בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
חדר ס בדין נדוניא ותוספת
דבר זה מחלוקת קדומה בין אבות העולם והרמב"ם בפרק ט"ז מה' אישות הלכה א' כתב כל הנכסים שהאשה מכנסת לבעלה בין קרקע בין מטלטלין ועבדים אע"פ שהן נכתבין בשטר הכתובה אין נקראים כתובה אלא נדוניא שמם כו' וכתב הרב המגיד דהנראה מדעת רבינו שהוא סובר שאין הנדוניא בכלל כתובה לשום דבר כו' אבל בכל מה שסתם דין הנדוניא כדין חוב בעלמ' ודין החוב במלוה עם הלוה נתבאר בהלכות מלוה ולוה כל פרטיו וכ"כ הרשב"א שדעת רבינו שהנדוניא כחוב בעלמ' ונגבית מן הבעל בבינונית שלא אמרו זיבורית אלא בכתובה ותוספת ודע שיש דברים שהכתובה והחוב שוים כפוגמת ופוחתת ונפרעת מנכסי יתומים כו' שבכל אלו גם בעל חוב צריך שבועה ואין ספק שדין זה נוהג אף בנדוניא ולא הוצרך רבינו לכתוב ולבאר כן דפשוט הוא שלא יפה כחה מן החוב כו' והקש' הלח"מ דא"כ למה הוצרך רבינו לכתוב דין הפוחתת והפוגמת בכתובה פשיטא דלא יפה כחה מדין החוב ותירץ דהא לאו מילת' הוא דהוי אמינא דגרושה לא תגבה אפילו בשבועה כו' ולא הבינותי כוונתו ואמנם בשיטה מקובצת הקשה כן על הש"ס דאמר תנאי כתובה ככתובה לשבועה דמאי קמשמע לן הא לא עדיף משאר חוב ותירץ הר"י בן מיגאש דהוי אמינא משום חינא תגבה בלא שבועה וכדאמרינין כו' וקא משמע לן דכי היכא דכתובה אינה גובה אלא בשבועה הכי נמי תנאי כתובה ע"ש וא"כ ודאי הוצרך רבינו להשמיענו דין פוגמת ופוחתת בכתובה דלא נימא דמשום חינא תגבה בלא שבועה וזה ברור. והנה בשיטה מקובצת שם כתב בשם הרא"ה דסלקא דעתך דכתובה הוי תוך זמנו בלא שבועה בפוגמת דבכתובה עצמה כיון דתנאי בית דין הוא חיישינין לצררי אבל תוספת כתובה דלאו תנאי בית דין היא ס"ד דאינה צריכה שבועה קא משמע לן ע"ש והנה הרמב"ם בפרק י"ד והלכות מלוה ולוה פסק דפוגם שטרו בתוך זמנו גובה בלא שבועה וא"כ שפיר הוצרך לבאר בכתובה דין פוגמת דצריכה שבועה וזה ברור והטעם כתב הרא"ה דצריכה שבועה דמשעת מיתה זמנו הוא ע"ש ויתבאר לקמן אי"ה וע' בפרק י"ח הלכה ט' ובמשנה למלך שם ודו"ק ועפ"ז יש ליישב גם תירוץ הלחם משנה שלא הבינותי דבריו וי"ל דהכי קאמר דהוצרך הרמב"ם להשמיענו דבגרושה הפוגמת נוטלת עכ"פ בשבועה דהוי אמינא דאפילו בשבועה לא תטול דבאלמנה חששו משום חינא ותיקנו דתטול עכ"פ בשבועה אבל גרושה דלא בעי חן כמו אלמנה כמ"ש תוס' בכתובות דף פ"ז בד"ה מקשים ע"ש אף בשבועה לא תטול ואמנם כל זה דוחק והנכון מה שכתבתי ודו"ק (ב) והנה הרשב"א ז"ל הטיל פשרה והכריע בדבר ואמר דודאי הנדוניא בכלל לשון הכתובה ונפקא מינה למוכרת או מוחלת דמשום לישנא אתינא לה כלומר שבכלל מה שאמרה כתובתי מכורה לך או מחולה לך גם הנדוניא בכלל שהכל נקרא כתובה והלשון כלל אותם אבל לדיניהם בכל מה שאין הלשון גורם אין הנדוניא בכלל העיקר דשאני כתובה דמקולי כתובה משום דמדידיה יהיב לה אבל נדוניא דמשלה היא למה נקל בה יותר מכל חוב דעלמא ע"ש. וע' בהלכה ג' שכתב הרמב"ם דגם התוספת היא כעיקר שאינה גובה אלא מן הזיבורית וכתב הרב המגיד דלדעת הרמב"ם נכסי צאן ברזל אינם בכלל זה אלא דינם כשאר חוב וגובה מן הבינונית והרשב"א ז"ל לא הכריע בזה כלום ע"ש והקשה הלחם משנה דלמה לא הכריע בזה הלא לפי שיטתו דכל שאין הלשון גורם אין נצ"ב בכלל כתובה והכא לא שייך לומר דהלשון גורם ואם כן נכסי צאן ברזל אינם בכלל כתובה וגובים מן הבינונית ולכאורה הוא קושיא גדולה על הה"מ ז"ל ואמנם הרי הרשב"א כתב הנועם דאין הנדוניא בכלל העיקר דשאני כתובה דמקולי כתובה שנו כאן משום דמדידי' יהיב לה משא"כ נדוניא דמשלה הוא ע"ש והנה גבי זיבורית אמרינין בפרק הניזקין דבעל חוב דינו מה"ת בזיבורית כו' ולמה אמרו בע"ח גובה מבינונית שלא תנעול דלת בפני לוין וזה לכאורה לא שייך גבי נכסי צאן ברזל דהא אדרבה לתועלת האשה הוא דהוא מקבל על עצמו אחריות וגם מוסיף לה שליש משלו והא בנכסי מלוג שלה הוא אוכל פירות והאחריות אין עליו וא"כ לא שייך שלא תנעול דלת בפני לוין בנכסי צאן ברזל ולכך אתי שפיר דהרשב"א לא הכריע בנצ"ב אי גובה מזיבורית או בינונית ושוב מצאתי בהר"ן שם שכתב דבאשה לא שייך נעילת דלת דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא ע"ש וא"ש דברי הרב המגיד ז"ל וז"ב והנה קשיא לי על דברי הר"ן הנ"ל לפי מה דכתבו התוס' בבבא בתרא דלרבה אף בשטר שעבודא לאו דאוריית' אלא משום שלא תנעול דלת בפני לוין גובה בשטר מן הלקוחות ע"ש וא"כ באשה דלא שייך שלא תנעול דלת בפני לוין אמאי גובה מן הלקוחות דבשלמ' מנה מאתים י"ל דאמרו חז"ל שתגבה מן הלקוחות כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה שימכור נכסיו ולא יהיה לה ממה לגבות דהא אמטלטלין אינה גובה דלא משתעבדי לכתובה אף מיני' בחייו אבל בנדוניא קשה וצ"ע וכמדומה שכבר כתבתי בזה בחידושי ואין להאריך עוד: