אור ברסלב
בית אל חלק א חדר קלז פרק ז הלכה א

בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

חדר קלז פרק ז הלכה א

חדר קלז פרק יב הלכה י"ב

עלח"מ שהקשה ממה שפסק רבינו פי"ג מהלכות גזלה ואבדה דשומר אבדה הוי ש"ש משום פרוטה דרבי יוסף ומה שתירץ קיימתי מסברא אבל כבר עמד הר"ן בזה ותירץ דכיון דליש שיבוא עני באותו שעה לא הוי בכלל איסור הנאה ומ"מ כיון דאפשר שיבוא הוי ש"ש ע"ש וע' בט"ז בח"מ סימן ע"ב בתשובתו להרב מ' יונה מ"ש בזה דהא באמת מצינו ויתור דאסור בנדרים. אף דבכל דוכתי לא הוי הנאה ונראה דבנדרים אזלינין בתר לשון ב"א ולאינשי לא חשיב זה הנאה דשמא יזדמן לו עני באותו שעה דזה ל"ש ולכן אין דעת הנודר לאיסור הנאה כזו משא"כ בש"ס עכ"פ נהנה מזה וזה דעת הר"ן וז"ב ותמהני על הלח"מ ז"ל שהעלים עין מדברי הר"ן אלה. ובריטב"א לנדרים תירץ דהא הכא איכא מצות השבת אבדה אלא דאי הוי פרוטה דר"י שכיח הי' פטור דנדרים חלין על דבר מצוה אבל כיון דל"ש משום מלתא דלא שכיח לא פטרינין לו ממצות השב תשיבם לו וכן עיקר עכ"ל הריטב"א והנה אם נימא דשבועה חלה על דבר מצוה בכולל לא הי' צריך לומר משום דנדרים חלין על דבר מצוה דאפי' שבועה חלה בכה"ג דהא מיגו דאתסר בכל הנאות אתסר נמי בהנאת פרוטה דר"י אע"ג דמצוה הוא וז"ב. והנה אם באמת מתרמי לי' עני באותו שעה דהוא מחזיר אפשר דבאמת צריך ליתן לו ולא להפטר מצדקה בעבור שעוסק במצוה דא"כ יהנה מחברו ובזה הי' א"ש הקושיא משומר שכר דשם באמת פטור מליתן לעני פרוטה אבל כאן דאסור לו להפטר מפרוטה דר"י לא הוי הנאה כלל אלא דלשון הש"ס דאמר פרוטה דר"י לא שכיח ל"מ כן וצ"ע ויש להסתפק באבדה דאין בה סימן או בעיר שרובה עכו"ם דסתמא מייאש י"ל דבזה אסור לו להחזירה דלא שייך לומר מדעם דנפשי' קא מהדר לי' דהא מדינא הוא של מוצאו ומשלו הוא נותן לו אלא די"ל זה מתייאש וזה אינו רוצה לזכות כדאמרינן בב"ק וצ"ע:

הלכה ב' הרמב"ן הקשה על רבינו דמזכה שטרא לבי תרי דפסק כראב"י דאין בו דין חלוקה מותר ופסק דאסורין בבהכ"נ והא בהכנ"ס כמו שאין בו דין חלוקה דמי כדפריך רב יוסף לרבה ואמאי אסורין ע"ש ובלח"מ מה דתירץ וכתב וטרחתי בכ"ז להעמיד דברי רבינו והטור ז"ל ע"ש ונראה דהנה הפני יהושע בב"ק דף נ"א כתב דויתור אסור במודר הכאה רק מדרבנן וא"כ קשה אמאי דחיק רבינא לומר דראב"י ס"ל יש ברירה הא י"ל דגם ראב"י ס"ל בעלמא אין ברירה רק הכא בחצר דהוא רק ויתור כמבואר לעיל דף ל"ב דריסת הרגל משום ויתור אסור וקיי"ל בדרבנן יש ברירה ולכך ס"ל דמותרין ע"ש בפ"י וראיתי בספר מלוא רועים דהא דבדרבנן יש ברירה היינו משום דמספקא לן אי יש ברירה אי אין ברירה ואזלינין לקולא בדרבנן ואמרינן יש ברירה אבל על תנא ליש לומר דמספקא לא ע"ש (ובאמת כ"כ התוס' בכמה דוכתי דל"ש לומר דהתנא מספקא לי' אבל יש סתירה לזה מש"ס עירובין דף מ"ג ע"ש דאמר האי תנא מספקא לי' אי יש תחומין למעלה מי"ט ע"ש ויש ליישב) ובזה איש הא דהקשו הקדמונים הלכתא אהלכתא דכאן פסקינין כראב"י ובעלמא קיי"ל אין ברירה ולפמ"ש א"ש דאנן לדידן דמספקא אי יש ברירה או לא ובדאורייתא מחמירינן אבל כאן דויתור הוא דרבנן מקלינין וז"ב ובזה א"ש קושית הרמב"ן על רבינו דפסק בבהכ"נ דאסורין דהא יש תקנה דיכתבו חלקיהן לנשיא או לאחד משאר העם כמ"ש רבינו והוי כדשל"מ ואפי' בדרבנן ספקו לחומרא והש"ס דפריך והא בהכ"נ דכאין בו ד"ח דמי ואסור היינו אליבא דתנאי דמתני' דל"ש לומר דמספקא להו וכמ"ש אבל לדידן פסק שפיר וז"ב. שוב ראיתי בספר י"ש דא"ז הב"ח ז"ל תירץ דלכך פסק בבהכ"נ דאסורין דיש לו תקנה לכתוב חלקיהן לנשיא והא דרב יוסף פריך והרי בהכ"נ כו' דהוא לא ס"ל סברא זו ואנן לא קיי"ל כרב יוסף ע"ש ובמח"כ הוא דוחק לומר כן דמי יחלוק על סברת רב יוסף אבל לפמ"ש א"ש:

