בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
חדר סז בדין מזונות האלמנה
א הרב מגיד משנה כתב דהרשב"א הכריע כדברי הרמב"ם ע"ש וע' בירושלמי פרק אע"פ הלכה יו"ד דאמר רבי חייא בשם ר' יוחנן בין מותר מזונו' בין מותר בלאו' אלמנה אינן שלה כן הוא גירס' הרמב"ם ע"ש במפרש ור' חייא פליג אר' אבהו ולכן הכריע הרשב"א כדברי הרמב"ם דשיט' הש"ס שלנו מורה כן ע"ש וכמ"ש הרב המגיד ע"ש והנה לשיט' הרמב"ם בפי"ב מהלכו' אלו דמזונות אשה מדאורייתא א"כ שפיר יש קל וחומר דמה מזונו' אשה שהן מן התורה המותר הוא לבעל מכ"ש מזונו' אלמנה שהן מדרבנן שהמותר הוא ליורשים והרי הרמב"ם חילק בפי"ב ובפי"ח בין מזונו' האשה ובין מזונו' אלמנה לענין שבועה דמזונו' האשה מן התורה ומזונו' אלמנה דרבנן ע"ש שהשיג על הגאונים שדימו זה לזה ולפ"ז יש לומר דהירושלמי שהביא הראב"ד אזיל לשיטתו דס"ל בריש פרק המדיר דמזונו' אשה דרבנן ולכך שפיר חילק דבאשה דמציאתה לבעלה גם מותר מזונותיה שלו אלמנה דמציאתה לעצמה גם מותר מזונותיה שלה אבל הרמב"ם דס"ל מזונו' האשה מן התורה לכך הכריע דמותר מזונו' אלמנה ליורשין מקל וחומר ממותר מזונות האשה שהן לבעל וכמ"ש וז"ב והנה הירושלמי נתן טעם דמציא' האשה לבעלה שלא תגנוב משל בעלה ותאמר מציאה מצאתי ויש לומר דלכך גם מותר מזונותיה לבעל שלא תגנוב משל בעלה ותאמר הותרתי ממזונות אבל באלמנה דמציאתה שלה גם המותר הוא שלה וזה כוונ' הירושלמי ודו"ק והנה יש לדחו' קל וחומר של הירושלמי בריש פרק אלמנה ניזונת דאמר דמה אשה דמותר מזונותיה של בעלה מותר בלאותיה שלה אלמנה שמותר מזונותיה שלה קל וחומר דמותר בלאותיה שלה ולפי מה שכתבתי יש לדחו' דהא הירושלמי ס"ל מזונו' האשה דרבנן והיינו דפירש שארה וכסותה לפום שארה תן כסותה וא"כ כסותה הוא מן התורה כמ"ש הרב המגיד בפי"ב הלכה א' ולכן א"ש דמותר מזונותיה לבעל שרן מדרבנן ומותר בלאותיה שלה שהכסו' מן התורה אבל אלמנה דשניהם דרבנן שפיר י"ל דמותר מזונותיה שלה ומותר בלאותיה ליורשין ודו"ק: (ב) והנה כתב הרמב"ם פרק ח"י הלכה יו"ד אלמנה שתפסה מטלטלין כדי שתיזון מהם בין שתפסה מחיים בין שתפסה אחר מותו אין מוציאין מידה כו' וע' מ"ש הרב המגיד דיש דעות חלוקו' בדינים אלו ע"ש דביאר השיטו' ע"ש ויש לומר דהסוברים דתפיסה מהני למזונו' מחיים בלבד היינו דס"ל מזונו' האשה הן מן התורה כדע' הרמב"ם בפי"ב וכיון דמטלטלין משתעבדי מן התורה כמו קרקע לכך אם תפסה למזונו' מטלטלין מחיים אין מוציאין מידה אבל כתובה הוא דרבנן ולכך לא מהני תפיסה אפילו מחיים לכתובה והסוברין דלמזונו' מהני תפיסת מטלטלין אפילו אחר מותו היינו משום דס"ל למזונו' אינה צריכה שבועה כדע' הרמב"ן ולכתובה צריכה שבועה ולכך מהני תפיסה למזונו' ולא לכתובה וכדמצינו במשנה פרק האשה שנפלו דאמר רבי עקיבא ינתנו ליורשים שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה וכיון דלמזונו' אינה צריכה שבועה הוא מוחזק' בהן כונו היורשין ויפה כחה בהן כמו היורשין ולכך אם תפסה מהני אבל לכתוב' שהיא צריכה שבועה כח היורשים עדיף ולא מהני תפיסה דידה דכבר זכו בהן יורשים ואולם הסוברין דאין חילוק בין כתובה למזונו' ובשניהם מהני תפיסה רק מחיים ולא לאחר מיתה היינו דס"ל בין למזונו' בין לכתובה צריכה האלמנה לישבע אבל לא בחיי הבעל וכמ"ש הרמב"ם בפי"ב. ולכך מהני תפיסה רק מחיים ודו"ק כן נראה לבאר טעם השיטו' שהביא הרב המגיד ז"ל וע' בש"ע אהע"ז סימן צ"ג סעיף כ"ג בהג"ה די"א דלא מהני תפיסה אלא מרשו' הרבים או מסימטא אבל לא מרשו' היתומים ע"ש והיינו כמ"ש וכמתניתין דהכותב דמיירי שהי' המטלטלין פקדון ביד אחרים או מלוה ע"ש ודו"ק: