אור ברסלב
בית אל חלק א חדר קיג בדין משביע עידי קנס

בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

חדר קיג בדין משביע עידי קנס

חדר קיב דין אם הקרים פסולי מזבח

א הרמב"ם בפ"ט מה' שבועות דין ד' כתב וכן המשביע עידי קנס וכפרו פטורין וכתב מרן הכסף משנה דלמד זה מהא דשנינו פרק שבועת הפקדון אנסת ופתית את בתי כו' משביעך אני ואמר אמן חייב ור' שמעון פוטר שאין משלם קנס ע"פ עצמו כו' ולמד מזה לענין שבועת העדות וכבר תמהו הכל על מרן ז"ל דש"ס ערוך הוא במס' שבועות דף ל"ב משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני נזק וחצי נזק כפל וד' וה' חייבין ומוקמינין לה בש"ס כפל משום קרנא דו"ה משום קרנא אונס ומפתה משום בשת ופגם ולמה לי' ללמוד משבועת הפקדון וע' בלחם משנה ומשנה למלך ואני אומר דאי משום הא לא אריא דהא הוא בעיא בש"ס אי משביע עידי קנס חייבין ופשיט ממתניתין ודחי דילמא משום קרנא אבל פשטא דמתני' משמע כפשטא דמשום כפל ודו"ה וקנס גופא חייבין ואיך מצי הרמב"ם ללמוד מזה דמשביע עידי קנס פטורין ולכאורה י"ל דכיון דהוי בעיא דלא אפשטא אין לחייב קרבן מספק דילמא מייתי חולין לעזרה ולכך שפיר כתבו הלח"מ והמל"מ דלמד הרמב"ם מהא מתני' דפטורין דהיינו כיון דמסופק הש"ס בפירושא דמתניתין אי חייבין משום כפל ודו"ה וקנס דאונס ומפתה או משום קרנא ובשת ופגם א"כ אין לחייב עידי קנס קרבן מספק ואמנם הא הרמב"ם כתב פטורין משבועת העדות משמע אבל חייבין משום שבועת ביטוי וכמ"ש הרמב"ם שם דין י"ד שכל שאמרנו פטור משבועת העדות חייב משבועת ביטוי ודוקא שנשבע מפי עצמו או שענה אמן א"כ אין נ"מ אלא אם השביעם בב"ד ולא ענו אמן דמשום שבועת ביטוי (פטורין) [חייבין] ומשבועת העדות פטורין מספק וע' מה שכ' הרמב"ם דין ד' וע' מל"מ פ"ג מה' גנבה דין ח' שפלפל בדין זה והניח דברי הרמב"ם בצ"ע ושם כתבתי בחידושי והנה אחרי כתבי זאת ראיתי דדברי הרמב"ם המה ש"ס ערוך דף ל"ד ע"א דלר' יוחנן פליגי ר' אליעזר ור"ע בעידי קנס ופסק כר' עקיבא דר' אליעזר שמותי הוא ולריש לקיש פליגי ר"א ור"ע בעידי קרקע ואמנם ר' יוחנן ור"ל הלכה כר' יוחנן ונתבררו דברי רבינו הרמב"ם וז"ב ונחזור לדברי מרן הכ"מ דכתב דהרמב"ם למדה מדין שבועת הפקדון והנה התוס' הרגישו דלמה לא פשיט הש"ס מהתם ותירצו לחלק בסברא ברורה ואני תעה על מרן הכ"מ שכתב דהרמב"ם למד מזה עוד כתב הרמב"ם שהשביע עדים שאנס איש פלוני את בתו המאורסה ותמה הלח"מ דזה דלא כחד פירושא ע"ש ולע"ד א"ש עפמ"ש התוס' לתרץ מה שהקשה רש"י על המפרשים דבתו היינו בתו של המאנס והקשו הא אפילו אנסה או פיתה אותה איש אחר הקנס של אביה אנסה אביה מבעיא וע"ש שתירצו דמיירי שנתארסה ונתגרשה ואתיא כר"ע ארש לה קנס וקנסה לעצמה ע"ש בהגהת מהר"י פיק וכ"פ הרמב"ם בה' נערה בתולה כר"ע וזה כוונתו כאן והא דלא כתב ונתגרשה דבין נתגרשה ובין לא נתגרשה קנסה לעצמה כיון דנתארסה אלא דאם לא נתגרשה פטור משום דקלב"מ והכא בלא"ה קלב"מ משום בא על בתו וז"ב והנה התוס' שם אחר שכתבו תירוצם הנ"ל כתבו ומיהו הא דתני או שפיתה את בתו לא א"ש דהא מפותה מחלה לו ע"ש והאי ומיהו לא א"ש דמה ענין זה לתירוצם דלעיל דהא בלא"ה קשה זה ונראה דהנה התוס' בכתובות ר"פ אלו נערות כתבו בשם הירושלמי דבקנס לא מהני מחילה וא"כ לא היה קשה מהא דפיתה את בתו דהא מחילה לא מהני בקנס אבל לפי מה שתירצו דאתיא כר"ע שפיר קשה דהא הטעם דלא מהני מחילה בקנס הוא דהוי דבר שלא בא לעולם דאי מודה מפטר וכ"כ האחרונים ואמנם לפמ"ש בתירוצם דאתיא כר"ע דס"ל יש לה קנס וקנסה לעצמה קשה שפיר דהא ביבמות דף צ"ג הוכיח רב נחמן מדקתני ר"ע אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו דר"ע ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ושפיר הקשו מהא דפיתה את בתו דהא מחלה לו דלר"ע הא מהני מחילה בקנס וא"ש המשך דבריהם ודו"ק. והנה התוס' תירצו לקושיתם מהא דמפותה דהא מחלה ותירצו דמיירי בקטנה דלא מהני מחילתה ואתיא כרבנן דר"מ דקטנה יש לה קנס ע"ש ואמנם הרמב"ם לפי מה שביארתי דבריו סתם ולא כתב דמיירי בקטנה ומשמע דאפילו בנערה מיירי וא"כ קשה הא מחלה ואמנם א"ש דהתוס' הוכרחו לזה לומר דמיירי בקטנה לפי תירוצם דאתיא כר"ע ושפיר קשה להו הא ר"ע ס"ל דאדם מקנה דשלבל"ע וא"כ מהני מחילה בקנס כמ"ש אבל הרמב"ם דקאי לדינא דאנן קיי"ל א"א מקנה דשלב"ע ולא קשה כלל ולכך כתב סתם ודו"ק היטב. (ב) והכה התוס' שבועות דף ל"ג ד"ה היכא הקשו ולמ"ד במרובה דאפילו לא כפר לי' לא כתבינין מוקמינין מתניתין דהכא בפקדון כו' אי נמי איכא לאוקמי במקרקעי דודאי כתבינין לי' דקרקע אינה נגזלת וכמ"ד המשביע עידי קרקע חייבין והא דלא משני הש"ס הכי דהוי ניחא לכולי לישנא כו' והנה לפי הפירוש שדחה רש"י והתוס' ד"ה ושאנס חזרו והחזיקוהו וכתבו דמיירי בנתארסה ואתיא כר"ע דס"ל דיש לה קנס וקנסה לעצמה א"ש דלא משני הש"ס דמיירי במקרקע וכמ"ד המשביע עידי קרקע חייבין דהא ר"ע ס"ל המשביע עידי קרקע פטורין כדאיתא לקמן דף ל"ד ע"א משביע עידי קרקע איכא ביניהו דלר"א חייבין ולר"ע פטורי' ע"ש והתוס' הקשו זה לפירוש רש"י דפירוש שאנס איש פלוני את בתו של אותו דאיירינין בי' ע"ש אבל להפירוש של היש ופרשים שהביא רש"י ודחאה לא קשה קושית התוס' דלא מצי לאוקמי כמ"ד משביע עידי קרקע חייבין דהא ר"ע ס"ל דפטורין ודו"ק:

עוד בדין הנ"ל

ג הנה הרמב"ם שם השמיני האי דינא דמנה לאיש פלוני ביד פלוני חייבין ובבא בהרשאה ואפשר דס"ל כיון דשליח שוי' כמו דקיי"ל א"כ לא עדיף מכל שלוחים דאינן חייבין קרבן שבועה עד שישמעו מפי התובע והש"ס דהכא אזיל למ"ד שותף שוי' ואנן דקיי"ל שליח שוי' מוקמינין למתניתא בקרקע ואתיא כמ"ד משביע עידי קרקע חייב ואנן קיי"ל כר"ע דפטור ולכך השמיט הרמב"ם דין זה ועתוס' ד"ה בבא בהרשאה ודו"ק והנה בירושלמי הקשה לריש לקיש דאמר אין ממון אצל מכות מהא דתני רישא שהכני בני דחייבין ומוקי לה כר' מאיר דאמר לוקה ומשלם ע"ש ואמנם לפ"ז קשה קושית התוס' הא מפותה מחלה לו ותירוצם לא שייך דמיירי בקטנה דהא ר' מאיר ס"ל דקטנה לית לה קנס ומזה נראה דהירושלמי פירש המשכה כפירש"י שאנס ראובן את בתו של שמעון ולא מיירי בנתארסה ונתגרשה דהקנס לאביה ואין בידה למחול וליכא למימר כתירוץ התוס' בכתובות דקנס אין יכולה למחול כדאיתא בירושלמי זה אינו כיון דמוקי לה כר"מ ור"מ ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וא"כ בידה למחול וז"ב וא"כ מוכח דהירושלמי פירש כפירש"י ולא כפירוש היש מפרשים ודו"ק היטב ולכאורה בלא"ה לא מצינין לתרץ דקנס אין יכולה למחול (אף אם נימא הטעם לא משום דא"א מוחל דבר שלבל"ע אלא כמ"ש במ"א) דא"כ עיקר השבועה משום קנס וה"ל משביע עדי קנס וכיון דכתבו התוס' דאתיא כר"ע והרי ר"ע ס"ל לקמן דמשביע עדי קנס פטורין וא"כ ע"כ צ"ל דמשביע אותם משום בשת ופגם וזה הוי ממון והא זה שפיר יכולה למחול וז"ב ובזה ג"כ יש ליישב ההמשך בתוס' ד"ה אנס פלוני דכתבו ומיהו הא דקתני הכא או פיתה כו' לא אתי שפיר היינו דבלא"ה י"ל דקנס אינה יכולה למחול אבל לפמ"ש בתירוצם דאתיא כר"ע ולר"ע ע"ב צ"ל דמשביע אותם משום בשת ופגם דממונא הוא שפיר קשה וז"ב והנה כתבתי דלהירושלמי דמוקי לה כר"ע דלפ"ז הדרא קושית התוס' מהא דאיש פלוני פיתה בתו דהא מחלה לו ואין לתרץ דמיירי בקטנה דלר"מ קטנה אין לה קנס והוכחתי עזה דהירושלמי פירש כפירש"י ולא כהיש מפרשים ואמנם שבתי וראיתי כי י"ל דהירושלמי פירש כהיש מפרשים ולא קשה קושית התוס' דהא מחלה דשפיר י"ל כתירוצם בכתובות בשם הירושלמי דקנס אינה יכולה למחול ואי קשיא דה"ל עידי קנס דמשביען פטורין זה אינו דהא ר' מאיר ס"ל בב"ק דף ע"א דדבר הגורם לממון כממון דמי ולמ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי לא מבעיא לן דמשביע עידי קנס חייבין כדפירש"י בדף ל"ג ע"א בד"ה אי כר"א בר"ש דאפילו נימא דקנס לאו ממון הוא בציר מגורם לממון לא הוי ע"ש ונמצא לר' מאיר משביע עידי קנס חייבין ולא קשה קושית התוס' אליבא דהירושלמי והתוס' דתירצו דאתיא כר"ע שפיר הקשו ודו"ק ובזה י"ל מה שדחה רש"י דברי היש מפרשים משום דמאן קא תבע ליה השתא אנסה אחר דאביה הוא כו' והתוס' תירצו שפיר דאיירי בנתארסה ונתגרשה וכר"ע אתיא ורש"י לא ניחא לי' בתירוץ זה והיינו דרש"י סבירא לי' כשיטת הרמב"ם דרק הקנס שלה ובשתה ופגמה לאביה וא"כ כיון דר"ע ס"ל משביע עידי קנס פטורין א"כ יקשה דהא ה"ל משביע עידי קנס ופטורין דהא בשתה ופגמה לאביה הוא ומאן קא תבע לי' אבל התוס' ס"ל דהכל לדידה לר"ע ושפיר תירצו דמיירי בנתארסה ונתגרשה וכיון דגם הבשת ופגם שלה ה"ל משביע עידי ממון כרבנן דאמרי בשת ופגם קא תבע ודו"ק ושוב פקחתי עיני וראיתי כי מה שפסק הרמב"ם דבשת ופגם לאביה זה נובע ממקור הירושלמי בכתובות על מתניתין דיתומה שנתארסה ונתגרשה דפריך הירושלמי ויש אדם מוחל דבר שאינו שלו וע"ש במפרש פני משה שכתב דמזה הוציא הרמב"ם דבשתה ופגמה לאביה והרא"ש לא פסק כן ע"ש וא"כ הירושלמי לשיטתו דפסק דבשת ופגם הוא של אביה ורק הקנס הוא שלה ולכך לא מצי לאוקמי בנתארסה ונתגרשה וכר"ע דא"כ ה"ל משביע עידי קנס ור"ע ס"ל משביע עידי קנס פטורין והוכרח הירושלמי לפרש כפירש"י ולא כהיש מפרשים אבל התוס' אזלי לשיטת הש"ס דילן וכמ"ש הרא"ש בכתובות דמש"ס דילן לא משמע כהירושלמי אלא דגם הבשת ופגם אינו של אביה אלא שלה ושפיר ה"ל משביע עידי מעון וז"ב ומעתה שפיר י"ל דהירושלמי מפרש כפירוש היש מפרשים וכמו שיישבו התוס' פירושם דמיירי בנתארסה ונתגרשה ולא קשה דמחלה די"ל שפיר דקנס אינו יכולה למחול ואי דלפ"ז ה"ל משביע עידי קנס זה אינו דהא הירושלמי משני התם אליבא דר"ל וי"ל דר"ל ס"ל דר"א ור"ע פליגי במשביע עידי קרקע כר' אלעזר דפליג שם על ר' יוחנן אבל במשביע עידי קנס ס"ל לר"ע דחייבין ושוב לא קשה דה"ל משביע עידי קנס דשפיר חייבין ודו"ק היטב. ועפמ"ש יש לפרש יתר דברי הירושלמי דאמר שם מ"ע אינו מפסידו ממון ומשני כיון דבעי למיהב לי' ולא יהיב לי' נמי שהפסידו ממון וע"ש במפרש והיינו דקשיא ליה הא בעינין שיפסידוהו ממון ברור כמ"ש הרשב"א אבל כאן לאו ממון ברור הוא דהא אי מודה מפטר א"כ לא קרינין בי' אם לא יגיד במקום שזה מגיד וזה מתחייב ומשני כיון דבעי למיהב לי ולא יהיב לי' כמי שהפסידו ממון והיינו דהא באמת כפר ולא הודה ואילו העיד העד היה חייב ועתה שאינו מעיד הוא מפסידו והוי גורם לממון וכממון דעי לר' מאיר ודו"ק (ד) עוד יש לפרש דברי הירושלמי דהא שבועת העדות יליף בגזרה שוה תחטא תחטא ובשבוע' הפקדון אם תבעו קנס וכפר ונשבע פטור כמתני' דתני אנסת ופתית את בתי פטור ולמה כאן חייבין הא גם כאן קנס הוא ולא ממון ומשני כיון דבעי למיהב ליה ולא יהיב כמפסידו מעון דמי והיינו דלא דמי לשבועת הפקדון דהתם דתבעו שיתן לו קנס שחייב המפתה ואילו הודה לו שפיתה היה פטור לכן גם עתה שכפר ונשבע לא כפר לו מעון אבל בשבועת העדות אילו העידו היה חייב ליתן לו ועתה כשכפרו הוא פטור ואינו נותן לו כמי שהפסידוהו ממון דעי וזה ממש תירוץ התוס' וא"ש דמקשה הירושלמי זה בתר דמוקי לה כר' מאיר והיינו דבלא"ה הוי מצי למימר דמיירי שתבע בשת ופגם ולא קנס ואי קשיא הא מחלה לו י"ל דמיירי בקטנה דאין יכולה למחול אבל עתה דמוקי לה כר"מ וא"כ מיירי ע"כ בנערה דבקטנה ס"ל לר' מאיר דאין לה קנס וקשה הא מחלה וצ"ל דקנס לא מהני מחילה ושפיר קשה הא לא הפסידו ממון כמו בשבועת הפקדון והמשך דברי הירושלמי על נכון ודו"ק היטב והמעיין המשכיל ימצא במה שכתבתי כל דבר על מכונו וינעם לחבו:

ה והנה בספר שב שמעתתא הקשה לפמ"ש הרשב"א דהא ק דס"ל לרב פפא דמשחקי בקוביא חייבין בקרבן שבועה דמאורייתא מחזי חזי אע"ג דאין הגדתו מועיל כלל דהא הוא פסול מדרבנן מ"ט עדותו מועיל לענין דאם תפס לא מפקינין מיני' ולכך חייב ק"ש ע"ש א"כ בהא שחבל בי בני פטורין דקים לי' בדרבה מיני' הא דעת רש"י בב"מ דף צ"א דכל היכא דפטור משום קלב"מ אי תפס שכנגדו לא מפקינין עיני' וא"כ ג"כ מתני עדותו ואמאי פטור מק"ש ע"ש ונראה מזה ראיה לדעת אא"ז מהרש"ל ז"ל דדוקא אם לא עבדינין החומרא אז אם תפס לא מפקינין עיני' אבל היכא דעבדינין ביה החומרא אז אפילו תפס מפקינין מיני' ע"ש א"כ כאן שמשביע את העדים שחבל בו בנו וחייב מיתה א"כ אפילו תפס מפקינין מיני' ולכך פטורין מק"ש וא"ש ודו"ק והנה הירושלמי הקשה לר"ל דס"ל אין עמון אצל מכות א"כ סא דהדליק את גדישי ביוה"כ דחייב הא קים לי בדרבה עיני' וכתב המפרש דלר' יוחנן לא קשה די"ל בלא הסרו אבל לר"ל דס"ל חייבי מלקות שוגגין פטורין קשה ע"ש ואמנם לפמ"ש קשה גם לר' יוחנן דהא בע"כ מיירי בהתרו בי' דאי בלא התרו בי' קשה קושית הקצה"ח הא אי תפס לא מפקינין מיני' כמ"ש אך זה א"ש דהא השב שמעתתא הקשה זה אליבא דרב פפא דאמר לאפוקי מלך אבל משחק בקוביא חייב כיון דאי תפס ל"מ מיני' והנה רב פפא בב"ק שם עשני שם שינויא אחרינא אברייתא דחוסם פי פרה ודש בה ולא משני כרבא דחייב לצי"ש ושפיר לדידי' מיירי מתניתין דחבל בי בני בלא התרו בי' ודו"ק. והנה התוס' בר"פ הכותב הקשו למה לא יוכל להסתלק בעודה ארוסה מ"ש מהא דע"ע שאין לך עלי שאר וכסות ועונה דמהני לר' יהודא ולמאי צריך דרב כהנא ותירצו דמיירי שלא ע"ד תנאי ע"ש ולפ"ז אף בקנס מהני מחילה כשהוא ע"ד תנאי ור"ע ס"ל דהוי מתנה עמ"ש בתורה ופלפלתי בזה במקום אחר וקצרתי כאן: (ו) והנה הרמב"ם בפ"י מה' נ"מ כתב הודה מעצמו שהמית שורו את העבד אע"פ שאין משלם קנס שלשים שקל משלם דמי העבד וכ"כ הראב"ד שם וקשה לי מהא דהמית שורך את עבדי פטור הא אילו הודה היה חייב דמים וכמו באנסת את בתי דלרבנן חייב ק"ש דבשת ופגם קא תבע ופלפלתי בזה ומצאתי בירושלמי על משנה זו דשאל ר' יצחק מהו שישלם דמי העבד כו' ופשיט לי' ממתניתין ודחי ליה דמיירי בעבד מוכה שחין ע"ש ונראה דמזה מקור שאב הרמב"ם ז"ל והנה התוס' בב"ק הקשו הא עבד כקרקע דמי וה"ל משביע עידי קרקע וכתב ההפלאה אף דהעבד תובע לבן חורין ע"מ הוי דמים הבאים מחמת קרקע וכקרקע דמי ואני כתבתי דזה לא הוי דמי קרקע דהא אפילו החבלה אינו שוה סלע צריך לשחרר העבד ששוה מאה מנה וא"כ אינו אלא קנס שקנסה אותו התורה בעבור שחבל בעבדו וזה לא מקרי דמי העבד או דמי קרקע וזה ברור ולפ"ז לא קשה קושית הירושלמי דאם נימא דחייב קרבן שבועה משום דאם הודה היה חייב בדמי העבד שוב ה"ל בא מחמת קרקע דהא זה אינו קנס אלא דמים גמורים דמי שיווי העבד ושפיר ה"ל משביע עידי קרקע וזה נכון ועכ"פ נודע עקור דברי הרמב"ם בפרק יו"ד ה"ב מה' נזקי ממון (ז) והנה הש"ך בשם רקנטי בסי' פ"ז כתב דיש לספק בחשוד ושכנגדו תפס ולא רצה לישבע אי מפקינין מיני' ע"ש ולכאורה יש ראיה מאי פריך אי שכנגדו חשוד לימא לי' מי יימר דמשתבעית הא אי תפס לא מפקינין מיני' ודמי למשחק בקוביא דחייב קרבן שבועה משום דמדאורייתא מהימן ומהני ואף דמדרבנן לא מהני אי תפס לא מפקינין כמ"ש הרשב"א והכא נמי מדאורייתא שקיל בלא שבועה דה"ל משואיל"מ ומדרבנן אי תפס לא מפקינין מיני' ומוכח לכאורה דלא מהני תפיסה בכה"ג הן אמת דבפסקי רקנטי סימן רמ"ט דהתחיל ומחויב שבועה דרבנן כו' ואם הנתבע חשוד דאל"כ כ"א יתפוס ממון החשודים ויתבענו שבועת היסת ורפיא בידי ע"ש ולפ"ז י"ל דדוקא אם הנתבע החשוד חייב רק היסת דאז דינו דפטור לגמרי דתקנתא לתקנתא לא עבדינין בזה מספקא ליה להרקנטי דאפשר דמהני תפיסת התובע דאל"כ יפסיד חובו אבל אם יש על החשוד שבועת התורה דאז התובע נשבע ונוטל לא מהני תפיסה דהא בידו לישבע וליטול וחיישינין לתקנת החשוד הנתבע ולפ"ז אין ראיה מע"ש הרשב"א בשבועות אהא דרב פפא אלא דראיתי בתומים דלא פירש כן דברי הרקנטי אלא דבגוונא דהתובע נשבע ונוטל ותפס ואינו רוצה לישבע ושפיר יש ראיה מחידושי הרשב"א וע' תומים שהקשה על הש"ס מאי פריך על אביי דילמא ס"ל כרב פפא כיון דמדאורייתא מחזי חזי כו' ע"ש ובמח"כ לא ראה דברי הרשב"א שהקשה כן ע"ש:

ח והנה התוס' הקשה אהא דנסכא דרבי אבא וא"ת להימני' במיגו דאמר לא חטפתי כו' דכה"ג אמר בס"פ כו' דנאמן לומר החזרתי ואע"ג דמצי למימר שטרך בידי עה בעי במיגו דאמר נאנסו כו' ויש לדקדק הא דהאריכו להביא האי דס"פ כו' ולא הקשו בקצרה ליהמני' במיגו דלא חטפתי ונראה די"ל דמיגו לא מהני אלא היכא דבטענת המיגו נאמן בלא שבועה דטענה מעלייתא הוא בפ"ע משא"כ כאן אם יטעון לא חטפתי לא יהא נאמן אלא בשבועה להכחיש העד דהא העד מכחישו לכך לא חשיב מיגו ולזה הביאו הא דס"פ דנאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו ג"כ לאו טענה מעלייתא דהא לא מהימן אלא בשבועה ואעפ"כ מהני המיגו ואמנם לפמ"ש הפוסקים דכיון דמהימן לומר נאנסו א"כ איתרע חזקה דשטרך בידי מה בעי די"ל דסמך על זה דיטעון נאנסו ולכך לא נזהר ליקח השטר א"ש קושית התוס' דשם אתרע חזקה דשטרך בידי עה בעי ולכך נאמן במיגו דנאנסו משא"כ הכא דאיכא חזקה דכל עה שביד אדם הוא שלו היא חזקה גמורה לכך אינו נאמן במיגו דלא חטפתי וז"ב. וזה ים לכוון בכוונת הש"ס כיון דאמר אין חטפי ודידי חטפי ה"ל כגזלן והיינו דיש כנגדו חזקה דכל מה שביד האדם הוא שלו לכך אינו נאמן במיגו ודו"ק. (ט) והנה הרמב"ם בפרק יו"ד דין י"ד מהלכות שבועות כתב הי' הכת שניה קרובין בנשותיהן והקשה הלח"מ הא התוס' הקשו דלדידן דלא קיי"ל כרבה בכופר בממון שיש עליו עדים וקיי"ל דחייב אין צריך לאוקמתא זו ומה שתירצו התוס' דכיון דקיימו העדים קמן קיי"ל כרבה ליתא לפי טעם הרמב"ם דשמא יפסלו העדים ע"ש שנדחק לתרץ ולע"ד אשתעטתי' דברי הרשב"א בחידושיו דמחלק בין עדים דבעינין שיפסידוהו ממון דאפילו בגורם לממון קיי"ל דפטורין אבל בפקדון שיש עליו עדים חייב דכתיב וכחש בעמיתו כל דהו אמרינין ע"ש היטב ולפ"ז א"ש דברי רבינו ודו"ק. (י) והנה הרמב"ם שם דין א' כתב הי' העדים או אחד מהם פסולין אפילו מדבריהם פטורין וכתב מרן הכ"מ דפסק כרב אחא דבתרא הוא ע"ש ואמנם י"ל לפמ"ש הרשב"א דרב פפא ס"ל כר"א בר' שמעון דאמר גורם לממון כממון דעי ואילו העיד זה שמא ה אחר היה מתבייש שלא היה יכול להעיז פני עד זה וכיון דמדאורייתא כשר והוא גורם לממון חייב קרבן שבועה ע"ש ורב אחא ס"ל. כרבנן דגורם לממון לאו כממון דמי ע"ש וא"כ הרמב"ם דפסק כרבנן דר"א בר' שמעון לכך פסק כרב אחא וז"ב (יא) והנה הרשב"א הקשה על הסוברים דבכל משואיל"מ כגון נ' ידענא ונ' לא ידענא שכנגדו נשבע ונוטל וכן בנסכא דר' אבא כמו חשוד והקשה דלפ"ז מאי קאמר אילמא בשכנגדו חשוד כו' לימא מי יימר דמשתבעית אלא בנסכא דר' אבא כו' והא הכא נמי תיקשי מי יימר דמשתבעית ע"ש והנה לפמ"ש לעיל בשם הריקנטי דבחשוד ושכנגדו תפס מפקינין מיני' דאל"כ כ"א יתפוס ממון החשודים כו' ואני הוכחתי כדבריו מדברי הרשב"א בחידושיו גבי משחק בקוביא כו' ע"ש שפלפלתי בזה לעיל ולפ"ז יש לדחות השגת הרשב"א על הני רבוותא מש"ס הנ"ל דאף דס"ל להני רבוותא בנסכא דר' אבא דחייב שכנגדו שבועה כמו בחשוד מ"ע לא דמי לחשוד דבחשוד אי תפס שכנגדו ולא רצה לישבע מפקינין מני' כמ"ש הרקנטי דאל"כ כ"א יתפוס ממון החשודים ויתבענו היסת ויחייבנו שבועה אבל בנסכא דר' אבא דלא שייך חשש זה שפיר אי תפס שכנגדו לא מפקינין מיני' ולכך שפיר חייב העד קרבן שבועה ול"ש לומר מי יימר דמשתבעית דהא יוכל לתפוס ולא מפקינין מיני' ודמי לפסולי דרבנן דחייבין ק"ש לפ"ד הרשב"א ודו"ק ואמנם אחר העיון היטב דברי הרשב"א בהקשותו על הני רבוותא דהא הני רבוותא דפסקו דבנסכא דר"א שכנגדו חייב לישבע למדו זה מחשוד ואולם הרשב"א חילק דבחשוד י"ל דחסו חז"ל על חייו דאל"כ לא שבקת חיי לחשור משא"כ באינך ע"ש בחידושי הרשב"א ואמנם הני רבוותא דלמדו זה מחשוד לא ס"ל האי חילוק דהרשב"א ולפ"ז הקשה עליהם הרשב"א שפיר דעכ"פ לפי דבריהם מוכרח חילוק זה וא"כ אין להם ראיה מחשוד וסברתם תלויה על בלימה ואין עוזר לה ודו"ק (יב) והנה הא דלא אמר אביי הכל מודים בעד אחד היכא דאמר הנתבע איני יודע דה"ל משואיל"מ ואמנם אביי לשיטתו דס"ל בבבא קמא דא"י אם הלויתני חייב דברי ושמא ברי עדיף וא"כ בלאו העד חייב הנתבע אך עדיין יש נ"מ באם התובע טוען שמא דל"ש ברי ושמא ב"ע והיה מזה ראיה להרי"ף דתבעו בספק ע"פ העד אינו מחייבו שבועה ואמנם י"ל דדוקא אם אמר איני יודע אחר שבא הע"א הוי משואיל"מ דהא היה בידו לכפור וא"כ לא בא העד לחייב ממון אבל אמר איני יודע קודם שבא העד לא הוי משואיל"מ דע"א איכו קם לממון וע' הגהמ"יי וא"כ הכא לא שייך ק"ש דממ"נ אם בא העד קודם שאמר איני יודע י"ל מי יימר דיאמר איני יודע דילמא יכפור בברי ויאמר לה"דם ואם בא העד אח"כ שוב לא יהיה משואיל"מ אבל ז"א דהא גם בנסכא דר' אבא י"ל כן ואין לומר דאם התובע טוען ספק לא יכול להשביע העד ז"א כמו שהוכיח הר"ן מעד מיתה דשם ודאי האשה מסופקת ואינה יודעת ממיתת בעלה דאם יודע' היא נאמנת מ"ש בשו"ת הר"ן וכבר דיברתי בזה בתשובה אחת ובאמת דיש לסתור ראית הר"ן די"ל דמיירי בהיה לה קטטה עמו דבכה"ג אינה נאמנת אבל באמת לדעת הרמב"ם בהיה קטטה ביניהם גם ע"א אינו נאמן שא ואין להאריך עוד.

תוכן העניינים

בית אל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה