בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
חדר עו בדין מדיר את אשתו
א בש"ע סימן ר"כ סעיף כ"ב אמר לאשתו קונם שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג הלכה לפני הפסח אסורה ליהנות ממנו עד הפסח ואפילו לא הלכה אסורה ליהנות ממנו עד הפסח שמא תלך עד החג ותיאסר למפרע כו' ויען דברי הרמב"ם פה מוקשים ע"כ אעתיק לשונו ואענה דעתי בזה הנה זה לשון הרמב"ם פרק עשירי מהלכות נדרים הלכה י"ב מי שהדיר את אשתו במרחשון ואמר לה שאין את נהנית לי מכאן ועד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג הרי זו אסורה ליהנות לו מיד שמא תלך ואם הלכה לפני הפסח והרי הוא מהנה אותה לפני הפסח ה"ז לוקה עבר הפסח אע"פ שעבר התנאי ה"ז אשור לנהוג חולין בנדרה ולהניחה שתלך ותהנה אלא נוהג בה איסור עד החג כמו שנדר ואע"פ שתלה הנדר באיסור זמן שעבר וכן כל כיוצא בזה והראב"ד הסיג עליו דאפילו רב יהודא דמחמיר ומקשינין עלי' ממתני' ומתרץ להאי בל יחל דאי אתהני קודם הפסח קאמר אבל ליאסר בהנאתו בדלא הלכה לפני הפסח לא אטר אלא ודאי אי נהנית לו קודם הפסח חייב למנעה מלילך לבית אביה עד החג כדי שלא יחול עליו בל יחל למפרע עכ"ל הראב"ד ועכ"מ שנדחק במחכ"ה בשני תירוצים והנה בטרם אענה על דברת השגת הראב"ד כי חזקה היא אומר בביאור דברי הרמב"ם דאזיל לשיטתו דס"ל לעיל ריש פרק חמשי דראובן שאסר נכסיו על שמעון אין שמעון לוקה שהרי שמעון לא אמר כלום ואם ראובן ההנהו בעצמו ה"ז לוקה וכמו שכתב הר"ן בדעת הרמב"ם שכתב ואם הלכה לפני הפסח והרי הוא מהנה אותה לפני הפסח הרי זה לוקה ע"ש ברין ואמנם אם ההנה אותה קודם והיא לא הלכה עד אחר הפסח ודאי הוא אינו לוקה דהא בשעה שההנה אותה עדיין לא נאסרה בהנאתו ואף שאח"כ עברה על התנאי והלכה אחר הפסח ונאסרה למפרע מה לו בכך ואעפ"כ הוא חייב למנעה מלילך אחה"פ שלא יעבור למפרע אבל אינו לוקה דהא בשעה שההנה אותה היתה מותרת ליהנות מה"ת רק מדרבנן אסורה שמא תלך אחה"פ וזה ברור והיא תורף דברי הרמב"ם ע"ש היטב והנה הלחם משנה תירץ דהכי פירושו אסורה שתהנה אחה"פ כדי שלא תלך דגזרינין הכאה אטו הליכה אע"ג דבסיפא הליכה אטו הנאה לא גזרינין דהא מותרת לילך אחר הפסח היינו דבאיסורא מזדהר אינש אבל בתנאה לא מזדהר ותירץ בזה קושית התוס' פשיטא ומאי קמ"ל דהלכה אחר הפסח ה"ז בבל יחל דקמ"ל דאם נהנית קודם הפסח אסורה ליהנות אחר הפסח גזרה הנאה אטו הליכה משא"כ בסיפא הליכה אפו הנאה לא גזרינין דבאיסורא מזדהרא ע"ש ואף דדפח"ח מ"מ לשון המשנה הלכה אחה"פ ה"ז בבל יחל דחוק לומר דקאי על איסור הנאה לאחה"פ ע"ש גם בט"ז דרך בישוב דברי הרמב"ם בשני דרכים ע"ש היטב:
ואמנם לפמ"ש לעיל בביאור לשון הרמב"ם א"ש קושית התוס' דאם ההנה אותה קודם הפסח והיא הלכת אחר הפסח הרי הוא רק בבל יחל אבל אינו לוקה דהא מה"ת הוא מותר להנות אותה קודם הפסח שהרי לא הלכה לפני הפסח ואף דהלכה אחר הפסח מ"מ בשעה שההנה אותה היתה מן התורה מותרת ליהנות ממנה ואף דעברה על התנאי והלכה אחר הפסח מה לו בכך וגם הוי התראת ספק שמא לא תלך וגם מסתמא לא תלך אחה"פ דהא גם היא תעשה איסור למפרע כמ"ש הרמב"ם בריש פרק ה' דגם שמעון אסור ע"ש ודו"ק והנה בהגהת מימוני נסתפק אי בעינין בנדרים תנאי כפול ע"ש שכתב בסימן ד' ואפילו נימא דלא בעינין בכל נדרים ולפ"ז כאן דאמר אם תלכי לבית אביך עד החג ולא כפל התנאי הוי לה ליאסר בהנאתו אפי' לא תלך ונראה דהנה התוס' הקשו איך מצי מדיר לה כיון דמשועבד לה ותירצו כיון דהדירה על תנאי שפיר מצי מדיר לה דבידה לקיים התנאי ע"ש ולפ"ז אם נימא דכיון דלא כפל התנאי תנאי בטול ומעשה קיים ואסורה בהנאתו בכל גווני א"כ הדרא קשיא לדוכתה איך מצי מדיר לה הא משועבד לה וז"ב ואני בטרם ראיתי דברי התוס' הרגשתי בקושיא זו איך מצי מדיר לה ותירצתי דהא קונם מפקיע מידי שעבוד אלא דאלמוה רבנן לשעבודה דאשה וכאן כיון דבידה לקיים התנאי ולא תתסר לא אלמוה וזה לע"ד כוונת התוס' בתירוצם שכתבו דמצי מדיר לה שבידה לקיים התנאי ור"ל דלכך לא אלמוה לשעבודה ודו"ק (ב) והנה הר"ן כתב בד"ה לעולם כדקתני שאני ישן ולא קאמר קונם עיני בשינה דאע"ג דשינה אין בו ממש מ"מ איכא בל יחל מדרבנן כו' ע"ש ואמנם זה אינו ענין לשקלא והטריא דלעיל ולפלוגתא דרב נחמן ורב יהודא ולע"ד י"ל דרבינא משני דמיירי שפיר דאמר קונם שאני ישן היום אם אישן למחר ולא קשיא על רב יהודא דהא איתא דניים דאדרבא מתניתין קמ"ל דמותר לישן היום וליכא חשש שמא יישן למחר דז"א דאמר קונם שאני ישן ולא אמר קונם עיני בשינה מותר לישן היום ולא חיישינין שמא יישן למחר דהא מדאורייתא אין כאן נדר דהא שינה אין בה ממש ורק מדרבנן אסור לא גזרינין דאפילו יישן למחר יעבור רק על דרבנן והוי גזרה לגזרה וז"ב לולא דמבדברי הר"ן כאן ולקמן לא משמע כן מ"מ הנלע"ד כתבתי:
ג כבר העירותי לעיל במ"ש התוס' דלכך חל הנדר אף דמשועבד לה משום דבידה לקיים התנאי אך לפ"ז יש להקשות מה פריך אלמא איתא דמתהני וקשה לרב יהודא דס"ל דלא יישן היום שמא יישן למחר הא אי נימא דכאן אסורה ליהנות לפני הפסח שמא תלך לאחה"ע א"כ לא חל הנדר כלל דהא אין בידה לקיים התנאי דהא אפילו לא תלך תיאסר קודם הפסח ולכאורה היא צ"ע אך ראה זה מצאתי לא"ז הגאון מהרש"א ז"ל בריש פרק המדיר דכתב דלא שייך לומר דמשתעבד לה אלא היכא דבעיקר הנדר משתעבד לה אבל היכא דבעיקר הנדר לא משתעבד לה לא שייך ע"ש ולכך שפיר פריך אלמא איתא מחהני ומה שכתבתי דאי לא שרי לה ליהנות לפני הפסח שמא תלך אחה"פ לא יחול הנדר כלל דהא משועבד לה ליתא כיון דבעיקר הנדר בידה לקיים התנאי שלא לילך ער החג אף דמחמת זה נמשך דאסורה לגמרי מחשש שמא תלך מ"מ חל הנדר ודב. ואמנם דזה א"ש שם בסוגיא דכתובות דלא אזיל בשיטת ר' יוחנן בן נורי דקונמות מפקיע מידי שעבוד כמ"ש הר"ן בישוב דברי הרמב"ם אבל לרב אשי דמסיק דקונמות מפקיע מיגי שעבוד רק דאלמוה רבנן לשעבודא דאשה והיינו דאל"כ כ"א יפקיע מזונות מאשתו ע"י קונם לא שייך סברת מהרש"א ז"ל דהא אם נימא דבכה"ג חל הנדר ואסורה ליהנות עד הפסח בכל גווני אפילו לא הלכה מחשש שמא תלך אחה"פ שוב יהיה כל אחד יכול להפקיע מזונות מאשתו ע"י קונם שידירה בתנאי בזה ולכן הנדר בטל וז"ב ובזה א"ש דפסקו הפוסקים כרבי יהודא אף דהש"ס פריך מהא מתניתין וקאמר תיובתא דרב יהודא ומשני בדוחק כי קתני דאי אתהני ה"ז בבל יחל ולרב נחמן אתיא שפיר כפשטי' ולפמ"ש א"ש דלמסקנא דרב אשי א"ש אף אליבא דרב יהודא ולא קשה קושית הש"ס ממשנה דקונם את נהנית לי ודו"ק היטב. והנה לתירוץ השני של התוס' דמיירי באומר קונם תשמישך עלי דאל"כ לא חל א"כ מאי קאמר תיובתא דרב יהודא הא אף לר"כ קשה דבכה"ג דאשה לא נדרה ואין עלי' האיסור גם רב נחמן מודה דלא מזדהרא כמ"ש תוס' בר"פ המדיר וע' ברא"ש דכתב דרב כתמן שני אליבא דרב יהודא והיינו דגם לדידי' קשה ודו"ק היטב.
ד והנה כתב הרמב"ם בהלכה ח' וכן אם אסרה הנאתה על אומה כולה כגון כל היהודים או הישמעאלים הרי זה יפר וכתב הכ"מ דיש לדקדק באוסרת עצמה על כל היהודים מאי אכפת לי' כל שלא יהנו היהודים ממנה כו'. ועוד י"ל באוסרת הנאתה על כל האומה לא ניחא לי' דמשיאתו שם רע וכדאמרינין בפרק המדיר גבי נדרה שלא תשאל ושלא תשאיל ומשום הכי יפר עכ"ל ועמ"ש הלחם משנה בהלכה ג' ופלפל בדברי הכסף משנה ע"ש. והנה מה שכתב מרן הכ"מ ז"ל דמה שאסרה הנאתה על כל האומה הוי בינו ובינה דמשיאתו שם רע ומש"ה יפר הנה בש"ס דף פ"ד איתבי' רבא לרב נחמן ובעל לאו בכלל בריות הוא והתנן נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים ואי בעל לאו בכלל בריות הוא למה לי' הפרה וע"ש בר"ן פירוש הראשון דאי אמרת בעל לאו בכלל בריות הוא למה לי' הפרה הא איהו לא הוי בכלל איסור ע"ש ולפמ"ש הכ"מ מאי פריך הא הוי נדר בינו ובינה דמשיאתו שם רע וכמ"ש הכ"מ מהא דנדרה שלא תשאל ושלא תשאיל ונראה דס"ד דרבא דהא דקאמרה נטולה אני מן היהודים היינו כוונתה על איסור תשמיש וכיון דבעל לאו בכלל בריות וא"כ אסרה נפשה רק על כל העולם חוץ מבעלה וכיון דעל כל העולם בלא"ה אסורה ולמה לי' הפרה דמאי איכפת לי' לבעל דהא על כל העולם בלא"ה אסורה ומשני שאני הכא דמוכחא מילתא דעל היתרא קא אסרה נפשה וכיון דעל כל העולם בלא"ה אסורה מתשמיש א"כ ודאי היתה כוונתה רק הנאת פירות שלא יהנו ממנה היהודים ואף דסתמא דלישנא דנטולה אני מן היהודים אתשמיש מיירי מ"מ הכא ודאי דמהנאת פירות נתכוונה וכיון דאסרה הנאת פירותיה על כל היהודים הוי בינו ובינה דמשיאתו שם רע כמ"ש הכ"מ לכן יפר חלקו משום נדר בינו ובינה ותהיה נטולה מן היהודים דהיינו דתיאסר הנאת פירותיה על היהודים כשתתגרש כדין נדרים שבינו לבינה שאינו מופר אלא כל זמן שהוא תחתיו והן הן דברי הרמב"ם לפי פירוש השני של הכ"מ והיינו דהוסיף הרמב"ם או הישמעאלים ובא להורות דהנאת פירות קאסרה דהא הכאת תשמיש בלא"ה על הישמעאלים אסורה ודו"ק היטב. ולפירוש הראשון של הכ"מ ג"כ א"ש דהש"ס ס"ד דמתשמיש קאמרה וכיון דבעל לאו בכלל בריות הוא א"כ למה לה הפרה דתשמיש של כל העולם בלא"ה אסור עליה ומשני ש"ה דמוכחא מילתא דעל היתרא קאסרה נפשה והיינו הנאת פירות של כל העולם אסרה עליה והוי כדר בינו ובינה דהא יצטרך להאכילה רק משלו כמ"ש הרמב"ם ודו"ק היטב ועוד יש להאריך וקצרתי מפני הטרדא ואתה דע לך. (ה) ואגב עיוני בענין זה ראיתי במכתביך שכתבת ליישב קושית הר"ן סוף פ"א דנדרים דאמאי לא משני דאפילו אי קאי קונם אדיבור מ"מ אסור מדרבנן דמדרבנן חל אדבר שאין בו ממש כדלקמן ריש פרק שני וכתבת דעל אחרים לא חל אפילו מדרבנן רק על עצמו הנה כיוונת לדעת הרשב"א שתירץ כן ואמנם להבין הטעם של החילוק בין על עצמו בין על אחרים אמינא לך מה שנראה לע"ד דהא דהחמירו חז"ל לאסור בנדרים דבר שאין בו ממש היינו גזרה אטו שבועה דחלה גם על דבר שאין בו ממש כדאיתא בדף ט"ו גבי שבועה שאיני ישן דאסור וכפירש"י שם דשבועה חלה על דבר שאין בו ממש ולפ"ז א"ש דהא על אחרים אינו יכול להשביע לכן לא גזרו רבנן דבר שאין בו ממש על אחרים ולע"ד זה ברור. ובזה יש לפרש דברי הירושלמי ריש פרק ב' ואין עת להאריך: