בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
חדר קיב דין אם הקרים פסולי מזבח
א ע"ד שאלתו בדבר הרמב"ם בפרק ג' מה' איסורי מזבח הלכה ז' אחר שכתב פסול הרובע והנרבע והבהמה שהרג את הנפש למזבח כתב ויראה שאעפ"י שאין כל הפסולין האלו ראויין למזבח לקרבן אם עבר והקריבן אינו לוקה לפי שלא נתפרשה אזהרתן אבל האתנן והמחיר כלם אסורין למזבח ומהקריב אותן לוקה כו' ומרן הכסף משנה והרב לח"מ האריכו בזה מאין יצא לרבינו דבר זה דאינו לוקה ע"ש וגם אתה פלפלת בזה ולע"ד כראה ראיה לזה מריש פרק כל האסורין דבעי לאתויי רובע ונרבע מקל וחומר ופריך א"כ מן הבקר למה לי כו' ע"ש והא איצטריך מן הבקר דלילקי עלי' דמקל וחומר אין עונשין מן הדין וע"כ כדעת הרמב"ם דבלא"ה לא לקי עליהו וזה ברור והכה מהא דאמר רבי שמעון אני אדיננו אין ראיה דר"ש לטעמי' דס"ל עונשין מן הדין אבל מהתנא קמא יש ראיה ואמנם לפמ"ש הריטב"א דבקרבנות שפיר עונשין מן הדין א"כ נסתר הראיה שהבאתי לדעת הרמב"ם ואני בחידושי הבאתי ראיה לדעת הריטב"א מהא דאמרינין במסכת בכורות לכתוב רחמנא חרוץ ולא בעי' גרב כו' וקשה הא אצטריך ללקות עליו המקריב דהא מקל וחומר אין עונשין וע"כ כמ"ש הריטב"א דלענין קרבן שפיר עונשין מן הדין וזה ברור והנה יש להעיר מהא דאמרינן בפ' כל הפסולין דף ל"ד המעלה איברי בהמה טמאה פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש ולפי מסקנת הש"ס קיי"ל כמ"ד אינו לוקה ואף דהרמב"ם בפרק ו' הלכה ו' לקמן פסק דלוקה כבר השיגו הראב"ד ואף לפי דעת הרמב"ם מ"מ פלוגתא הוא והא בלא"ה לוקה מקרא דממשקה ישראל למנחה מן המותר לישראל וע"כ צ"ל דמשום משקה ישראל לא לקי והיינו כמ"ש הרמב"ם דלא נתפרשה אזהרתו וז"ב ולפ"ז קשה מהא דאמר דף כ"ט ואי דאסורין להדיוט תיפוק לי' משום ממשקה ישראל למנחה והא אצטריך ללקות עליו דממשקה ישראל לא לקי כמו שהוכחתי וע"כ דגם בלא"ה לא לקי עליהו כמ"ש הרמב"ם וז"ב (ב) והנה מ"ש הרמב"ם סתם המקדיש בעל מום למזבח לוקה אני נבוך בזה דהא קיי"ל אמר על שאינו ראוי לקרבן הרי זו עולה לא אמר כלום אמר הרי לעולה ימכרו ויביא. בדמיה עולה וא"כ אם אמר על בעל מום הרי זה עולה לא לקי דהא לא עשה מעשה כלל ולא שייך לומר בדיבורא עביד מעשה דהא לא אמר כלום ואין בה קדושה כלל ולא אהני דיבורי' כלל והנה בש"ס תמורה דף ז' מתקיף לה ריש לקיש שמא לא שמענו אלא סתם ונעשה בעל מום כו' וע"ש פירש"י מבואר להדיא דאדרבא אם הקדישו ע"מ להקריבו בעצמו לקי ואם הקדישו לדמי לא לקי והוא תמוה דנהפוך הוא כמ"ש הן אמת די"ל דריש לקיש לשיטתו דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו כדמשמע בריש תמורה דפליג על ר' יוחנן וע"ש דאמר טעמא דהוי התראת ספק ואמנה עדיין קשה דהא ר' יוחנן בעצמו עונה על ר"ל ס"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וכן רבא בסוף שמעתתא ע"ש ובדברי הרמב"ם הי' מקום לומר דאזיל לטעמי' דס"ל כפי מה שכתב הרב המגיד בשמו גבי חסימה דאפילו חסמה בקול כיון דאפשר לעבור עליו ע"י מעשה וא"כ הכא נמי י"ל כיון דאפשר לעבור עליו ע"י מעשה דיקדישו לדמי דאז בדיבורי' עביד מעשה לכך גם אם הקדישו להקריבו למזבח לוקה כן יש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל אך מ"מ דברי הש"ס תמוהין דהא ס"ד דריש לקיש דאם הקדיש לדמי לא לקי ועוד אני תמה בדברי הש"ס במאי מיירי אי דאמר לעולה א"כ בתם ונעשה בעל מום אמאי לקי דילמא כוונתו היתה להקדישו לדמי ואי כשאמר ה"ז עולה איך משכחת לה דכוונתו לדמי הא מפורש אמר ה"ז עולה וע' פירש"י דכתב וכיון דמצינו למימר אדעתא דהקרבה לקי והוא תמוה דאיך נלקה אותו מספק ולכן נראה עפמ"ש הרמב"ם פ"א ה"ג בנתכוון לומר על בעל מום הרי זו עולה ואמר שלמים אינו קדוש ואינו לוקה ע"ש וא"כ ה"נ אם באמת נתכוון להקרבה ואמר ה"ז עולה אע"פ שאינו קדוש מ"מ לוקה ואף דאין בו מעשה דהא לא אהני דיבורי' ואינו קדוש כיון דאפשר ע"י מעשה כגון דיאמר הרי זו לעולה אבל כאן דאומדנא דמוכח דכוונתו רק לדמי דהא דיקלא בעלמא הוא והוא אמר הרי זו עולה אמרינין ודאי טעי בדיבורי' וא"כ אינו קדוש כלל וגם אינו לוקה דאף דכוון לאיסור מ"מ בעינין פיו ולבו שוין ולכן אינו לוקה וז"ב: