בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
חדר קמג בדין ע"א במלחמה
א הנה אנן קיי"ל דע"א במלחמה אם אמר קברתיו נאמן אבל האשה עצמה אף דאמרה מת בעלי וקברתיו לדעת הרי"ף אינה נאמנת וכתב הבית שמואל בסימן טו"ב ס"ק קמ"ו הטעם או משום דאין דרך להמתין במלחמה לקבור המתים לכך חיישינין דמשקרת או מחמת שנתחזק בלבה שבעלה ודאי מת משקרת ואומרת קברתיו והנ"מ בין שני הטעמי' לענין מפולת או נשכו נחש דלטעם הראשון נאמנת ולטעם השני אינה נאמנת ע"ש היטב ויש להסתפק אם היא אומרת ששמעה מעד אחד שהגיד לה שמת בעלה במלחמת וקברו אם נאמנת דלכאו' לדעת הרי"ף דאם אמרה מת בעלי במלחמה וקברתיו אינה נאמנת והטעם דמתוך שנתחזק בלבה שודאי מת בעלה משקרת ואומרת קברתיו להחזיק דיבורה כמ"ש בשם הב"ש א"כ גם בכה"ג י"ל כן שמתוך שנתחזק בלבה שמת בעלה כמו ששמעה מפי העד היא מוספת על דיבורו ואומרת משמו שאמר קברתיו ובאמת העד לא אמר קברתיו אלא מת במלחמה לחודי' והיא מוספת לומר שאמר קברתיו כדי להחזיק דבורה ואמנם י"ל שהיא יראה לומר דבר שלא אמרו העד דשמא יבוא העד ויכחישה ויאמר שלא אמר כלל קברתיו והוא יהיה נאמן להכחישה לדעת הרמב"ן ובאמת י"ל דבכה"ג יודה הרמב"ן דהיא נאמנת נגד העד להכחישו דהא החשש דע"א במלחמה דצריך לומר קברתיו היא בעיא דלא אפשיטא ואם לא אמר קברתיו והיא נישאת לא תצא כמ"ש הרמב"ם והמחבר בסעיף מ"ט אפשר דרמי לאיסור דרבנן דכתב א"ז רמ"א ז"ל דאין הראשון יכול להכחיש את השני האומר משמו כמ"ש לעיל וצ"ע ואם נאמר כן יש לדחות מה שהביא הר"ן בתשובותיו ראיה דיכול אדם להשביע את העד אף שהוא עצמו אינו יודע ומסופק בדבר וראיה מהא דשבועות דף ל"ב דאמרינין שם הכל מודים בעד אחד במיתה שאינו חייב קרבן שבועה דאמר לדידה ולא אמר בב"ד והתם ודאי דהיא אינ' יודעת אם מת בעלה דאם היא יודעת למה לה העד ואעפ"כ היה חייב ק"ש לולא דהיתה יכולה להעיד בשמו ע"ש ולפמ"ש י"ל דבאמת אין אדם יכול להשביע את העד כשהוא אינו יודע והתם מיירי באמת שהיא עצמה יודעת שמת בעלה במלחמה אך דאינה נאמנת לומר מת בעלי במלחמה אפילו תאמר קברתיו לדעת הרי"ף אבל העד שפיר יהיה נאמן לומר מת וקברתיו ושפיר הוא חייב קרבן שבועה לולא דהיתה יכולה להגיד בשם העד שמת וקברו דנאמנת דהא הר"ן עצמו ס"ל כהרמב"ן דעד הראשון יכול להכחיש את השני שאומר בשמו וא"כ היא נאמנת דיריאה לשקר פן יבוא העד ויכחישה ויהי' נאמן להכחישה כמ"ש אך לפמ"ש דבכה"ג אין הראשון יכול להכחישה וכמ"ש לדעת א"ז רמ"א ז"ל א"כ שוב אינה יריאה פן יבוא ויכחישה וא"כ אינה נאמנת וע"כ דלא מיירי בכה"ג ושפיר הביא הר"ן ראיה משם דאין לומר דמיירי בכה"ג דא"כ גם היא אינה נאמנת וא"כ הפסידה וחייב ק"ש ודו"ק היטב:
ואמנם י"ל דאכתי יהיה העד נאמן להכחיש' במיגו דהיה אומר לא ראיתי כלל שמת ואז היה נאמן להכחישה לכך גם עתה שאומר לא קברתיו נאמן וחכם א' השיב דא"כ גם אם אמרה מת בעלי במלחמה וקברתיו הי' לה להיות נאמנת במיגו דהיתה אומרת שמעתי מפי עד שאמר מת וקברתיו אך י"ל דיריאה פן יבוא העד ויכחישה וצריך לי עיון וע' ביש"ש והנה י"ל הטעם דהעד הראשון נאמן יותר דבו שייך לומר דהוי מילתא דעבידא לגלויי משא"כ בעד מפי עד דיכול להשתמט ולומר העד הראשון כיחש לי כמ"ש הנוב"י אך ז"א דהא העד הראשון מכחיש ואומר לא ראיתי וזה לא הוי מילתא דעבידא לגלויי כמובן ולכאורה בלא"ה יש לדחות ראית הר"ן די"ל דמיירי שהיה קטט' בינו לבינה ושפיר מיירי שהיא יודעת שמת בעלה אך לא היתה נאמנת להעיד וצ"ל דהר"ן ס"ל כהרמב"ם דבכה"ג גם אם העיד מסייעה לא מהימן די"ל דשכרתו וא"כ בלא"ה פטור מקרבן שבועה ודו"ק:
(השמטה זו שייכה באמצע חדר ק"מ)
(והנה התוס' חולקים על הרמב"ם וס"ל דכתובת אירוסין שפיר גובה ממשעבדי דהא דבעי בש"ס כתובות דף מ"ג ע"ב מגבי מאימת גביא היינו דחזר וכתב לה בשעת נשואין דמחלה לשעבודא קמא ע"ש ברא"ש והנה התוס' הקשו דהא הלכה כרב נחמן בדינא ור"נ ס"ל דאי אוסיף לה דיקלא לא ביטל שני את הראשון והבא הא אוסיף לה ותירצו דהכא כיון דליכא שטר כתובה באירוסין אלא בתנאי ב"ד הלכך נתבטל תנאי הראשון ע"י השטר אבל רב נחמן לעיל דאיכא שני שטרות אי אוסיף בשני לא ביטל את הראשון דהא שני השטרות בידו ע"ש והיינו דאזלי לטעמיהו דס"ל דיש כתובה אף דלא כתב לה והכא מיירי דלא כתב לה וכמו שכתבו אח"כ וז"ל וא"ת תפשוט מהכא דיש כתובה לאריסה אף דלא כתב לה ותירצו דרצה לפשוט ממשנה או ברייתא ולא ממימרא דאמוראי ע"ש אבל הרמב"ם לשיטתו דס"ל ארוסה אין לה כתובה מתנאי ב"ד כמו שכתב בהלכה י"א אם אירס אשה ולא כתב לה כתובה ומת כו' אין לה כלום כו' ע"ש וע"ב מיירי הכא דכתב לה כתובה באירוסין והדרא קושית התוס' לדוכתא דקשה הלכתא אהלכתא ותירוץ התוס' ליתא וע"כ הוצרך לפרש לענין גביה ממשעבדי ומזה הוציא הרמב"ם דינו ודו"ק ובזה א"ש קושית האחרונים למ"ד יש כתובה לארוסה בתנאי ב"ד אמאי אסור לבוא עליה בלא כתובה הא בלא"ה גובה כתובתה משעת אירוסין או אם כתב לה והטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ולפמ"ש דעכ"פ לא גבי ממשעבדי ולא סמכה דעתה שמא ימכור נכסיו ולא יהי' לה ממה לגבות ובזה א"ש עובדא דרבי אמי דמיירי דכתב לה באירוסין אלא דלא סמכה דעתה שמא ימכור נכסיו ואמנם לזה מהני התפסת מטלטלין ודו"ק ובמ"א ביארתי היטב ע"כ השמטה):