והנה בפרק ו' הלכה ט"ז כתב רבינו ואסור לראובן להשאיל לשמעון גזרה שמא ישאל ממנו כו' והנה הר"ן כתב שם בד"ה אמר ריב"ח כגון שנדרו הנאה זה מזה וכי תימא מאי קמ"ל י"ל דסתם לן כר"א דאמר ויתור אסור במודר הנאה כו' קמ"ל דכל הכי לא גריעי מויתור ואסור לר"א ע"ש ואם נימא דויתור רק מדרבנן אסור קשה איך גוזרין גזרה לגזרה וי"ל דשם קרוב מאוד שיטעה כמ"ש הר"ן דלא משמע לאינשי דליתסר במודר הנאה ואם ישאיל קרוב הדבר שישאל ממנו ובזה א"ש מה שהקשה הר"ן מהריני עליך חרם ע"ש ודו"ק והנה הב"ח כתב דהא דיכתבו חלקיהן לנשיא הוא הערמה בעלמא ורק בבהכ"נ אינו ניכר ההערמה ע"ש אמנם לפמ"ש הפני יהושיע דויתור הוא דרבנן א"ש דהערמה בדרבנן שרי כמ"ש בש"ע או"ח ודו"ק שוב ראיתי בלח"מ לקמן הלכה ז' שכתב דויתור הוא רק חומרא מדרבנן ולכך די לנו שנאסור ויתור לבדו אבל לא שנאסור לחברו משום גזרה לו ע"ש אלא דהוא ס"ל דלהלוות למודר אסור אפי' לחכמים דשרו ויתור שלא כדברי הר"ן עיי"ש עכ"פ מה שכתבתי א"ש ולפמ"ש הלח"מ י"ל דקמ"ל התנא דאסור אפי' לחכמים דפליגי על ר"א ואין להאריך והנה בש"ס אהא דתני במתני' ומחזיר לו את אבדתו אמרינן פליגי בה ר"א ור"א כו' וקאמר תכן מקום שנוטלין עלי' שכר כו' בשלמא למ"ד אפי' בשנכסי בעל אבדה אסורין על המחזיר כו' כן גירסת רש"י וע"ש פירושו והוא תמוה מאי פריך אלא למ"ד בשנכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר לא מהדר כו' ופירש"י הואיל ולא מהדר מאי תפול הנאה כו' וזה תמוה דהאי להאי מ"ד לא מיירי מתני' אלא בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה ובזה שפיר תפול הנאה להקדש כמו שפירש"י לעיל בד"ה בשלמא ע"ש גם מה דמשני אחדא קתני הוא תמוה דהא באמת לא איירי מתני' רק בזה וצ"ע אבל התוס' פירשו דהאי מ"ד אפילו נכסי בטל אבדה אסורין על המחזיר מהדר פירש המשנה דמיירי כשנכסי שניהן אסורין זה על זה ואתי שפיר תפול הנאה להקדש דזה אינו יכול לקבל מהשני שכר וזה אינו יכול להחזיק השכר לעצמו דהא שניהם מודרין זה מזה אבל למ"ד בשנכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר לא מהדר א"כ מיירי מתני' רק בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה אמאי תפול הנאה להקדש יקבל המחזיר שכרו דהא הוא אינו מודר מבעל האבדה ומשני אחדא ופירשו התוס' דה"ק האי תפול הנאה להקדש קאי רק אחדא מינייהו דהיינו אבעל אבדה דאם המחזיר אינו רוצה לקבל שכר על המלוה דאורחא דמילתא כן הוא אז תפול הנאה להקדש ע"ש בתוס' ותראה דלפי פירושם למ"ד אפי' בשנכסי כו' מהדר אתיא מתני' שפיר בין בלישנא קמא בין בלישנא בתרא דמיירי מתני' בשניהם מודרים זה מזה ולאידך מ"ד בלישנא קמא צריך לדחוקי אחדא ולל"ב נשאר בקושיא ע"ש היטב וברור דרבינו פירש כהתוס' ולכך פסק כמ"ד אפילו בשנכסי כו' דלדידי' מיירי מתני' בשניהם מודרין זה מזה ואתי מתני' שפיר בלי דוחק וקושיא ולכך התחיל וכתב שנים שהיו מודרין הנאה זה מזה כו' והיינו כדמיירי מתני' ולא כמ"ש הר"ן דרבינו פסק כל"ב דלל"ק אדרבא להאי מ"ד לא שנו כו' אתיא מתני' שפיר והאמת דרבינו ופסקו א"ש לשני הלשונות וכמ"ש וברוך ה' שהנחנו בדרך אמת ודו"ק היטב:

והנה הלח"מ בהלכה ד' הקשה על הטור דכתב דאם הדיר לאי מן השוק אסור ליכנס אא"כ נכנס לצורך א' מן השותפין ע"ש והקשה דהא כתבו התוס' דהאי בבא דהדיר לא' מן השוק אסור ליכנס לרבנן לא אצטריך למתני דכ"ש הוא משותף עצמו ויכול לאסרו וא"י להפרש שלא לראב"י אצטריך ע"ש וכבר תמה מרן הב"י ז"ל על הטור וכתב דנתחלף להטור בין חלוקה לחלוקה ע"ש בלח"מ שכתב דהטור לא ס"ל כהתוס' אלא כסברת הר"ן דבבא דהזיד לא' מן השוק אצטריך אף לרבנן ע"ש והנה אף שדבריו נכונים ואמנם אין זה דרכו של רבינו הטור להשמיט דעת התוס' בם קשה ממ"ש הטור בסי' רכ"א בשם ר"ת והרא"ש דמשכיר יכול לאסור על אחר כשאסרו בפירוש אף שהוא מושכר ע"ש בלח"מ שחילק בדברי טעם ולע"ד אין מהתוס' סתירה נגד הטור דהא כתבתי בשם הפ"י דויתור בנדר אסור מדרבנן והא דאסור לרבנן דפליגי על ר"א במתני' משום דאין ברירה אף דברירה הוא ספק וה"ל ספק דרבנן י"ל דכיון דיש בה דין חלוקה הוי דשל"מ ואפילו בדרבנן אסור דיכולין לחלוק וז"ב וזה לשותף עצמו דבידו לחלוק אבל לא מן השוק דאין בידו לחלוק שפיר ה"ל ספק דרבנן וז"ב. (ושוב ראיתי בט"ז שדרך בדרך קרוב לזה ע"ש):

ומעתה א"ש דאין סתירה מהתוס' לדברי הטור דהתוס' כתבו כן על המשנה דכבר כתבתי בשם ספר מלוא רועים דעל התנא לא שייך לומר דמספקא לי' וא"כ שפיר לא צריך לרבנן האי בבא דהדיר א' מן השוק דכ"ש הוא משותף עצמו דהא רבנן לא מחמת דשל"מ אסרו אלא מחמת ודאי וא"כ כ"ש דלאחר ודאי אסור אבל לדידן דמספקא לן אי יש ברירה או אין ברירה ואסרינין רק מטעם דשל"מ דהא ויתור דרבנן וכמ"ש שפיר י"ל דלא' מן השוק אינו דשל"מ ומודה ודו"ק ול"צ לומר דהטור נטה מדברי התוס' ואחז בדעת הר"ן ודו"ק וממילא דלא קשה ממ"ש הטור סי' רכ"א בשם ר"ת והרא"ש דשם לא שייך ענין ברירה ואין שם ספק וא"ש דיכול לאסרו על האחר אע"פ שהוא מושכר ודו"ק היטב:

והנה רבינו בהלכה הי כ' עד שיחלקו ויכנס כ"א בחלקו וכן העתיק המחבר בש"ע סי' רכ"ו ס"א ונראה מבואר מזה שאם מחלקו שוב מותרין ליכנס כ"א לחלקו ואולם הרשב"א חולק וס"ל דגם אח"כ אסורים והביא ראיה מהא דתנן קונם ביתך שאני נכנס מת או שמכרו לאחר מותר הא אם נתנו לו אסור ואין דברי הרשב"א ת"י ועמ"ש הר"ן בדף ל"ד הא דלא פשיט הש"ס מהא דתנן קונם ביתך שאני נכנס מת או שמכרו לאחר מותר הא מכרו לו אסור די"ל דאגב דבעי למתני סיפא ביתך זה כו' מת או שמכרו לאחר אסור כו' וא"כ אין משם ראיה אלא דהראיה הוא מהא דבעי לאותבי' לרבא דאמר ככרי עליך ונתן לו במתנה אסור מהא דהשאילני קרדומך כו' מת או שנתנה לו במתנה מותר ודחי רב אחא שנתנה לו ע"י אחר ורב אשי אמר דיקא נמי כו' משמע דהלכתא דאסור ומזה יש להוכיח כהרשב"א וע"ש בר"ן בשם הרשב"א דאף אם מכרו לו אסור ע"ש. ואמנם לפמ"ש דהטעם דאסור ביש בו ד"ח דהוי דשל"מ דיכול לחלוק וכן למ"ש הרא"ש דהא דלא סמכינן לדעת ר"י דס"ל יש ברירה משום דיש תקנה לחלוק ע"ש א"כ ע"כ לאחר חלוקה מותרין דאם נימא דאסורין כמ"ש הרשב"א א"כ שוב לא הוי דבר שיש לו מתירין וגם אין לו תקנה ושוב מותר מטעם ברירה ושפיר כתב הרמב"ם עד שיחלקו ויכנס כ"א בחלקו ודו"ק ויש ק לפלפל בזה:

וכתב הר"ן דכ"א מהשותפין יש לו קנין הגוף בחלקו ושעבוד על י חלק חבירו שאינו יכול לעכב עליו והא דיכול לאסור עליו דבר שיש לחבירו שעבוד עליו משום דקונמות מפקיע מידי שעבוד ע"ש ולכאורה י"ל דאלמוה רבנן לשעבודי' כמו דאלמוה לשעבודא דבעל כדאיתא בכתובות גבי קונם שאני עושה לפיך ואמאי יכול לאסור ואפשר לומר כמ"ש הר"ן בריש המדיר דגבי שעבוד מזונות לא אלמוה משום דבלא"ה יכול לגרשה ולהפקיע שעבודה כן ה"כ בחצר שיש בו דין חלוקה לא אלמוה כיון דבלא"ה יכול לכופו לחלוק ולהפקיע שעבודו על חלק חבירו וז"ב וזה אפשר טעם החילוק בין חצר שיש בו ד"ח דיכול לאסור ובין חצר דאין ד"ת דא"י לאסור ודו"ק ויותר יש לבאר דבחצר שיש בו ד"ח לא אלמוה דהא יכול המודר לכוף את המדיר לחלוק עמו ואז יהיה מותר בחלקו ולמה זה יאלמוהו וז"ב ואמנם בזה ראיה נכונה לדעת רבינו דאחר החלוקה הוא מותר בחלקו דאילו לדעת הרשב"א דגם אחר החלוקה אסור וכמו שהבאתי לעיל דעתו והביא ראיה מקונם ביתך שאני נכנס כו' ולפמ"ש עכצ"ל דאחר החלוקה מותר לכנס כ"א בחלקו דאם אסורין שפיר ה"ל לרבנן לאלם שעבודי' ולא יוכל לאסור עליו כלל ח"ב ואין ראיה מקונם ביתך שאני נכנס דשם ליכא שעבוד ולא שייך אלמוהו רבנן לשעבודי' וזה נלע"ד ברור ונכון בס"ד וזכות רבינו ז"ל יעמוד לי א"ס:

הלכה ה' ע' בהשגת הראב"ד שהקשת על רבינו מדאמרינן אלא אי אמרת דאדר אמאי כופין הא מינס אניס וע' בכ"מ דדחיק לומר דלא אמרינן כן אלא לדחות הפשיטות כו' והוא תמוה דהא אמר ה"נ מסתברא כו' אלא אי אמרת דאדרי' ואמאי כופין כו' משמע דהסברא פשוטה כן הוא ולמה נימא דלפום קושטא תדר בי' הש"ס דידן וסבר כירושלמי ובחידושי אמרתי דרכים רבים ליישב דעת רבינו וכעת נראה בפשיטות דהא בס"ד דש"ס אזיל לפי סברת רבה דפלוגתא דראב"י ורבנן הוא בחצר שיש בו כדי חלוקה ובזה בודאי לא שייך לכוף את המדיר למכור חלקו דהא לא הפסיד לחברו כלום בנדרו דהא חברו יכול לכופו לחלוק ואז יהי' מותר בחלקו ואין לומר דזה עצמו הפסד שיצטרך לחלוק ז"א דהא בלא"ה יוכל לכוף את חבירו לחלוק וכיון דאין לחברו הפסד כלל ודאי לא כפינן להמדיר למסור חלקו וע"כ דכופין את הנודר היינו את המודר למכור חלקו וע"ז פריך הא מינס אנוס ומה פשעו וגם הא כ"א ידיר את חבירו ויכוף אותו למכור חלקו כמ"ש הרא"ש בפירושו וכל זה לס"ד דש"ס אבל לפי דמסיק רב יוסף דמתני' מיירי בחצר שאין בו דין חלוקה שפיר י"ל דכופין את הנודר היינו את המדיר משום דגרם הפסד לחבירו אף דמותר ליכנס לחצר כיון דאין בו דין חלוקה מ"מ אסור להשתמש בחצר דהיינו להעמיד בו ריחיים ולגדל תרנגולין כמ"ש הרא"ש או שלא יבוא חבירו לידי מכשול וישתמש בו תשמיש של איסור כמ"ש הרא"ש בפסקיו וקאי דברי רבינו על מה דכתב בהלכה ד' אם אין בו דין חלוקה ולכך כתב נדר שלא יהנה הוא משני ה"ז מותר להכנס לביתו שברשותו הוא נכנס אבל א"י להשתמש בחצר כמו שביארנו והיינו שימוש של איסור כגון העמדת רחיים וגידול תרנגולין והיינו בחצר שאין בו דין חלוקה וז"ב לע"ד. והשתא א"ש מה שהקשה הר"ן אמאי לא מוקי לה בש"ס האי כופין אמדיר ותירוצו דלא מסתבר לכוף אדם למכור נכסיו בשביל שאסר נכסיו על השני אבל לנודר ראוי לכוף כו' והוא הפך מסברת הירושלמי דאמר באוסר הנאתי עליך אבל באומר הנאתך עלי לא ויהי' סברות הש"ס דידן וסברת הירושלמי הפוכים מהפך להפך אבל לפמ"ש הכל נכון דבס"ד דש"ס אין ראוי לכוף המדיר דלא גרם כלל הפסד דיכול לחלוק וגם מכשול לא הי' למודר דהא יכול לכופו לחלוק אבל הירושלמי כמסקנת רב יוסף דמיירי באין בו דין חלוקה וא"ש וכן פסק רבינו ודו"ק וע"ש בירושלמי דאמר לתוך שלי את נכנס כו' ואת אמרת כופין לא על הדא אתאמרית אלא על הדא לתוך של חברך אני נכנס כ' באומר הנייה עליך כו' וע"ש בפ"מ שפירש דס"ד דאנידר קאי ופריך הא יכול לומר לתוך שלי אני נכנס ומשני דאסיפא אם הי' א' מן השוק וכו' ואמדיר קאי כו' והא דלא מוקי לה בהאי טעמא ארישא כו' דמפשט' דלישנא הי' א' מהן מודר מחברו משמע דהוא אסר נכסי חברו עליו ע"ש והוא תמוה דהא גם בסיפא קתני הי' א' מן השוק מודר מא' מהן וצ"ע ואמנם הרשב"א והראב"ד והר"ן גרסו בירושלמי אלא על הדא אימור כופין כו' באומר הנייתי עליך כו' והיינו דס"ד דמתני' מיירי בנדרו הנאה זה מזה ומשני דמיירי בהדירו זא"ז ע"ש ומ"מ אינו מובן התירוץ היטב ובחידושי כתבתי ואפשר דה"פ לתוך שלי את נכנס כו' והיינו דרבנן אסרו ליכנס בחצר וראב"י התיר וס"ד דבנדרו איירי וטעמא דרבנן משום דקנסו כמ"ש הר"ן בס"ד ובנידר קאמר וראב"י לא קניס ופריך כיון דלא קניס וס"ל דמותר לכנוס לתוך שלו אמאי כופין אותו למכור ומשני דמיירי שהדירו זא"ז וטעמא דרבנן לא משום קנסא דהא מינס אניס אלא משום דאין ברירה וראב"י ס"ל יש ברירה וכופין היינו את המדיר וא"ש ודו"ק ועדיין צ"ע:

הלכה ו' ושניהם אסורין להעמיד רחיים כו' הר"ן כתב אע"ג דאין שותפים מקפידים זע"ז בכה"ג מ"מ אי קפדי יכולים למחות והוי ויתור ואסור במודר הנאה ע"ש והתוס' והרא"ש כתבו דבאמת יכולין למחות אהעמדה בקביעות ולדעתם אסורין מה"ת משא"כ להר"ן ויתור דרבנן כמ"ש בשם הפ"י לעיל וע' ב"ב דף נ"ו דאיכא דמוקי מתני' כר"א דס"ל ויתור אסור במודר הנאה ואיכא מ"ד דאף לרבנן אסור דבחצר כ"ע קפדי אדריסת הרגל ולאו ויתור הוא ולהאי מ"ד דמוקי למתני' כרבנן צ"ל דהעמדת רחיים מדינא אסור ולאו ויתור הוא ורב פפא אמר שם דספק הוא ובאיסורא לחומרא ע"ש והנה אם נימא דברירה הוא ספק כמ"ש הוי כאן תרי ספיקי דילמא לא קפדי ואת"ל קפדי שמא יש ברירה ואמאי אסורין ואם יש בה כדי חלוקה ה"ל דשל"מ ואפי' בס"ס אסור ורבינו סתם ולא ביאר וע' חידושי הרשב"א לב"ב שם וע' ברא"ש ובט"ז ונה"כ בסימן רכ"ז סעיף א' מה שפלפלו בדבריו ונראה עיקר כהבנת הב"י והש"ך בנה"כ ולדינא צ"ע והנה הר"ן כתב דהא דכופין את הנודר למכור חלקו היינו שמתוך שראה חברו מעמיד רחיים וכו' תקנא בו ויעמיד גם הוא ע"ש שכתב דבנדרו שניהם זה מזה אין כופין דכל חד מזדהר באיסורי' ע"ש ולפ"ז בסיפא דהדיר א' מן השוק לא שייך זה דאין שייך שיתקנא בהנודר שהוא שותף ומכ"ש לראב"י שטעמא דיעמיד ראיים ובודאי דהאי מן השוק שהוא איש נכרי בלא"ה לא יעמיד ראיים ולכך לא נזכר ברמב"ם וש"ע דין זה דכופין אלא בנדר' א' מהשותפין שלא יהנה בו השני ולא בהדיר את א' מן השוק ואמנם בירושלמי אמר דאפי' בהדיר א' מן השוק כופין וצ"ל דשם הטעם משום קנס דקנסוהו למדיר שלא יהא רגיל בנדרים ודוקא ברגיל להדיר דאל"כ אמאי לא קנסו בכל נידר כקושית הר"ן וצ"ל דאף דהא' מן השוק מותר ליכנס דאומר לו בשל חברך אני נכנס מ"ט כיון דהוא מדיר את כל הבא אל חצרו לא ירצה שום אדם ליכנס שם ובזה לע"ד יתפרש הירושלמי היטב דאמר לא על אדא כו' ע"ש היטב ובהלכה שאחריה ותראה שכן הוא ואמנם לא קיי"ל כהירושלמי בזה והא וכופין פרשינין ארישא אהי' אי מהן עודר הנאה מחבירו כדפסק הרמב"ם ושפיר י"ל דקאי אנודר ולא אמדיר אבל לירושלמי קאי אמדיר ועיין בהשגה ותראה שכיוון הראב"ד לזה והשיג שפיר ודו"ק היטב:

הלכה ז' עלח"מ שהקשה אמאי השמיט רבינו האי חילוק בין זבינא חריפא לזבינא דרמי על אפי' ע"ש שתירץ בסברא נכונה ולע"ד נראה ע"ד הרב לח"מ דרבינו ס"ל דשני הסוגיות פליגי דסוגיא דנדרים ס"ל דהא דשמואל חייב משום דשואל הוי דכל הנאה של הלוקח וכדפירש הר"ן והתוס' ב"ב דף פ"ז ע"ב אבל רש"י פירש בב"מ דחייב משום דלוקח הוי כיון דקיצי דמיהו וכן נראה מפירש"י בב"ב ע"ש ועתוס' שם ולפ"ז אין קושיא כלל אמתני' דנדרים דשם כלוקח הוי וא"צ להני שינויי ולחלק בין זבינא לזבינא ולכך לא הזכיר שם בב"ב מידי מזבינא חריפי והר"ן עמד בזה וכתב דסמך אסוגיא זו ולפמ"ש א"ש ובנדרים לא נזכר האי דקיצי דמייהו ופסק רבינו כסוגיא דב"ב וז"ב לע"ד. ושוב ראיתי בחידושי הרמב"ן על ב"ב שם שכתב בהדיא דהטעם דהוי כלוקח והשיג על הרשב"ם דכתב דהוי כשואל ע"ש וצ"ל דסוגיא דנדרים ס"ל דשמואל אפי' בלא קיצי דמייהו מיירי וע"כ דהוי רק שואל אבל הרמב"ם העתיק דקיצי דמייהו וכסוגיא דב"ב ושפיר פסק ודו"ק עוד הקשה הלח"מ על הר"ן דכתב דהא דתנן דף מ"ו הריני עליך חרם כו' ה"ל למתני שניהן אסורין ומשום גזרה ותירץ דהא דגזרינן הכא משום דלא משמע להו לאינשי דלתסרו במודר הנאה כו' והקשה הלח"מ הא דריסת הרגל היא הנאה פחותה מהלואה דהא לרבנן שרי ומ"מ תנן במתני' דהמדיר מותר ותירץ דויתור הוא חומרא בעלמא ודי לכו אם נאסור המודר ולא נגזור כו' וקשה הא כתב הר"ן אר"י ב"ח וכ"ת מאי קמ"ל ונראה דסתם לן כר"א דאמר ויתור אסור ואע"ג כו' קמ"ל דכל הני לא גריעי מויתור ואסורי לר"א עכ"ל וכיון דהן רק ויתור אמאי גזרינן ואמנם י"ל דלכך מתרץ ריב"ח בשנדרו הנאה זה מזה ולא תירץ כאביי משום גזרה דבויתור ל"ש למגזר ואביי ס"ל דמדינא אסורין ושפיר גזרינן ולאביי אפי' כרבנן אתיא מתני' ולא קשה לאביי מאי קמ"ל דטובא קמ"ל דאפי' המדיר אסור משום גזרה ודו"ק היטב:

הלכה ט' ע' מל"מ שהקשה מאותה הגדה של רבב"ח כו' וכתב דאם נימא דרק לכתחלה כו' ובדיעבד אם הפירוהו מופר א"ש ותימה שהרי מבואר כן בדברי רבינו דאם נשאל והתירוהו מותר וכ"כ רבינו בפ"ד ה' י"ג ע"ש ולכאורה י"ל דהא דאינו נשאל לכתחלה מחכם שבעיר הזאת היינו דאפשר להשאל לחכם אחר שאינו מאותו העיר וכמו שכתב רבינו בהלכה ז' שאם א"א לו כו' ע"ש ואולם בעובדא דרבב"ח דהי' כל ישראל נוגעים בדבר שפיר מותר להשאל דהא א"א בע"א וז"ב ובזה א"ש דלמה לא אמר בירושלמי דאם נדר הנאתו על כל ישראל אין לו שאלה כלל לכתחלה ולפמ"ש א"ש דאז א"א בע"א ושפיר נשאל לחכם ומתיר לו וז"ב ואמנם לדעתי תלוי הדבר אם נוגע מטעם קרוב ובהתרת נדרים גם קרובים כשרים כמ"ש רבינו בפ"ו ה"ו מה' שבועות אבל אם נוגע פסול מטעם משקר י"ל דלכך לא ישאל לחכם שבעיר ההיא שמא לא יהי' הפתח ראוי להתיר לו על ידו הנדר והחכם יתירו מפני שהוא נוגע בדבר וז"ב ואמנם אם הנודר יש לו חרטה דמעיקרא באופן שא"צ פתח ל"ש זה וא"כ שם דאמרה הבת קול אוי לי שנשבעתי משמע שהי' לו חרטה דמעיקרא ודאי הי' רבב"ח יכול להתיר וא"ש קושית המל"מ וז"ב אמנם רבינו פירש בע"א שנדר שלא יהנה מאנשי העיר ולכך לא ישאל מחכם שבאותו העיר דהא נהנה ממנו אבל אם נשאל מותר דהא הותר הנדר מעקרו ולא הי' כאן איסור הנאה מעולם רק לכתחלה לא ישאל דבתחלת השאל' הוא נהנה ועדיין לא הותר או ע"פ דעת הירושלמי דאף דנעקר הנדר מעקרא מ"מ בתחלה הי' איסור וכמ"ש במ"א ולכאורה באשה שנדרה הנאה מבעלה לא יכול בעלה להפר לה דהא היא נהנת מבעלה בשעה שמפר לה ואמנם כיון דהאשה אינה רוצה בהפרה אלא שבעלה מיפר לה בע"כ לא הוי הנאה ויש לפרש עפ"ז הכתוב אשה הפרם וה' יסלח לה דהיינו בגוונא הנ"ל שנדרה הנאה ממנו והוא מפר לה אע"פ שנהנית ממנו בשעת הפרה וקיי"ל בכל כג"ז ג"ז ולא בטיל נעקר הנדר מעקרא מ"מ ה' יסלח לה והארכתי בפירוש התורה:

הלכה י"א עמ"ש מרן ז"ל בשם הרב ר"ש בר"מ המעילי דאף דט"ה אינו ממון מ"מ ה"ל ויתור ואסור במודר נכאה ע"ש הנה בש"ס רמ' מתני' דתנן יכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה ולא תני מעשר עני אברייתא דתני מעשר עני ושני רב יוסף דברייתא דמתני' ר"א דס"ל דמ"ע ליכא ט"ה ומתני' כרבנן ואביי אמר דכ"ע ס"ל דאית בי' ט"ה ופליגי בע"א ע"ש ואכתי לא מתרץ רומיא דמתני אברייתא כמ"ש הר"ן ע"ש ולכאורה ה"ל לשנויי בפשיטות דמתני' ר"א דס"ל ויתור אסור בט"ה וברייתא רבנן דס"ל ויתור מותר בט"ה ותרווייהו ס"ל דמעשר עני אית בי' ט"ה לבעלים אמנם י"ל כיון דרב יוסף ס"ל הטעם דר"א אמר אין אדם צריך לקרות שם למ"ע דס"ל דלא טובל וא"כ לית בי' טו"ה כדאיתא שם בסוגיא א"כ לא הוי מצי למימר דמתני' ר"א הוא דס"ל ויתור פסול במודר הנאה דהא לר"א אין בו טו"ה כלל וע"כ הוצרך רב יוסף לתרץ להפך דמתני' רבנן היא וברייתא ר"א הוא אבל למאי דשני אביי דגם ר"א ס"ל דמעשר עני אית בי' טו"ה א"כ שפיר י"ל דמתני' ר"א הוא דס"ל ויתור אסור במודר הנאה ושפיר מתורץ רומיא דמתני' אברייתא וא"ש קושית הר"ן ודו"ק ועכ"פ יש ראיה גדולה לרבינו מרבא דס"ל טו"ה אינו ממון ובודאי משני מתני' אליבא דהלכתא ודו"ק:

ובזה יש ליישב קושית הר"ן איך יטלו ע"כ למה לא נחוש דילמא מתשיל על נדרו ומתהני מדידי' ע"ש ולפמ"ש א"ש דאפי' אי מתשיל עלי' ליכא איסורא דהא טו"ה אינו ממון ואינה שלו ולא מתהני מדידי' אלא דאי לא כדר לא היו יכולין ליטול בע"כ דהא ט"ה שלו אבל איסור הנאה דמתהבי מדידי' ליכא דהא ט"ה אינה ממון ודו"ק כי לע"ד ברור הוא בס"ד. והנה בשו"ת כב"י הקשו לו על קושיא זו דהר"ן דאיך נחוש דילמא ישאל על נדרו הא כשישאל על נדרו מותרים ליהנות ממנו ע"ש שפלפל בזה ולע"ד נראה דהר"ן יפה הקשה דעכ"פ עתה הוא בידו לישאל על נדרו ולא גרע מדבר הגורם לממון דכממון דמי ורבא הא ס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי לפמ"ש בעה"ת דמאן דדאין דד"ג ס"ל דבר הגל"מ כממון דמי ורבא הא דאין דד"ג כמ"ש הש"ך בסימן שפ"ו סק"א ולפ"ז לדידי' דבר הגל"מ כממון דעי ואיך יכולין כהנים ליטלו בע"כ דהא מתהני מדידי' ואף דהר"ן לא כיון לזה דלפ"ז לא אתיא תירוצו שפיר מ"מ יש ליישב דבריו כן ואמנם לפמ"ש לק"מ דהא לאו גורם ממון הוא דאפי' ישאל על נדרו ט"ה לאו ממון הוא ודו"ק ועתה עיינתי בנוב"י שאלה קמ"ט וראיתי שרצה לפרש דברי הרשב"א לא משום חשש שמא ישאל אלא אפי' לא ישאל מ"מ עתה הוא בידו לישאל על הקונם והוי ט"ה שלו לכן גם עתה הוא ממונו כדברי ר"א בפסחים דף מ"ו ב' הואיל וא"ב מתשיל וע"ז השיב דקיי"ל כר' יהושע דלא אמרינין הואיל כוי עיי"ש ואמנם לפמ"ש דהוי דבר הגורם לממון לרבא דס"ל כמ"ד הקושיא שפיר קשה ולפמ"ש לעיל א"ש ודו"ק. ובעיקר הקושיא שכתב הנוב"י דהיינו שמא ישאל על מקצתן ע"ש לכאורה י"ל לפיד הרמב"ם דהמדיר עובר בבל יחל א"כ י"ל דאיך ישאל על הנדר הא יעבור למפרע במה שנטלו הכהנים ואף דלקחו בע"כ מ"מ אסור לכתחלה לישאל על נדרו דהא ע"י זה יעבור על נדרו וכמו באשה דלא חיישינן שמא תלך אצל חכם ותקלקל עצמה וזה צ"ע:

ולפמ"ש דויתור אסור לר"א רק מדרבנן א"ש קושית הר"ן דילמא ישאל על נדרו ויתהני הכהנים מדידי' זיא דהא אפילו ישאל על נדרו הוי רק ויתור דרבנן והוי חשש אדרבנן ולא גזרינן ובעיקר קושית הר"ן לע"ד א"ש דהא הקשו תוס' איך נזיר לוקה הא הוי ה"ס שמא ישאל על נזירותו ותירצו דמעמידין על חזקתו כמו שלא נשאל עד עתה לא ישאל עוד לעולם ולפ"ז למה ניחוש שישאל על נדרו הא יש להעמידו על חזקתו שלא ישאל על נדרו ואמנם ז"א דכאן שאני דהא דנדר כדי שלא יטלו ממנו תרומה ואמנם כיון דנטלו על כרחו א"כ לא הועיל כלל בנדרו ויש שפיר חשש שישאל על נדרו היינו על מקצתן כמ"ש הנוב"י ויאסרו האחרים ואמנם ז"א דהא עיקר כוונתו שלא יתן לנהנים המעשרות ומה נ"מ אם יתן לזה או לזה הא מ"מ לא לו יהיו וע"כ דהחשש הוא שמא ישאל על כולם וז"א דאם ישאל על כולם שוב יהיו כולם מותרים ואין חשש כלל ודו"ק:

והנה המחנה לוי העיר דאיך יכולה ליהנות מלקט ש"ו הא מציאתה לבעלה מיני' קא זכיא ע"ש שהלך בדרך רחוק וי"ל דר"ע ס"ל מציאתה לעצמה אבל לר' ישמעאל קשה. ובזה יש להבין אמאי לא משני רב הושעיא ברבא דתירץ בפשוט ול"צ לאוקמי' בתרי תנאי אלא רישא וסיפא כחד תנא ולפמ"ש לעיל א"ש דהא ר' הושעיא ס"ל דרבי ור"י בר יהודא פליגי בטו"ה דרבי ס"ל טו"ה ממון ור"י בר' יהודא ס"ל אינה ממון והנה הרמב"ם פ"ב מגנבה פסק הגונב טבלו של חברו חייב לשלם לו דמי טבלו ועיין בכ"מ שכתב דרבינו פסק כרבי דהלכה כמותו מחברו ע"ש וא"כ לפי סברת רב אושעיא דרבי ור"י בר"י פליגי בטו"ה ממון א"כ הלכה כרבי דטו"ה ממון וזה פשוט ולפ"ז לא מצי רב הושעיא לתרץ כרבא דתרומה שאני דשויא עפרא בעלמא ולכך יטלו כהנים על כרחו דהא קשה קושית הר"ן ליחוש שמא ישאל על נדרו ואין לומר דאפי' ישאל על נדרו ה"ל דרבנן דטו"ה אינו ממון ורק דהוי ויתור כסברת הרב המעילי דהא לרב הושעיא הלכה דטו"ה ממון והוי דאורייתא אבל כדדחי בגמרא דכ"ע סברו טו"ה אינו ממון וטעמא דרבי דקנסוהו לגנב שפיר משני רבא תרומה שאני דשויא עפרא בעלמא וקושיות הר"ן לא קשה דהא ויתור דרבנן והוי רק חשש דרבנן והמשך דברי הש"ס כמין חומר ודו"ק וע' שם בפ"ב מגנבה דהראב"ד כ' משלם כפל דמי טבלו והכ"מ כתב דפשוט הוא ואמנם אם טו"ה אינו ממון רק דקנסוהו לגנב כי היכא דלא לגנוב י"ל כיון דכפל גופא קנסא הוא א"כ ה"ל תרי קנסי דגוף התשלומין דטו"ה קנסא הוא ותרי קנסי לא קנסינין וא"ש דעת רבינו:

עפמ"ש י"ל מה שהקשיתי לעיל הלכה י"א דה"ל לרב יוסף לתרץ א דמתני' ר"א הוא דס"ל ויתור אסור במודר הנאה וברייתא רבנן דס"ל ויתור מותר ותרווייהו ס"ל דמ"ע יש בו טו"ה לבעלים ואמנם לפמ"ש בשם הנוב"י שפיר' קושית הרשב"א דכיון דיש בידו לישאל על נדרו ה"ל ממונו מיגו דא"ב מתשיל כדברי ר"א בפסחים מ"ו ותירץ דלא קיי"ל כר"א אלא כר' יהושע דס"ל שם דלא אמרינן הואיל וא"ב מתשיל ע"ש ולפ"ז א"ש דרב יוסף ס"ל כתירוץ רבא דתרומה שאני דשוי' עפרא בעלמא וקשה קושית הרשב"א הנ"ל וע"כ דלא קיי"ל כר"א אלא כר' יהושע דלא אמרי' הואיל וא"כ לא מצי רב יוסף לאוקמי מתני' כר"א דהא קתני בסיפא קונם כהנים ולוים נהנים לי יטלו על כרחו וצ"ל כתירוצא דרבא וע"כ דלא כר"א דר"א הא ס"ל הואיל וקשה קושית הרשב"א ודו"ק. וע' בהגהות מהרי"פ דבשאלתות הגירסא אמר רב יוסף ל"ק הא רבי הא ריב"י ולא אמר רב הושעיא ולפמ"ש מוכרח כנוסחא שלנו ודו"ק.

ואמנם תמהתי על הגאון כב"י דכתב דלא קיי"ל כר"א אלא כר' א יהושע ואנן איפכא שמעינין לה דקיי"ל כר"א דכן הסכמת הפוסקים וכ"כ בש"ע סי' תנ"ז. ואמנם י"ל דאף דקיי"ל כר"א מ"מ היינו משום דטו"ה ממון ולא משום דקיי"ל הואיל ואי בעי מתשל וצ"ע בסוגיא דפסחים שם ועכ"פ דברי הנוב"י תמוהים דכתב דקיי"ל כר' יהושע וצ"ע:

(והנה בחידושי ביארתי דהא דלא מהני ע"מ שאין לבעלך רשות בהן משום דה"ל מתנה עמ"ש בדרבנן ורב גופי' ס"ל דמתנה עמ"ש בדרבנן רבנן עשו חיזוק לדבריהן כשל תורה בכתובות דף פ"ד ותנאו בטל ופירש"י אפי' תנאי דפירות וכ"ש דירושה ובאמת התוס' הקשו שם על רש"י דפירות לא שכיחא לכ"ע תנאו קיים דלא עבדו בהו רבנן חיזוק אבל לפירש"י קשה ולפמ"ש הר"ן דרק אליבא דמתני' פליגי דרב מוקי לה כר"מ ושמואל כרבנן וכ"כ הראב"ד א"כ א"ש דר"מ הא ס"ל מתנה עמ"ש בדרבנן תנאו קיים וי"ל דלרב בעצמו ס"ל דע"מ שאין לבעלך רשות בהן לא מהני אלא א"כ אמר אלא מה שאת נותנת לפיך דאז גם היא אינה זוכה רק בשעה שנותנת לפיה וכמ"ש הר"ן אבל מה שתרצי לעשות עשי לא מהני דהוי כמו ע"מ שאין לבעלך רשות בהן ושמואל ס"ל דמתנה עמ"ש בדרבנן תנאו קיים ולכך ס"ל דע"מ שאין לבעלך רשות בהן מהני ויש לפרש הסוגיא עפ"ז ע"ש. עוד העירותי בחידושי על קושית הט"ז למה לא יתן לבתו הא הבעל לא יוכל ליהנות דאסור לו וגם הקשה הא הבעל יוכל לידור הנאה מהם וע"ש שכתב דמה בכך שידור הנאה מהן מ"מ הוא זוכה בהן ע"ש וכתבתי דרש"י פירש ד"ה ל"ש ויכול הבעל ליהנות מהן שמאשתו הוא זוכה ע"ש ומבואר שבאמת הוא רוצה שחתנו יהנה מהן אלא לפי שהוא מודר הנאה לכך אומר ע"מ שאין לבעלך רשות בהן אלא מה שאת נותנת לפיך ואין כוונתו כמ"ש הר"ן דלא תזכה אלא בשעה שנותנת לתוך פיה שלא תוכל ליתן לבעלה דהא פירש"י דהבעל יכול ליהנות ממנה אלא כוונתו דלא תקנה קרקע והוא יאכל פירות אלא שתוכל לכלות הקרן ולאכול הכל ואם תתן לבעלה משלה היא נותנת ובזה א"ש קושית הט"ז דאדרבה היא רוצה שיהנה בעלה ממנה ולא יהיה לו איבה וז"ב. ובזה א"ש מה שהקשה השיך דס"ס הבעל יורשה ולפמ"ש דע"ז יש תקנה שיסלק עצמו מירושתה או ידור הנאה מירושתה וכל ימי חייה יהנה ממנה ולא יהי' לי איבה ודו"ק ועוד הרביתי מלין שם ופה אקצר):

הלכה ט"ז וכל הנותן מתנה לזה ע"מ להקנותה לאחר כוי

הנה מרן ז"ל לא ציין מקור הלכה זו והוא בש"ס נדרים דף מ"ט ע"ב וע' בש"ס דפריך שם ממעשה דבית חורין ומשני התם סעודתו מוכחת עליו והיא המעשה שהביא רבינו בהלכה ט"ו ועוד משני התם ר"א הוא דאמר ויתור אסור במודר הנאה ואולם רבינו נקט שינויא קמא ולכך סמך רבינו זה לכאן ודו"ק היטב. וא"כ אפילו אין סעודתו מוכחת עליו אסור לדידן דקיי"ל כר"א והיינו משום דרבא אמר לעיל סתמא סעודתו מוכחת עליו ע"ש גם לפמ"ש הפ"י דויתור הוה דרבנן א"כ הוי ספק דרבנן וזה ברור: והנה ההפלאה הקשה דכאן כתב רבינו שצריך שיאמר ע"מ שאין לבעלך רשות בו ומה שתרצי תעשי וב"ה אישות לא כתב רק ע"מ שתלבשי או ע"מ שתעשי מה שתרצי ע"ש ולכאורה י"ל דודאי ע"מ שתעשי מה שתרצי סגי דלא יקנה אותן בעל אלא דמסתמא כיון שיהנה בעלה ממנה כפירש"י שהבאתי לעיל ה"ל כמעשה דבית חורין דסעודתו מוכחת עליו דודאי כיון שבעלה יהנה ממנו לכן הצריך רבינו שיאמר בפירוש ע"מ שאין לבעלה רשות בהן ואז הוי כמו קני ע"מ להקנות ואין הוכחה דהא בפירוש אמר שלא יזכה בה בעלה ומה שתרצה תעשה ואם תתן לבעלה הוא נהנה ממנה לא ממנו אבל שם שלא נדר הנאה על חתנו אין הוכחה שמתכוון ליהנות בה בעלה דא"כ ה"ל ליתן בפירוש לה ולבעלה וסגי באומר מה שתרצי עשי ודו"ק ולפי שינויא דויתור אסור במודר הנאה א"ש טפי אלא דרבינו לא פסק כן ודו"ק: הלכה י"ז בחידושי הארכתי בזה ואכתוב פה מה שראיתי שהעיר הש"ך דלבעה"ת דס"ל אם נתן לה אחר מתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בה הבעל יורשה א"כ אכתי יש הנאה לחתנו דיורשה ותירץ הש"ך דיש ביד האשה לאכול הכל ולא לשייר והקשה בישועת יעקב ממה שכתב הש"מ בר"פ הכותב בהא דמשיירה דמסתמא תשייר כיון דבעלה נותן לה מזונות כל צרכה ודאי תשייר ע"ש (ובאמת י"ל דהכא דהאב נותן לה מעות כדי שתהי' נהנית בהן ותוציא אותן כחפצה א"כ ודאי דאינה מספקת במזונות שנותן לה הבעל בצמצום אלא היא רוצה בהרחבה א"כ שפיר כתב הש"ך דמסתמא לא תשייר שהרי לתכלית זה נותן לה הבעל מעות וזה ברור) ובזה א"ש מה דהקשה הר"ן אמאי תני שאביה נותן לה מעות ליתני שנותן לה מזונות ולפמ"ש י"ל דלכך צריך לומר מה שאת נותנת לפיך והיינו דאז לא אמרינן שתשייר דהא אם תשייר גם היא לא זכתה דהא לא זכתה אלא מה שהיא נותנת בפיה כמ"ש הר"ן וא"כ ודאי דאין הבעל יורש מה שתשייר ולכך הצריך הרמב"ם דוקא שיאמר לה אלא מה שאת נותנת בפיך וז"ב ובזה א"ש קושית הר"ן דאם אביה נותן לה מזונות א"כ ודאי אין הבעל נותן לה מזונות דאל"כ למה נותן לה אביה וא"כ ודאי לא תשייר ובע"מ שאין לבעלך רשות בהן סגי ול"צ אלא מה שאת נותנת השמטה) לפיך ודו"ק:

(הנה דעת הרשב"א דהא דנדרים חלין על דבר שאין בו ממש מדרבנן כדמשני רבינא זה אם נדר על עצמו אבל אם הדיר איש אחר אינו חל ויישב עפ"ז קושית הר"ן בספ"ק דנדרים ד"ה באומר יאסר פי לדיבורי הקשה דהוי מצי לשנויי דאפילו קאי קונם אדיבור אסור מדרבנן ולהרשב"א לא קשה דהא שם אסר על חבירו ולא חל אפי' מדרבנן ע"ש:

ונראה לע"ד הטעם דהא דנדר חל מדרבנן על דבר שאין בו ממש אף דנדר הוי איסור חפצא ולא שייך על דבר שאין בו ממש גזרו חז"ל אטו שבועה דחלה על דבר שא"ב ממש כדאיתא במשנה דף ט"ו ע"ב שבועה שאיני ישן כו' אסור ע"ש ולפ"ז היינו דוקא היכא דאסר על עצמו יש לגזור אטו היכא דנשבע על עצמו שלא יישן אבל אם אסר על חברו כגון קונם דיבורי עליך לא שייך לומר דגזרינין אטו שבועה דהא בשבועה לא מצי להשביע את חבירו לכן בנדרים מותר וז"ב ובזה יש לפרש הירושלמי ריש פרק ב' ע"ש ואין להאריך):

עוד מצאתי בקונטרס בפ"ע חדושים להלכות נדרים וספחתים כאן:

תוכן העניינים

בית אל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה