בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
חדר עז בדין שנים שנדרו הנאה זה מזה
א בש"ע סי' רכ"א סעיף ג' ראובן שאסר הנאתו על שמעון כו' ומחזיר לו אבדתו בין שנכסי בעל אבדה אסורין על המחזיר בין שנכסי המחזיר אסורין על בעל אבידה כו' ועיין ברמב"ם פ"ז מה' נדרים הלכה א' והוא פסק בין כך ובין כך מחזירין זה לזה וכן פסק בש"ע אחרי' והנה בש"ס איכא פלוגתא דרב אמי ורב אסי דחד אמר דווקא בנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה מהדר דמידי דנפשי' קא מהדר לי אבל בנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר לא מהדר דקא מהני לי' פרוטה דרב יוסף וחד אמר לא שנא כו' דאפי' נכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר מהדר דפרוטה דרב יוסף לא שכיח ופריך תנן ובמקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש בשלמא למ"ד אפילו נכסי בעל אבדה אסורי' על מחזיר היינו דקתני ובמקום כו' תפול הנאה להקדש אלא למ"ד בשנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר לא מהדר אמאי תפול הנאה להקדש ופירש"י בד"ה אלא למ"ד כו' הואיל ולא מהדר אמאי תפול הנאה להקדש והוא תמוה דהא להאי מ"ד לא מיירי מתניתין אלא בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה ובזה שפיר קתני תפול הנאה להקדש גם מה דמשני אחדא קתני הוא תמוה דהא באמת לא מיירי מתניתין רק בשנכסי מחזיר אסורי' על בעל האבדה לכן פירשו התוס' דהאי מ"ד דס"ל אפילו נכסי בעל האבדה אסורין על המחזיר כמי מהדר יפרש המתניתין בשנכסי שניהן אסורין זה על זה והיינו דפריך בשלמא למ"ד אפילו בנכסי בעל האבדה אסורין על המחזיר נמי מהדר היינו דתני תפול הנאה להקדש דהא המחזיר לא יוכל להחזיק השכר ולקבלו מיד בעל האבידה דהא נכסי בעל האבדה אסורין עליו וכן בעל האבדה לא יוכל לעכב השכר דהא נכסי המחזיר אסורין עליו לכן תפול הנאה להקדש אבל למ"ד בשנכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר לא מהדר ולדידי' מתני' מיירי בנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה לחוד א"כ אמאי תפול הנאה להקדש יקבל המחזיר השכר דהא נכסי בעל אבדה אינן אסורין עליו ומשני אחדא קתני דהאי תפול הנאה קאי רק אחדא מיניהו דהיינו על בעל אבדה דאם המחזיר אינו רוצה לקבל שכר בעד המצוה אז בעל האבדה צריך ליתן השכר להקדש כדי שלא יהנה מהמחזיר ע"ש ותראה דלפי פי' זה בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא אתיא המשנה שפיר למ"ד אפילו בשנכסי בעל האבדה אסורי' על המחזיר מהדר דלמ"ד דווקא בשנכסי מחזיר אסורין מהדר צריך לדחוקי ולומר דאחדא קתני וללישנא בתרא נשאר בקושיא ע"ש היטב. ומעתה דברי רבינו מיוסדים על אדני פז דפסק כהאי מ"ד דאין חילוק ומיירי מתניתין בשניהם מודרים זה מזה ואתיא מתניתין שפיר בלי שום דוחק ולכן התחיל וכתב שנים שנאסרה הנאת כל אחד על חבירו וז"ב ולא כהר"ן דהיה לו גירסא אחרת דגרס בשלמא למ"ד בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה מהדר אבל בשנכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר לא מהדר היינו דתני כו' וע"כ כתב אע"ג דבל"ק מ"ד בשנכסין בעל אבדה אסורין על מחזיר לא מהדר לא אתותב מ"מ כיון דבין בל"ק בין בל"ב כו' כותי' נקטינין וכ"פ הרמב"ם ז"ל וליתא דהרמב"ם גריס כגירסת רש"י ותוס' ואדרבא האי מ"ד דאפילו נכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר מהדר לא איתותב ומתני' אתיא שפיר בלי דוחק לדידי' לכן פסק הרמב"ם כותי' וזה ברור וה' ינחנו בדרך אמת ועוד כתבתי לעיל בתשובה גם בחידושי ע"ש ודו"ק:
ב והנה הריב"ש כתב דאם אסר הנאתו על בני העיר לא ישאל לחכם של אותו העיר דהוי כנוגע בדבר ולכאורה נראה דתלוי בפלוגתא דקמאי אם נוגע פסול מטעם קרוב ולפ"ז בהיתר נדרים דגם הקרובים כשרים כמ"ש הרמב"ם בפ"ו מה' שבועות הלכה ז' גם נוגע כשר אבל אם נוגע מטעם חשש דמשקר לטובתו גם כאן י"ל דפסול שמא לא יעיין יפה כמ"ש הטו"ז בסימן רכ"ח וזה י"ל בפירוש הירושלמי דאמר אסר הנאתו על בני העיר אינו נשאל לזקן שיש שם הנאת בני עירי עלי נשאל לזקן שבהם אית דתני אפילו בקמייתא שאינו כמפר נדרי עצמו והובא בכ"מ פ"ז הלכה ט' וע"ש מה שכתב ובט"ז סי' רכ"ח וע"פ מה שכתבתי א"ש מה דאמר שאינו כמסר נדרי עצמו דשם גזה"כ הוא דאינו כמפר נדרי עצמו דהא אפילו קרובים כשרים וגם יש לחלק אם הוא מתחרט מעצמו וא"צ לבקש לו פתח אז מותר להשאל מאת חכם שבעירו אבל אם צריך החכם לבקש לו פתח לנדרו יש לחוש שמא החכם מתוך שהוא נוגע בדבר לא יעיין יפה בפתח ואמנם לפי פירוש הרמב"ם פ"ז הלכה ט' דפסק דאסר הנאת בני העיר עליו אינו נשאל לחכם מבני העיר ע"ש י"ל להפך דאם מוכח פתח לנדרו שרי לישאל לחכם מבני העיר ואף דנהנה מהתרת הנדר מ"מ הא החכם עוקר הנדר מעיקרו והוי כאילו לא נדר כלל ולא היה אסר בהנאתם מעולם אבל אם ניתר ע"י חרטה דאז אינו ניתר אלא מכאן ולהבא שפיר אסור להשאל לחכם מבני העיר דהא יש לו הנאה מהתרת הנדר ובשעת הנדר נהנה והוא אסור בהנאתו עד לאחר ההתרו דהא אין נעקר הנדר מעיקרו ועפ"ז י"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ודו"ק ולפ"ז י"ל הא דכתב הרמב"ם שם דבדיעבד אם נשאל והתיר לו נדרו ה"ז מותר היינו לשיטתו דהטעם משום שנהנה בשעת ההיתר ואמנם בדיעבד דהתיר לו החכם כבר נעקר הנדר מעקרו ולא היה נאסר כלל בהנאתו רק לכתחלה אסור להשאל דהא בשעת ההיתר עכ"פ נהנה ואם מיירי בהיתר ע"י חרטה א"ש טפי דלכתחלה עשה איסור אבל מכאן ולהבא לאחר ההיתר הוא מותר אבל לפירוש הריב"ש אפילו בדיעבד י"ל דאסור דהא יש חשש שהחכם מפני נגיעתו בדבר לא עיין יפה והפתח שמצא לאו פתח גמור הוא ואמנם אם ניתר בחרטה וא"צ לבקש פתח אז מותר ממ"נ בדיעבד בין לדעת הרמב"ם בין לדעת הריב"ש דאף שאסר הנאת בני העיר עליו מ"מ איסורא דעבד ונהנה בהתרת החכם עביד ואפשר כיון דבחרטה אין נעקר הנדר מעיקרו צריך לכתחלה להשאל לחכם אחר כדי שלא יהא נהנה מהתרת החכם של אותו העיר וצ"ע: