אור ברסלב
בית אל חלק א חדר נו הלכות יבום וחליצה

בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

חדר נו הלכות יבום וחליצה

חדר נה פרק טז

א פרק א' הלכה ד' עט"ז סי' קנ"ו שתירץ על הקושיא דבסי' קמ"ט פסק הטור דהבא על אשה דעלמא אין חוששין שמא קדשה ובסי' קנ"ו פסק כהגאון דפוטר ותירץ דשם אין איסור אלא דרבנן משא"כ איסור שפחה שהוא מה"ת ע"ש ועמ"ש בקונטרסי פ"א ה"ד מה' אישות ואמנם דברי הט"ז לכאורה תמוהין דהא בכתובות פ' המדיר אמרי' טעמי' דרב דא"א עושה בב"ז וצריכה גט והרי לדעת הט"ז באיסור דרבנן לא אמרי' כן ובאמת הה"מ שם הוכיח מזה דהוא דאורייתא ועמ"ש שם ובלא"ה קשה לחלק בין דרבנן לדאורייתא דמי שהוא כשר וזהיר בדאורייתא גם בדרבנן מזהר זהיר ואמנם י"ל דהט"ז ה"ק דשם הוא איסור דרבנן וא"כ אף אי נימא דכיון לשם קידושין מ"מ עבר אדרבנן דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה וכיון דס"ס עבר דרבנן ל"ש א"א עושה בב"ז משא"כ בכתובות דהא כבר קדשה אף דהוי על תנאי ושמא לא נתקיים התנאי מ"מ ל"ש תו הך דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה דפריצותא הוא אבל כאן לאו פריצותא הוא מצד דס"ס קדשה ואם היא לא קיימה התנאי מה לו בכך זה לע"ד ברור וע"ש בט"ז מה שתירץ על קושית מהריב"ל על הגאון דלמה כתב דמספקא לי' ולא ירית הל"ל דחולקין כמו בספק ויבם ע"ש ולע"ד נראה דל"ש כלל חזקת שפחה חדא דחזקה דאם לא מהני לבנה כמ"ש הרמב"ן (ואמנם י"ל דכאן דנין גם על האם דאם נימא דשחררה מותרת בבן חורין) והקרוב אלי מה שתירץ הגאון זקני הב"ח ז"ל ע"ש והנה מה שהעירותי לעיל על הה"מ דמה לי איסור דרבנן מה לי דאורייתא אדם כשר זהיר בזה כבזה יש לומר דהה"מ הוכיח שפיר מהאי דכתובות דאי ס"ד דהוא מדרבנן א"כ שם דאינו יודע אם יש עלי' נדרים או מומין או לא ואדרבה סתמא לא הטעתו וכמ"ש הר"ן א"כ ה"ל ספקא דרבנן וא"כ לא עביד איסורא כלל ול"ש א"א עושה בב"ז ובזה א"ש דלא קשה ממ"ש הגאונים דבשפחה אמרי' מסתמא שחררה והא לדעת רבנו הוא רק דרבנן ולפמ"ש דבודאי איסור דרבנן שוה לדאורייתא לענין זה ולפ"ז נסתר תירוץ הט"ז דלעיל ולפמ"ש לעיל בכוונתו א"ש ודו"ק ואין להאריך. ואמנם יש ליישב הקושיא מסימן קמ"ט בפשיטות דשם אוקי להאשה בחזקת פנוי' אבל כאן חזקה דשפחה לא מהני להאשה הזקוקה ליבם אבל לענין ירושה שפיר י"ל דאהני לי' חזקה דאמו דהא מכח אמו אתי וכל הספק שלו שמא נשתחררה אמו ודו"ק היטב. (ב) שם ברמב"ם ואע"פ שבנה ממנו קיים שכבר שחררו לא ידענא מאי שכבר שחררו דמשמע הא לא שחררו אינה זקוקה ליבם והא אדרבא אם לא שחררו ודאי דאינו חשוב כבנו וצ"ל דהאי שכבר שחררו קאי אתיבת אע"פ ור"ל אע"פ ששחררו וס"ד דהוי כבנו קמ"ל ואם השפחה אומרת ששחררה קודם שבא עליה הנה אם שחררה אח"כ ודאי דא"נ דהא חזינין דאח"כ שחררה אבל אם לא שחררה אח"כ והיא אומרת ששחררה קודם שבא עלי' אפשר דנאמנת לענין שלא תתיבם אשתו דהא חזקה דא"א עושה בב"ז מסייע לה וצ"ע ולפמ"ש הט"ז דמוקמי' לה בחזקת שפחה י"ל דבגוונא דכתב רבינו דשחררה אח"כ א"כ שפיר מוקמי' לי' אחזקת כשרות ואי משום חזקת שפחה י"ל דכיון דהשתא ודאי משוחררת הוי תרתי לרעותא ולדעת רבנו תרתי לריעותא הוי ודאי וה"ל להיות פטורה מיבום ועכ"פ חולצת ולא מתיבמת קמ"ל רבנו דכיון דחזינין דשחררה אח"כ א"כ ודאי מעיקרא לא שחררה ולכך מתיבמת ודו"ק וע' בחי' לאהע"ז: (ג) הלכה ה' כבר הארכתי בכל ענינים אלה בחידושי לש"ע אהע"ז סימן קנ"ו ובררתי ביאור השיטות וגם שיטת רבנו יעוייש"ה. (ד) הלכה י"ב בחידושי לאהע"ז הקשיתי אהא דכתב רבנו דחלוצה לחולץ הוא מדרבנן כשניות מהא דגזר ר"ג ביאה אחר גט אטו ביאה אחר חליצה ואי כדעת רבנו דחליצה לחולץ הוא רק דרבנן ל"ש למגזר דהוי גזרה לגזרה וכן לעיל מיני' דילמא אתי למבעל אחר חליצה ע"ש ואפשר דהתם אזלא אליבא דר"ל דאמר בכרת ובזה א"ש פירש"י דהתם דפירש ואתי למפגע באשת אח ובספר בית מאיר עמד בזה ואמנם לפי הנ"ל א"ש דרש"י הוכרח לפרש כן דס"ל כרבנו דלר"י הוא רק דרבנן וע"כ דסוגיא אזיל אליבא דר"ל ושמואל וז"ב:

ה הלכה י"ט ע' מל"מ שהביא דברי הב"י בשם הגהמ"ר ודברי התוס' ר"פ החולץ דפליגי אי צריכה לחזור על כל האחין בנחללה תוך צ"ח ע"ש ועמ"ש בחידושי לאהע"ז סי' קס"ד ע"ש (ו) הלכה כ"ב עמ"ש בחידושי לאהע"ז סי' הנ"ל ומ"ש הלח"מ דש"ס ערוכה הוא דנהי דרבנן פליגי על ר"א מ"מ בהא דצריכה גט ל"פ ואני תמה דהא שם ר"א ס"ל דקנסינין לי' ואפי' הפילה ורבנן פליגי עלי' דלא קנסינין לי' וכדאמרינין התם ר"א ור"מ דבר אחד אמרו ע"ש ועכ"פ התם מיירי בהפילה נפל גמור וז"ש רבנו בראש דבריו אם הפילה יחזור ויקיים ומה ענין לזה וסוף דברי רבינו דמיירי בולד גמור מדאורייתא אלא דמדרבנן צריכה חליצה כמ"ש המ"מ וס"ל לרבנו דאף דמה"ת ה"ל אשת אח שלא במקום מצוה ואין כאן נישואין כלל מ"מ צריכה גנו דמחזי ככנוסה כמ"ש המ"מ ואולי זה כוונת הלח"מ בתירוצו אלא דזה דבר פשוט:

ז פרק שני הלכה ד' ע' במל"מ שנסתפק אם צריך עדים כמו קידושין דעלמא ובחידושי לאהע"ז כתבתי בזה וראיתי בספר בית מאיר שהקשה מסוטה כ"ד אמאי לא מוקי לה בבא עלי' יבם בלא עדים ועמ"ש בחידושי ליישב זה והבית מאיר תירץ דאי מיירי בלא עדים א"כ אין הבעל נאמן שבא עלי' כדי להשקותה דאפילו בשבוי' אינו נאמן דהיא בחזקת איסור אצלו ע"ש. והנה מ"ש שדימה זה לשבוי' הנה בשבוי' ע"א נאמן וא"כ אכתי י"ל דבא עלי' בע"א ואין לומר דבשבוי' הקילו דדרבנן הוא וכאן הוי ספק דאורייתא מ"מ לפמ"ש התוס' בנדה ב' ד"ה והלל ליכא כאן חזקת איסור ואדרבא איכא חזקה שאינה טמאה ודאי ויש לומר דע"א נאמן ושוב ראיתי בש"ש שמעתא ו' פכ"ג שפלפל בזה ואכמ"ל ע"ש. והנה מ"ש השה"ג דצריך עדים כשם שגיטין וקדושי' צריכים עדים לאו דוקא דשם צריך שיכוונו המקדש והמקודשת וידעו שיש עדים בדבר כמ"ש בסי' מ"ב ס"ג ובב"ש שם דאל"כ לא הוי קידושין אבל כאן דאפי' שוגגים קנו ל"ש זה וז"ב.

