אור ברסלב
בית אל חלק א חדר קלז פרק חמישי הלכה א

בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

חדר קלז פרק חמישי הלכה א

חדר קלז פרק ששי הלכה ג

הלח"מ הביא קושית הר"ן על רבינו מהא דאמרי' דף ל"ה ככרי עליך כו' ועמ"ש לחלק בשם הרא"ש דמעילה שאני מצינו מעילה בדבר המותר לו ע"ש ובלא"ה י"ל דהא שם לא אסר עליו הנאתו אלא את הככר הזה אסר עליו ומה ענין זה להמדיר את חברו מליהנות לו וההנהו דאז שפיר המדיר לוקה שההנה את חברו אבל שם הככר נאסר על חברו ולא הנאת המדיר והמודר יכול ליהנות מהמדיר רק ככר זה אסור עליו ואף לרבינו שפסק בהלכה ד' דככרי זה עליך מת או נתנה כו' מותר היינו שלא אסר עליו אלא כ"ז שהיא שלו אבל לא אסר עליו הנאתו ודו"ק היטב כי נ"ל ברור למבין:

ומה שהקשה מפרק יוצא דופן ג"כ לא הבינותי דשם הקדישו הקטן לכל העולם ובודאי הנהנה מן ההקדש לוקה הנהנה אבל כאן דאסור עליו הנאת ראובן והוא לא אמר ליש בל יחל דברו ח"ב:

הלכה ו' ע' בש"ך שכתב בשם זקני הב"ח ז"ל דדוקא אם התחיל האיסור בעודו ברשותו אבל אם אמר קונס כשיצא מרשותו א"י לאסרו עכ"ל ופשוט הוא כן כתב הש"ך ע"ש ואנכי הרואה בירושלמי פ"ה ה"ג דאמר חמי איך תנן והא תני כו' במותו אם מת יירשנו כו' מה בין אמר חד חד מה בין אמר תרי תרי ע"ש במפרש פני משה דפירש דר' ירמי' אמר דברייתא דתני במותו אם מת יירשנו לאו עיקר היא דמה לי אמר חד דהיינו אמר במותי לחוד מה לי דאמר בחיי ובמותי ע"ש במפרש ולדעת הב"ח חילוק גדול יש דאם אמר בחיי ובמותי נמצא שהתחיל האיסור בעודו ברשותו אבל אמר במותי לחוד לא התחיל האיסור אלא אחר שיצא מרשותו ומבואר דלא כהב"ח ולע"ד הפירוש בירושלמי דלא כהפני משה אלא דר' ירמיה אמר חמי איך תני במשנה דווקא אמר בחיי ובמותי משמע דדוקא דאמר תרוייהו אבל אמר במותי לחוד אם מת יירשנו ובברייתא תני בהדיא כן במותי אם מת יירשנו וצא ודקדק מה חילוק יש ביניהם ותבין ואפשר דזה תלוי אם מוכר דבר שברשותו עם דבר שאין ברשותו אם קנה הכל ואין להאריך עכ"פ אין זה כ"כ פשוט כמ"ש הש"ך וספר ב"ח אין בידי לעיין בו ודו"ק:

הלכה ז' הלח"מ הביא קושיית הר"ן וע"ש מה שתירץ ולפמ"ש המפרש בירושלמי דלבנו או לאחיו של אביו קאמר וכן כראה ממ"ש הש"ך בשם רש"ל אבל לבני המודר לא שרי א"כ א"ש וי"ל דזה תלוי אם הגירסא ויחזיר לבנו או לאחיו משמע דלבני אביו או לאחי אביו קאמר אבל לנוסחא ויתן לבנו כו' משמע דלבני המודר קאמר וע' תוי"ט דכתב דלשיטת הר"ן א"ש ויחזיר ע"ש ול"ק קושיתו אבל הר"ן העתיק ויתן והקשה שפיר והנה רבינו כתב וצריך להודיען שזה גזל אביו כו' שהנשבע כו' משמע דקאי רק אאם פרעו בחובו אבל לפמ"ש הכ"מ לעיל הלכה ו' מוכח דקאי גם אאם נתן לבנו או לאחיו ע"ש אבל אם לא הודיעם אסור דהא מתהני מטו"ה כמ"ש הר"ן וא"ש דיחזיר לבני אביו או לאחי אביו אם אין בנים לאביו והוי כמסלק עצמו מירושת אביו והם זוכים בתורת ירושה דממילא אבל אם נותן לבנו ל"ש זה דבן הבן אינו יורש את אבי אביו אלא מכח אביו וא"כ לא קשה קושית הר"ן ואמנם י"ל דהוא מכח אבא דאבא קאתי כדאיתא בב"ב ואין להאריך וכתבתי בחידושי ודו"ק:

והנה נסתפקתי אם הבן קטן מה נעשה בנכסים של חלק ירושת אביו והנה לעיקר קושית הר"ן שהקשה איך נותן לבנו או לאחיו והא מתהני מטו"ה דידהו כדאמרינן בתורם משלו על של חבירו לכאורה הא קיי"ל טו"ה לאו ממון וצ"ל דהר"ן לשיטתו דלדידי' בסוגיא דקונם כהנים ולוים נהנין לי הלכה דטו"ה ממון בין לשינויא דרבי הושעי' דהא קיי"ל הלכה כרבי מחבירו וכדפסק הרמב"ם ב"ה גנבה בין לשינויא דרבא ע"ש ושפיר הקשה ואמנם הרמב"ם פסק דטו"ה אינו ממון וכתב הכ"מ בפ"ז ה' י"א דאף דאינו ממון מ"מ הוי ויתור דאסור במודר הנאה וא"כ י"ל דהאי מתני דהגוזל ס"ל כחכמים דויתור מותר בטו"ה וא"ש דנותן לבניו כו' אבל הש"ס דנדרים אזיל אליבא דהלכתא דויתור אסור במודר הנאה ושפיר קאמר דזכי בר ברי' ואי קני עמ"ל לא קני אסור ליתנם לבנו וא"ש קושית הר"ן הא בלא"ה נותן לבנו כו' ודו"ק:

הלכה י"א ע' בלח"מ שפלפל בדעת הטור ורבינו ז"ל וי"ל דכל חד לטעמי' דהרמב"ם ס"ל טעם כעיקר דרבנן ולכך אזיל לקולא בנתערב בנ"ט אבל הטור דס"ל טע"כ דאורייתא שפיר פסק לחומרא וז"ב לכאורה רק למ"ש האחרונים דבעיא דלא אפשטא אף בדרבנן לחומרא לא א"ש ולעיקר קושית הלח"מ על הר"ן דלא גריס במשנה קמייתא יין זה דא"כ אמאי לא פשיט רמב"ח מזה דשאני טועם דווקא לע"ד לא קשה כלל דודאי לענין טעם יש לאסור יותר באמר שאני טועם דהא חזינין דקפיד אטעם משא"כ לענין חלופיהן וגידוליהן דזה אינו ענין לטעם כלל והא דפשיט הש"ס מר' טרפון היינו לפי הס"ד דס"ס דגם באלו מבעי לרמב"ח אי מהני בלא זה ולגבי אילו ודאי יותר נכלל היוצא מהן שהוא גופן ממש מטעמא שאין בו ממש וכמ"ש התוס' דהקשו מאי מספקא לש"ס אי טע"כ דאורייתא או דרבנן הא קרא הוא הטמאים לאסור צירן ורוטבן ותירצו דצירן עדיף מטעמן שהן גופן ממש ע"ש ולכך פשיט שפיר מר' טרפון דאמר אם אמר בשר זה עלי דאסור בבצים שנתבשלו עמו מחמת הטעם מכ"ש דאסור ביוצא מהן שהוא גופן ממש אבל למסקנא דבאלו פשיטא לן רק בשאני טועם מספקא לן ודאי דאין ראיה מנ"ט להיוצא מהן כמ"ש וגם הלח"מ עצמו כתב דיש לאסור יותר יוצא מהן מבנ"ט דיוצא מהן הוא כגוף הדבר עצמו מ"ש ולכך לא פשיט רמב"ח הבעיא מתהנ"י דקונם יין שאני טועם וזה ברור למ"ד ודברי הטור והר"ן מכומים. (ועכ"מ סי"ג דטעמן משונה מגוף הפרי) והנה בש"ס רצה לפשוט מהא דהנודר כו' ומופר בטרית ובציר ודחה רבא שכבר יצא מהן ע"ש ורבינו פסק בפ"ח ה"ח הנודר מן הדגים מותר בציר מררייס והכ"מ הביא הברייתא ה"ג דגים שאני טועם מותר בציר ולא חילק רבינו דדוקא ביצא מהן כבר היינו דרבינו העתיק הנודר א הדגים ולא העתיק שאני טועם וסמך עצמו אמ"ש כאן דאם אמר שאני טועם אסור במשקה היוצא מהן מספק ומ"מ קיצר הרבה בזה דה"ל לבאר דאם אמר שאני טועם מותר ביצא כבר ודו"ק ובחידושי הארכתי בזה: ובריטב"א נסתפק אם אמר שאני טועם בלא זה אם אסור אפילו בנתערב כבר ויש בו טעם ע"ש ובש"ע תשמיטו וצ"ע ושבתי וראיתי מ"ש לעיל דהרמב"ם לטעמי' דס"ל טע"כ ל"ד ז"א דאף דבעלמא טע"כ שרי מה"ת מ"מ הכא אם נימא דנכלל בלשונו טעם הוא אסור מה"ת שהרי אסר על עצמו ודוקא בהלכה י"א כתב רבינו שזה הבשר נעשה כשקצים כו' היינו שם דאמר בשר זה אבל אם אמר שאני טועם הרי בפירוש אסר עליו הטעם ואף שם י"ל דעשאן כשקצים דאוסרין בטעמן ואף דאוסרין מדרבנן הוא אסר על עצמו ודו"ק היטב ועכ"פ דין הטור א"ש לכ"ע וז"ב:

הלכה י"ד הלח"מ הקשה על הטור סי' רי"ו דסתם גבי דגים שאני טועם דמותר בצירן וה"ל לפרש דדוקא ביצא כבר קודם שנדר ע"ש וכ"כ הט"ז והש"ך סי' רי"ז ואני חשבתי ליישב דברי הטור דכיון דהוי ספק אם יוצא מהן אסור ואכן קיי"ל ציר דגים טמאים מדרבנן אסור א"כ אפי' נימא דאסור ביוצא מהן מ"מ לא עדיף מציר דגים טמאים וכמ"ש רבינו הלכך הבשר והיין נעשה כמו שקצים ורמשים ע"ש ואסור רק מדרבנן ות"ל ספק דרבנן ולכך סתם הטור ודו"ק ואף דלעיל הלכה י"א כתבתי די"ל דאף למ"ד טע"כ דרבנן מ"מ הכא דאסר על עצמו הוי ספק דאורייתא מ"מ אינו מוכרח לדעת הטור ע"ש ודו"ק ועיין בכ"מ שביאר הטעם דבאלו פשיטא לן דמשקין היוצא מהן אסור משום דכ"ש הוא מחלופיהן וגידוליהם שאינם עצם הפרי אבל בשאני טועם דהחליפין מותרין מספקא לן ע"ש ולפ"ז צ"ע דהא רבינו כתב דבין כך ובין כך משקין היוצא מהן ספק והיינו אף באין זרעו כלה הוי ספק והא באין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אמורין א"כ אפי' אי מדמית להו לגירולין אסורין ומאי ספק איכא וצ"ל דלענין חליפין אין חילוק בין דבר שזרעו כלה לאין זרעו כלה ולכך לא כתב רבינו אלא דגידולי גידולין אסורין ולא כתב חליפין משמע דחליפין מותרין כמו בדבר שזרעו כלה וא"כ י"ל דגם משקין היוצאין מהם הם ספק אם מדמינן להו לגידולין או לחליפין ואמנם מהא דאמרינין בש"ס כ"ב ב' ה"ה דמשקין היוצאין מהן אסורין והא עדיפא לי' לאשמוענין דחליפין כגידוליהן דמי וכתב הר"ן דכ"ש משקין היוצאין מהם שיצאו מגוף האיסור ממש וכ"כ רבינו ואצ"ל משקין היוצאין מהן וכמ"ש הלח"מ וא"כ צ"ל דהכ"ש הוא רק מחליפין שלא יצאו מגוף הפרי אבל מגידולין ליכא כ"ש דאף דגידולין אסורין מ"מ י"ל דמשקין מותרין שנשתנה צורת הפרי וז"פ לכאורה בדעת רבינו ז"ל והנה כתב רבינו דהא דגידולין אסורין הוא משום דשל"מ וזה דרבנן וא"כ אף דמדמין משקין היוצאין לגידולין מ"מ הוא רק דרבנן והוי ספק דרבנן אך י"ל דהא דגידולין מדרבנן היא משום דמה"ת בטל העיקר בהן אבל המשקה היוצא מהן דל"ש ביטול שפיר אסורין מה"ת וצ"ע. ושוב ראיתי בש"ך סי' רי"ו ס"ק ו' שכתב בשם הפרישה דחילופיהן אפי' בדבר שאין זרעו כלת מותר והש"ך השיג עליו וכתב דבטור איפכא משמע ולע"ד נראה כהפרישה וכמ"ש והנה הרא"ש כתב דהא דאסור חליפין הוא מדרבנן כמו כל איסורי הנאה ואפי' לא אמר אלו כיון דאמר קונם ולא הזכיר אכילה והא דתני אילו הוא משום גידוליהן דאם לא אמר אילו מה נ"מ בגידוליהן הא אסור בכל הפירות ואמנם בסיפא דהזכיר אכילה או טעימה א"כ לא כיון לאסרן רק באכילה לא בהנאה ולכך מוכר בחליפין ובגידולין באותן שזרעו כלה אבל אין זרעו כלה הוי הגידולין כגוף האיסור ע"ש דכ"נ כוונתו וע' תוס' שם דנראה דלא גרסו כלל אלו במשנה (ויש שם ט"ס) ולדידהו א"ש קושית הרא"ש דכתב ואע"ג דמשמע פשטא דמתני' דקאי ארישא כו' ע"ש ודו"ק וא"כ ודאי דבהזכיר אכילה או טעימה חליפין מותרין דלא הוי איסורי הנאה כלל ואפי' בדבר שאין זרעו כלה כדעת הפרישה וכמ"ש ודו"ק ומ"ש הש"ך דכיון דאסרו גידולין אסרו נמי חליפין י"ל כיון דגידולין רק מדרבנן משום דשל"מ ל"ש לגזור חליפין אטו גידולין ודו"ק וע' ברא"ש שם ודו"ק ובחידושי הארכתי בהלכות אינו וכאן באתי בקצרה להבין דברי רבינו ז"ל ולרגל המלאכה אשר לפני ודו"ק:

הלכה ט"ז עמל"מ שפלפל בחכמה כדרכו הטוב והנה מה שהקשה דה"ל לרבינו לכתוב דאם עבר ונהנה אינו לוקה והוכיח מזה דהחליפין אם החליפן בדבר אחר הוא מותר ליהנות מהן לכתחלה דה"ל חליפי חליפין אף די"ל כן בפרט אם חליפין וגידולין הם רק מדרבנן מ"מ לע"ד בלא"ה א"ש דהא כתב רבינו לעיל הלכה א' דאם ראובן אסר הנאתו על שמעון ונהנה שמעון אין שמעון לוקה שהרי שמעון לא אמר כלום וא"כ אפילו היו החליפין אסורין בודאי לא הי' לוקה ולכך לא כתב אינו לוקה וז"ב:

ומ"ש הראב"ד דכל היכא דאמרינן אסור בגידוליהן הוא אפי' בדבר שזרעו כלה היינו דאל"כ מה בין רישא לסיפא ועתוס' שכתבו דברישא בדבר שזרעו כלה גידולי גידולין מותרין וגידולין אסורין ובסיפא אף גידולין מותרין ע"ש ועכ"פ ברישא גידולין אסורין כמ"ש הראב"ד והקשה שפיר דהא הוי זוז"ג ובתוס' כתבו דפרי עם הקרקע אינן שוין ולא הוי זוז"ג ובמ"א כתבתי בזה ודו"ק:

והנה מ"ש הכ"מ דכיון דהוי דשל"מ לא שייך זוז"ג לכאורה אינו מובן דמה ענין זה לזה ואמנם לפמ"ש הר"ן דהיכא דאסור במשהו לא מהני זה וזה גורם א"כ א"ש כיון דהוי דשל"מ ולא בטל כמ"ש רבינו בהלכה ט"ז א"כ גם זוז"ג לא מהני וז"ב ואמנם הראב"ד הקשה שפיר דהא הא דתני אסורין היינו אף בדבר שזרעו כלה כמו שהוכחתי לעיל דאל"כ מה בין רישא לסיפא וא"כ ל"ש דשל"מ כדמשמע שם בסוגיא דמשני רק על הסיפא דמייתי שם שאני אוכל שאני טועם אפי' גידולי גידולין אסורין ומשני דהוי כדשל"מ אבל ארישא לא דהא שם ליכא עיקר כלל דהא זרעו כלה ואפ"ה אסורין גידולין דלא גרע מחליפין דגם בחליפין לית בתו מידי מן האיסור ול"ש לומר דיבטלו גידולי היתר את האיסור דהא הגידולין עצמן הם איסור דהן לא גרעו מחליפין כמ"ש הר"ן רק אסיפא דמותר בחליפין שפיר פריך דליבטלו ומשני דהוי דשל"מ וזה ברור ובפשיטות נראה ביאור והמשך דברי הראב"ד דלכאורה י"ל דאף דגידולין הוי זוז"ג מ"מ כיון דאסרו החליפין השוו ואסרו גם הגידולים וכמ"ש השיך ס"ק ז' להיפך אבל אחר שכתב הראב"ד דגידולין הוי ודאי רק בחליפין הוי ספק א"כ ל"ל הכי ושפיר הקשה דהוי זוז"ג ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה