אור ברסלב
בית אל חלק א חדר קלה סוגיא דפתח פתוח

בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

חדר קלה סוגיא דפתח פתוח

חדר קלד בדין דמאי

א רש"י פירש דהא דאמר ר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאסרה עליו אבל להפסידה כתובתה אינו נאמן והתוס' הקשו עליו מהא דאמר אביי לקמן אי למיתב לה כתובה ניתיב לה משמע דיותר מסתבר להפסידה כתובה מלאסרה עליו לכך פירשו דר"א אמר לאסרה עליו ומכ"ש להפסידה כתובה ע"ש ונחזי אנן די"ל טעמא דהתוס' דזה תלוי בהא דהקשו דכאן חיישינין לזנות ובגיטין אמר ר"ל דזנות ל"ש ותירץ התוס' דזנות בעדים והתראה ל"ש אבל זנות סתם שכיח ועוד תירצו דכדי שלא תהא באיסור עמו כל ימיה תיקנו אף משום מילתא דל"ש ע"ש והנה אם זנות באמת ל"ש א"ש דיותר מסתבר להפסידה כתובתה מלאסרה דלענין איסור אזלינין בתר רובא ואמרינין דלא זינתה ומיקם הוא דלא קים לי' ומותרת לו בשגם איכא חזקת היתר לבעלה אבל לענין כתובה דהוא לאפוקי ממונא עיני' אין הולכין בממון אחה"ר ולכך היא מפסדת כתובה ח"ב אבל אם נימא זנות שכיח וכתירוץ ראשון של התוס' ליתא לסברא זו ויוכל להיות דלאסרה נאמן דשוי' עלי' חד"א ולהפסיד כתובתה אינו נאמן דא"כ מה הועילו חז"ל בתקנתן שתיקנו לה כתובה כפירוש רש"י בדף יו"ד וחזקה א"א טורח בסעודה ומפסידה ל"ל לר"א ור"נ אמר שמואל חידש זה לקמן ועיין בזה:

ב והנה הפ"י הקשה עה צורך לאביי לומר טעמא משום אקרורי דעתא הל"ל בפשיטות לפמ"ש הרא"ש דאם לא השכים לב"ד שום א"נ דל"ש א"א מורה דאמרינין שמא נתחדש לו שנאה ורוצה לגרשה ולהפסידה כתובתה ע"ש ולכך תקנו שתנשא ברביעי דאז יסכים לב"ד ואם לא ישכים לא יהא נאמן אבל אם תנשא בה' או בב' אם נאמר שיהא נאמן עד זמן הקבוע לב"ד איכא למיחש שתתחדש לו שנאה ויעליל עליה שלא כדין ע"ש בפ"י שהאריך בזה ואמנם זה שייך רק בטענת פ"פ די"ל דהוא משקר אבל בטענת דעים שהוא טענה ברורה והדמים מודיעים ל"ש החשש שיעליל עליה ואפשר דלכך הוצרך אביי לטעמא דאקרורי דעתא דמשמע לי' דמתני' מיירי בין בטענת פ"פ בין בטענת דמים אבל למ"ש התוס' דאביי ס"ד דבטענת דמים ליכא למיחש לאקרורי דעתא ליתא למ"ש והדרא קושית הפ"י לדוכתא ועוד הקשה הפ"י דבזה שפיר הי' לומר דמשום למיתיב לה כתובה ול"ש הא דאמר ניתוב לה דהא אדרבא אנו חוששין שלא יעליל עליה ויפסידה כתובתה שלא כדין וגם קושית התוס' דזנות ל"ש לא הי' קשה דאדרבא באמת לא זינתה אלא שהוא מעליל עליה ע"ש בפ"י: (ג) ובאמת דיש להבין בלא"ה מה הוכיח אביי מהמשנה דנאמן לאסרה עליו הא י"ל דסתם מתני' ר"ע היא ובאמת זכות לא שכיח ולכך א"נ לאסרה עליו ואמנם ר"ע דחייש למיעוטא ולא אזיל בתר רובא לדידי' שפיר נאמן לאסרה עליו אבל לדידן דאזלינין בתר רובא א"נ דאמרינין ודאי לא זינתה ומיקם הוא הלא קים לי' ואין לומר כמ"ש הפ"י דאי מתני' ר"מ הא ר"מ ס"ל אין חוששין ללעז שמא יבואו עדים לאוקמתא דעולא בסנהדרין דף ט' והכא פירש"י דחיישי' שמא יבואו עדים ויתברר הדבר ז"א דהא אביי גופי' ס"ל שם דלכ"ע חוששין ללעז אף לר"ע וקשה על אביי דהוכיח מהמשנה דנאמן לאסרה וצ"ל דאביי ס"ל כר' יוחנן דקיי"ל כוסי' דזמן משום בת אחותו תיקן ולדידי' זנות שכיח ושפיר הוכיח ודו"ק. ואמנם לפ"ז שקטה קושיות הפ"י הנ"ל דהא לאביי שפיר י"ל דמתני' ר"מ הוא דהא לאביי גם ר"מ ס"ל חוששין ללעז וכמ"ש והדרן לכללא דסתם מתני' ר"ע היא ור"ע הא ס"ל דטענת בתולים שלשים יום ונסתר הפירוש שלא יעליל עליה דהא אפי' אחרי שתיקנו יום רביעי החשש במקומו וא"כ הוכרח אביי לומר דטעמא משום אקרורי דעתא וז"ב ובזה א"ש קושיות מהרמשי"ף שהקשה למה לא אמר אביי מה קמ"ל כמו שאמר רבי יוסף אמימרא דרב יהודא אמר שמואל ולפמ"ש א"ש דעל ר"א לא עצי להקשות מה קמ"ל דשפיר י"ל דר"א ס"ל כאוקמתא דעולא בסנהדרין דבחוששין ללעז קא מפלגי ור"ע ס"ל דאין חוששין ללעז ולדידי' מתני' לא אתיא כר"ע דהוא במתני' חוששין שעא יבואו עדים כמ"ש וכיון דמתני' לאו ר"מ הוא שפיר יש לפרש למיתיב לה כתובה ולא קשה ליתיב לה דאדרבא אנו אומרים שלא זינתה והוא מעליל עליה שלא כדין ושפיר קמ"ל ר"א אבל אביי לנפשי' הוכיח וא"ש דאמר אביי אף אנן נמי חנינא והיינו לשיטתנו שפיר מוכח וגם הא דקאמר ע"ט משום אקרורי דעתא והיינו לשיטתנו ליכא לפרושי בענין אחר ודו"ק היטב:

ה ומעתה א"ש קושית המפרשים על הי' בתרא דהתוס' דכדי שלא חשב עמו באיסור חיישי' למלתא דל"ש דא"כ מאי קאמר אביי אי למיתיב לה כתובה הא בזה ליכא מלתא דאיסורא והדק"ל הא זנות לא שכיח ולפמ"ש לעיל דע"כ ס"ל אביי זנות שכיח דאל"כ אין הוכחה כלל ממתני' וא"כ לא קשה בלל והתוס' הוצרכו לתרץ לר"ל דס"ל זנות לא שכיח מה יענה ביום שידובר בו המשנה אבל לאביי א"ש בלא"ה וז"ב. ובזה א"ש דכתבו התוס' שני תירוצים היינו דתירוץ הא' הוא אליבא דאביי דלדידי' ע"כ זנות בלא עדים והתראה שכיח ודו"ק היטב:

ו עוד אמרתי ליישב קושית הפ"י הנ"ל דהנה זקני מהרש"א הקשה הא דאמרו שקדו חכמים על תקנת ב"י שיתי' טורח בסעודה ג' ימים והקשה דהא הקושיא הי' רק ותנשא בא' בשבת וע"ז הי' שיאמרו שקדו שיהא טורח בסעודה יום א' ותירץ שיש כ"מ אם יגיע זמנה ביום ב' וג' איכה מעלה לה מזונות כיון דעכובא הוי משום שמחת סעודה של חתונה דידה אבל משום טענת בתולים ה"ל כאילו הוא המעכב דלאו תיקון דידה הוא ע"ש ודפח"ח ובזה א"ש קושית הפ"י דלא עצי אביי לומר הטעם משום שלא יעליל עליה דאביי דהי' תלמידו דרב יוסף ודאי הוי שמיע לי' הא דאמר רב יוסף אמר ר"י א"ש שקדו חכמים שיהא טורח בסעודה ג' ימים (ועמ"ש מהרש"א בתוס' דף ט' דיה מאי לאו דאביי תלמידו דרב יוסף ודאי הוי שמיע לי' הא דאמר רב יוסף אמר ר"י דאביי תלמידו דרב יוסף ודאי דהוי שמיע לי' הא דשקלינין וטרינין אקמא הא דרב יוסף עש"ה) וקשיא לי' למה צריך שקדו ג' ימים הא בחד יומא סגי לתרץ הקושיא ותנשא בא' בשבת וע"כ כתירוץ מהרש"א דמשום שקדו אם הגיע ביום ב' וג' א"צ להעלות לה מזונות דהוא תקנתא דידה אבל משום טענת בתולים לחוד הי' צריך להעלות לה מזונות דלאו תיקון דידה הוא אלא תיקון דידי' ואי נימא כפירוש הפ"י קשה למה צריך לומר שקדו ג' ימים דאין לומר דאי משום טענת בתולים לחוד הי' צריך להעלות לה מזונות דהוא המעכב ולאו תיקון דידה הוא דז"א דלפירוש הפ"י הוי שפיר תיקון דידה שלא יעליל עליה ואפי' משום טענת בתולים הי' צריך להעלות לה מזונות אם הגיע זמנה ביום ב' או ג' ועכצ"ל דהטעם משום אקרורי דעתא וא"ש קושית הפ"י על נכון בס"ד.

ז ובזה א"ש גם קושית המהרמשי"ף שהבאתי אמאי לא אמר אביי מאי קמ"ל כמו שאמר רב יוסף על מימרא דר"י א"ש ולפמ"ש א"ש דעל ר' אלעזר לא קשה מאי קמ"ל הא מתני' הוא די"ל דר' אלעזר לא ס"ל כלל הא דאמר רב יוסף אר"י א"ש דשקדו חכמים שיהא טורח בסעודה ג' ימים וא"כ איכא למימר דמתני' הוא למיתב לה כתובה שלא יעליל עליה כמ"ש הפ"י אבל אביי לנפשי' לא מצי למימר הכי דקשיא לי' הא דאמר רב יוסף רבי' שקדו שיהא טורח ג' ימים הא ביום א' סגי ומזה מוכח דלא כן הפירוש כמ"ש הפ"י ושפיר הוכיח וז"ב. ובזה א"ש ג"כ קושית העצי ארזים אהא דאמר אי למיתיב לה כתובה ניתב לה דהא נ"מ שלא תטרוף מלקוחות שלא כדין דאם זינתה אין לה כתובה ואף שהבעל רוצה ליתן לה כתובה מ"מ תטרוף מן הלקוחות שלא כדין ולפמ"ש א"ש דאם החשש משום טריפת לקוחות ע"כ ההוא ל"ל נכסים ב"ח וא"כ הדק"ל למה צריך לומר שקדו ג' ימים הא ביום א' סבי ואין לומר כתירוצו דמשום ט"ב הי' צריך להעלות לה מזונות דמשום תיקון דידי' ולא תיקון דידה דז"א דהא לאו תיקון דידי' הוא דהוא רוצה ליתן לה כתובה רק תיקון הלקוחות שלא תטרוף שלא כדין מהלקוחות והם לא יהי' להם על מי לחזור ולמה יהי' צריך ליתן לה מזונות הא לאו איהו המעכב וזה הפירוש דאמר אביי ניתיב לה וז"ב: (ח) והנה התוס' ד"ה אי למיתב כתבו דהא דאמר ר"י באומרת מכ"ע אני דא"נ אע"ג דאיכא ס"ס ספק מ"ע ואת"ל דרוסת איש שמא תחתיו נאנסה משום דס"ל לר"י מ"ע ל"ש ור"ג ס"ל דשכיח ע"ש ולכאורה קשה דאמרינין לקמן דף י"ג בשלמא לר"א כו' אלא לר' יוחנן תרתי ל"ל ולפמ"ש התוס' י"ל דאצטריך האי דמ"ע לאשמעונין אע"ג דאיכא ס"ס מ"מ לא מהימנא לר' יהושע משום דס"ל מ"ע ל"ש ונתי דס"ל לר' יהושע דמיגו לא אמרינין בשור שחוט לפניך מ"מ ה"א דס"ס מהני קמ"ל דלא הוי ס"ס דמ"ע לא שכיח. ואמנם הש"ס עדיפא מיני' עשני דלר' יוחנן ליכא מיגו כלל ואמנם עפ"ז א"ש מה שהקשו התוס' שם ע"ב ד"ה אלא דלר' יוחנן האי שינויא ליתא דלר' יוחנן בהאי דמ"ע אני בלא"ה א"ש דע"כ לא אמר ר"ג דמהימנא אלא משום דאיכא ס"ס דמ"ע דהא ר"נ ס"ל מ"ע שכיחא והא דאמרינין ע"כ לא אמר ר"ג אלא דאיכא מיגו היינו במשנה דמשארסתני נאנסתי דליכא ס"ס דמ"ע אבל במשנה דמ"ע אני איכא ס"ס לר"ג וז"ב: (ט) והנה דעת הרמב"ם דטענת פ"פ אפי' יש לה דמים דתלינין דעדיין לא חיתה המכה ורש"י ס"ל דזה ל"ש והא דתלינין בדם בתולים היינו משום דדם נדה שלא בשעת וסתה ל"ש כלל ע' בב"ש וי"ל דעת רש"י כיון דכתבו התוס' דזנות לא שכיח אלא משום דלא תשב עמו באיסור כל ימיו חששו אף לדבר דל"ש אבל אי איכא דמים דצ"ל דעדיין לא חיתה המכה דזה ג"כ ל"ש לזה ודאי לא חששו דהוי תרי מילי דל"ש והוי מיעוטא דמעוטא דאפי' ר"מ דחייש למיעוטא אבל למיעוט דמיעוטא לא חיים כן י"ל בזה ואמנם הרמב"ם י"ל דס"ל כתי' ראשון דזנות בלא עדים והתראה שכיח ולכך אף דתלי' במה שלא חיתה המכה ל"ש ע"ט משום שלא תשב עמו באיסור כל ימיו חיישי' לחד עלתא דל"ש וז"ב:

י והנה התוס' כתבו דס"ד דש"ס דבטענת דמים ל"ח לאקרורי דעתא דהוא טענה ברורה ולכך סיד דמיירי מתני' ביש לה דעים אלא דטוען פ"פ ולרש"י צ"ל במשפחת דורקטי או בנאבדה המפה דאם יש לה דמים אינו נאמן ולהרמב"ם דוחק לומר דמשום זה יתקנו חז"ל ולכך ס"ל דגם ביש לה דמים נאמן לטעון פ"פ ותיקנו חז"ל משום כל הנשים וז"ב. וא"כ י"ל דהתוס' בתי' בתרא אזלי למסקנת הש"ס דמתני' מיירי בטענת דעים ורק דזנות ל"ש ושפיר כתבו דכדי סלא תשב עמו באיסור כל ימיו חששו למלתא דל"ש אבל לס"ד דמיירי דאיכא דעים דאי ליכא דמים ל"ה לאקרורי דעתא וכיון דאיכא דמים וצ"ל דחיישי' דעדיין לא חיתה המכה וזה עלתא דל"ש כמ"ש הב"ש וא"כ איכא תרתי מילי דל"ש ובכה"ג ודאי לא חששו חז"ל דתיקנו בשביל זה ועכצ"ל כתי' ראשון דזנות בלא עדים והתראה שכיח וא"כ תי' הראשון הוא לפי הס"ד ותהי' השני הוא לפי המסקנא דש"ס ובזה א"ש קושית המפרשים שהבאתי באות ה' על תירוץ השני מהא דאמר אביי אי למיתיב לה כתובה הא זה לאו מלתא דאיסורא ולמה נחוש לדבר שלא שכיח ולפמ"ש א"ש דלס"ד דאביי ודאי צ"ל כתי' הראשון בתוס' דזנות בלא עדים והתראה שכיח ודו"ק וגם א"ש מה שהקשיתי באות ג' על הוכחת אביי ממשנתנו דאומר פ"פ נאמן דילמא מתני' ר"מ דחייש למיעוטא ולכך נאמן לאסרה ואנן אזלי' בתר רובא וכיון דזנות ל"ש אינו נאמן ולמ"ש א"ש דבס"ד דאביי ודאי זנות שכיח כתי' ראשון בתוס' ודו"ק:

יא עוד י"ל קושית התוס' מהא דגיטין דזנות ל"ש ואמאי תיקנו כאן משום זנות די"ל ודאי לתקן החלה תקנה בשביל דבר דל"ש זה לא אמרינן אבל כאן דבלא"ה הוצרכו לתקן יום מיוחד משום שקדו שיהא טורח בסעודה ג' ימים ולא ישא ביום א' וביום ב' וג' קבעו יום ד' ואסרו לישא ביום ה' משום ט"ב אע"ג דלכתחלה לא היו מתקנים בשביל זה כיון דל"ש מ"ע כיון דהתחילו לתקן תיקנו גם בשביל זה וכה"ג כתבו התוס' בגיטין ע"ש ובזה א"ש מה שכתב זקני מהרש"א ז"ל דאם הגיע זמנה ביום ב' וג' אינה מעלה לה מזונות דהתקנה הוי בשביל טורח סעודה דידה אע"ג דגם תקנתא דידי' הוא משום ט"ב ולפמ"ש א"ש דעיקר התקנה לא הי' אלא בשביל שקדו אבל בשביל ט"ב לא היו מתקנין דלא שכיח ודו"ק: (יב) ואמנם הא דהוצרכו התוס' לתירוצם היינו לס"ד דש"ס דאמר מ"מ אמרו בתולה נשאת בו' לפי ששנינו נותנין לבתולה יב"ח כו' ולא ידע עדיין מתקנת שקדו ע"ז הקשו התוס' הא זנות ל"ש אבל למאי דמסיק שקדו חכמים כו' שיהא טורח ג"י כו' שוב לא קשה כלל וממילא מיושב קושית המפרשים שהבאתי באות ה' דלמסקנא ל"צ כלל להני תירוצים שתירצו התוס' ודו"ק:

יג והנה הרי"ף כתב דהא דלא אמרינן ס"ס ספק מ"ע דמ"ע פתחה סתום ותמה הר"ן דא"כ צ"ל דגירסתו לקמן דף ל"ו אי דקטעין טענת פ"פ ה"נ וא"כ קשה מה דאמר לקמן לא דטעין טענת דמים והדרא ק"ל הא יש ס"ס ע"ש וכבר כתבתי בזה דרכים שונים והמה בחידושי ועתה אמרתי דהא התוס' כתבו דמכ"ע לא שכיח ואמנם הרי"ף מיאן בזה והיינו דהא גם זנות לא שכיח רק דחז"ל תיקנו משום שלא תשב עמו באיסור כל ימיו ותיקנו אף משום מילתא דל"ש אבל עכ"פ שפיר שייך ס"ס דמ"ע ואי דמ"ע ל"ש ז"א דנגד זה גם זנות ל"ש והרי שניהם שקולים וז"ב ואמנם למ"ש דאביי ע"כ ס"ל זנות שכיח וכר' יוחנן כמ"ש אות ג' דמוכח כן שפיר י"ל דספק מ"ע לא שכיח וא"ש:

יד והנה ר"נ אמר שמואל אמר חכמים תקנו כתובה כו' והן אמרו והן אמרו נאמן להפסידה וכתב הרמב"ם דאינו נאמן אלא משום דכתובה דרבנן דהן אמרו והן אמרו ואמנם בתוס' כתובה א"נ ואילו הי' כתובה דאורייתא לא הי' נאמן והתוס' בד"ה אי למיתב כתבו בפשיטות דאוקי ממונא בחזקת מארי' ומשמע אפי' אם הי' כתובה דאורייתא ונראה דהרמב"ם אזיל לשיטתו דס"ל אפילו מצא דם נאמן לומר פ"פ ותלינין בלא חיתה המכה אף דזה ל"ש כמ"ש הב"ש ע"מ הן אמרו והן אמרו ובזה ל"ק מה שהקשו על שיטת רש"י דבמצא דם אינו נאמן א"כ מה אמר מה הועילו חז"ל בתקנתן הא הועילו היכא דמצא דם ולמ"ש א"ש דע"כ ר"נ אפי' במצא דם מיירי אבל אנן לא קיי"ל כ דרב אשי פליג כמ"ש תוס' ודו"ק:

טו והנה התוס' ד"ה אבל בגליל הקשו דמייתי מדיוקא וה"ל למידק מרישא דתני אלמנה בתולה מן האירוסין כו' ונראה דמשם אין לראות די"ל דסתם משנה ר"מ והוא חייש למיעוטא אבל אנן אזלינין בתר רובא וזנות לא שכיח כמ"ש לעיל אות ב' ואביי דהוכיח ממשנה דבתולה נישאת ס"ל כר' יוחנן דזנות שכיח אבל רבי יוסף ס"ל דזנות לא שכיח ולכך לא מצי לאתויי מרישא אבל מהא דהאוכל אצל חמיו ביהודא דייק שפיר דשם אמר אביי מדקתני האוכל ש"מ דאיכא דוכתא ביהודא נמי דלא אכיל כדתניא א"ר יהודא ביהודא הי' מיחדין כו' ומוכח דמתניתין ר' יהודא הוא ושפיר דייק וז"ב וע"ש דרבא אמר ה"ק כל שלא נהג מנהג בגליל כו' א"י לטעון ט"ב ויותר נ"ל דהנה התוס' ד"ה מאי לאו כתבו דביהודא אע"ג דאיכא חזקה לא מהימן דלא מוקי אינש אנפשי' ואע"ג דגבי יבמה אמרינין דעד ל' יום מוקי אנפשי' רוב פעמים לא מוקי אנפשי' אפי' שעה אחת כו' וא"כ מוכח דלאו ר"מ הוא דהא ר"מ לא אזיל בתר רוב ושפיר מוכיח וז"ב:

טז וע"ש במהרש"א שהקשה על תי' התוס' דמשמע לי' דא"י לטעון בכל ענין כו' דביהודא נאמנת במיגו דאמרה. באירוסין בא עלי והקשה הא הוי מיגו להוציא כמ"ש תוס' לקמן ע"ש ונראה לפמ"ש הרמב"ם דמיירי במצא דם ותלינין בלא חיתה המכה ואע"ג דזה ל"ש מ"מ יכול להפסידה כתובתה ולעיל כתבתי דהיינו משום דהן אמרו והן אמרו ולפ"ז י"ל לפמ"ש הכה"ג דאם חזקה מסייע למיגו אמרינן מיגו להוציא כן י"ל אם הרוב מסייע למיגו אמרינן מיגו להוציא וכאן הרוב מסייע למיגו דלתלות שעדיין לא חיתה לא שכיח כמ"ש הב"ש אבל לקמן דמסיק דמיירי בטענת דמים שלא מצא דם דאין רוב מסייע למיגו שפיר כתבו דהוי מיגו להוציא:

יז והנה המהרש"א הקשה לעיל בתוס' ד"ה מאי לאו דכתבו דס"ד דבטענת דמים ליכא למיחש לאקרורי דעתא דטענה ברורה הוא אכתי מה יענו בהא דרב יוסף דהכא דל"ש תירוצם ולענ"ד י"ל דכאן י"ל דהמקשה ס"ל שדעת הרי"ף דמכ"ע פתחה סתים ודמים אין לה ולכן לא מצי לאוקמי בטענת דמים דא"כ להימנה במיגו דמכ"ע ומשני לא בטענת דמים ומיגו ליכא דהוי מיגו במקום חזקה כמ"ש התוס' אבל בהא דאביי דמייתי ממשנתנו דהוי לאסרה עליו שפיר הוי מצי לאוקמי בטען ט"ד דלענין איסור לא מהני מיגו כמ"ש המהרש"א ודו"ק. ובזה יש לפרש הא דאמר בירושלמי אמתני' דמשארסתני נאנסתי ואמתני' דמכ"ע אני הדא הוא לענין כתובה אבל לקיימה א"י משום ספק סוטה והיינו דס"ל טעמא דר"ג משום מיגו כמו בש"ס דילן ולענין איסור לא מהני מיגו וכתבתי במ"א ודו"ק: (יח) עוד י"ל לפמ"ש התוס' דאפי' לרבנן דר"מ ליהמנה במיגו דמ"ע אני תחתיך ובאמת הב"ש כתב דמ"ע אני תחתיך לא מהימנא דליכא מיגו וכבר הרגיש הפ"י בזה ואמנם זה תלוי אי טעמא דר"ג משום מיגו במכ"ע אני תחתיך ליכא מיגו אבל אי טעמא משום חזקה אפי' מ"ע אני תחתיך איכא חזקה ואמנם לפמ"ש לעיל י"ל דלכך לא אוקמי רב יוסף בטענת דמים דקשיא לי' ליהמנה במיגו דמכ"ע ע"ש והיינו דהא כתבו התוס' דמשמע לי' דאין יכול לטעון ט"ב בכל ענין בין כו' בין שאומרת פתחה נטול דנאמנת במיגו דבא עלי באירוסין ע"ש הרי חזינין דמהני מיגו ולכך לא בעי לאוקמי בטען טענת דמים דא"כ תהא נאמנת במיגו דמכ"ע כמ"ש באות טו"ב אבל מהא דבתולה אלמנה מן האירוסין לא מצי רב יוסף לדקדק די"ל שפיר בטען טענת דמים ואי קשיא ליהמנה במיגו דמ"ע י"ל דמיגו במקום חזקה לא אמרינן ולכך דייק מהאוכל אצל חמיו ביהודא דמשם בארה דאמרי' מיגו במקום חזקה והוכיח שפיר ומתורץ קושית התוס' דאמאי לא דייק מרישא ודו"ק:

יט עוד י"ל על קושית עצי ארזים שהבאתי לעיל אהא דאמר אביי אי למיתב לה כתובה ניתיב לה ודילמא מיירי דכתב לה א"כ תטרוף מלקוחות בחנם דבשלמא אי ארוסה ל"ל כתובה רק בשעת נשואין הוא מתחייב לה כתובה א"כ ל"ש שתטרוף מלקוחות בחנם שהרי הוא מתחייב לה עתה כתובה אבל אם ארוסה אית לה כתובה קשה ונלע"ד עפמ"ש דדעת הרמב"ם דאף במצא דם מצי לטעון (ט"ב) (פ"פ) וכתבתי דלכן אמר ר"נ א"ש חכמים תיקנו כו' והן אמרו כו' דאפי' במצא דם תלינן בלא חיתה המכה אף דל"ש רק דהן אמרו והן אמרו ולפ"ז א"ש דאביי הוכיח דע"כ לא מיירי דיש לה כתובה שכתב לה באירוסין דאי בשכתב לה כתובה בשעת אירוסין לא הי' לו להיות נאמן לטעון פ"פ כיון דמצא דם וכאן ל"ש הן אמרו והן אמרו דהא הוא כתב לה כתובה ולא מתקנת חז"ל הוא דנימא הן אמרו והן אמרו והוי כמו תוספת כתובה דכתב הרמב"ם דאינו נאמן בטענת פ"פ דלאו תקנת חז"ל הוא ול"ש הן אמרו והן אמרו וז"ב ומשני לא בטענת דמים דאז שפיר נאמן מדינא ול"צ לטעם דהן אמרו כמ"ש הה"מ בשם י"א דבטענת דמים אפי' לענין תוספת כתובתה נאמן ע"ש וזה ברור:

כ ומעתה א"ש מה שהקשה הר"ן על הרי"ף כמ"ש אות י"ב מהא דמשני לא בטענת דמים ולפמ"ש י"ל דה"ק לא בטענת דמים ולמיתב לה כתובה דלהוציא ממון לא מהני ס"ס והרי"ף לא כתב דס"ס מהני אלא אהא דר' אלעזר לאסרה עליו אבל להוציא ממון ל"מ ס"ס כמ"ש הפ"י דא"ה בממון אחה"ר ואי קשיא ליתיב לה ז"א דשפיר י"ל לענין פסידא דלקוחות דבזה ל"צ להן אמרו והן אמרו ודו"ק היטב.

כא והנה י"ל דבר חדש על קושיות התוס' דהכא חיישינן א לזנות ובגטין אמרינן זכות ל"ש דודאי זנות בגדולה ל"ש דחזקת כשרות יש לה ולא תזנה במזיד אבל בקטנה דאינה יודעת חומר האיסור י"ל דזנות שכיח ולכך בגיטין דלחוש שמא יחפה על בת אחותו ורוצה להצילה ממיתה וע"כ דזינתה כשהיא נערה עכ"פ שפיר אמר ר"ל זנות. ל"ש אבל כאן חיישינן דתזנה בקטנותה וזה שפיר שכיח אך זה טעות דקטנה שזיכתה אינה נאסרה לבעלה לפי הש"ס שלנו כדמוכח ביבמות גבי שנים שנתערבו נשותיהן ע"ש ואמנם לפ"ד הירושלמי שפסק הרמב"ם כוותי' דקטנה שזינתה נאסרת על בעלה א"ש קושית התוס' ועפ"ז י"ל הירושלמי דאמר בוגרת נשאת בכל יום ותמהו אמאי הרי עכ"פ שייך בה טענת בתולים למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' ולפמ"ש י"ל דהירושלמי ה"ל דמוכ"ע פתחה סתום וטענת פ"פ מיירי אף אם מצא דם ולפ"ז י"ל בוגרת אם מצא דם מותרת דאין לומר דתלינן בד' לילות ז"א דהא לזה לא חיישינין שזינתה כשהוא נערה דזנות לא שכיח ורק שזינתה בקטנותה קודם שהיתה בת י"ב שנים ויום א' וא"כ עתה שהוא בוגרת כבר עברו י"ב חדש ושוב לא תלינין במכה כמבואר במסכת נדה וא"כ לא משכחת לה טענת פ"פ ולטענת דמים דלא מצא דם לא חיישינין דבזה ל"ש אקרורי דעתא וכס"ד בש"ס דילן ולכך נשאת בכל יום ולכך השמיטו הפוסקים האי ירושלמי דלפי הש"ס דילן ליתא לזה כן י"ל דרך פלפול בעלמא ודו"ק:

כב עוד נראה ליישב דברי הרי"ף מקושית הר"ן דהא התוס' תירצו דספק מכ"ע לאו ספק הוא דאילו הית' מ"ע היתה טוענת דאין בזה גנאי כמו ביאת אונס ע"ש ואמנם י"ל דשמא הוא מ"ע אינה תחתיו ולרבנן אין לה אלא כתובה מנה ולבך אין טוענת מ"ע וטוענת בתולה הייתי ויש לה מאתים ולכך מיאן הרי"ף בתירוץ התוס' ובזה א"ש קושית הר"ן דאמרי' לא דקא טעין טענת דמים ולפ"ד הרי"ף הא בזה איכא ס"ס ולפמ"ש איש דהא אביי ס"ל בסנהדרין דר"ע ג"כ חושש ללעז וא"כ שפיר אתי מתני' כר"מ דחוששין שמא יבואו עדים ויתברר הדבר וכמ"ש לעיל וכיון דסתם מתני' ר"מ ור"מ ס"ל מכ"ע כתובתה מאתים וא"כ שפיר תירצו התוס' דא"א דהיא מכ"ע היתה טוענת דלא היתה מפסדת כלום וז"ב ויותר נראה דהא הקשה הפ"י לימא אביי למיתב לה הכתובה ולא קשה ליתוב לה די"ל להיפך אנן חוששין דבאמת לא זינתה והוא יעליל עליה ולכך תיקנו להנשא ברביעי דאז אם לא יבוא מחר לב"ד שוב לא יהא נאמן ותירץ דסתם מתני' ר"מ ור"מ ס"ל טענת בתולים למ"ד יום ולא מתקנה בכך ע"ש ולפ"ז קאמר הש"ס לא בטענת דמים והיינו ממ"נ אי מתני' ר"מ הוא שפיר י"ל בטענת דמים וליכא ספק מ"ע דא"א הוי טוענת דלר"מ לא מפסדת מידי ואם מתני' רבנן וליכא לאוקמי בטענת דמים דאיכא ס"ס הא לרבנן שפיר י"ל למיתב לה כתובה וכמ"ש הפ"י דתיקנו רביעי שלא יעליל עליה וא"כ ממ"נ אין ראיה ממתני' ודו"ק כי נכון הוא:

כג ובזה איש מה שהקשה רש"י וטענת דמים אין לו ונדחק ליישב דמיירי שאבדה המפה או שהיא ממשכחת דורקטי והתוס' תירצו בבוגרת ומ"ע ע"ש אבל לפי' הרי"ף הואי א"ש דמיירי שפיר דלא מצא דם רק דמשום דם אינה נאסרת דאיכא ס"ס דמכ"ע לדידן דקיי"ל כרבנן דמ"ע כתובתה מנה ול"ש תי' התוס' דהיתה טוענת די"ל דלא רצתה להפסיד מנה וז"ב ואמנם שמואל דאמר דנאמן להפסידה כתובה בזה שפיר קשה דהא בלא"ה יש לו טענת דמים ואין לומר דע"ז יש לה ס"ס דהא להוציא ממון ל"מ ס"ס וצ"ל כמ"ש הרמב"ם דבאמת מצא דם אלא דתלינין בדם מכה והיינו משום דהן אמרו והן אמרו כמ"ש באות י"ד ע"ש ותראה דהדברים מכוונים בשיטת הרמב"ם ודו"ק:

כד ובזה י"ל קושית התוס' אמאי לא דייק רב יוסף מרישא דבתולה אלמנה מן האירוסין יש לה ט"ב וע"כ להפסידה כתובה ע"ש ולפמ"ש י"ל דהא דלא ניחא לי' לרב יוסף לאוקמי בטענת דמים כקושית מהרש"א י"ל דס"ל כהרי"ף דמ"ע אין לה דמים ואיכא ס"ס וס"ס מהני להוציא כתובה ואין לומר כמ"ש התוס' דאילו היתה מ"ע היתה טוענת די"ל דלא רצתה להפסיד מנה ואין לומר דילמא ר"מ הוא דס"ל מ"ע כתובתה מאתים דכבר הוכחתי באות ט"ו דמתני' דהאוכל אצל חמיו לא אתיא כר"מ דלר"מ גם ביהודא יכול לטעון ט"ב דחזקה א"א טורח כו' ואף דכתבו התוס' דודאי לא מוקי אינש אנפשי' ואף דלגבי יבמה אמרי' דעד ל' יום מוקי אנפשי' מ"מ רוב פעמים לא מוקי אנפש' אפי' שעה אחת כו' ע"ש מ"ע הא ר"מ ס"ל דחיישי' למיעוט ולא אזיל בתר רוב וע"כ דלא אתי מתני' כר"ע ושפיר הוכיח רב יוסף אבל ממתני' דבתולה אלמנה מן האירוסין לא מוכח מידי די"ל דמתנ' ר"מ הוא וליכא ס"ס ואיש דלא דיק מרישא ודו"ק: (נה) ובאמת אני תמה על מה שכתב הפ"י לתרץ קושייתו על אביי דלא מוקי לה לכתובה ולהיפך שלא יעליל עליה ותירץ דלא מסתבר לאוקמי מתני' דלא כר"מ דר"מ ס"ל ט"ב כל ל' יום וכמ"ש באות כ"ב ע"ש ואני תמה דהא לר"מ א"נ לטעון פ"פ דהא ס"ל לר"מ כתובה דאורייתא כמ"ש התוס' בסנהדרין ט' והקשו על רש"י וא"כ אביי דמוקי לה בטענת פ"פ ודאי לדידי' לא אתיא מתני' כר"מ והדרא קו' הפ"י לדוכתה ואמנם י"ל דזה עצמו דאמר אביי אי למיתב לה כתובה ניתוב לה שהרי באמת לר"מ א"נ לטעון פ"פ להפסידה כתובתה ולא כפירש"י כיתיב לה ומה לכו להפסידה והרי הוא נותן לה מדעתו דע"ז קשה קושית עצי ארזים דילמא משום פסידא דלקוחות אלא ה"ק ניתוב לה דהא לר"מ לא מהימן להפסידה ומתני' הא ר"מ הוא ומדוקדק נמי הא דאמר אביי אף אנן נמי תנינ' דהיינו לדידן דס"ל לאביי בסנהדרין דר"מ מודה ג"כ דחוששין ללעז ואתיא מתני' שפיר כר"מ דחוששין שמא יצא הקול ויתברר הדבר וכמ"ש הכל באות ג' ובם קו' מהר"מ שיף אמאי לא אמר אביי מאי קמ"ל א"ש יעי"ש ותמצא באר היטב:

כו ובזה איש לא דטעין ט"ד והיינו דשפיר י"ל למיתב לה כתובה ואי קשיא ניתב לה י"ל לענין פסידא דלקוחות ומתני' שפיר כר"מ אתי דבטעבת דמים דהוא טענה ברורה גם לר"מ מצי לטעון ח"ב וארווחנא בזה ליישב דברי הרי"ף דהקשה עליו הר"ן דמה משני לא דקא טעין טענת דמים דלהרי"ף קשה הא איכא ס"ס ולפמ"ש א"ש דהא לענין להוציא כתובה לא מהני ס"ס ורק לענין איסור כתב הרי"ף דיש ס"ס וא"כ שפיר משני לא דקטעין טענת דמים ולענין להוציא כתובה וכמ"ש ודו"ק:

כז והנה מ"ש התוס' דרוב פעמים לא מוקים אינש אנפשי' אפי' שעה אחת לכאורה מ"מ אמאי א"י להפסידה כתובתה דהא א"ה בממון אחה"ר וע"כ צ"ל כמ"ש ההגהות מרדכי ב"פ אלמנה דכתובה אלים דהיא מעשה ב"ד והולכין בה אחה"ר ומזה הוכח' למ"ש תוס' לעיל ד"ה אי למיתב דמהני ס"ס להוציא ממון והוכיחו זה ממתני' דמשארסתני נאנסתי למ"ד מקח טעות ממאתים אבל מנה יש לה וע"ז השיב הפ"י דהתם שאני כיון דא"י לאסרה עליו הרי הוא כאשתו גמורה וכמו שכל אדם א"י להפסיד אשתו כתובתה אם יאמר שראה שזינתה כך א"י להפסידה כאן שהרי היא כבע"ח וכתובתה בידה כו' אבל בהא דהאוכל אצל חמיו דנאסרת עליו כדאמר אי לאסרה עליו ביהודא אמאי לא שייך סברת הפ"י דהא נאסרת עליו ואעפ"כ הולכין אחה"ר וע"כ צ"ל דבכתובה דהוא מעשה ב"ד הולכין אחה"ר וז"ב ולפ"ז י"ל דלכך מיאן רב יוסף לאוקמי בטענת דמים דקשיא לי' דהא איכא ס"ס לפי שיטת הרי"ף דמ"ע ל"ל דמים ומהאי מתניתין מוכח דהולכין בכתובה אחה"ר וה"ה לס"ס דהיא מטעם רוב וז"ב:

כח ובזה א"ש קושית התוס' דלמה לא דייק רב יוסף מרישא א דבתולה אלמנה מן האירוסין דיש לה טענת בתולים ולפמ"ש א"ש דממתני' דבתולה אלמנה מן האירוסין שפיר הו' מצי לאוקמי בטענת דעים ואף דאיכא ס"ס י"ל דאין הולכין בממון אחה"ר וה"ה לס"ס כמ"ש הפ"י אבל ממתני' דהאוכל אצל חמיו דמינה מוכח דבכתובה הולכין אחה"ר וה"ה לס"ס לא מצי רב יוסף לאוקמי בטענת דמים וכמ"ש ודו"ק היטב:

כט והנה לפמ"ש הפ"י יש לדחות ג"כ מ"ש התוס' דף י"ב דיה וניחוש אין לומר דפריך דהא מצי לשנוי' דהא דא"י לטעון היינו להפסידה כתובתה דאיכא ס"ס כו' ולפמ"ש הפ"י לא מהני כאן ס"ס כיון דנאסרת עליו כמ"ש באות כ"ז ושפיר י"ל דפריך וניחוש היינו אפי' לאסרה עליו דאין לומר דהא דא"י לטעון היינו להפסידה כתובתה משום דאיכא ס"ס דהא כיון דנאסרת עליו תו לא מהני הס"ס לפ"ד הפ"י וא"כ לא צריך לתי' ר"י דיש לנו להפסיד כתובתה כדי שיבוא לב"ד דזה דוחק ומכ"ש מ"ש התוס' דאף באשת ישראל ה"ל להפסידה כתובתה גזרה שמא ישאנה כהן כו' דזה ודאי גזרה רחוקה וזנות ל"ש ואם נאמר דהכא קאי הסוגיא למ"ד זנות שכיח א"כ הי' א"ש דהשמיטו קצת פוסקים קושיא זו דולחוש שמא תחתיו זינתה ודו"ק:

ל והנה הרי"ף כתב וז"ל אמר ר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאסרה עליו וה"מ באשת כהן כו' ולא מצית אמרת את"ל תחתיו ספק מכ"ע דמכ"ע פתחה סתום אי נמי באשת ישראל וקיבל בה אביה כו' והוא תמוה למה הכניס הרי"ף הקושיא דמכ"ע בין הדבקים דהא גם באשת ישראל שייך ספק מכ"ע וכבר עמדו בזה האחרונים ז"ל ונראה דהש"ך כתב דס"ס בעינן מתהפך וכתב הגאון רמ"ע דזה אם נוכל להתחיל בצד זה כמו בצד זה אבל אם לא נוכל להתחיל בצד א' לא בעי מתהפך ולפ"ז י"ל דבאשת ישראל איך נימא ספק באונס ספק ברצון ואת"ל ברצון שמא מכ"ע דעל מכ"ע אין שייך רצון וע"כ דנתחיל כך ספק מכ"ע ספק דרוסת איש ואת"ל דרוסת איש שמא באונס ולפ"ז א"י להתהפך ולכך לא כתב בזה הרי"ף האי קושיא דספק מכ"ע אבל באשת כהן שפיר י"ל ספק תחתיו ספק אין תחתיו ואת"ל תחתיו שמא מכ"ע וכן להיפך ספק מכ"ע ספק דרוסת איש ואת"ל איש שמא אין תחתיו וא"ש ח"ב ואמנם התוס' תירצו דמכ"ע ל"ש והרי"ף לא ס"ל כן דנהי דלא שכיח מ"מ עכ"פ מיעוט יש ומצטרף לפלגא דאין תחתיו כמ"ש הפ"י ושפיר יש ס"ס וע"כ כתב הרי"ף דמכ"ע פתחה סתום וז"ב:

לא והנה הה"מ הביא ראיה להרמב"ם דאשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אע"פ שהוא מותרת לבעלה מ"מ לאחר מותו אסורה לכל כהן בעולם וכתב הה"מ ראי' מהא דאמרינין דנאמנת משארסתני במיגו דמכ"ע דבזה פסלה נפשה מכהונה ובמכ"ע לא מפסלה ותמה הח"צ דשם באשת ישראל מיירי ע"ש ולפ"ז י"ל דבאשת כהן באמת לא מהימנא באמרה משארסתני נאנסתי דליכא מיגו ובזה א"ש קושית התוס' דתהא נאמנת לומר בתולה הייתי במיגו דמשארסתני נאנסתי ותירץ הרא"ש דאין זה מיגו דלא בעי למפסל נפשה מכהונה ולשיטת הראב"ד דחולק שם על הרמב"ם וס"ל דאין נאסרת לכהונה קשה א"כ באשת כהן תהא נאמנת לומר בתולה הייתי במיגו דמשארסתני נאנסתי דלא תפסל בכהונה ולפמ"ש א"ש דבאשת כהן אינה נאמנת לומר ק משארסתני נאנסתי דליכא מיגו דמכ"ע וז"ב:

לב והנה מה שהקשה הר"ן על הרי"ף מהא דמשני לא דקטעין טענת דמים והא בזה איכא ס"ס לכאורה יש ליישב דהנה מצאנו דר"מ חייש למיעוטא ואעפ"כ בס"ס מתיר באשה שהיא עושה צרכיה והנה בס"ס יש שני טעמים טעם א' כמ"ש הרשב"א מטעם רובא ולר"מ ל"ש זה דלא אזיל בתר רובא ואמנם יש עוד טעם אחד כמ"ש הפלתי דספק א' מותר מה"ת וספק ב' הוא ספק דרבנן ולכך שם בנדה מתיר ר"מ ח"ב והנה האי ספק מכ"ע כבר כתבו התוס' דל"ש דרוב נשים אינן מכ"ע רק כתבתי באות ל"א דהרי"ף ס"ל נהי דל"ש מ"מ מיעוט איכא ומצורף לפלגא דאין תחתיו והוי רובא ולכך מיאן הרי"ף בתירוץ התוס' וז"ב והנה אם נאמר דטעמא דס"ס משום דספק א' מותר מה"ת וספק ב' הוא ספק דרבנן א"כ אם נתחיל הספק ספק מ"ע ספק דרוסת איש זה הספק אינו מותר מה"ת דהא ע"ע ל"ש ואיכא רוב לאיסור וכן אם נתחיל ספק אין תחתיו אף דמותר מה"ת מ"מ הספק ה"ב את"ל תחתיו שמא מכ"ע אף דהוי ספק דרבנן מ"מ אסור עכ"פ מדרבנן משום דרוב נשים אינן מכ"ע וא"כ מטעם דספק א' מותר מה"ת אין להתיר כאן ורק דהרי"ף מצד רוב אתי עלה דעכ"פ מיעוט יש וסמוך מיעוטא לפלגא והוי רוב כמ"ש הפ"י וז"ב:

לג והנה כבר כתבתי דהפ"י הקשה על אביי דאמר אי למיתיב לה כתובה ניתיב לה דילמא אדרב' התקנה היתה שלא יעליל עליה כו' ותירץ דסתם מתני' ר"מ הוא ולר"מ דס"ל ט"ב ל' יום ל"ש זה וכמ"ש באות כ"ב ע"ש בביאור ולפ"ז לא קשה קושית הר"ן על הרי"ף דשפיר משני לא בטענת דמים ולא קשה דא"כ שפיר יש ס"ס לדעת הרי"ף ואמאי אסורה ז"א דהש"ס משני לאביי ממ"נ אי מתני' לאו ר"מ הוא אלא רבנן אין הוכחה ממתני' די"ל כקושית הפ"י דהתקנה הי' שלא יעליל עליה להפסידה כתובה ואי ס"ל לך דע"כ מתני' ר"מ היא א"כ שפיר בטוען טענת דמים ואי קשיא דהא איכא ס"ס ז"א דכבר כתבתי דכאן אין להתיר מטעם דספק א' מותר מה"ת דהא איכא רובא לאיסורא דמכ"ע לא שכיח וי"ל מטעם דסמוך מיעוטא לפלגא דאין תחתיו והוי רובא וכיון דמתני' ר"מ הוא ור"מ לא אזיל בתר רובא א"ש דאסורה לו וא"כ ממ"נ א"ש אבל הרי"ף קאי אליבא דידן דקיי"ל דאזלינן בתר רובא שפיר איכא ס"ס וא"ש קושית הר"ן ודו"ק:

לד והנה התוס' תירצו דאם היתה מכ"ע היתה טוענת דאין בזה בושה כ"כ כמו ביאת אונס והקשה ההפלאה ז"ל הא למשנה אחרונה י"ל דעיניה נתנה באחר ולכך טענה בתולה הייתי ולא טענה מכ"ע אני כדי שתיאסר עליו ע"ש והנה שם בנדרים הא דאמרינן עיניה נתנה באחר ומותרת לו וסמכינין על סברא זו דעיניה נתנה באחר להתיר משום דמדינא אינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא דחז"ל אסרוה ולכך סמכו עצמם על סברא דעיניה נתנה באחר ע"ש וזה שייך באשת ישראל שקבל בה אבי' קידושין פחות מג"ש דאין הספק רק שמא זינתה תחתיו ושפיר שייך עיניה נ"ב אבל באשת כהן שמא אין תחתיו ולא היתה משועבדת לו כלל כמ"ש הב"ש ס"ס כ"ד א"כ ל"ש ענ"ב וא"ש תי' התו' ובאשת ישראל בלא"ה ל"ק קושית הרי"ף כמ"ש אות ל"א:

סליק סוגיא בס"ד

תוכן העניינים

בית אל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה