כ"ד ע"ב וכמ"ש הראב"ד ז"ל בפרק כ"ד הלכה י"ב דמשום הוצאה נאסר מוקצה ע"ש וכיון דבהוצאה בעינן עקירה והנחה בשבת א"כ כאן דהיתה העקירה מערב שבת לא גזרו וז"ב. ולפ"ז י"ל דזה בשאר טלטול כגון האי משילין דמייתי הש"ס בדף קכ"ב דהאי טילטול הוא משום הוצאה נאסרה אבל כלי שמלאכתו לאיסור דכתב הרמב"ם בסוף פרק כ"ד דהטעם דאסרוה משום דאם יבקר ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור אפשר שיתעסק בהם מעט ויבוא לידי מלאכה לא שייך היתר האגודה הנ"ל. ובזה מיושב קושית המגן אברהם בסימן רס"ו ס"ק י"ט אהא דכתב רמ"א בהג"ה מי ששכח כיסו עליו בשבת יכול לילך עמו להתיר חגורו וליפול שם להצניעו וכתב המ"א וצ"ע שבת דף ל"ה שהצריכו להמתין לקבל שבת עד שיצניע התוקע השופר ולפמ"ש א"ש דשם בכלי שמלאכתו לאיסור מיירי ולא שייך בו היתר של האגודה וכמ"ש ודו"ק:
שוב ראיתי בישועת יעקב סימן ש"ח סק"ט דמחלק כשמטלטל דבר המוקצה כבר רשאי לטלטלו עוד יותר משא"כ כשיושב במקומו בעת שהגיע יום השבת אינו רשאי לילך ממקומו עם דבר המוקצה שבידו שהרי בעת שיושב לא חשיב טלטול וכשמתחיל לילך ממקומו הוי כהתחלת הטלטול דבר המוקצה ובזה יישב דברי הרמ"ך בכ"מ פ"ו ע"פ דעת רבינו ירוחם דבטלטול פחות פחות מד"א צריך לעמוד לכך חשיב התחלת טלטול ע"ש שדפח"ם מ"מ עפמ"ש יובן הדבר היטב שכיון שהוא יושב בשבת הוי שוב עקירה בשבת ושייך גזרה משום הוצאה ודו"ק היטב ושוב ראיתי דהאגודה הביא ראיה מסימן ש"ח וא"כ נסתרו כל דברי שכתבתי ואמנם הסברא נכונה ודו"ק:
שייך לאו"ח סי' ש"ח סעיף ב'
ג ע' מ"ש הרב המגיד פכ"ה הלכה כ"א מ"ה שבת ובכ"מ שם ובתשובה כתבתי דלתירוץ א' בתוס' דף קכ"ה ב' דיה ואזדו לטעמיהו גרסינן בבמה טומנין רב אשי והכא גרסינן רב אסי ולא ק"מ על הה"מ ואדרבא א"ש דהשמיט הרי"ף להא דנדבך דפסק כרב אשי דהוא בתראה ורבינו ס"ל כתירוץ שני בתוס' דהתם ראויין הן לישיבה טפי מאבנים וא"ש והנה הה"מ אסברה לן בסברא נכונה כראוי אליו וע"פ זה יבואר עה דאמר רב אסי צאו היינו כמ"ש הה"מ דסתם נדבך של אבנים כל זמן שלא שפשפום מן הטיט ליכא דקאי לישיבה מפני הטיט וצריכים מעשה המוכיח שהן לישיבה אבל אם שפשפום אע"ג דזה לא הוי מעשה המוכיח גמור כפירש"י דהוי מעשה כל דהו מ"מ מהני עכ"פ שהן לישיבה כמו לבנין ומהני שוב מחשבה כמו חריות ועפ"ז יפורש הסוגיא היטב ודו"ק:
ד והנה רש"י ז"ל סותר פירושו דבפרק כירה פירש ביטול כלי מהיכנו אסור משום דנראה כבונה ובשבת דף קנ"ד פירש משום דסותר והתוס' עמדו בזה וע' פ"י ולע"ד נראה דהא המג"א כ' בשם הג"א דמותר ליתן כלי תחת כר של שעוה דאפשר לנער האיסור מתוך הכלי משא"כ שמן אינו רוצה לנערו משום ההפסד ע"ש וא"כ לא שייך לומר דסותר הכלי מתשמישו דהא באמת יכול להשתמש בו כשירצה לנער השמן ולא יחוש על מעט השמן אשר בכלי אבל בונה ספיר שייך שהרי באמת רוצה שישאר השמן תוך הכלי כל השבת ואינו רוצה להפרידו משא"כ בדף קנ"ד הכרים והכסתות שמניח עליהם משאות גדולות אינו יכול לשמט שפיר נקרא סותר ודו"ק: (ה) והנה בא"ח סי' של"ח סעיף ח' כתב נותנין כלי תחת הדלף בשבת בד"א בדלף הראוי כו' והקשה הב"י כיון דמותר לטלטלו ולהוציאו אין כאן ביטול כלי מהיכנו ע"ש ובט"ז ומ"א ולע"ד י"ל כיון דהא דמותר לטלטלו ולהוציאו היינו בנתמלא הכלי במים המאוסין כדי שלא יעשה לכלוך בבית כמ"ש הראב"ד אבל בעוד שלא נתמלא הכלי אסור לטלטלו וא"כ הוי מבטל כלי מהיכנו לפי שעה ואסור כמ"ש המג"א בשם הר"ן סימן רס"ה ואמנם במקום הפסד ערובה שרי ועיין בזה והנה בט"ז סימן של"ח חילק בין הא דדלף להא דטבל דמותר ליתן כלי תחתיו לפי שאם עבר ותיקנו מתוקן ע"ש וביאור סברתו דהטבל בעצמו ראוי הוא אלא דאיסור דבר אחר עליו דצריך להפריש עמנו תרומה וכיון דאם עבר והפריש הוא מתוקן חשוב ראוי אבל דלף דבעצמותו אינו ראוי לכלום אלא דיכול לטלטלו ולהוציאו לחוץ ולשפכו זה אינו מחשיבו להיות ראוי דהא הא דיכול להוציאו ולשפכו הוא משום דהוי כגרף של רעי ואיך יהיה מותר להעמיד הכלי תחתיו שעל ידי זה יהיה גרף של רעי ע"ש בט"ז ועמ"ש לעיל ובחידושי לא"ח סימן ש"ט ודו"ק:
ו והנה בא"ח סי' ש"ח סעיף מ"א כתב חוץ מתרנגולת כו' וע' ברמב"ם שכתב מפני שאגפיה נתלשין והראב"ד כתב דאין זה הטעם וכתבתי בגליון הרמב"ם דכוונת הראב"ד דהוי דבר שאינו מתכוון ושוב ראיתי שכ"כ המ"א ס"ק ס"ט ואמנם י"ל דס"ל דהוי פסיק רישא והנה י"ל דעת הרמב"ם דכיון דאפשר בדחיה עד שתכנס הוי אפשר ולא קא מכוון דאסור ללישנא בתרא בפסחים דף כ"ה ואמנם הכא אביי הוא דמשני הכי סיפא אתאן לתרנגולת ע"ש בש"ס ואביי הא ס"ל שם בפסחים כלישנא קמא דאפשר ולא קא מכוון שרי לר' שמעון ואולי מטעם זה נטה רש"י מפירוש הרמב"ם ואמנם הרמב"ם לשיטתו יפה פסק ולדעת הערוך אפילו הוי פסיק רישא שרי דהוי פסיק רישא דלא ניחא לי' ואמנם י"ל דמדרבנן אסור ודו"ק וראיתי בספר מגדול עוז דהערוך פירש כפירוש הרמב"ם והא לדידי' שרי אפילו הוי פ"ר וע"ל פרק י"ח הלכה ט"ז ואפשר לומר דהערוך פסק כר' נתן דגם בהמה חיה ועוף אמרינן חי נושא עצמו רק בתרנגולת איכא למיחש שמא הכביד עצמה כפירוש הערוך ולכך אסור לדדות אותה שמא יגביהם וישאם בר"ה דבתרנגולת לא אמרינן חי נושא את עצמו ודו"ק: (שייך לסעיף י"ז) (ז) הנה ברמב"ם פרק כ"ו הלכה ב' כתב שהרי שפין אותו ומתקנן אותו ונראה לפמ"ש הה"מ פרק כ"ה הלכה כ"א דנדבך של אבנים ליכא דקאי לישיבה לכך צריך מעשה גמור להוכיח שהיא לישיבה משא"כ חריות דאיכא דקיימי לישיבה כו' ומפני כך מחשבת ישיבה מוציאה מידי מחשבת דלעצים ע"ש ומה שכתבתי שם ולכך לבנים שנשתיירו מהבנין תו קיימי גם לישיבה ולכך מהני מה ששפין אותן אף דהוי מעשה כל דהו ודו"ק (ח) והנה ברמב"ם שם הלכה ג' כלי שנתרועע לא יתלוש ממנה חרס ע' פירש"י שפירש לא יספות יתקן להתיר בליטותיו ועוקצי' בשבת דעביד כלי וחייב משום מכה בפטיש עכ"ל והא דנקט לכסות או לסמוך י"ל לרבותא אע"ג דאינו מכוון לתקן הכלי מ"מ אסור דהוי פיר וע"ל פי"ב הלכה א' בלח"מ דכתב דבכלי חייב משום מכה בפטיש אע"ג דלא אכוון ע"ש והרמב"ם ז"ל סתם הדבר ובש"ע לא נזכר זה. (ט) עוד שם ברמב"ם הלכה ט' דלת שהיה לה לוח א' ע' בש"ס ועתוס' ד"ה דלת דכתבו דע"כ מיירי שיש לה ציר דאל"כ מאי אריא דלת אלמנה אפילו אינה אלמנה ג"כ אסור עכ"ל והיינו דבש"ס בברייתא תני הנגררת אבל הרמב"ם לא כתב הנגררת וי"ל שהיא גבותה ולא צריך ציר וז"ב וערש"י דפירש בלישנא אחרינא דהטעם משום איסור גרירה דחופר בארץ והקשה ע"ז דא"כ לרבא מה מועיל שהיה בה ציר ועוד דכר' יהודא מוקמית לה דאמר דבר שאינו מתכוון אסור ע"ש והנה רש"י הקשה הקושיא הראשונה לרבא משמע דלאביי לא קשה די"ל דכשיש לה ציר עתה אינה סופרת באתן והנה בקושיא שניה דלעולם כר"ש אתיא רק דה"ל פסיק רישא אלא דעל אביי קשה דקודם דשמעה ערבא ס"ל לעיל דף קל"ג דלר"ש שרי פ"ר וקשה עליו קושיא שניה ועל רבא קשה קושיא ראשונה וקושיא זו לא קשה עליו דהא רבא ס"ל פ"ר אסור לכ"ש וקצרתי מפני כניסת ש"ק (י) וע' ברמב"ם פרק כ"ה הלכה ב' ובמ"ש שם שכתב דכן מן הדין שהרי נחלקו אביי ורבא כו' לא ה"ל לרבא להזכיר מחמס לצל כלל כו' ע"ש י"ל הא דהזכיר רבא מחמה לצל היינו בשביל כלי שמלאכתו לאיסור דאפילו מחמה לצל אסור וגם משום דר' נחמיה אסר אפילו כלי שמלאכתו להיתר מחמה לצל וע"ש בסוגיא ובדברי בעל המאור ז"ל וראיתי בתוס' דף ל"ו ד"ה הא ר' נחמיה דכתבו הא דהזכיר רבה כלי שמלאכתו לאיסור כיון דמתני' לא איירי אלא בכלי שמלאכתו להיתר אלא ודאי משום דר' נחמיה הזכירו דבעי למימר ואתי ר' נחמיה למימר דאפילו כלי שמלאכתו להיתר כו' ומשום דמשוה ר' נחמיה מלאכתו להיתר למלאכתו לאיסור דלר' נחמי' תרויהו לצורך גופו שרי לצורך מקומו לא ולרבה תרויהו לצורך גופו ומקומו שרי ומחמה לצל אסור ולישנא דאפילו משמע כן ע"ש וא"כ א"ש נמי דנקט רבא מחמה לצל וע' בפני יהושע שכתב דרך נכון בפלוגתא דר' יהודא ור' שמעון דלר' שמעון מחמה לצל שרי דכיון דטלטול משום הוצאה הוא א"כ מחמה לצל ה"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה וע"ש שכתב דמחמה לצל אסור משום דהוי כעובדא דחול ע"ש ולפ"ז י"ל דאם כבר ישנו בידו מע"ש תו ל"ש דמחזי כעובדא דחול דדוקא אם נוטלו בשבת מקום שהוא נפסד למקום שנשמר מחזי כעובדא דחול אבל אם כבר ישנו בידו מע"ש לא שייך זה ועפ"ז יש לפרש הא ר' יהודא דלדידי' אסור משום הוצאה דהא ס"ל משאצ"ל אסור לכך אין חילוק בין ישנו בידו מע"ש או לא אבל לר"ש דרק משום דמחזי כעובדא דחול כאן שכבר הוא בידו מותר וע"ש באה"ע ודו"ק היטב:
ושוב ראיתי בישועת יעקב שכתב סברא זו בסימן ש"ת אלא שלא ביאר בזה דברי הש"ס דאמר הא ר' יהודא הא רי שמעון ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק והנה התוס' הביאו ראיה דר' שמעון מודה במחמה לצל מתא דפריך בדף קכ"ד אלא מחמה לצל בהא לימא ר' אליעזר כו' ואמאי לימא כר' שמעון ס"ל כו' ואמנם הגאונים והרא"ש גרסי באמת כר' שמעון ס"ל דדבר שאינו מתכוון מותר אלא דגם מזה קשה דלמה לי' למימר דכר"ש ס"ל דדבר שאינו מתכוון מותר וא"כ ה"ל מלאכתו להיתר לימא כר' שמעון ס"ל דמוקצה מותר לטלטלו אף מחמה לצל וע"ש ברש"י ד"ה של תמרה דפירש דר' שמעון מודה בפסיק רישי' ולא ימות ע"ש ולפמ"ש א"ש כר' שמעון ס"ל דמלאכה שאין צריכה לגופי' מותר וא"כ אף מחמה לצל מותר דלא שייך לגזור משום הוצאת כמ"ש ודו"ק היטב וגם לגירסת הגאונים ליתא להוכחת התוס' דעדיפא מיני' משני דס"ל כר' שמעון דדבר שאינו מתכוון שרי ואינו כלי שמלאכתו לאיסור כלל גם מה שכתבו פוס' ראיה מדף קנ"ז ע' בדף קכ"ג דגרסי' ר' יוסי אומר וע' בהגהות מהרי"ף ודו"ק.
שייך לאו"ח סי' ש"ב סעיף ו'
יא הנה הרמב"ם פרק כ"א מה' שבם הלכה ב' כתב לא ירוק בקרקע ויסוף ברגליו שמא ישוה גומות ומותר לדרוס הרוק שע"ג קרקע והולך לפי תומו וכתב הה"מ פ' כל כתבי רוק דורסו לפי תומו ופירוש דורסו לפי תומו בפרק י"א עכ"ל הה"מ ועמ"ש שם והנה בתוס' שבת דף קמ"א ע"א בד"ה דילמא כתבו אע"ג דרבא ס"ל בביצה סוף פ"ב כר"ש דדבר שאין מתכוון מותר ע"מ הכא גזרינן שמא כשיהא עסוק לקנח רגליו ישכח שבת ויתכוון לאשווי גומות ע"ש וכמ"ש הה"מ ואמנם לחד לישנא שם בביצה לא אמר רבא רק רב נחמן לחודי' ואדרבה רבא השיב לו ולימא מר הלכה כר' יהודא וא"כ י"ל דרבא ס"ל הלכה כר' יהודא וא"כ אנן דקיי"ל כר' שמעון מותר לקנח. ע"ג קרקע דה"ל דבר שאינו מתכוין וכן פסק הרא"ש והטור כבר פדא דמותר וע' סימן ש"ב סעיף ו' בהגהת א"ז רמ"א ז"ל ובאמת רש"י ז"ל בדף ק"כ ע"א ד"ה כתב דדבר שאינו מתכוון לר' יהודא מדאורייתא שרי ומדרבנן אסור ע"ש ואני כתבתי בגליון הש"ס דצ"ע מהא דשבת קל"ג גבי בהרת דאמר לא נצרכה אלא לר' יהודא ע"ש ואמנם בבכורות כתבו תוס' לחלק דבשבת שרי מדאורייתא דמלאכת מחשבת אסרה תורה ובכל האיסורין עה"ת אסור ע"ש וא"ש עכ"פ אפשר להקל במלתא דרבנן ועיין בזה ואמנם הפוס' כתבו עוד שם כעין שמצינו בעירובין דף ק"ד נשים המשחקות באגוזים אסור דילמא אתי לאשוי גומות כלומר במתכון שמשכחות שבת בשביל השחוק ע"ש ולכאורה שם רב יהודא אמר רב אמר לה ורב הא ס"ל בהדיא בשבת דף מ"א כר' יהודא וכן בכתובות דף ו' ע"ש ומיהו התוס' שכתבו שם דאין למחות בנשים ותינוקות דמוטב שיהו שוגגין ולא יהיו מזידין וצ"ע והנה בפרק י"א כתב המ"ע דהרמב"ם ורש"י פליגי דלרש"י לא התירו אלא לפי שאינו מכוון וכר' שמעון ולהרמב"ם אפילו בכונה רק שעושה עצמו כאילו אינו מכוון ע"ש ואני תמה דהא פירש"י דאפילו לב' יהודא שרי דדבר שאינו מכוון מדרבנן אסור ובמזינקין לא גזרו והא דלא פירש כר"ש י"ל דזה הוי פסיק רישא דובא ימות בדרסו עליו ור"ש מודה עכצ"ל דבמזיקין לא גזרו וצ"ע:
יב והנה ברמב"ם פרק יו"ד הלכה ו' כתב נימת כנור שנפסקה קושרין אותה במקדש אבל לא במדינה ולא יקשור נימא לכתחלה אפילו במקדש וע' ברש"י שפירש דרבנן ס"ל כר"א דמכשירי מצוה דוחין את השבת אלא דס"ל דוקא שלא היה אפשר לעשותן מע"ש ולכך דוקא נפסקה בשבת ע"ש והוא דבר חדש והנה הרמב"ם פסק כמתניתין ואמנם י"ל לפ"ד הב"י דאף במתכוין להתיר בו ביום מ"מ הוי קשר של קיימא דהעיקר תלוי במהות הקשר החזק הוא הרפה ודקדק כן מדברי רש"י דפירש דלפעמים מניחו כך ע"ש והישועת יעקב הביא ראיה מהא דקושרין נימא במקדש הוי להו להתכוין רק על אותו היום ע"ש ולפ"ז י"ל דבאמת הי' מכוונין כך ולכך הוי איסור דרבנן כמו דאיתא בסוף עירובין קשירה דאתי לידי חיוב חטאת כו' והיינו שמא יכוין על כמה ימים ובזה י"ל דלכך עניבה שרי דעניבה רק דרבנן והוי גזרה לגזרה ודו"ק והנה רש"י פירש דקשירה אב מלאכה והיינו כדאיתא בשבת דף ע"ג ע"ש ובאמת בסוף עירובין אמרינן קשירה דאתי לידי חיוב חטאת כו' משמע דהוא דרבנן וצ"ע:
דין מבשל בשבת או"ח סי' שי"ח
יג והנה בפרק ששי הלכה ב' כ' בכסף משנה בשם הרמ"כ גוי שעשה מלאכי כו' צ"ע מאי טעמא אסור לישראל אחר ואם מבשל בשוגג מותר לישראל אחר כ"ש זה ור"ת והראב"ד וכל הפוסקים אומרים שמותר לישראל אחר עכ"ל הרמ"כ והרב כסף משנה כתב ודברי הרמ"כ תמוהין שהרי דברי רבינו מבוארים במשנה וגמרא ומה שהוא פשוט אצלו דמבשל בשוגג מותר לישראל אחר איני יודע ענין לו כו' ע"ש ואין אני רואה זה מבואר במשנה דאסור לישראל אחר רק דהתוס' כתבו נראה דאסור לכל ישראל ע"ש ומה שכתב הכ"מ ומה שפשוט לו דהמבשל בשוגג מותר לישראל אחר לא ידעתי מנין לו נראה דהרמ"כ אזיל בשיטת היש אומרים שכתב רש"י בחולין דף ט"ו ובכמה מקומות דלר' יהודא בשוגג יאכל לאחרים ולא לו ופסק כר' יהודא דכן פסקו כמה פוסקים וע' ברא"ש בבא קמא ואין להאריך ואמנם אין זה דעת הרמב"ם כמ"ש לקמן הלכה כ"ג אלא דבישל בשוגג יאכל במוצאי שבת בין הוא בין אחרים אבל בו ביום אסור לכל וא"כ מה הקשה על הרמב"ם בזה וצ"ע ואפשר זה כוונת הכ"מ:
יד והנה התוס' שבת דף קכ"ב ד"ה ואם הקשו ממבשל בשבת בשוגג יאכל והיינו כר' מאיר ולשיטתם אזלו דפסקו כר' מאיר ע' חולין ט"ז ד"ה עורי להו כר"מ דכתבו משמע מכאן דהלכה כר' מאיר ע"ש ולכך הקשו מר' מאיר ושפיר תירצו דשם לא שייך למגזר שמא יעשה במזיד דבסקילה קאי והוא ממש הי' הכ"מ בפרק ו' הלכה ב' והיינו דהם פירשו דברי ר"מ דבשוגג יאכל לו ולאחרים בו ביום כמו שכתבו בחולין שם ד"ה המבשל ע"ש אבל לפי פירוש הרמ"כ דבשוגג יאכל לאחרים ולא לו לא שייך תירוץ התוס' דאי ליכא למיגזר אמאי הוא לא יאכל וכן למה שכתבו תוס' בחולין דלא שכיח ולכך לא גזרו קשה ג"כ אמאי הוא אסור ושפיר הקשה הרמ"כ לפי שיטתו וליכא למימר משום קנסא דהא ר"מ לא קנים שוגג אטו מזיד כמ"ש התוס' שם וא"כ תירוץ הכ"מ צ"ע ורק לדעת הרמב"ם א"ש כמו שכתבתי והנה במגן אברהם סי' שי"ח הביא דברי התוס' על פסק הרב המחבר דבמ"ש לאחרים ולא לו וצ"ע וכתבתי בחידושי בזה גם בחידושי חולין שם ע"ש (טו) שם הלכה ד' כתב הה"מ ויש מי שכתב כו' וצ"ע ועלח"מ ולע"ד י"ל לפמ"ש רמ"א דאף אם הדליק הנכרי בבית ישראל א"צ הישראל לצאת מביתו וע"כ דשמואל ממדת חסידות עשה כן וע' מ"א ולפ"ז י"ל דסמך שמואל אהוכחה דקרא שטרא לפי שבלא"ה הוה רק מדת חסידות אבל היכא דמדינא אסור כגון להשתמש נגדו לא מהני הוכחה ולכך סיים הה"ט בצ"ע וע' ברא"ש דשמואל מיירי ברוב ישראל או לפחות מחצה על מחצה ואפילו ברוב ישראל מהני הוכחה ע"ש ונראה דזה תלוי אם הטעם משום דגזרינן שמא יאמר לנכרי לעשות שפיר דצריך לצאת מביתו או עכ"פ להחזיר פניו דאל"כ שייך הגזרה אבל אם הטעם שלא יהנה ממלאכת שבת י"ל דא"צ לצאת מביתו כמ"ש רמ"א דזה הנאה הבאה לו לאדם בע"כ וע' מק"ח גבי חמץ ע"ש ודו"ק. והנה י"ל טעם הרמ"כ דמותר לישראל אחר היינו לטעם שמא יאמר לנכרי לעשות וזה לא שייך כשיהא מותר לישראל אחר דאמאי יעשה כן ואין אדם חוטא ולא לו ולכך י"ל בהא דאיקלע שמואל לבי אבין דשם הנכרי בשביל אבין הביאו ולכך רק ממדת חסידות ודו"ק.
טז והנה שם הלכה ו' הקשה הרמ"ך הא ספק תחומין ספק דרבנן הוא ולקולא ולפע"ד לק"מ דהא הוי דשל"מ דימתין עד כדי שיבואו ממקום קרוב ואמנם כתבו התוס' בעירובין דף מ"ה ע"ב ד"ה אי בעית אימא דבעירוב הקילו אך יש לחלק וצ"ע. שוב ראיתי בט"ז סי' שכ"ה ס"ק ז' דהקשה קושית הרמ"כ ותירץ ג"כ דהוי דבר שיש לו מתירין ע"ש ותמהני דלא ראה דברי התוס' הנ"ל:
בדין עוקר ומניח
יז הכ"מ פי"ג הלכת הביא הרמ"כ שהקשה על הרמב"ם מי גרע מליכתא ומיתנא דפטור אפילו נח בארץ ע"ש וע' שבת דף פ' דאמר כאן במעביר כאן בזורק ולפ"ז א"ש דשם בליכתא ומיתנא בזורק מיירי וכאן איירי במעביר ובזה. נדחה גם הסיוע שהביא להראב"ד מהא דאמר רבא תוך ג' הנחה ע"ג משהו בעינן דגם זה מיירי בזורק וזה כבר כתבתי זה ימים רבים בגליון הרמב"ם שלי ואח"כ נדפס חידושי הרמב"ן על שבת ומצאתי כן גם מה שהקשה מר' אבהו ע"ש בתוס' דר' אבהו ס"ל אגד יד שמי' אגד וי"ל דר' אבהו ס"ל כן אבל אנן קיי"ל כרבא דמחלק בכך כמ"ש הה"מ ודו"ק וע' בלח"מ הלכה ח' וע' פני יהושע שם גם בחידושי דברתי בזה ודוק:
יח וע"ש ברמב"ם הלכה ט' ובכ"מ בשם הרמ"כ והכ"מ כ' עליו ואיני יודע מה מלמדנו שהדברים מבוארים כדברי רבינו ע"ש ובאמת שונים הם דברי הרמ"כ מדברי רבינו שהרמב"ם כתב דהוי כעוקר ומניח והרמ"כ כתב דאינו בעוקר ומניח דהא אפילו עמד לתקן אינו כעוקר ומניח אלא כיון דלית לי' הכירא חיישינן למעבד עקירה והנחה כמ"ש בלח"מ ע"ש ודו"ק ושם ברמב"ם הלכה י"ד ע' בלח"מ ואמנם רש"י פירש דאין כאן זריקה משמע דאפילו עקירה אין כאן וקשה דא"כ הל"ל מותר ואמאי תני פטור ואפשר דזה דפריך בש"ס אגדו בידו הוי ואמאי תני פטור ואולם הרמב"ם כתב פטור משמע אבל אסור וצ"ע (יט) וע' ברמב"ם פרק י"ב הלכה י"ט ובכ"מ בשם הרמ"כ דפחות מד' אמות פטור אבל אסור ע"ש וע' בש"ס דף ע"ג ע"א דאמרינן וצריכא דאי מקמיית' כו' אבל נתכוון לזרוק ב' וזרק ד' ד' בלא ב' לא מזדריק לי' כו' ולפ"ד הרמב"ם ה"ל למימר כפשוטו דכאן עכ"פ לאיסורא קא נתכוון אבל גבי תלוש ליכא איסורא כלל ולא נתכוון כלל לאיסור ואמנם נראה דאף לדעת הרמ"כ ליכא איסורא דאורייתא אלא מדרבנן דלא שייך לומר דאסור משום חצי שיעור כדאשכחן באפיה דפריך וכי מותר לאפות פחות משיעור לפ"ד הח"צ דבבל יראה ליכא ח"ש דל"ש חזי לאצטרופי וה"ה הכא דהא כיון דנח בסוף ב' אמות אפילו אם יזרוק אח"כ ב' אמות לא יצטרף עוד ולא דעי לכל איסורי שבת וצ"ל דרק מדרבנן אסר הרמ"כ דילמא אתי לטלטל יותר מד' אמות וא"כ לא קשה מה שהקשיתי דהא מדאורייתא לא נתכון לאיסורא כלל ודו"ק וע"ל דף צ"ד ברש"י ד"ה נפרצה לכרמלית דמשמע דהטעם דילמא אתי לאפוקי חוץ למחיצות ולכך בכרמלית דאפילו יפיק ליכא איסור דאורייתא לא גזרו ולפ"ז י"ל דגם הכא בכרמלית שרי לטלטל ב' אמות וראיתי בש"ע סימן שמ"ט דאסור לטלטל בכרמלית פחות פחות מ"ד אמות והאלי' רבה כתב דלא מצא בשום קדמון מפורש לאיסור ולפע"ד תלוי זה בהא דמבוי שנפרץ מחיצותיו דאנן קיי"ל אפי' נפרצו לכרמלית אסור וכרב וע' בעירובין דף מ"ב א' לענין שבת בבקעה ובתוס' שם ד"ה ומטלטל בכולה ע"ש ודו"ק (כ) והנה הרמב"ם בפרק י"ד הלכה ו' כתב בור שבכרמלית הרי הות ככרמלית אפילו עמוק מאה אמה אם אין בו ד' ע"ש ובמ"מ שתמה עליו מנין להרמב"ם שלא יהיה דינו כמקום פטור כו' ובמגדל עוז הביא תשובתו דהאי בור שבמשנה עירובין דף ל"ב מיירי באין בו ד' על ד' דאם יש בו ד' על ד' מאי רבותי' דעמוק מאה אמה הא הוא רשות היחיד גמור אבל עתה דמיירי שאין בו ד' על ר' רבותא קמ"ל דלא נימא דחלוק מן הכרמלית כו' ע"ש והוא תמוה דמאי רבותא אדרבה אם הוא חלוק מן הכרמלית הרי הוא מקום פטור והוי ודאי הוא ועירובו במקום אחד ואמנם נראה דאתי שפיר לפמ"ש הרא"ש דרבי סבר כר' יהודא דמקום ד' על ד' בעינן אם הוא למעלה מעשרה דבמקום פטור בעינן ד' על ד' ע"ש ולפ"ז אתי שפיר דרבותא קמ"ל אפילו עמוק מאה אמת והוי אמינא דחלוק הוא מן הכרמלית והוי מקום פטור וצריך מקום ד' על ד' להנחת העירוב קמ"ל דהוי כרמלית וא"צ רוחב ד' ומזה הוציא הרמב"ם דינו ובזה אתי שפיר קושית התוי"ט אמאי לא נקט באילן כרמלית אע"פ שגבוה מעשרה הוי עירוב ולפמ"ש א"ש דשם אין עירובו עירוב אם אין באילן ד' על ד' דבמקום פטור ס"ל לרבי דמקום ד' בעינן ודו"ק ובחידושי כתבתי עוד בזה וע' ברמב"ם פרק ח' הלכה ט' דחייב אם נצרר הדם אע"פ שלא יצא וצ"ע דהא פסק דדוקא בצריך לדם ויהיה בו כגרוגרת וכיון דלא יצא הדם לא נתקיימה מחשבתו וצ"ע: