בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
חדר סב פרק ב עוד בדין מטלטלין לכתובה
א כבר כתבתי לעיל מה שעלה בדעתי לשיטת הסוברין דגרושה גובה ממטלטלין כתובתה דלא תקשי עלי' מהא דנדרים דף ס"ה דפריך והא מטלטלי לא משתעבדי לכתובה ע"ש וכן יש לומר הטעם דגרושה אין שמין מה שעליה ולכאורה קשה אדרבה הא גרושה כל שכן הוא מאלמנה כמ"ש הרא"ה באמת דאלמנה משמיא מינס אנסי לדידי' ולדידה וכתב באמת דרבותא נקנו אלמנה ע"ש ואמנם לפמ"ש י"ל טעם נכון דמסתמ' בגדיה שוין כמו כתובתה מנה או מאתים וא"כ תהיה קלה בעיניו להוציאה וכמו אותן שהיו עושין אותן טסים של נחשת וביטלם שמעון בן שטח שלא יאמר לה טלי כתובתך וצאי ותהיה קלה בעיניו להוציאה ולכך תיקנו שלא ישומו לה בגדיה וזה לכאורה טעם נכון ולכך כתב הרמב"ם דדוק' אם מוציאה לרצונו אבל באותן שכופין אותו להוציא לא שייך שלא תהי' קלה בעיניו להוציאה שפיר שמין לה בגדיה דהא באמת כופין אותו לגרשה ואינה קלה בעיניו להוציאה וזה ברור. ונחזור לעניני בדין מטלטלין לכתובה לנוסחא שלפנינו ובזה ירוח לן הא דקשה לשיטה זו מהא דאמרינין בשבועות דף ל"ב הכל מודים בעד אחד בסוטה כו' ופריך שמע מינה משביע עידי קרקע חייבים והא שם בגרושה מיירי ומוכח דגם גרושה אינה גובה ממטלטלין והרגיש בזה הריטב"א ולפמ"ש י"ל דאתי שפיר דהא כתבתי הא דגרושה גובה ממטלטלי לפ"ד הרמב"ם היינו שלא תהי' קלה בעיניו להוציאה דפעמים שאין לו קרקע ולא יהיה לה ממה לגבות כתובתה ואולם שם דקינא לה ונסתרה והעד יודע שהיא נטמאה והבעל הוא משביעו שיעיד לו ותצא בלא כתובה וא"כ ודאי שמצוה עליו שיגרשה וכמ"ש הרמב"ם בפרק א' מהלכות סוט' דין ט' ובזה ודאי לא שייך שלא תהי' קלה בעיניו להוציאה לכך שפיר פריך שמע מיני' דמשביע עידי קרקע חייבים וזה ברור. (ב) והנה בנכסי צאן ברזל כתב הרב המגיד בפשיטות לדעת הרמב"ם דגובה מן המטלטלין דדינם כחוב ע"ש והנה לפי הטעם שכתב הר"ן שהבאתי לעיל דכיון דאינה גובה אלא ע"י גירושין או מיחה לא סמכה דעתה אלא על הקרקע ע"ש ולפי זה לפי מה דכתב בעל העיטור הביאו הרשב"א דנכסי צאן ברזל ניתנו לגבות מחיים א"כ לא שייך טעם הר"ן הנ"ל דבנכסי צאן ברזל יכולה לגבות מחיים ואתי שפיר דגובה ממטלטלין אלא דדעת בעל העיטור נדחית וע' בטור אהע"ז סימן צ"ג והכה בחידושי הקשית על דעת הרמב"ם דס"ל דנצ"ב גובה ומטלטלין מהא דשבועות דף ל"ב דאמר אביי הכל מודים בעד אחד בסוטה דחייב קרבן שבועה ופריך שמע מינה משביע עדי קרקע חייבין ומאי קושיא והא בסוטה יש נכסי צאן ברזל דאבדה כשאינן בעין וזה הא היא גובה ממטלטלי ע"ש שנשארתי בקושיא ושבתי עתה וראיתי דיש ליישב דלכאור' קשה אהא דהכל מודים בעד סוטה דהא יכול לומר מאי אפסדתיך דהא יכול לגרשה ולומר פרעתיך ולטעון אשתבע לי דלא פרעתיך והיא כיון דאיכ' עדים דקינא לה ונסתרה עם אותו שקינא לה א"כ כבר עברה על איסור יחוד אשת איש דאוריית' ואף דאין בו מלקות מ"מ פסול דרבנן איכא וחשודה על השבוע' ולא תוכל לגבות ממנו והוא לכאור' קושיא נכונה וראוי לשום לב ליישבה הן אמת דאמרתי בחידושי ליישב די"ל דקינא לה עם א' מקרוביה דמותרת להתייחד עמהן כגון אחיה ואביה דכתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות סוטה דמקנין על על ידו והוא מהש"ס ירושלמי דסוטה אלא דמלבד דהוא פלוגתא בירושלמי וכבר הארכתי לעיל הקודמות אף גם דא"כ למה לו לאביי למימר והכל מודים בעד סוטה דאמר לה ולא אמר לב"ד ה"ל למימר בפשיטות דהכל מודים בעד סוטה היכא דלא קינא לה מאביה ואחיה דאז פטור מקרבן שבועה. והנה במלוה בשטר אם המלוה חשוד יש שני דעות בש"ע ח"מ סימן צ"ב דיש אומרים כיון דשטר מקוים בידו גובה בלא שבועה והרב הש"ך הביא ראיה לדעה זו מהא דפירש"י בהאי אתתא דאחייבא שבועה בב"ד ופירש"י דהיה אדם תובעה ממון ואמאי לא פירש"י כפשוטו דהיתה צריכה לישבע על כתובתה אלא ודאי דבכה"ג נוטלת בלא שבועה כשהיא חשודה ע"ש בש"ך ואמנם בחידושי לח"מ כתבתי דאין ראיה מפירש"י הנ"ל דהא כתב בהגהת מרדכי בפרק קמא דכתובות בשם מהר"מ מרוטנבורג דכתובה כיון דתנאי ב"ד הוא הוי כגבוי ע"ש ולכך אתי שפיר דכשהוא חשודה נוטלת בלא שבועה דהא היא חשובה מוחזקת כיון דתנאי ב"ד הוא וכמ"ש המרדכי בשם מהר"ם מרוטנבורג וכבר הארכתי בדברי המרדכי הנ"ל בתשובותי ולפ"ז א"ש מה שהקשיתי דהא יכול לומר לו מה אפסדתיך דהא יכול לומר פרעתיך והיא חשודה ולא תוכל לגבות זה אינו דהא הכתובה גובה ואינה נשבעת וז"ב ומעתה נסתרה קושיתי על הרמב"ם דהא בסוטה איכ' נצ"ב וגובה מן המטלטלין ומאי פריך שמע מינה משביע עידי קרקע חייבים ולפמ"ש א"ש דהא על נצ"ב כיון דלאו תנאי כתובה היא שפיר יוכל לומר פרעתיך והיא לא תגבה דחשודה היא ואין לומר דמשכחת לה כשהנצ"ב בעין דאז לא יוכל לומר פרעתיך דז"א דכשהם בעין אפילו יעיד העד שנטמאה לא אבדה אותם כמבואר בש"ס ופוסקים וא"כ אין כאן חיוב קרבן שבועה וזה ברור: (ג) והנה לעיל הבאתי דעת העיטור דנכסי צאן ברזל יכולה לתבוע מחיים ע"ש ועל זה הקשה הרב קצות החשן מהא דבבא קמא דף פ"ח אם אמרו בנכסי מלוג דאם מכרה אותם הבעל אינה גובה מיד הלקוחות יאמרו בנכסי צאן ברזל הא אכתי תוכל לתבוע אותם מבעלה וישובו להיות נכסי מלוג ואז תוכל למכרם ואין הבעל יכול לטרוף אותם מהלקוחות וא"כ אכתי קשה דכולהו בעי שלומי לה ע"ש והוא תמוה חזק' על דעת העיטור ונראה ליישב קושית הקצות החשן דהנה הגאון בית מאיר הקשה מאי פריך ואי אמרת ליתא לתקנת אושא תזבין כתובתה לגמרי הא לכתחלה לא תמכור אפילו בלא תקנת אושא כדאית' במשנה דר"פ הכותב ואם כן אמאי ישלמו לה העדים עבור שיכולה למכור באיסור הא דמי להא דאם אמר נכסי לך ואחריך לפלוני דאע"ג דאם קדם ומכר אין לאחריך כלום מ"מ אין הב"ד מגבין להבע"ח מזה המקבל מתנה כדי שלא להפסיד האחריך דהא לכתחלה אסור למכור ע"ש ואמרתי ליישב דהנה קשה דהא שם ודאי מיירי שהבעל אומר שגירשה ונתן לה כתובתה דאם אומר שלא גירשה ולא נתן כתובתה א"כ מה הפסידוה העדים הא הבעל מודה שמגיע לה הכתובה והודאת בע"ד כמאה עדים דמי וא"כ כיון שהבעל אומר שגירשה א"כ לא גרע מאם נתן עיניו לגרשה דקיי"ל כר"ש דאין לבעל פירות וכתב הרשב"ם במסכת ב"ב בסוגיא דתותרנית דה"ה דאינה יורשה וא"כ כיון דאינה יורשה א"כ אפילו אי איתא לתקנת אושא הפסידוה העדים דהא שפיר תוכל למכור כתובתה והבעל לא יוכל לטרוף מיד הלקוחות אחר מותה דהא אינה יורשה כלל ואמנם בלא"ה השיגו התוס' על רשב"ם ומכאן מוכח דלא כהרשב"ם דאף דס"ל לר"ש דמשעה שנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות מ"מ זה דוקא בפירות דאין לו בהן אלא זכות וכשנתן עיניו לגרשה הפקיעו חז"ל זכותו אבל ירושה דהוא בגוף הנכסים ושויהו רבנן כלוקח ראשון אחר תקנת אושא ואמרו דאם מכרה האשה הבעל מוציא מיד הלקוחות דהוא לוקח ראשון והוי כשלו ממש זה לא נפקע במה שנתן עיניו לגרשה וזה ברור וע' באהע"ז סימן צ' סעיף ה' דמבואר דכל זמן שלא גירשה אף שנתן עיניו לגרשה ומתה הבעל יורשה וע"ש בח"מ וב"ש דזה לאפוקי מדעת רשב"ם ע"ש ודו"ק. ואמנם זה לאחר תקנת אושא דכלוקח שויהו רבנן אבל קודם תק"א הוי דין ירושת אשתו כדין פירות ומשעה שנתן עיניו לגרשה שוב אינו יורשה וא"ש מה דהוכיח הש"ס בב"ק דאי ס"ד ליתא לתק"א תזבין כתובתה לגמרי ולא קשה קושית הבית מאיר דהא גם קודם תקנת אושא היה אסור למכור לכתחלה דזה אינו דהא קודם תקנ"א לא היה יורשה כלל דהא נתן עיניו לגרשה וכמו שאין לו פירות דהא עדיין לא הוי כלוקח ודו"ק ובזה א"ש מה שעמדו התוס' שם דהש"ס מביא ראיה מברייתא ולא הביא ממתניתין דמכות מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה אומדין כמה כו' ונותנין לבעל ואי ליתא לתקנת אושא לא הפסידוהו כלום דהא גם עתה תוכל למכור הכתובה לגמרי ע"ש שתירצו בדוחק ולפמ"ש א"ש דהא על זה שפיר י"ל כקושית הבית מאיר דלכתחלה אסור' למכור ובודאי לא יניחוה ב"ד למכור לגמרי דהא שם אדרבה הבעל אומר שלא גירשה ורוצה לדור עמה ודו"ק היטב ולפ"ז לא קשה קושית הקצות החשן דשפיר קאמר אם אמרו בנכסי מלוג יאמרו בנכסי צאן ברזל ואין לומר דתוכל לתבעם מבעלה היינו רק לעשותם נכסי מלוג אבל למכרם אסורה לכתחל' ואין לומר דנפקע זכותו באמירתו שגירשה זה אינו דהא עתה קודם שתבעה הם שלו לגמרו ולא נפקע זכותו באמירתו ודו"ק:
פ"ג עוד בדין מטלטלין לכתובה ודין שבועת גרושה
א כבר כתבתי דדעת מהר"י בן לב דלמ"ד כתובה דאוריית' גובה ממטלטלין ובספר ישועת יעקב ביאר דבריו עפמ"ש כתובות דף יו"ד בתוס' ד"ה הואיל דזה אי גבי ממטלטלי תלוי אי כתובת אשה מה"ת או דרבנן ע"ש בישועת יעקב ובאמת התוס' שם הקשו על זה ומסקי התוס' דטעמ' שלא יפרשו מהן בני אדם כשיצטרכו למכור עדית או מטלטלין וחשו כדי שיקפצו עליהם בני אדם עכ"ל משמע דאף למ"ד כתובה מה"ת מ"מ אינה גובה ממטלטלין ע"ש והנה המרדכי כתב דרבי עקיב' ס"ל כתובת אשה מן התור' ולדבריו קשה מה פריך בנדרים דף ס"ה והא מטלטלין לא משתעבדי לכתובה דהא במתניתין רבי עקיב' דאמר להמדיר ריקה אפילו אתה מוכר שער ראשך כו' ולר"ע לפי דעת המרדכי כתובה דאוריית' ושפיר גובה ממטלטלין ואמנם כבר תמהו על המרדכי וע' קצות החשן סימן ל"ט: (ב) והנה בירושלמי איתא מה משבעינין לה (להא דהזורה) כו' וצ"ע מאי שנא מכל גרושה דעלמ' דלא משבעינין לה ולפמ"ש לעיל דטעמ' דגרושה לא משבעינין לה משום דהוא תוך זמנו אלא דאלמנה חיישינין דילמא מסר לה צררי בשעת מיתה וכמ"ש הרא"ה ז"ל אבל בגרושה דמגרשה לרצונו ומסני סני לה לא חיישינין דימסור לה צררי בעת הגירושין ולכך לא משבעינין לה ולפ"ז הכא דהדירה וכופין אותו לגרשה והוא לא שונא לה אלא מרתח רתח עלה כדאמרינין בריש המדיר דרק בנדרה איהי וקיים לה אז אמרינין מסני סני לה אבל בנדר הוא לא וא"כ שפיר משבעינין לה אם לא התפיסה צררי ושפיר בעי הירושלמי אי בעי שבועה ופשיט לה מהא דחבנא ע"ש במפרש פני משה. והנה לכאור' י"ל דאיך ישביעו אותה שלא גבתה כבר כתובתה הא חשוד אממונא חשוד אשבועתא אלא די"ל שבוע' ליתא בחזרה ממון איתא בחזרה ואמנם כאן דהדירה מהנאתו נהי דלא חל אכתובתה דהא הוא משועבד לה מ"מ אם כבר גבתה כתובת' א"כ היא אסור' ליהנות ועובר' על בל יחל ואפילו תחזיר לו אח"כ מ"מ איסור' דעבדא עבדה דדוק' גזל איתא בהשבה אבל איסור שבועה או נדר איסור' דעבד עבד וא"כ למה לן להשביעה חנם אף אם יאמר אשתבע לי וזה י"ל בפירוש בעית הירושלמי ופשיטותו ע"ש ותבין היטב:
ג והנה הרמב"ם כתב דנשבעת ג"כ שלא מחלה ע"ש ונרא' דע"פ דבריו אתי שפיר מה שהקשו תוס' אמאי צריכה שבוע' הא הוא תוך זמנו ולפי דעת הרמב"ם אתי שפיר דצריכה לישבע שלא מחלה וכן מצאתי בספר הפלאה שתירץ כן ולפ"ז י"ל דהא דצריכה לישבע שלא נפרעה אף שהוא תוך זמנו מ"מ כיון דצריכה לישבע שלא מחלה צריכה לישבע ע"י גלגול ג"כ שלא נפרעה כתובתה וזה ברור והנה הבית שמואל הקש' כיון שאסור להשהות אשתו בלא כתובה אמאי צריכה לישבע שלא מחלה ואמנם י"ל דצריכה לישבע שלא מחלה על תנאי אם תתאלמן אבל לא אם התגרש דבכה"ג כתב המרדכי דמותר להשהות אשתו דהא לא שייך שתהי' קלה בעיניו להוציאה וכן כתב המרדכי ולפ"ז אתי שפיר דגרושה אינה צריכה לישבע דהא על שלא מחלה א"צ לישבע אלא שלא מחלה על תנאי אם תתאלמן אבל אם תתגרש לא מחלה והרי היא גרושה וכיון דאין צריכה לישבע שלא מחלה בטלה גם שבועת הגלגול שלא נפרעה דהיא רק ע"י גלגול שלא מחלה וזה ברור והנה הא דכתבתי דהמחילה צריך להיות רק אם תתאלמן ולא כשתתגרש היינו דאז תהיה קלה בעיניו להוציאה ואמנם זה כשמגרשה בע"ב רק מרצונו ולא מרצונה אז שייך שתהי' קלה בעיניו להוציאה בכל עת שירצה אבל אם מגרשה מרצונה או שכופין אותו לגרשה ודאי שבזה לא שייך שתהא קלה בעיניו להוציאה ונמצא דבאופן זה שייך להשביעה שלא מחלה וע"י גלגול להשביעה שלא נפרעה וז"ב. ולפ"ז י"ל דהא דסיים רבינו הרמב"ם אבל אם גירשה מרצונו גובה בלא שבוע' וכתב הרב המגיד ומה שכתב רבינו לרצונו הוא לענין מה שאמר שאין שמין הכסות שעליה שאם יוצאת בעל כרחו וכגון אלו שכופין אותו להוציא ודאי שמין וזה שעליה וכן נרא' מן ההלכות אבל לענין השבוע' שלא נפרעה הכתוב' כל הגרושות שוות עכ"ל הרב המגיד והרואה יראה דזה דוחק גדול לומר דהא דכתב הרמב"ם אם גירשה לרצונו קאי רק אהא דאין שמין ולא קאי אדסמוך לו שכתב גובה בלא שבוע' ואמנם לפי מה שכתבתי אתי שפיר דכתב הרמב"ם לרצונו דאז גובה בלא שבועה אבל אם גרשה מרצונה או ע"י כפיית ב"ד צריכה שבוע' והוא לדעתי נכון מאוד בס"ד וע' באע"ז סימן קי"ט בח"מ ס"ק ה' ובית שמואל ס"ק ו' ואין להאריך וכתבתי בתשובה לענין גרושה בזה"ז אחר חרם דרבינו גרשון ודו"ק (ד) והנה ראיתי במגדול עוז שכתב נועם למה שפסק הרמב"ם דגרושה א"צ שבועה דבגרושה לא חיישינין לצררי דלא מקרבא דעת' לה דהשת' גרושי מגרש לה צררי קא מתפיס לה וראיה מיבמות פרק החולץ מתניתין יבמה לא תחלוץ כו' דאמרינין עמד בדין וברח ניזונת משל יבם ופירש"י משוה קנס דקנסינין לי' והקשו התוס' א"כ איך פשטינין מהכא בכתובות דפוסקין מזונות לאשת איש ותירצו דאי חיישינין לצררי לא הוי לן לקנסו כל כך ואמרינין בגמר' אי משום צררי לא מקרבא דמתי' ע"ש שהאריך והוא מכוון למה שכתבתי לעיל והתוס' כתבו דכתובה שהו' מעשה ב"ד חיישינין טפי לצררי ואמנם לפ"ז בנכסי מלוג ונכסי צאן ברזל דאינן תנאי ב"ד לא היתה צריכ' שבוע' דהא הוא תוך זמנו אפילו אינן בעין וכבר העיר בזה הגאון בית שמואל באה"ע סימן צ"ו סק"א ע"ש דלא כתב כן הרב המגיד והבית יוסף אלא דוק' כשהן בעין אבל כשאינן בעין היא צריכה שבועה ע"ש והארכתי בזה בחידושי ליישב זה ע"ש וכאן אקצר ועתה נרא' לע"ד ליישב דעד כאן לא הוצרכו התוס' לסברתם דמשום שהוא תנא' ב"ד חיישינין טפי לצררי היינו בכתובה דה"ל לפטור משבוע' משום דהוא תוך זמנו ולא מצי למימר דמחלה על תנאי לכשתתאלמן אבל לא על לכתתגרש דאז שפיר מותר להשהותה כמ"ש המרדכי דזה אינו דהתוס' אזלי לשיטתן בכתובות דף ל"ט ד"ה טעמ' דכתבו דאפילו על תנאי לכשתתאלמן ולא לכתתגרש אסור למחול ולהשהותה בלא כתוב' דלא פלוג רבנן והוכיחו זה מסוגיא דהחובל דאמרינין תזבן כתובתה בטובת הנאה לבעלת ותיתב לו ומשני ה"מ ר"מ הוא דאסור להשהות אשתו בלא כתוב' ואכתי תזבן לי' על תנאי רק אם תתאלמן וע"כ דלא פלוג רבנן ובין כך ובין כך אסור ע"ש וא"כ ה"ה לענין מחילה הדין כן וא"כ א"א לומר דהשבוע' היא ע"י גילגול דמחלה דהא אסור להשהות כו' כמו שהקשה הב"ש ולכך הוצרכו לתרץ דמשום שהו' תנאי ב"ד חששו טפי לצררי אף שהוא תוך זמנו אבל בנצ"ב שפיר י"ל משום גילגול דמחילה דבזה מותרת למחול ודו"ק:
פ"ד עוד בדין מטלטלין לכתובה בזה"ז
א הריב"ש כתב דנרא' מדברי הרמב"ם פט"ז מה' אישות הלכ' ט' שלא נתפשטה תקנת הגאונים שתגבה האשה כתובתה אחר מות בעלה מן המטלטלין בכל ישראל אלא ברוב ישראל אבל תקנת המלוה פשטה בכל ישראל עכ"ל הריב"ש הביאו הכסף משנה שם וע' בהלכה ז' שכתב ופשטה תקנה זו ברוב ישראל ע"ש והנה בנוסחת הטור כתוב בדברי הרמב"ם שאין כח בתקנת הגאונים לדון בה כיון שלא נתפרסמה כו' ומכל אלה הוציא הריב"ש שלא נתפשטה בכל ישראל והנה ממה שכתב הרמב"ם בהלכה ז' שתגבה האש' כתובת' אחר מות בעלה וכן בהלכה ט' כתב שאין כח בתקנת הגאונים לדון בה כו' להוציא ממון מן היורשים משמע דרק באלמנה היא תקנת הגאונים אבל גרושה מדינא היא גובה ממטלטלין ואין צריך לתקנת הגאונים וכנוסחת הספרים בהלכה ה' שלא תגבה האלמנה ולא כנוסחת הרשב"א שהביא הרב המגיד שלא תגבה האש' ע"ש שהו' כולל גם הגרוש' כמ"ש הה"מ ואפשר דאפי' לדעת הרשב"א מהני תקנת הגאונים לגבי דידי' ולא ליורשים וצ"ע ויש לומר לפמ"ש הגאון הפלאה בקונטרס אחרון דאע"ג דאין לו קרקע מ"מ שעבוד הגוף יש עליו עד שישלם ע"ש סימן צ"ו ס"ק כ"ד ולפ"ז אפי' לדעת הרשב"א דגרוש' אינה גובה ממטלטלי מ"מ אחר תקנת הגאונים דאנו מסופקים אם ידע בתקנת הגאונים י"ל דשפיר גובה מן המטלטלים דהא שעבוד הגוף יש עליו לשלם ורק דיש ספק אם יש שעבוד על המטלטלין מ"מ מספק גובין לה מן המטלטלין ואין לומר שמא אין המטלטלים משועבדים מ"מ הא אם תפסה ממנו מטלטלין אין מוציאין מידה כמ"ש רש"י ולא גרע הא דגבו ביד מתפסה אבל יורשים שאין עליהם שעבוד הגוף ורק שעבוד נכסים וכיון דאנו מסופקים אם נשתעבדו המטלטלין אין גובין מהם ולכך כתב הרמב"ם להוציא ממון מן היורשים ואין מזה ראיה נגד דעת הרשב"א ודו"ק היטב. ואם הבעל טוען ברי שלא ידע בתקנת הגאונים ודאי אין מוציאין מידו וי"ל דהרמב"ם נקט יורשים לרבותא אף שהם אינן יודעין ואין יכולין לטעון ברי שאביהן לא ידע מ"מ אין מוציאין ממון מהן דטוענין ליורשים ודו"ק
ב כבר הבאתי קושית הריטב"א על הפוסקים דס"ל דגרוש' מיני' דידי' גובה ממטלטלין מהא דשבועו' דף ל"ב דאמר אביי הכל מודים בע"א בסוטה דחייב קרבן שבועה ופריך שמע מיני' משביע עידי קרקע חייב והא שם בסוטה דגביא מחיים מיירי ע"ש וראיתי בספר אחד הגדולים דתמה על זה די"ל דשם אעד מיתה דאמר גם כן הכל מודים דחייב כי' וע"ז שפיר פריך הא הוי משביע עדי קרקע דהא מיירי באלמנה ע"ש והנה בקצות החשן סי' ל"ט הביא דעת הרשב"א דמן התור' מטלטלי כקרקע לענין שעבוד ורבנן הוא דאמרו מטלטלי לא משתעבדי והקש' הקצה"ח דא"כ מה פריך שמע מיני' משביע עידי קרקע חייב הא מה"ת אף מטלטלין משתעבדי כמו קרקע והא רב פפא דהוא אמר הכל מודים בע"א כו' הוא ס"ל גבי משחק בקוביא דחייב קרבן שבוע' אע"ג דהוא פסול מדרבנן כיון דמה"ת הוא כשר חייב קרבן שבוע' וא"כ הכא כמי כיון דמדאוריית' גובה מטלטלין שפיר חייב קרבן שבועה ומאי פריך ותירץ כיון דעד מיתה רק מדרבנן הוא מהימן ומה"ת אינו נאמן א"כ ממ"נ אינו חייב קרבן שבועה דמדאורייית' לא מהימן כלל ומדרבנן אינה גובה ומטלטלין ה"ל עד קרקע ע"ש ואמנם הריטב"א דנרא' דפירש האי שמע מינ' משביע עידי קרקע חייב קאי אעד סוטה הדרא קושית הקצות החשן לדוכתה דהא עד סוטה מהימן מדאוריית' מקרא דועד אין בה ואמנם לע"ד בלא"ה לא קשה קושית הקצה"ח דנהי דמטלטלין משתעבדי מן התור' מ"מ הא גוף הכתוב' הוא מדרבנן כדפסק הרמב"ם וא"כ ממ"נ אי אזלת בתר דאוריית' ליכא כתובה כאן וקרבן שבועה אינו חייב אלא אי איכא הפסד ממון בשתיקתו ואי בתר דרבנן אזלת הא אינה גובה ממטלטלין וממ"נ ליכא חיוב קרבן שבועה ודו"ק והנה התוס' כתובו' דף יו"ד כ' דלמ"ד כתובה דאוריית' מדאוריית' מטלטלי משתעבדי לכתובה דילפינין כולהו מנזקין אלא דרבנן אמרו שלא תגבה ממטלטלין כדי שיקפצו עליהם בני אדם ולא יפרשו מהן אם יצטרכו למכור מטלטלין שלהן ע"ש וא"כ אף בלא דברי הרשב"א הנ"ל אלא דנימא דמה"ת מטלטלין לא משתעבדי לבע"ח אבל לכתובה דהיא דאוריית' מקרא דמוהר הבתולות וילפינין מנזקין ודאי מטלטלין משתעבדי מדאוריית' וא"כ קשה מאי פריך שמע מינה משביע עידי קרקע חייבין הא לר"פ בתר דאוריית' אזלינין וע"כ צריך לומר דהסוגיא אז"ל למ"ד כתוב' דרבנן ואתי שפיר ובזה יש לומר דפסק הרמב"ם בפי"ב דכתובה דרבנן אע"ג דקיי"ל דהלכה כרשב"ג כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו כמ"ש ר"ת הביאו הרא"ש מ"מ הרמב"ם הוכיח זה מסוגיא דשבועו' דפריך בפשיטות שמע מינה משביע עידי קרקע חייבין וקשה קושית הקצה"ח ומזה הוכיח דס"ל לסתמא דש"ס דכתובה דרבנן וז"ב. והנה אני בתשובה אחת הקשיתי אהא דמשני הש"ס בשבועו' לא צריכה דתפסה ואי קאי אעד מיתה מה מועיל תפיסה דאפילו מחיים דבעל לא מהני ועכצ"ל דקאי אעד סוט' דשפיר מהני תפיס' לאחר גירושין דלא שייך לא ניתנה כתוב' לגבות מחיים ולכך פירשו התוס' דקאי אעד סוטה וז"ב וא"כ א"ש מה שהקש' בספר הנ"ל על הריטב"א דשפיר הוכיח מש"ס דשבועו' הנ"ל דגרוש' אינה גובה ממטלטלין מדינא דש"ס ויש בזה נ"מ אפילו בזה"ז לכמה דברים שנהגו לכתוב בכל הכתובו' מטלטלי אגב מקרקע וכ"מ לענין אם מכר המטלטלים ע' באהע"ז סימן ק' סעיף א' ודו"ק ואמנם אכתי קשה על הא דאמר דילמ' דתפסה מטלטלין הא אכתי תיקשי בעד מיתה דבזה לא מהני תפיסה וקשה ש"מ משביע עידי קרקע חייבין ואמנם לפמ"ש א"ש דהא רב פפא הוא אמר הכל מודי' בעד מיתה שהו' חייב ורב פפא אזיל לשיטתו דס"ל דבתר דאוריית' אזלינין גבי משחק בקוביא וא"כ שפיר י"ל דס"ל כתוב' דאוריית' כשיטת ר"ת ומדאוריית' משתעבדי מטלטלין לכתובה ושפיר חייב קרבן שבועה ולא צריך לשנויי דילמא שתפסה מטלטלין והא דמשני דילמ' שתפסה מטלטלין קאי אהא דאמר אביי הכל מודים בעד סוטה ופריך אליבא דרב אחא בר יעקב דפליג ארב פפא ופסק דמשחק בקוביא פטור מקרבן שבועה דלא אזלינין בתר דאוריית' ודו"ק וא"ש דפסק הרמב"ם כרב אחא בר יעקב בריש פרק יו"ד מהלכו' שבועו' ולא כרב פפא והכ"מ כתב משום דבתרא הוא וצ"ע אבל לפמ"ש אתי שפיר משום דסוגיא דשבועו' ופשטות לשון הש"ס דפריך שמע מיני' משביע עידי קרקע חייבין אזלא אליב' דרב אחא בר יעקב כמ"ש ודו"ק אמנם דא קשיא לי אמאי לא משני דמיירי שכתב לה בין ממטלטלין בין מקרקעי ואולי בזמן הש"ס לא נהגו כן ומלת' דל"ש הי'. אחר כן ראיתי בשיטה מקובצת שהקשה מהא דשבועות דמשני דילמ' בשתפסה הא תפיסה לא מהני בכתובה ותירץ בשם התוס' דמיירי שכתב לה בין מקרקעי בין מטלטלי ולא נהירא כו' ע"ש ושוב ראיתי בר"ן שהעיר בזה וכתב דמיירי שהתפיסה הבעל עצמו וע"ש שכתב הא דלמזוני מהני תפיסה ולא לכתובה היינו משום דלמזונות דינה מחיים ליזון אפילו ממטלטלין וכיון שתפסה מחיים כיון דבאותה שעה היה לה יד בהם מהני אף לאחר מיתה אבל כתובתה דאפילו מחיים אינה גובה ממטלטלין לא מהני תפיסתה מחיים ע"ש והנה הרמב"ם בפרק י"ח הלכה י"א פסק דאם תפסה מחיים מטלטלין לכתובתה ומת בעלה גובה מהן וזה א"ש להנוסחא שלנו בהלכה ה' דמחיים גובה ממטלטלין אבל לנוסחא שהביא הרשב"א והסכים הרב המגיד עמו דאף מחיים אינה גובה ממטלטלין לא א"ש ואמנם הרמב"ם אזיל בשיטת רבו הרי"ף ע"ש ואין להאריך עוד מאפס הפנאי:
ג הנה הר"ן כתב עוד טעם לחלק בין תפיסה לכתובה ובין תפיסה למזונות דמזונות דלא גביא ממשעבדי תיקנו חז"ל שתגבה ממטלטלין כשתפסה לא כן בכתובה דטרפה ממשעבדי לא תיקנו חז"ל ע"ש ואמנם לפי דעת הרמב"ם דמזונות האשה מדאוריית' יש לחלק באופן אחר דבמזונות האשה דהן מן התורה גובה מן התורה גם ממטלטלין כמו שכתבו תוס' בכתובות דף יו"ד לענין כתובה דלמ"ד כתובת אשה מן התורה מדאוריית' גובה ממטלטלין ואף דרבנן תיקנו דלא תגבה מ"מ אם תפסה תפסה ולא מפקינין מינה אבל כתובה דרבנן וכיון דמטלטלין לא משתעבדי לכתובה ליכא שום שעבוד עליהן ואף תפיסה לא מהני וע' פי"ב הלכה י"ט ופי"ח הלכה י"ט שחילק הרמב"ם ג"כ כה"ג ובזה א"ש דדוקא מחיים מהני תפיסה למזונות לדעת ר"ח דהא מחיים הם דאוריית' משא"כ אחר מיתה והרמב"ם אזיל בשיטות הרי"ף רבו ז"ל ובחידושי כתבתי (ד) והנה יש להבין לפמ"ש הרמב"ם בהלכה ד' דצריכה לישבע שלא מחלה כתובתה א"כ הא דאמרינין ייחד לה קרקע או שכתב לה מטלטלין והם קיימין או חליפיהן אין צריכה שבועה דהא אכתי יש חשש שמא מחלה דהא פירש"י דכיון דייחד קרקע מסתמא לא מתפיס לה צררי וזה מהני לחשש צררי ואכתי חשש מחילה להיכן אזיל ורציתי לומר דהא דעת הר' ישעיה דלא מהני מחילה כשהשטר בידו וי"ל הטעם דשטר הוי כגבוי לכמה דברים כמ"ש הכנה"ג ואמנם אנן קיי"ל כבית הלל דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי אבל כשייחד לה קרקע או מטלטלין והם בעין אז ודאי כגבוי דמי ולא מהני מחילה ואולם זה דבר חדש ואמנם מזה יש לומר דיש ראיה למה שכתב הטור דביש שטר כתובה בידה לא חיישינין למחילה דאי איתא דמחלה היתה מחזרת השטר כתובה וי"ל דכאן מיירי דשטר הכתובה הוא בידה ולא חיישינין למחילה רק משום חשש צררי ובייחד לה קרקע מסתמא לא התפיס לה צררי כפירש"י ואולם הרב בני אהובה כתב דשבועה שלא מחלה הוא רק ע"י גילגול שלא נהנית מכתובתה או צררי אתפסה א"כ אתי שפיר דבייחד לה קרקע תו לא חיישינין דאתפס לה צררי כפירש"י א"כ גם שבועת הגילגול שלא מחלה אזדא לה וממילא פקע וז"ב ועיין שם ליישב בזה קושית הר"ן על הרמב"ם ודפח"ח ואמנם אני כתבתי לעיל להיפך דהעיקר הוא שבועה שלא מחלה אבל שלא נפרעה הוא ע"י גילגול שלא מחלה דהא הוא תוך זמנו וע' בחושן משפט סימן ע"ח ובחידושי שם ולפ"ז י"ל כשייחד לה קרקע הוי כגבוי ולא מהני מחילה וצא צריכה לישבע שלא מחלה ולכך פקע גם שבועת שלא נפרעה וז"ב והנה הבית יוסף ז"ל כתב על הטור דאינו מוכרח ולפמ"ש לעיל הוא מוכרח ודו"ק היטב. (ה) והנה לעיל הבאתי קושית הקצות החשן מהא דשבועות דף ל"ב על הרשב"א דכתב דמדאורייתא מטלטלין משתעבדי כמקרקעי ומאי קאמר שמע מינה משביע עידי קרקע חייב הא רב פפא גופא ס"ל משחק בקוביא כיון דמדאורייתא מחזי חזי חייב בקרבן שבועה כו' גם אני הקשיתי מדברי התוס' כתובות דף יו"ד ופלפלתי שם ואמנם הרשב"א כתב טעמא דרב פפא דפסול דרבנן חייב קרבן שבועה אע"ג דעדותו לא הוי מהני מידי להתובע מ"מ כיון דאי תפיס מהני חייב ע"ש:
ואמנם כאן דלס"ד דש"ס אשה לא גביא ממטלטלין כלל אפי' תפסה ושפיר פריך דבזה אפילו רב פפא מודה דדוקא התם בפסול עדות דרבנן דכתב הרשב"א דאי תפיס לא מפקינין מיני' ס"ל לרב פפא כיון דכשר מן התורה ועדותו מהני אף מדרבנן לענין אי תפיס דלא מפקינן מיני' לכך חייב קרבן שבועה אבל כאן דעדותו לא מהני למטלטלין כלל אף לר"פ פטור ושפיר פריך שמע מינה משביע עידי קרקע חייב ובזה אתי שפיר דמשני דילמא תפסה והיינו דגם כאן מהני עדותו לענין אי תפסה דאפי' תפסה עתה מהני בע"א במיתה כמ"ש האבני מלואים בסימן ק' ס"ק א' לדעת ר"ת ע"ש וכיון דמה"ת מהני עדותו וגם מדרבנן מועיל עכ"פ אס' תתפוס שפיר חייב קרבן שבועה ודו"ק ובזה אתי שפיר הא דקשה לי טובא על מה דמשני דילמא תפסה דא"כ למה לי' לרב פפא למימר והכל מודים בעד מיתה דפטור דאמר לה לדידה ולא אמר לבית דין דהוא אופן רחוק הוי לי' למימר בפשיטות דלא תפסה מטלטלין דאז הוי לי' משביע עידי קרקע דפטור ולפמ"ש אתי שפיר דאפילו לא תפסה כיון דעכ"פ מהני עדותו לענין דאם תתפוס שפיר חייב קרבן שבועה כיון דמה"ת ה"ל מטלטלין כקרקע לענין שעבוד או כמ"ש לענין כתובה ודו"ק ויש לומר ע"ד פלפול דמיירי שהיורש השביעו שיעיד בבית דין שמת אביו ובאמת אם היה נאמן מן התורה לא היה תפיסת האלמנה מהני במטלטלין דהא הוי כתפסה מן היורשים אבל כיון שהעד לא העיד בב"ד וכיון דאמר לה לדידה היא יכולה להגיד בבית דין מה שהעיד לה העד והיתה מותרת להנשא ונוטלת כתובתה מן המטלטלין דלא ה"ל כתפסה מן היורשים כיון דלא העיד העד בב"ד ועידותה לא מהני ליורשים אבל באמת ע"א רק מדרבנן נאמן ובין כך ובין כך מהני תפיסתה ולא אפסדי' מידי וע' באבני מילואים שביאר זה היטב ומיושב קושית הש"ג מה קמ"ל ר"פ הא לא אפסדי' כלום ולפמ"ש טובא קמ"ל דע"א במיתה רק מדרבנן מהימן ובזה א"ש מה דהשמיטו הרי"ף והרמב"ם זה דהם ס"ל דע"א מה"ת מהימן ודו"ק כי קצרתי ואתה דע לך ואי"ה לעת הפנאי אבאר לך היטב. (וע' בס' אבני מילואים סי' צ"ו ס"ק ח' שפירש ג"כ הא דקאמר דילמא דתפסה מטלטלין היינו דילמא תתפוס אח"כ):