ואמנם לפמ"ש המל"מ דהוי כביאת שוגג א"כ לרב הא אמר קנה לכל והדרא ק"ל שומרת יבם קרית לה דהא שם לרב פריך ע"ש ולס"ד דכשמואל אתיא הא בלא"ה משני לה שפיר בבא עלי' שוגג ע"ש וא"כ לק"מ וע' בחידושי ודו"ק. (ח) הלכה ה' עמ"ש המ"מ ועלח"מ ובתוס' ד"ה הוא אומרת ע"ש. והנה אם נימא דדוקא כשאמר מעקרא בעלתי צריכה גט אבל אם לא אמר בעלתי לא בעיא גט וכמ"ש הה"מ מתחלה א"כ א"א לומר דצרה מותרת כשהוא לא אמר בעלתי כמ"ש התוס' דהא אם הוא א"צ גנו ש"מ דמחזיקין אותה שלא בעל ואיך נתיר הצרה וכן לדעת הי"א דדוקא לאחר ל' יום צריכה גנו אבל בתוך למ"ד א"צ גט אף דאמר בעלתי א"כ מכ"ש דהצרה אסורה תוך למ"ד אף דאמר בעלתי מתחלה וזה דעת הה"מ מתחלה אבל אח"כ כתב דעי"ל דסיפא דשניהם מודים מיירי אפי' תוך ל' וע"כ הא דתני ברישא כופין לחלוץ ה"ה לגרש כמ"ש התוס' ועפ"ז יבוארו דברי הה"מ והן דברי התוס' ממש ע"ש ובחידושי לאהע"ז כתבתי לבאר דברי התוס' וליישב קושית מהרש"א גם השמטת הרי"ף ורבנו האי בעיא עיי"ש. והנה זקני הגאון מהרש"ל ז"ל ביש"ש סי' ק"ה כתב להשיג על הה"מ דאפי' נתן לה גט קודם כניסה מ"מ מאחר שכנסה אחר הגט ושהת' אצלו א"כ סבר דליכא איסור ושרי לי' ואמת שאינה אסורה אלא מדרבנן ואח"כ כתב דהיכא דלא כנסה פשיטא דלא מהימן שום א' מהן לומר שבעל אע"פ שיש עדים דנתיחדה עמו שהרי אסור לו לבוא עלי' עד שיקדשנה כו' והיינו דמעקרא מיירי מהרש"ל להדיא כשכנסה אחר הגט א"כ הרי חזינין דסובר שהיא מותרת לו דאל"כ לא הי' כונסה אבל אח"כ דמיירי להדיא בלא כנסה שפיר כתב דמסתמא לא עביד איסורא וזה ברור והבית מאיר ז"ל כתב דדברי היש"ש סותרים זא"ז ולא ידעתי מה קאמר שהרי דבריו צדקו יחדיו וכמ"ש והיש"ש כ' שם על דברי רבנו דכתב או יחלוץ ויתן גט דהגט הוא דכיון דכנסה ודאי עשה בה מאמר וצריכה גט למאמרו וא"ש הגירסא בש"ס שהובא בלח"מ הכא גט למאמרו ע"ש ולפ"ז מ"ש המ"מ דאי קודם כניסה אפי' לאחר ל' יום היתה היא נאמנת לומר לא נבעלתי כיון דאיכא איסורא היינו דהיתה נאמנת לענין שהיו כופין אותו לחלוץ דקרוב הדבר דודאי לא בעל אבל גט ודאי צריכה דהא כנסה ועשה בה מאמר כמ"ש רש"ל ע"ש ואכמ"ל ודו"ק:

והנה התוס' ב"ב דף ה' הקשו אמאי אחר למ"ד מבקשין הא אית לה מיגו דאי בעי אמרה אינו יכול לבוא עלי ע"ש ולכאורה י"ל דהא טעמא דנאמנת לומר א"י לבוא עלי דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה כדאיתא בש"ס סוף נדרים והיינו רק להוציא נפשה מבעלה כדכתבו כל הפוסקים אבל כאן דמוקי לה בגט יוצא מת"י א"כ ל"ש א"א מעיזה דהא אפילו אמר הבעל גרשתיך כתב רבנו דתו ל"ש א"א מעיזה ואינה נאמנת ומכ"ש היכא דכבר גירשה וזה ברור ואם גירשה קודם כניסה ואח"כ כנסה ודאי ל"ש א"א מעיזה ההא בלא"ה אסורה עליו מחמת הגט שנתן וז"ב וכן מה שהקשה השיך סי' פ"ב אמאי לא תהי' נאמנת לא נבעלתי דהא חזקה א"א מעיזה לק"מ לפ"ז ובזה הי' א"ש לשון רבנן שכתב גירשה לאחר ל' יום מבקשין אותו לחלוץ ואמאי לא כתב דבלא גירשה מבקשין אותו שיבעול או יחלוץ ולפמ"ש א"ש דאם לא גירשה שפיר נאמנת במיגו דא"י לבוא עלי או מחמת חזקה א"א מעיזה וכופין אותו וז"ב:

וע' במל"מ פ"ב מה' אישות הלכה י"ג שכתב דקטנה שנתקדשה ע"י אביה ל"ש א"א מעיזה כיון דלא קדשה עצמה ע"ש וה"ה ביבמה י"ל דל"ש חזקה הנ"ל דהא בע"כ הוא מוכרחת להתייבם דאל"כ כותבין עלי' אגרת מרד ואכמ"ל ועמ"ש בקונטרס זה לקמן על האי דחקר הריב"ש אי כותבין בשטר חליצה זמן ע"ש ודו"ק היטב והש"ך סי' פ"ב שם כתב ליישב קושית התוס' דכיון דהא דנאמנת לומר א"י לבוא עלי הוא משום חזקה א"א מעיזה וכיון דבטענתה לא נבעלתי סותרת החזקה דלא מוקי אנפשי' לכך אינה נאמנת ע"ש ולכאורה אין סברתו מובנת דס"ס הרי יש לה מיגו וכמ"ש הוא עצמו דיש להתעקש כך ודחה זה ובעניי לא הבינותי דחייתו ע"ש ואמנם י"ל סמך לדבריו ממ"ש התוס' הא דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו אף די"ל מיגו דמזוייף מ"מ כיון דמה"ת עדים החתומין עהש"ט כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי רק דרבנן הצריכו קיום ועכ"פ מיגו ל"א ע"ש וכן י"ל הכא כיון דבטענת א"י אינה נאמנת אלא משום חזקה ואיך נימא מיגו מזה לסתור החזקה ומ"מ י"ל דשם ה"פ כיון דמה"ת מזויף לאו טענה הוא וע"כ דלא שכיח כלל רק חז"ל חשו בזה למלתא דל"ש דהרי אפשר בקיום ואמנם מיגו דמזויף לא אמרי' דהוי מיגו דלא שכיח וא"כ אין סמך מזה לסברת הש"ך וצ"ע ובמ"א כתבתי כמדומה שראיתי בס' אחד פני שלמה שהביא בשם הגאון מוהרר"ע איגר זלה"ה דכתב לתמוה על קושית התוס' כיון דעיקר הטעם משום דא"א מעיזה וכאן הרי גיטה בידה ולפי דבריו אינו בעלה עוד כו' והוא נוטה למ"ש ובס' הנ"ל יישב דברי התוס' דהא אמרי' בנדרים דבטמאה אני לך ל"ש א"א מעיזה ואפ"ה נאמנת למשנה ראשונה ואף דלמשנה אחרונה אינה נאמנת היינו משום דעניה נתנה באחר אבל כאן דל"ש זה ודאי נאמנת ומ"ש הר"ן שם דמדינא אפי' למשנה ראשונה אינה נאמנת לאפוקי נפשה מבעלה אלא משום דכסיפא לה ואי לאו דקושטא אמרה לא הוית מזלזלא בנפשה כו' א"כ הכא ל"ש זה דהא אינה רוצה לאפוקי נפשה מבעלה דהא גיטה בידה וא"כ ודאי נאמנת אלא די"ל דשם אי לאו דמשעבדא לי' היתה נאמנת משום דכסיפא לה וזה ל"ש הכא וגם שם הוא לא קים לי' והיא טוענת ברי ודאי די"ל דנאמנת משא"כ הכא דהוא מכחישה ועמ"ש הר"ן שם בסוף הסוגיא בשם הרמב"ן ליישב מהא דיבמות ע"ש ודו"ק ואכמ"ל והנה אם שניהם מודים א"כ ל"ש א"א מעיזה כמ"ש הרמב"ם ובאהע"ז סי' קנ"ב ולפ"ז י"ל הא דנקט הוא אמר בעלתי וכתבו התוס' דלאו דוקא אלא דקמ"ל דאפ"ה כופין ולפמ"ש י"ל דרבותא נקטו דאפ"ה בעי גט ולא אמרי' חזקה א"א מעיזה ומכ"ש בשניהם מודים ובזה י"ל דרבא דרצה לומר חלוצי לה ולא בעי' גנו לטעמי' אזיל דבשילהי נדרים לא ס"ל הא דרב המנונא ואמר אפי' למשנה ראשונה היינו משום דכסיפא לה כו' ע"ש וא"כ לדידי' ל"ל דרבותא נקט הוא אמר בעלתי וע"כ דדוקא הוא אבל אם הודה מתחלה א"צ גט ושפיר אמר חלוצו לה ודו"ק ובזה י"ל הא דברישא לא תני וצריכה גט והתוס' כתבו דה"ה דצריכה גנו אלא אכתי לא אתי לאשמעונין תקנת' ע"ש וי"ל דהא ברישא תני בין שאמר לא בעלתי וכיון דהוא מודה לדבריה ל"ש א"א מעיזה והוי ס"ד דא"צ חליצה דחזקה משכנסה בעל כמ"ש המ"מ קמ"ל דצריכה חליצה ובסיפא דתני הוא אמר בעלתי והיא מכחישתו וס"ד דא"צ גט דהא שייך א"א מעיזה קמ"ל דאפ"ה בעיא גט משום דהוא אמר בעלתי והוי רבותא ברישא ובסיפא ודו"ק והב"י הביא גירסא בתוס' דאפי' שניהם מודים שבעל תוך ל' יום צרתה אסורה והיינו משום דבחזקת איסור קיימא וע"א במקום חזקת איסור א"כ אלא דכאן הוא בידו לבעול ואמנם כיון דכבר גירשה תו אין בידו לבעול דאסורה עליו וכבר כתבתי בזה בחידושי אהע"ז ואכמ"ל. (י) הלכה י"ב אפשר לומר דלכתחלה ודאי חוזרין על הגדול גדול קודם רק דאם אינה רוצה בו ורוצה בקטן ממנו לא הוי מורדת כיון שנסתלק הגדול שבכולן ומ"ש רבנו הרי כולן שוין היינו למאי דמסיק מכיון שהיא רוצה בא' מהן כו' אבל אם היא אינה אומרת כלל והיא רוצה בזה כמו בזה ודאי הגדול גדול קודם ובזה א"ש קושית הרשב"א וגם לשון המשנה דפ' החולץ ולשון אביי קשישא לא יסתרו אהדדי ובחידושי הארכתי ליישב דברי זקני הב"ח ז"ל ואכמ"ל (יא) שם בהה"מ דעת רבנו כו' ועמל"מ. ולע"ד י"ל לפמ"ש הרשב"א דעל היבמה אין כאן מצוה כלל רק על היבם ובחידושי כתבתי דיש לו ראיה מהש"ס כתובות ס"ד ב' זיל לא מפקדת ע"ש א"כ בלא"ה א"ש דאם היא רצתה להמתין ל"ש שיהוי מצוה לא משהינין דהא עליה אין מצוה אבל לעיל דהקטן אומר המתינו שפיר אמרינין שיהוי מצוה לא משהינין כמ"ש הה"מ הואיל ועליו הוא המצוה וכן לפמ"ש בחידושי דשם בכתובות הוא רוצה לחלוץ רק דהיא רצתה להתייבם שפיר אמרי' זיל לא מפקדת דעיקר היבום משום פ"ו כמ"ש הרשב"א אבל עכ"פ המצוה גם עליה או להתיבם או לחלוץ ג"כ א"ש דהא כאן יכול לחלוץ לה כמ"ש המל"מ ודו"ק. (יב) הלכה ט"ו ע' הה"מ וכפי הנראה הי' גרסתו ברש"י ולא הי' להם כעס זע"ז (ובגירסתנו אלא שהי' להם) ומ"ש המל"מ דהה"מ סבור שדברי רש"י קאי על ואם נתכוונה לכך והשיג עליו ולא כן הוא במח"כ ומה שהקשה עליו דא"כ מאי מקשה הש"ס לפלוג ולתני בדידה דהא י"ל דעדיפא מינה אשמעונין דל"מ כו' אלא אפי' יש לה בנים כל שיש לה כעס חוששין ע"ש ולע"ד לק"מ דודאי אם יש לה בנים אפי' יש לה כעס אין חוששין אא"כ אמרה בפירוש שנתכוונה לכך וכדאיתא בש"ס בפשיטות דכולי האי לא מסקא אדעתה והה"מ לא מיירי אלא באין לה בנים ואליבא דרב דקיי"ל כוותי' אבל לשמואל דמוקי לה ביש לה בנים ודאי דהפי' ואם נתכוונה לכך היינו בידוע בבירור וז"ב. ובזה א"ש מ"ש הה"מ ורישא דקתני כופין אותו משום דאמרי' לא אסקא אדעתה דמית בעל כו' וכוונתו לפמ"ש דכל שיש להסתפק שמא נתכוונה לכך אין כופין א"כ עכצ"ל דברישא דתני כופין היינו משום דכל שאין שם כעס ונדרה בחיי בעלה אמרי' ודאי לא נתכוונה לכך דלא מסקא אדעתה דמית בעל אא"כ הי' להם כעס דאז שפיר יש להסתפק שמא כוונה לכך וכן אם נדרה לאחר מיתת בעלה אף שלא הי' להם כעס מ"מ יש להסתפק שמא כוונה לכך דהא ל"ש הסברא דלא מסקה אדעתה דמית בעל וזה כוונת הה"מ בבירור ודו"ק ומ"ש הלח"מ בדברי הרי"ף וגם מ"ש המל"מ על הה"מ בד"ה אלא אם כן מרדה ביארתי יפה בחידושי לאהע"ז גם בדברי הרשב"א שהקשה הא כל שאינו עולה ליבום א"ע לחליצה פלפלתי שם בארוכה גם בקונטרס על מנין המצוות שקראתיו נר מצוה כתבתי בזה ואכמ"ל (לעיל הלכה די הנה מ"ש התוס' להימנה במיגו דא"י לבוא עלי לכאורה י"ל לפמ"ש המהרש"א בסוגיא דפ"פ דלאסור לא מהני מיגו א"כ א"ש וע' בנמ"י סוגיא דנדרה הנאה מיבמה דכתב דשאני ממונא מאיסורא והוא כסברת המהרש"א הנ"ל ואכמ"ל:

יג הלכה ט"ז מה שהקשה הלח"מ על המפרשים ממילתא דר' יוחנן במאי מיירי ע"ש י"ל דר' יוחנן בתבע לחלוץ והיא אינה רוצה לא להתיבם ולא לחלוץ דאז שפיר נזקקין לו עכ"פ לחלוץ דהי"מ לא אמרו אלא באם היא רוצה להתיבם וכיון דמצות יבום קודמת לכך אין כופין אותה לחלוץ אבל אם אינה רוצה לא לחלוץ ולא להתיבם כופין אותה עכ"פ לחלוץ אבל אם תבע ליבם אין כופין אותה דלא גרע מאמרה מאיס עלי דעכ"פ אין כופין אותה לד"ה ומה דלא תירצו כן מלתא דשמואל דמיירי באומרת מאיס עלי דא"כ מאי קאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם הא אפי' על א"א אין כותבין בכה"ג ולא נקראת מורדת כלל אבל מלתא דר"י מפרשה שפיר דאין נזקקין לו אבל אין כופין אותו [ובאמת לדעת רבנו בפי"ט מה' אישות שפיר כופין אותו בכה"ג ואמנם הפוס' חלקו עליו בזה) וז"ב. (יד) הלכה כ"א ע' בחידושי שכתבתי דזה תלוי בפלוגתא דרבנו והראב"ד פח"י מה' א"ב באשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי ע"ש ה' ט' גם נסתפקתי שם אם מת הכהן ונפלה לפני אחיו ליבום ע"ש ואלקים חיים יחינו מיומים:

טו פרק שלישי הלכה ב' עמ"מ ועלח"מ שהקשה על המ"מ ועל הר"ן ז"ל דהא גם אליבא דר"נ קשה דע"כ ל"פ ר"נ אלא בהדר בי' בשעת מיתה ע"ש ולע"ד לק"מ דאליבא דר"נ דס"ל מה לי לשקר כחזקה דמי ורק דמרע לי' לחזקת יבום וסמכינין דאין אדם חוטא ולא לו כמו שפירש"י ז"ל (ובחידושי לאהע"ז סי' קנ"ו בארתי כוונתו היטב ע"ש) ובזה ודאי יש לחלק דהתם בב"ב הא איכא עדים במה"י ואין לסמוך על ע"א כמ"ש הר"ן שם רק דלרבי דס"ל מ"ל לשקר כעדים דמי שפיר קשה דכיון דהוי כעדים לפנינו המעידים שאין לו אחים למה נחוש שמא יש עדים במה"י ולכך הוצרך הר"ן לתרץ דאעפ"כ לכתחלה יש לחוש ולשאול את פיהם ע"ש וז"ב ורבנו לא ס"ל החילוק הזה כמ"ש הר"ן ולכן פסק כר"נ ע"ש ואמנם לפמ"ש התוס' בקידושין ס"ד ב' ד"ה רבי בתירוצם בתרא דבשעת מיתתן ל"ש מ"ל לשקר דאולי אין בכחו לגרש ל"ק קושית הר"ן כלל דשם בב"ב דמיירי דאמר בשעת מיתה אין לי אחים ובשעת קידושין לא כזכר שאמר כלל ל"ש מה לו לשקר כלל ואין להאריך כאן. (טז) הלכה ד' מה שהקשה המ"מ מהא דפסק רבנו פ"ז מתרומות דכהן שבא על בת ישראל וילדה תאכל בתרומה יש ליישב דשם ליכא חזקת איסור דהא היא אומרת ברי שלא נבעלה לאחר וחזקה לא מהני נגד הטוען ברי כמ"ש הרשב"א אבל כאן אשתו של זה שזינה עם פנוי' אינה יודעת האמת ונשארת בחזקת זקוקה נאמנת על עצמה ומותרת לשוק וצ"ע לדינא ובחידושי כתבתי בזה ויש להקשות במ"ש הרשב"א אם מודה שבא עלי' בתר דידי' שדינין לי' הא כיון דפנוי' היא איכא איסור' דאוריית' לדעת רבנו ולשאר פוסקים עכ"פ איסורא דרבנן וא"א משים עצמו רשע ופ"ד ל"ל דאי לאו מיני' אלא אחר בא עלי' א"כ אשתו זקוקה ליבם וצ"ל דהרשב"א ס"ל דאיסור' דרבנן ל"ש א"א מע"ר גם י"ל דכוונתו לטובה כדי שלא תתיבם באיסור ואמנם הא עכצ"ל דהיא גם הוא אומרת דממנו נתעברה דאל"כ עדיין צריכה חליצה עכ"פ דשויתה נפשה חד"א וא"כ ל"ש דכוונתו שלא תתיבם באיסור דהא בלא"ה לא תתיבם מחמת דיבורה ואמנם יש להסתפק אם היא נאמנת לשויא נפשה חד"א לגבי יבם דמשעבדא לי' וגם דילמא סניא לי' ואכמ"ל ובחי' לאהע"ז הארכתי בפלפול ע"ז יעוייש"ה. והנה מ"ש ר' נתן נאמן לאסור י"ל אי רק לאסור לעלמא בלא חליצה אבל להחזרה להתיבם לא דא"נ להכחיש דיבורי' הקודם שאמר אין לי אחים או יש לי בנים והנה הא דנאמן אי לא הדר בי' לר' נתן היינו דא"א חוטא ולא לו ואמנם עתה שחוזר בו ואומר דאין לו בנים א"כ רוצה שתתיבם וא"כ איכא להפך סברא זו דא"א חוטא ול"ל ואדרבא אז בשעת קידושין ל"ש כ"כ א"א חוטא דהא עדיין א"י אם תזקק ליבום שמא יהיו לו בנים או תמות בחייו ועתה בשעת מיתה שייך יותר א"א חוטא ול"ל ובזה אפשר לחלק בין אמר אין לי בנים ובין אמר יש לי אחים ועמ"ש לקמן הלכה ה' ודו"ק. והתוס' ב"ב קל"ד ד"ה חזיא לכהנא כתבו דע"כ מטעם גרשתי הי' מתיר ולא מטעם יש לי בנים דא"כ הי' נאמן כדתנן במתני' זה בני נאמן כו' והא שם מיירי בשעת מיתה ואין לו מיגו דגרשתי לשינויא בתרא דהתוס' דהבאתי בהלכה ב' וא"כ ממתני' אין ראיה דשם מיירי בעודו בחיים דנאמן במיגו דגרשתי' וע"כ הביא הש"ס מר' יוחנן ומ"מ י"ל דמיירי דאמר בפירוש יש לי בנים וע"ש ברשב"ם שפירש בהדיא דלא אמר יש לי בנים כו' אלא דא"כ גם גרשתי' א"נ דהא ל"ל מיגו דהי' מגרשה בשעת מיתה לתי' ב' של התוס' וצ"ע לע"ע והרמב"ן כתב דלא הוי מיגו לחצי טענה כשאומר יש לי בנים דלא אכפת לי' כלל אם תינשא לכהן אתר מותו או לא והביאו המל"מ הלכה א' ע"ש ואמנם בעובדא דב"ב דאמר חזיא לכהנא רבה הרי חזינין דמכוון שתהי' מותרת לכהן שפיר י"ל דהוי מיגו לחצי טענה ועכצ"ל דלא אמר יש לי בנים וע"כ כונתו הי' שגירשה כמ"ש הרשב"ם והתוס' וא"ש דמייתי הש"ס מילתא דר' יוחנן ואמנם אם אמר לכהנא רבא וזה ודאי א"א לומר דכונתו להתירה אף לכהן דהא עכ"פ אלמנה הוא כמ"ש התוס' וע"כ דלאו דוקא אמר ולפ"ז שפיר י"ל דאמר יש לי בנים ולפ"ז יצא דין חדש דאם אמר יש לי בנים ושריא לכהנא רבה נאמן ואם אמר לכהנא סתם אינו נאמן וצ"ע ובחידושי לאהע"ז כ' דלפמ"ש לעיל להעיר דא"א מע"ר י"ל דלענין ירושה שפיר נאמן דלענין ממון ל"ש זה ועלח"מ ה"ד מ"ש בשם הטור להקשות על רבנו ולפמ"ש יש לחלק וקצרתי (יז) הלכה ה' ע' בהשגת הראב"ד שכתב אפי' בעל עצמו א"נ כו' ונראה כוונתו דבעל הא יש לו מיגו דבידו לגרשה מ"מ א"נ ומכ"ש ע"א דהא מיגו תמיד עדיפא מע"א וז"ב והרשב"א כתב דעל בעל סמכא טפי ול"ש דייקא כ"כ משא"כ בע"א ע"ש במ"מ שהביאו ואמנם זה אין לו מקור בש"ס ואמנם לפמ"ש בשם התוסי דבשעת מיתה ל"ש מיגו א"ש בפשיטות דבש"ס הא מיירי בשעת מיתה ול"ל מיגו לכך הבעל א"כ וא"כ נסתר ק"ו שכתבתי לעיל לדעת הראב"ד ודו"ק (יח) הלכה י"א עיין בקונטרסי בפרק י"ג הלכה ט"ז מהלכות גירושין שהארכתי בדברי רבנו אלה ובנוסחת היש"ש גם בחידושי לאהע"ז סי' טו"ב הארכתי בענינים אלה ע"ש ע' ב"ש סי' קנ"ח ס"ק ד' שהקשה לשיטת הרא"ש דע"א ביבם א"נ א"כ מאי אריא דאינה מעידות משום דהיא יבמתה הא אפי' ע"א דעלמ' א"נ ותירץ דה"א משום דנאמנת על עצמה נאמנת גם על חברתה ע"ש וע' יבמות קי"ט דאמר טעמ' דר"א משום דלא מקלקלא נפשה ולכי מנסבה מנסבינין לצרתה ע"ש וא"כ קמ"ל דהכא א"נ וז"ב. ועמ"ש הה"מ פי"ב ה' כ"ד מה' גירושין בשם הירושלמי ודו"ק ועב"ש ס"ק ג' שהקשה בת בעלה היכי מ"ל כיון דיש לבעלה בת א"כ אינה זקוקה ליבם ובחידושי לאהע"ז כתבתי דמשכחת לה מי שזינה עם פנוי' ואמר על העובר נקבה שהיא בתו שהו' נאמן לענין ירושה ולא לענין לפטור מיבום כמ"ש רבנו בהלכה ד' וא"כ שייך שפיר דאכלה לגרסנא דאבא ואעפ"כ אינה פוטרתו מיבום וז"ב ואם העידה בת בעלה בעוד בעלה חי שמת אחיו י"ל אם נאמנת דכולי האי לא עלתה על דעתה שימות אבי' ותמות היא בחייו וצ"ע ואם נימא דא"כ א"ש קו' הב"ש דמ"ל דהעידה בחיי אבי' ומתה בחייו ושבקה לן חיי ובחי' כתבתי בזה ע"ש:

יט פרק ב' הלכה י"ב חלצה בלבד הנה בש"ס פלוגתא דר"א ור"ע אם חלצה וקראה ולא רקקה ר"א פוסל דס"ל כל שהוא מעשה מעכב ור"ע מכשיר דס"ל כל שהוא מעשה באיש מעכב ע"ש ובזה יבואר פירוש הספרי פ' שופטים וז"ל וירקה בפניו יכול בפניו ממש ת"ל כו' מכאן אמרו חכמים קראה וירקה ולא חלצה חליצתה פסולה כו' חלצה וקראה ולא רקקה ר"א אומר חליצה פסולה ורע"א אומר חליצתה כשרה עכ"ל והגאון החסיד זלה"ה בספר פנים יפות האריך לפרשו עיי"ש אבל במח"כ לא הביא סיום לשון הספרי ודברי הספרי פשוטין דאם היינו מפרשים וירקה בפניו ממש היתה הרקיקה מעשה באיש והי' מעכב אף לר"ע אבל למאי דביאר הספרי דהאי בפניו לאו בפניו ממש א"כ אין הרקיקה מעשה באיש ולכך פליג ריע וס"ל אם לא רקקה כשרה וזה שכתב הספרי לפיכך אמרו חכמים וקאי על סוף דבריו פלוגתא ר"א ור"ע וזה ברור בס"ד (כ) הלכה כ"ג ע' ברא"ש שביאר דלפסול על האחים צריך דוקא שתמצוץ שאז א"א בלא צחצוחי רוק וגזרינין אטו אחר חליצה אבל בשעת חליצה אפי' שותתת כשרה וע' ברש"י דפי' אהאי דלעיל יבמה שרקקה דם מהו מי הוי חליצה מעליא ועל האי דיבמה שרקקה דם תחלוץ פירש ולא תתיבם עוד שנפסלה על האחין עכ"ל מבואר כדברי הרא"ש ז"ל ולישנא דש"ס מוכח כן דלעיל אמר רקקה דם מהו וכאן אמר יבמה שרקקה דם תחלוץ והא החליצה הוא קודם הרקיקה אלא ודאי דפי' תחלוץ ולא תתיבם וז"ב (כא) ע' מ"ש רבנו הלכה א' דאם לא קבעו מקום חליצתה כשרה נראה דיש להביא ראי' מהא דיבמה הגדילה בין האחין דאמרינין היכי דחזינין דחלצה נעלו של א' חיישי' שמא נתכוונו שניהם ולס"ד דלא ידע עוד לחלק בין לפסול בין להתיר לשוק קשה הא בלא"ה לא קבעו דוכתא לחליצה אלא נקרה נקרה כמ"ש רבינו וע"כ דבדיעבד כשר וז"ב. (התי' ה"ב שתירץ הכ"מ הוא מבואר בהנמ"י ע"ש). (כב) הלכה כ"ח ע' כ"מ שכתב יש לתמוה על רבנו כו' וע"ש בתוס' ד"ה וקתני תנא דכתבו דהקושיא הוא דמברייתא משמע דבעינין שנדע שנתכוונו ולכן משני דה"מ לאשתרויי לעלמא אבל לפוסלה לאחין לא בעינין שנדע שנתכוונו אלא מספק חיישינין שמא נתכוונה היא לחליצה וא"כ יפה כתב רבנו שמא נתכוונה לחליצה וז"ב (כג) הלכה כ"ט ע' מל"מ בשם הריב"ש ומה שהקשה עליו וע"ש בפי' המשנה דפירש טעמא דר"ש דזנות בין יום ולילה ל"ש ובתוס' הקשו הא בריש כתובות תיקנו משום זנות ועמ"ש בקונטרס זה לעיל הלכות גירושין ואמנם מפי' המשנה הנ"ל מוכח דעכ"פ יותר מבין יום ולילה ודאי שכיח ודו"ק ובחי' הארכתי ועמ"ש לעיל דיש להסתפק לפמ"ש המל"מ דקטנה שנתקדש' ע"י אבי' ל"ש א"א מעיזה כיון דהיא לא נתקדשה מדעתה כן י"ל ביבמה ל"ש א"א מעתה דמשמיא הקנו לו אשה כדכתיב ויבמה בעל כרחה ע"ש ולפ"ז לפמ"ש הפ"י ליישב קושית תוס' איך יוכל לחפות עלי' דנוקמי לה בחזקת א"א ותירץ דהיא תהא נאמנת דאשה שאמרה לבעלי גרשתני נאמנת ע"ש ב"ה גירושין פלפלתי בדבריו בארוכה ע"ש ולפ"ז הכא ביבמה שעדיין לא נתייבמה ודאי ל"ש א"א מעיזה פני' בפני בעלה דעדיין אינה אשתו כלל וא"כ א"נ לומר נחלצתי וא"כ הדרא קושית תוס' לדוכתא דנוקי לה בחזקת יבמה ולכך לא הוצרכו לתקן זמן וז"ב (כד) הלכה ל"ד עלח"מ וי"ל בא"א דבתפלין ומזוזות דהם כתב יד סופר אומן ורגיל בכתיבה שפיר יכול לכתוב ג' תיבות ביושר בלא שרטוט אבל כאן שהגט יכול לכתבו מאן דהו אסור לכתוב רק שתים וז"ב וע' ברא"ש ובפוסקים שכתבו בעין סברא זו ודו"ק ובקונטרסי לה' תפלין כתבתי באר היטב ע"ש. מ"ש למעלה להוכיח מפירש"י כדברי הרא"ש הנה עתה ראיתי ברש"י ד"ה מי כתיב וירקה כו' דפירש משום דא"א בלא צחצוחי רוק ע"ש א"כ לא ס"ל כהרא"ש וע' ביש"ש והנה י"ל דמה בכך דא"א לדם בלא צחצוחי רוק הא עכ"פ לא הוי רוק הנראה לדיינים ואפשר כיון דא"א בלא צחצוחי רוק הוי כאילו נראה לדיינים ואמנם זה דוחק קצת ובאמת לפ"ד הרמב"ם דאם לא ראו הדיינים הרוק כשרה החליצה וא"צ לרוק פעם אחרת כמ"ש הב"ש ס"ק ל"ט אך הב"ח ז"ל דקדק מתוס' ד"ה והחולצת דפסולה אם לא ראו הרוק והב"ש שם השיג עליו דלכ"ע הך דרשה לעיני הזקנים וירקה הוא אסמכתא ע"ש ואני בחידושי לאהע"ז הקשתי עליו דהא אמרי' בריש פרקין האי לעיני מה עביד לי מבעי' לי' לכדרבא כו' מוכח דהוי דרשה גמורה וז"ב וש"מ זה בספר בית מאיר ע"ש ואמנם לפמ"ש הב"ש ס"ק ל"ט הנ"ל דלפסול מן האחין אף אם לא ראו פוסלת אף דהוא כ"כ לשיטתו דאסמכתא הוא מ"מ י"ל אף לדעת הב"ח עכ"פ פוסלת מן האחין וכמ"ש בחידושי לאהע"ז וע' מ"מ הלכה כ"ז ודו"ק ולפ"ז א"ש דלענין חליצה מעליותא ל"מ מה דא"א בלא צחצוחי רוק דהא עכ"פ לא הוי רוק הנראה לדיינים ולכך משני מי כתיב וירקה רוק דגם דם נקרא רוק וא"כ הוי רוק הנראה לדיינים אבל לפסול על האחין דדם אינו פוסל כמ"ש הרא"ש לזה שפיר י"ל א"א בלא צחצוחי רוק דלענין לפסול לא בעינין רוק הנראה לדיינים ודו"ק ובחי' לאהע"ז כתבתי ליישב בזה הא דאמר רבא אכלה שום וכו' והרב אלפסי השמיטו משום דא"א בלא צחצוחי רוק מעצמה ע"ש ואמנם לפמ"ש א"ש דהתם לענין חליצה מעלייתא מיירי ובזה ל"מ הא דא"א דהא לא הוי רוק הנראה לדיינים ודו"ק ובחידושי שם הארכתי ואכ"מ (כה) הלכה כ"ח הנ"י כתב דדוקא בחלצה דלאו אורח ארעא הוא ע"כ חיישי' אבל רקקה לא ע"ש וי בפשיטות דחלצה בלא רקיקה מהני ע"כ חיישי' אבל רקיקה לחודי' ל"מ ולכך דוקא בב"ד דאז י"ל למראית עין דיאמרו כבר חלצה כדאיתא בש"ס אבל שלא בב"ד ל"ש זה וז"ב וראיתי בחי' הרמב"ן וכמדומה שכיון לזה ולפמ"ש בס' בית מאיר דברקיקה בעי רוק הנראה לדיינים אבל חליצה כשרה אפי' לא נראה לדיינים רק חומרא בעלמא ע"ש א"כ א"ש דברקיקה לא חיישי' דהא לא הוי רוק הנראה לדיינים משא"כ בחליצה ודו"ק:

והנה לפ"ד הנ"י א"ש דעת הרי"ף דרק שמא כוונה היא חיישינין ולא שמא כיון הוא ענ"י וב"ש ולפמ"ש א"ש דהא החשש הוא רק מחמת דעשתה מעשה דלאו אורח ארעא וזה שייך עליה דעבדא מעשה אבל מה"ת נחוש על היבם דלא עשה מעשה כלל וז"ב. ואמנם אם נימא דרקיקה ג"כ חיישי' עכצ"ל דאין הטעם מחמת דעבדא מעשה דלאו אורח ארעא אלא דאפילו בסתם בלא הוכחה חיישי' ולפ"ז אף עליו חוששין וז"ב ובזה א"ש מה שהקשה הב"ש לשיטת הנ"י מה יענה לקושית הרא"ש דה"ל לצוות עלי' שתרוק בפניו דהא לדעתו אפילו בכיון א' סגי לפסול ותירץ דרקיקה לא פוסל בכיון א' מהם אלא דלפ"ז ה"ל להנ"י להוכיח מזה דברקיקה לא חיישי' ע"ש בס"ק מ"ה ולפמ"ש א"ש דאם נימא דרקיקה לבד חיישינין שפיר י"ל דצריך שיכוונו שניהם אף לפסול על האחין רק דבאמת חיישי' שמא כוונו שניהם דהא אם נימא דברקיקה לחוד חיישי' א"כ אין הטעם משום דעבדא מעשה דלאו אורח ארעא ושפיר י"ל דחיישינין שמא שניהם כוונו לחליצה וז"ב וא"כ ליכא הוכחה מהא דחלוץ לה ובכך אתה כונסה אמאי לא צוו לה לרוק ולפמ"ש א"ש דהא שם היבם בפירוש לא רצה לחלוץ אלא לייבם א"כ ל"ש לחוש שמא כיוון הוא ג"כ אבל ברקקה בין האחין שפיר י"ל דחיישינין שמא כוונו שניהם ודו"ק כי חריף הוא ובחידושי כתבתי הא דצריך למדחס כרעי' כדי שנדע דכוונתו רק למצוה ולא לחליצת נעל בעלמא ובזה א"ש דיבמה שגדלה בין האחין וחלצה נעלו של א' מהן חיישי' דמסתמא מיירי דלא דחיס לכרעי' ואעפ"כ חיישינין שמא כוונה היא לחודה וזה י"ל דעת הרי"ף ובחידושי הארכתי ואכ"מ ודו"ק (כו) הלכה כ"ט לפמ"ש בה' גירושין ליישב דברי הרמב"ם בפי' המשנה דבזה"ז אין חשש רק בין יום ולילה ע"ש א"כ שפיר הוכיח הריב"ש דגם בזמן מועט חיישינין והוי שכיח ול"ש דחית המל"מ דהתם אעיקרא דדינא כו' דהא בזה"ז ליכא חששה אלא לזמן מועט ודו"ק היטב:

כז פרק חמישי הלכה ד' ויראה לי ע' בפרק א' הלכה י"ב. והנה בש"ס לר"ל אחין על החלוצה בכרת והחולץ בלאו וכיון דכאן גזרינין משום דאתי למבעל אחר חליצה ומכ"ש דעל האחין שייך לגזור כן דהם בכרת ואפי' לר"י דקיי"ל כותי' דשניהם בלאו מ"מ אין סברא דלדידי' יגרע הוא מאחיו הפך סברת ר"ל ואולי רבנו לטעמי' דדעתו שם דזה רק אסמכתא ועמ"ש שם ואמנם שבתי וראיתי דלל"ק הותרה צרתה ולא' היא והלא גם שם תסוב הקושיא דהא צרתה לר"ל גרועה מהיא דצרתה בכרת והיא בלאו וכן לל"ב אמרי' הותרה אפי' היא מלשון אפילו מוכח דל"מ צרתה ודאי שריא ולפי סברת ר"ל איפכא היא וא"כ חזינין דיש סברא דהיא גרועה מצרתה דבה נעשה מעשה החלוצה וא"כ ה"ה די"ל דהחולץ גרוע מאחיו דהוא עשה מעשה החליצה וזה סברת הל"ק אבל בל"ב לא כן הוא וזה לדעתי כוונת הראב"ד בהשגה ודו"ק (כח) עפמ"ש הלח"מ הלכה י"ט לפרש דברי הש"ס לדעת הטור ע"ש וכוונתי לזה מדעתאי בחידושי לאהע"ז ע"ש ובזה יישבתי שם מה שהקשה הב"ש על הרשב"א ורש"י דפירשו אנפלאות של בגד ממועט מתחש אף דבאין מן העור א"כ מה הקשה א"ה כולו של שער כמי הא ממועט מתחש ולפי פי' הלח"מ א"ש דבאמת למסקנא הכי הוא דההוא קרקא מקרי דכיון דאינו של עור לאו מנעל הוא אף דבא מן התחש וז"ב. (כט) הלכה י"ב יבואר אי"ה לקמן (ל) הלכה טו"ב מה שהקשה הב"ש והמל"מ והכ"מ לע"ד י"ל דהא גם בהאי בבא דקדם א' מהן ויבה אין מוציאין מידו קשה דילמא יבם אחיו וה"ל האשה זאת באיסור עשה או לאו הבא מכלל עשה כמ"ש רבנו פ"א הי"ב ועכצ"ל דמוקמינין לה בחזקת מותרת וזקוקה ליבם וז"ב ומכ"ש דלא חיישינין לחששה דתצטרך כרוז לכהונה דהיא חששה דרבנן ורחוקה משום דמוקמינין לה בחזקת זקוקה ומותרת ליבם וז"ב לע"ד (ודברי המל"מ דחוקים קצת במח"כ ואין להאריך) ובזה י"ל קושית הלח"מ הא כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה ולפמ"ש א"כ דמדינא עולה ליבום דמוקמי לה בחזקת זקוקה ליבם ומותרת לו רק דלכתחלה מחמרינין משום דיש לעמוד על הבירור אבל עכ"פ עולה ליבום היא מדאוריית' וז"ב. (לא) הלכה ח"י עמ"מ שהבי' התוספת' זה הכלל כל ביאה הצריכם דעת אין ביאתו ביאה כו' וכן בירושלמי ע"ש ותמהני דהא הרשב"א ר"פ חרש הביא הירושלמי אמתני' דרצה יוציא רצה יקיים הה"ד בקידשה בכסף אבל בביאה קידושיו מעשה וגירושין אינן מעשה ומשמע דה"ה לקטן וכ"כ בספר אבני מלואים סי' מ"ג וכאן ס"ל להירושלמי דכל היכא דצריך דעת אין ביאתו ביאה וצ"ע ומ"ש הה"מ בשם הרמב"ן דהוא מן התורה כו' הנה דברי רש"י סותרין זא"ז וכבר ביארתי זה בחידושי לאהע"ז סי' קס"ו עיי"ש וע' ה' גירושין פ"ב ה' טו"ב שהביא הגהת מל"מ דברי הירושלמי ומ"ש שם ע"ש וזכורני שבתשובת נ"ב מ"ת פלפל בזה ואינו ת"י כעת: והנה הא דתיקנו נשואין לחרש משום דלא אתי לכלל נשואין א ולכך תיקנו לו משום לשבת יצרה ואמנם למה תיקנו לו גירושין ואולם אם נשואין יהי' לו ולגרש אינו יכול זה הוי תרתי דסתרי דממ"נ אם הנשואין נשואין דחשיב מעשהו מעשה גם גירושין יש לו וזה דאמרו כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה והבין. ולפ"ז י"ל דאם קידש בביאה אין כאן סתרי אהדדי דנשואין עשה וגירושין אינן מעשה וזה לדעתי פי' הירושלמי אבל באמת אין הנשואין מן התורה וא"כ אין דברי הירושלמי סותרין זה את זה ודו"ק. (לב) הלכה כ"ז הלח"מ הקשת על רבנו במ"ש שביאת הקטנה מעולה מביאת החרשת דללא צורך הוא אלא משום דממ"נ לא פסל ע"ש ונראה דרבנו הוקשה לו אמאי לא נימא דמלמדין את הקטנה שתמאן בו ואז תשאר החרשת עמו ויהי' ביאת שתיהן ביאה כשרה דהא ממאנת אף לזיקתו ועקרה הזיקה למפרע כמ"ש הרשב"א משא"כ עתה דביאת החרשת הוי ביאה פסולה ובאיסור ולזה תירץ דביאת קטנה מעולה מביאת החרשת דתגדיל עמו ולכך מקיים את הקטנה ולא מלמדין את הקטנה שתמאן אלא משום דאתי מיאון דרבנן ומבטל ביאת קטנה דרבנן לקיים ביאת גדולה שהוא מן התורה כמ"ש הלח"מ בהלכה למ"ד אבל כאן אדרב' ביאת הקטנה מעולה מביאת החרשת לא אתי מיאון ומבטל ביאת הקטנה כדי לקיים החרשת הגרועה מהקטנה ועיין בלח"מ הלכה למ"ד ותבין וזה ברור ובזה י"ל לפרש מ"ש הראב"ד בהשגה בהלכה כ"ח ועוד דאיכא מ"ד כו' והיינו די"ל דלכך מלמדין הקטנה שתמאן בו כדי שתהי' ביאת החרשת ביאה כשרה למפרע ולא ביאת איסור וע"ז הקשה דהא איכא מ"ד דאינה ממאנת לזיקתו וא"כ לדידי' לא הוי תקנה כלל וקשה לגירסת רבנו להאי מ"ד וכמ"ש הלח"מ ודו"ק: (לג) פרק ששי הלכה ג' ע' כ"מ וע' פ"ב מה' גירושין ובמל"מ שם בהג"ה ודו"ק ועמ"ש לעיל הלכה חיי ודו"ק ושוב מצאתי להב"ש סי' קע"ב ס"ק ד' שהעיר בזה וע' ספר בית מאיר שם (לד) הלכה י"ג עכ"מ שכתב דנראה מדברי הה"מ דמחזיר גרושתו עובר בעשה ולא תעשה מדמדמה לה לאלמנה לכ"ג מן הנשואין ולא ידעתי מנין לו זה שאיני מוצא אלא לאו בלבד ועתוס' גיטין דף צ' א' ד"ה מה להלן בשני עדים דכתבו דלב"ש קרא ללאו אתי ועשה איכ' משום סוטה ע"ש מבואר דלב"ה דקיי"ל כותי' ליכא עשה כלל דאם לא כן הו"ל להירושלמי להקשות גם לב"ה ולמ"ש לקמן לנוסחא לעבור בשני לאוין א"ש ודו"ק וע"ש פי"א מה' גירושין הלכה י"ב דפלפלו הכ"מ והלח"מ אם סוטה שנסתרה לוקה עלי' לדעת רבנו והה"מ כתב דאם נסתרה ואסורה מספק מ"מ אין בה לאו גמור אלא באם נבעלה אז לוקה עלי' ע"ש ולפ"ז א"ש הירושלמי דמשני לעבור עליו בלאו והיינו די"ל דקרא מיירי שגירשה מחמת שנסתרה אחר הקינוי והחזירה אח"כ דמשום ביאה אין בה לאו ומשום גרושה שנישאת לאחר לוקה עלי' וז"ב. ובחי' רשב"א הוכיח דאפי' ספק סוטה לוקה ולנוסחא שלנו בתוס' לעבור עלי' בשני לאוין ג"כ א"ש דמיירי קרא אפי' ודאי זינתה דאז עובר בלאו משום סוטה ולאו א' משום מחזיר גרושתו ובחי' גיטין הארכתי בזה גם בקונטרסי לה' סוטה הארכתי בזה. ואמנם עשה במחזיר גרושתו ודאי לא מצינו כמ"ש הכ"מ אם לא דמיירי דנסתרה וגירשה וכמ"ש ודו"ק (לה) הלכה כ"א הואיל והאיילונית אינה בת חלוצה ויבום נראה מלשון רבנו דהאיילונית צריכה גנו מדרבנן ואעפ"כ צרתה מותרת להתיבם ול"ד לקטנה הראו' למאן בהלכה כ"ב דשם עכ"פ הוא ראוי' ליבום ועיין בתוס' ריש יבמות ד"ה או שנמצאו איילונית ודו"ק היטב וע' בש"ע סי' קע"ג ס"ט שכתב אפילו הכיר בה והוא מהש"ס י"ב ב' וא"כ א"ש טפי דכתב רבנו הטעם דאינה בת חליצה ויבום ונסתר כל מ"ש לעיל ודו"ק: (לו) פרק רביעי הלכה ק' ובפני ג' שיודעים להקרות בש"ס ריש פרק מצות. חליצה ילפינין לה מזקני שנים ואין ב"ד שקול ולא משום דהוי דין כמ"ש הפוסקים אלא גזרת הכתוב הוא וראי' דהא איכא מ"ד כתובה דרבנן ואפי' לרשב"ג דס"ל כתובה דאוריית' היינו בבתולה אבל כתובת אלמנה כד"ה דרבנן וקשה לפ"ז איך ילפינין מקראי דשלשה בעינין הא מדאוריית' לא דמי כלל לדיני ממונות ועכצ"ל דגזה"כ הוא וז"ב ולא כמ"ש בספר ישועת יעקב ע"ש סק"א. ובזה א"ש הא דכתב התרומת הדשן דלא מהני קבלו עליהם ע"ש והקשה בישועת יעקב הא בדין גופא מהני קבלו עליהם ע"ש ולפמ"ש א"ש דזה גזה"כ הוא וזה ברור: ובזה א"ש מה שהקשה בספר ישועת יעקב דמדברי הרא"ש שהקשה כקושית התוס' ל"ל קרא בישראל למעוטי גר לחליצה הא בלא"ה לא כשר גר דהוי כמו דין ותירץ הרא"ש דכ"מ דקבלה לא מהני ומזה הוכיח הישועת יעקב דמה דלא מפורש בקרא לפסול מהני קבלה דאל"כ קשה ל"ל קרא למעט גר ואי דקמ"ל דקבלה לא מהני הא אפי' קא"פ דלא מפורש בקרא לא מהני קבלה ולפמ"ש דמקר ילפינין דבעי שלשה א"כ א"ש דלא מהני קבלה א' או ב' במקום ג' דהא זה מפורש בקרא וממיל' ה"ז דומה לקרוב או פסול דכחדא חשובי ואין להאריך ולפ"ז י"ל בהני ב' הנוספים דזה לא ילפינין מקראי רק דבעינין חמשה לפרסומי מלת' בזה ודאי מהני קבלה ובזה א"ש מה שפירש"י, במשנה או שלשה שנמצ' א' מהן קרוב או פסול ונמצ' שלא נשאר אלא שנים ומזה הוכיחו דהיכי דאיכ' טפי ונשאר שלשה מלבד הקא"פ דכשר ולפמ"ש א"ש דלזה מהני קבלה דזה לא ילפינין מקר' אבל שלשה דילפינן מקר' לא מהני קבלה וזה ברור ובזה א"ש דלא מתרצים התוס' על הקושיא דלמה צריך קרא לגר דפסול הא בלא"ה פסול לדין ולא תירצו דנ"מ לענין קבלה ולפמ"ש א"ש דהא שם הזמינו שמואל לרב יהודא לאצטרופי לחמשה ובזה מהני קבלה ודו"ק ועיין ברא"ש דגריס אמר לי' לפרסומי מלתא אינו בש"ס שלנו ולפמ"ש א"ש טובא דר"ל כיון דהוא רק לפרסומי מלת' ולא מקראי שפיר מהני קבלה ודו"ק ובחידושי לאהע"ז הארכתי ואכמ"ל. והנה רש"י פירש אהא דחרש דנחלץ חליצתו פסולה דמיירי שיש לו אח והמפרשים הקשו מי דחקו לפרש כן ונראה דהנה י"ל ביבם חרש הא הש"ס הקשה בב"ק אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין נימא אדעת' דהכי לא קדשה נפשה ומשני טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלי וי"ל דהאי סברא טב למיתב לא אמרינין אלא גבי יבם מוכה שחין דהא באמת במה שנפלה לפני מוכה שחין אין חוסמין אותה וצריך לחלון אלא שיש לחוש שמא לא יוכלו לכופו לחלוץ וזה חששה רחוקה וסמכינין על הא דטב למיתב טן דו אבל בחרש שאינו יכול לחלוץ וצריך ע"כ ליבמה ל"ש הסבר' דטב למיתב טן דו וע' בב"ח דר"ל דגבי מומר לא אמרינין טב למיתב טן דו והארכתי במקום אחר ולכך פירש"י שיש לו אח דאז ל"ש מקח טעות דהא אפשר דהאח הפקח יבמה אבל אם אין אח זולתו י"ל דאין הקידושין חלין כלל ואמנם מהפוסקים מבואר דאינו כן ובחידושי אהע"ז כתבתי יותר:

א ראיתי בספר ישועת יעקב להקשות על הא דפריך אלמנה לכה"ג ליתי עשה ולדחי ל"ת הא אמרינין בכתובות דף מ"ם גבי אונס ומפתה וליתי עשה ולדחי ל"ת ומשני אילו אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל וא"כ ה"נ הא כתב הרשב"א דעל היבמה אין כאן מצוה כלל רק על היבם וא"כ שייך ג"כ האי סבר' אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל ולא אזכור מה שתירץ בזה ונרא' דבשלמ' התם אם אמרה לא בעינא ליתא לעשה גם עליו דהא ולא תהי' לאשה מדעתה אבל כאן אף דעלי' אין מצוה מ"מ עליו חל המצוה וגם היא מחויבת להתרצות ליבום כדי שיקיים הוא המצוה וזה ברור ויש לי עוד אריכות דברים בזה ואין כאן מקומם לפי כוונת הקונטרס ובמקום אחר ביארתי היטב וזה מבואר בלשון הש"ס מי איתא עשה כלל ודו"ק:

לח הפוסקים נחלקו אם חזקה דרבא חזקה גמורה הוא רק לחליצה מחמרינין או לאו חזקה גמורה הוא ולמיאון לחומרא חיישינין לה ע"ש ונלע"ד לפמ"ש רבנו בפי"ב מה' גירושין וביארו הלח"מ דכ"ז שלא נבעלה ממאנת ולא חיישינין לחזקה דרבא ע"ש והבאתי לעיל א"כ מוכח דלאו חזקה גמורה הוא דאי הוי חזקה גמורה אף בלא בעל היינו חוששין אבל הפוסקים לטעמיהו דפליגי על רבנו בזה וס"ל דאף בלא בעל אינה ממאנת כיון שהגיעה לימי נערות והיינו משום דחזקה דרבא חזקה גמורה הוא וזה ברור:

ולכאורה יש להקשות מהא דפריך נדה מ"ט א' ומי מספקא לי' והא א"ר קטנה שהגיעה כו' ולפ"ד רבנו דזה רק בבעל דהוי ספקא דאוריית' אז מחמרינין א"כ ל"ק דלחומרא אמרי' זה אבל לא לקולא ואמנם ז"א דזה באמת במסקנת הש"ס דלענין חליצה חיישינין אבל בס"ד סבר דחזקה גמורה הוא וז"ב.

והנה לדעת התוס' דהא דקטנה אינה חולצת הוא רק דרבנן והקישא דאשה לאיש לאו דאוריית' קשה מאי קאמר וכ"ת מספקא לי' הא הוי ספק דרבנן ולקולא וצ"ל דאיכ' חזקת קטנות והוי ספק דרבנן באתחזק איסור' ותליא בשני הלשונות בפסחים ואכמ"ל. ולדעת הט"ז ומהרי"ט דחזקת קטנות הוי עשוי להשתנות קשה ואמנם י"ל דהוי דבר שיש לו מתירין דלכשתביא סימנים תחלוץ ויש לפלפל בזה ואמנם לפמ"ש י"ל הקושיא שהקשיתי לעיל מה ס"ד דמקשה לפ"ד רבנו דחזקה דהכא אינה חזקה גמורה ורק בבעל חיישינין לה א"כ הוי רק לחומר' ומאי פריך. ואמנם לפמ"ש א"ש דנהי דלאו חזקה גמורה הוא מ"מ פריך דתחלוץ דהא הוי ספק דרבנן וכמ"ש ואף דאיכ' חזקת קטנות מ"מ כיון דחזקת קטנות ג"כ לאו חזקה גמורה הוא דעשוי להשתנות וכמ"ש מהרי"ט א"כ שפיר מהני חזקה דרבא עכ"פ לבטל חזקת קטנות ונשאר ספקא דרבנן וז"ב ולפ"ז למסקנא דמשני ה"מ למיאון אבל לחליצה חיישינין צ"ל דהמתרץ ס"ל דהקישא אשה לאיש דאוריית' וקטנה מדאוריית' אינה חולצת והארכתי בזה במ"א וכאן לקצר באתי: ואמנם קשה לפמ"ש רבנו הא דא"ר א"צ בדיקה מה קאמר אין צריכה דמשמע דאם בדקו ולא מצאו ממאנת דאל"כ הל"ל לא מהני בדיקה והא כיון דלפ"ד רבנו מיירי בבעל א"כ אפי' בדקו ולא מצאו חיישי' שמא נשרו ומזה יש ראי' לדעת הב"ש דאם היו בה שערות מקודם יב"ש ולא נשרו אמרי' מדהני לא נשרו גם הני לא נשרו ודו"ק גם י"ל ברבוי שערות ואכמ"ל ובחידושי בארתי:

הלכות סוטה פ"א:

א פ"א הלכה ג' עכ"מ ומל"מ ולכאורה י"ל דאם קינא לה משני ב"א כאחת ונסתרה עמהם ושהתה רק כדי טומאה כלשון רבנו וא"כ זה ודאי שלא נבעלה משניהם דהא שהתה רק כדי טומאה והוא כדי צלית ביצה ולגומעה וא"כ עכ"פ אחד נאמן להעיד שלא נטמאה ואף שחשוד להתיחד עם העריות מ"מ כשר לעדות אשה שלא להוציאה מבעלה אלא די"ל דע"א לא מהימן דדוק' לאוסרה נאמן אבל לא להתירה ולפ"ז י"ל בעי ר"י מקנא לה ממאה ב"א דאז ודאי האחרים נאמנים ודו"ק גם נ"ל אף דנימא דע"א נאמן להתירה מ"מ משכחת לה בשהם אחים או אבי' דקרוב אינו נאמן וזה. פי' הירושלמי מ"ד אבי' או אחי' כו' ר"ל דלא משכחת אלא למ"ד דמקנא לה מאבי' כו' וכ"ז צ"ע. לכאורה י"ל דלפמ"ש בתשו' רשב"א דהבועל עצמו נאמן לאוסרה דפלגינין דיבורא אלא דהקשו עליו דא"כ סוטה שנסתרה היכי מ"ל הא יש לה עדים במה"י וע"כ כתבו דז"א דל"ש פ"ד דאם נימא דה"ק לא עמי רק עם איש אחר א"כ ע"ז לא היתה הקינוי וא"נ ע"א ע"ש בתשו' ח"צ ונב"י. ולפ"ז בקינא לה עם ב' ב"א כאחד דהאחד ודאי נאמן א"כ ה"ל יש לה עדים במה"י וצ"ע:

ובזה י"ל הא דאמר שם ר"י בעי קינא לה עם מאה ב"א כו' והיינו דקשיא לר' יוסי דאם קינא לה משני ב"א א"כ יש לה עדים במה"י ואינה שותה ולכך בעי בקינא לה ממאה ב"א היינו הרבה ב"א דאז שפיר מ"ל דתשתה דהיינו אם מקצתם יאמרו נטמאה ומקצתם יאמרו לא נטמאה ודו"ק (ב) הלכה ו' קטן פחות מבן ט' עכ"מ וע' בילקוט דף ר"ז ע"ב תחת אשה לרבות בת תשע שנים ויום א' שישקו אותה מתחת ידו עכ"ל והנה אם נאמר דקאי על הסוטה הוא תמוה דהא קטנה אין משקין אותה ומה חילוק יש בקטנה בין בת ג"ש ויום א' ובין בת ט' שנים ויום א' הא מן ג"ש ויום א' היא ראוי' לביאה וכן אין לומר דט"ס הוא וקאי על הבעל דהא קטן אין לו אישות מה"ת כלל ועכצ"ל דקאי על הבועל והן הן דברי רבינו ודו"ק וחכם א' השיבני דאפשר דקאי על הבעל ומיירי בקידושי יעוד אליב' דר"י בר"י וי"ל עוד דהא תחת אישך הוי מיעוט אחר מיעוט ולרבות ודו"ק מצאתי בזית רענן שכתב ג"כ דצ"ל בן ט' ולא פירש מה כוונת הילקוט ומצאתי במ"ר פ' נשא מבואר כמ"ש וז"ל ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת לרבות בן תשעה ויום א' שמקנין לה ופי' המ"כ דקאי על הבועל עיי"ש ובלי ספק דמזה מקור דברי רבנו ז"ל והנראה דהמ"ר דרוש זה מיתורא דוכי נטמאת ואכמ"ל (ג) (הלכה ד' עכ"מ שהבי' ראיה מהא דנדה נ"ב ויש לך אחרת כו' והתם בקטנה נמי מיירי כמ"ש התוס' ע"ש ולע"ד דבריו תמוהין דשם בקידושי קטנה ואח"כ נתגדלה ואז זינתה מיירי וס"ל לר' ישמעאל דאמרי' ע"ד קידושין ראשונ' בעל ואינה כא"א ע"ש בתוס' מבואר כן ומיירי בקדשוה אמה ואחותה ע"ש היטב ואין ענין לדברי רבנו ז"ל. והנה רבנו בפרק ב' כתב דאשה למעוטי קטנה ומסתמ' מצא כן באיזה ברייתא וקשה ל"ל קרא למעט הא בלא"ה כל שתבעל ולא תהי' אסורה לו אינו שותה כמ"ש התוס' בקושיתם על רש"י ר"פ ארוסה כמ"ש לעיל הלכה א' פרק אי ועכצ"ל דקטנה שזינתה נאסרת על בעלה ומזה הוכיח רבנו ז"ל ועמ"ש המל"מ לעיל ומ"ש שם ודו"ק) (ד) (הלכה ט"ו) עמל"מ וע' תוס' יבמות קי"ח ד"ה בת דטעמ' דאוכלת בתרומה דאוקמה אחזקת אשת איש וזה לא שייך הכא וגם חזקת היתר לא שייך כאן דכיון דקינא לה ונסתרה אתרע חזקתה כמ"ש תוס' בסוטה דף כיד ב' ע"ש. (ה) הלכה ז' עמל"מ שתמה על דברי התוס' סוטה כ"ו דיה מעוברת במ"ש כמו גבי מעוברת חברו כו' ומחק זה מדברי התוס' ע"ש ולע"ד י"ל דהתוס' ר"ל אם הוא כהן ונשא מעוברת חברו אם נימא דהפרשה היינו גט כתי' א' בתוס' יבמות דאם הוא כהן אינה שותה כמ"ש תוס' הביאם המל"מ לקמן הלכה יו"ד לפי שאינה ראוי' להחזירה ואמנם אם הפילה דאז מותר לקיימה לרבנן דהם לא קנסוהו ואעפ"כ אינה שותה כיון דבשעת קינוי לא היתה ראוי' לשתות והביאו ראי' מהירושלמי ודו"ק כי ברור הוא בס"ד:

והנה המל"מ העלה דאם הבעל אינו מנוקה מעון מ"מ אינה מפסדת כתובתה דהמניעה אינו ממנה ע"ש ולפ"ז י"ל קושית התוס' בהא דשבועות הכל מודים בעד סוטה דהקשו התוס' הא בלא"ה תשתה ותמות ולפי הנ"ל י"ל דמיירי בכה"ג דאינה שותה דהבעל אין מנוקה מעוון וז"ב (ו) הלכה י"ב י"ג י"ד ט"ו בכל הלכות אילו דברתי בחידושי לה' אישות באהע"ז סי' י"א עיי"ש:

ז המל"מ נסתפק באם בא עלי' אחר שנסתרה והוא לא ידע אם היא שותה אח"כ וע"ש שהאריך בהלכה ז' ואנכי הרואה בירושלמי פ"א דסוטה הלכה ג' דפריך על מתני' דבעלה בא עלי' בדרך דאינה שותה מהא דתנינין כשם כו' כשם שהמים בודקין אותה על כל ביאה וביאה שמקבלת את בעלה לאחר הבועל כו' ומשני רבי אבין בשם ר"ה כאן ביודע כאן בשאינו יודע עכ"ל הרי מבואר דכשלא ידע המים בודקין אותה אך עדיין י"ל הפי' כמ"ש התוס' דעיקר תלוי אם ידע בשעת השקאה וכמסקנת המל"מ ע"ש: (ח) פרק ג' הלכה ט' עכ"מ דכתב דרבנו פסק כר"י משום דרבא מפליג אבתרי' כו' וע' בירושלמי פ"ב ה"ב דמביא ב' ברייתות חד תני לא במפוחם וחד תני אפי' במפוחם ור"ל דקמייתא כר' ישמעאל ובתרייתא כרבנן ובתר הכי אמר כולה כרבנן ע"ש וא"כ נסתרי' דברי הכ"מ די"ל דרבא אליב' דרבנן מפליג וכמסקנא דירושלמי וי"ל הא דפסק רבנו כר"י משום דאמרי' שם דר"א ור"י תרוייהו ס"ל דחדשה בעינין ע"ש בירושלמי ובמפרש ובחידושי סוטה שלי הארכתי וכאן אמ"ל ודו"ק: (ט) הלכה י"ד ויראה אותה את המים הוא בספרי ובמ"ר מ"ש המל"מ דהוכיח מדברי התוס' שבועות ל"ב דע"א אינו מעכב הבדיקה דאל"כ מה הקשו הא אין המים בודקין ע"ש עדיין קשה הא כיון דאיכ' ע"א א"כ הוא מצטרף עם הבועל דהא פ"ד ואפשר דמיירי בשהבועל רשע או שמשביע את הבועל עצמו ובחי' כתבתי בזה.

י פרק ד' ה"ט ואם כתב ישראל פסול ספרי הובא בילקוט ואם כתבה כהן קטן פסולה הכ"מ לא ציין מקומו ועפ"ז ה' ט"ו מה' גירושין דחש"ו פסולין לכתוב גנו דלאו בני דיעה נינהו ואין כותבין לשמה ואפי' גדול עע"ג לדעת רבנו וה"ה הכא וז"פ דהא כתבה שלא לשמה פסולה כמ"ש רבנו הי"א ע"ש. (יא) הלכה י"א מה שפסק רבנו בעיות אילו לקולא י"ל דמספק אין למחוק את השם וכמ"ש הכ"מ בעצמן לענין קרבן במקום אחר ע"ש (יב) הלכה י"ב מ"ש הכ"מ ואיני יודע מה השמיטו רבנו הוא פלא שהרי רבינו כתב דין זה בביאור בהלכה ז' פרק זה ע"ש. התוס' בקידושין כ"ז בד"ה ה"ג הקשו אמאי לא משני הכא בנכנסה לחופה דהא בלא"ה צריך לאוקמא שבא עלי' ארוס כו' עיי"ש ולכאורה י"ל דביבמות ס"ל דחופה דאוריית' אבל בקידושין ס"ל להסוגיא דחופה דרבנן ולכך לא מוקי לקרא הכי וכמו שהקשה באמת בשיטה מקובצת על דעת הרמב"ן ורשב"א דס"ל דחופה דרבנן מסוגיא דיבמות ע"ש אך ז"א דאף דחופה דרבנן מ"מ י"ל דקרא אסמכת' הוא וכמו שמפרשים ע"כ לדעתם קרא ארוסה ולא שנכנסה לחופה ולא נבעלה והיינו כמ"ש הטעם המלך דלאחר שתיקנו חז"ל החופה קונה אף מדאוריית' לענין הפרת נדרים ע"ש אך נראה לפמ"ש רבנו לעיל פ"ב ה"ח דאפי' דבר האסור מד"ס לא הוי מנוקה מעוון והר"א הקשה מהא דריש ארוסה כו' והמל"מ תמה דשם אקרא קאי ומדאוריית' ליכא איסור' ע"ש ואמנם אם נימא דחופה מד"ס שפיר הקשה דהא ביבמות מוקי לה בנכנסה לחופה ולא נבעלה ועכצ"ל דמיירי לאחר שתיקנו חז"ל החופה ואז כבר אסור משום ארוסה בבית חמיו ושפיר הקשה הראב"ד ודו"ק ואמנם לפמ"ש דסוגיא דיבמות ס"ל דחופה דאוריית' וא"כ א"ש ול"ק על רבנו אך סוגיא דקידושין ס"ל חופה דרבנן ולכך ל"מ לאוקמי בנכנסה לחופה דא"כ ה"ל אינו מנוקה מעון מד"ס ודו"ק היטב:

יג נסתפקתי באשהשנדר בעלה הנאה ממנה באופן שמחויב לגרשה אם נסתרה אח"כ אי שותה כיון דאינה ראוי' לו עוד או דילמא כיון דבידו לישאל על נדרו הוי כמו מעוברת ומניקה לרבנן דשותה כיון דבידו להפרישה ולהחזירה אח"כ ולפמ"ש המל"מ דשם כיון דבהפרשה סגי וא"צ גט לכך שותה משא"כ בנשא עקרה כיון דצריך לגרשה לא הוי בידו א"כ ה"נ הרי צריך למצוא פתח לנדרו ומי יימר דוחדקקי לי' תלתא וצ"ע ואם נימא דזה לא הוי כבידו ובפרט לפמ"ש התוי"ט הטעם דבעקרה הוי מלתי דאוריית' וזה הוי ג"כ מלת' דאוריית' מ"מ יש להסתפק אם נשאל אח"כ על נדרו אם נימא דשפיר שותה אח"כ או דילמ' דאזלי בתר שעת הקינוי כמו בלא הי' לו בנים ונולדו לו אח"כ וצ"ע.

ואמנם זה נראה ברור דעכ"פ כתובה אית לה דהא אין המניעה ממנה כמו באמר איני רוצה להשקותה ואם נדרה הוא וקיים לה הוא זה תלוי אם הוא נתן אצבע ב"ש או היא נתנה וצ"ע ואמנם נסתפקתי במי שנאסרה עליו אשתו מחמת שנסתרה אם יכול להפר נדריה דדמי להא דיבמות באשה שאמרו לה מת בעלך דטעמ' מאי א"ר בעל מפר שלא תתגנה עליו והכא תתגנה ותתגנה וכן הכי נמי וצ"ע. (יד) המל"מ העלה ע"פ הירושלמי דאם הוא מזיד והיא שוגגת אסרוהו לבועל וש"ס דילן חלוק בזה ולכאורה י"ל הטעם דאסרה תורה לבועל כמו לבעל דאל"כ יעשו שניהם בערמה ויסתרו זה עם זו כדי להוציאה מבעלה וישאנה וכמו דחיישי' לענין עד שמא עיניו נתן בה ולכן אסרה תורה לבועל ג"כ ולפ"ז אם היא שוגגת דאז מותרת לבעל ל"ש זה וז"ב ואם היא אנוסה י"ל דבלא"ה ל"ש חשש זה דאונס לא שכיח ואפי' בעלה כהן מותרת לבועל וכדעת הח"מ ע"ש ולפ"ז הי' נראה דבקטנה אשת כהן אסורה דפתוי קטנה שכיח עתוס' כתובות ט' עש"ה וע' בח"מ וב"ש סי' י"א באהע"ז ומ"ש שם בחידושי ע"ש. והנה י"ל הטעם דסתירה הוא רק ברה"י ולא ברה"ר משום דעיקר תלוי בקפידא דבעל ובעל מסתמ' לא קפיד רק שלא תסתר עמו ברה"י אבל ברה"ר לא דאל"כ אין לדבר סוף דאפי' בשוק לא תוכל לילך וז"ב ובזה א"ש לע"ד מה דמקשים על הרמב"ם דפסק דקינא לה עם שנים ונסתרה עמהם דשותה הא שלשה הוי רה"ר כדאיתא בנזיר ולפמ"ש א"ש דהא שם קינא לה הבעל משניהם יחד והרי חזינין דמקפיד עליהם וז"ב ובזה א"ש דבעי ר"י בירושלמי קינא לה ממאה ב"א והיינו דג"כ נימא דחזינין דמקפיד על מאה ב"א. ובזה ודאי דבטלה דעתו אצל כל אדם וא"כ י"ל דה"ה בשנים ועפ"ז י"ל מ"ש בירושלמי דמ"ד אפי' מאביה ואחיה ה"ה משנים יחד והיינו דמ"ד דאפי' ע"י אביה מקנין אע"ג דמתיחד אדם עם בתו ולא עבד' איסור' כלל ועכצ"ל דטעמ' משום דהבעל תקפיד וה"ה הכא אבל למ"ד דמאבי' אין מקנין והיינו דעיקר תלוי אי עבדא איסור' וה"ה הכא כיון דברה"ר ליכ' סתירה אינה שותה וזה ברור לע"ד. והנה הטעם דע"א נאמן בטומאה דהא כבר כתב המהרי"ק דהיכ' דליכ' חזקה נגדו הע"א נאמן אפי' בדבר שבערוה ולפ"ז הכא דהתורה עשאה ספק עד שתשתה ומוציאתה מחזקה כמ"ש תוס' סוטה כ"ד ב' ד"ה ב"ה ע"ש ולכך עד אחד נאמן דתו ליכ' חזקה נגדו וזה ברור לע"ד.

ובזה נלע"ד דל"ק מה דמקשים לדעת התוס' דגם אי איכא ע"א הוי כיש עדים במה"י ואין המים בודקין א"כ סוטה היכא משכחת לה הא תמיד הבועל עצמו נאמן דהא פלגינין דבורי' כמ"ש הרשב"א וע' במל"מ ולפמ"ש א"ש דאם לא צוותה תורה שתשתה הסוטה לא הי' ע"א נאמן דעיקר נאמנותו משום דהתורה עשאה ספק עד שתשתה והוציאתה מחזקה כמ"ש תוס' הנ"ל ודו"ק היטב. (יד) כתב הרמב"ם פרק כ"ד הלכה כ"ה מה' אישות וז"ל אמר לה בעלה בינו לבינה אל תסתרי כו' וראה שנסתרה כו' ואם הודית שנסתרה תצא בלא כתובה עכ"ל ועכ"מ שהקשה מאי איריא בזה"ז כו' עיי"ש ולע"ד נראה דהא הש"ס קאמר דילמא קיי"ל כר"י בר' יהודא דקינוי ע"פ עצמו ולפ"ז אם הוא הודה שנסתרה אחר הקינוי ואומרת אני מוכנת לשתות אף דאנן מסופקין דילמא לא קיי"ל כריב"י ואין משקין אותה מספק גם מספק חולין בעזרה מ"מ היא טוענת ממ"נ אם הלכה כריב"י אשתה ואטהר ואם אין הלכה כריב"י בלא"ה אני טהורה שאין כאן קינוי וא"כ ודאי מגיע לה כתובה עכ"פ ולכך כ' הרמב"ם בזה"ז שאין כאן מי סוטה וז"ב. ועוד נראה דהא במתו בעליהן עד שלא שתו סברו ב"ש דנוטלות כתובה וב"ה פליגי ואמרו דאינן נוטלת כתובתה, וכתבו התוס' והכא ל"ש לאוקמא האשה על חזקתה שלא זינתה (כמו בנושא את האשה ולא מצא לה בתולים לר"ג ע"ש בתוס') דהא רגלים לדבר שקינא לה ונסתרה והתורה הוציאתה מחזקה ועשאתו ספק עכ"ל התוס' ולפ"ז הכא דיש ספק אי הקינוי הוי קינוי או לא א"כ שפיר מוקמינין לה אחזקה שלא זינתה דהא אין כאן רגלים לדבר ודאי קשה אמאי תצא בלא כתובה אם הודה שנסתרה וצ"ל כיון דס"ס הודית שנסתרה ועשתה מעשה שנאסרה עי"ז לבעלה וכמ"ש המ"מ כל שמעשי' גרמו לה ליאסר על בעלה אין לה כתובה וז"ב. ואמנם בזמן דהי' מי סוטה א"כ ממ"נ אם אין הקינוי קינוי א"כ לא עשתה מעשה כלל שתיאסר על בעלה ואם הקינוי קינוי ג"כ לא עשתה מעשה ליאסר על בעלה דהא יכולה לשתות ואז תיטהר לבעלה דהא באמת אנו מוקמי' לה אחזקה שלא זינתה ולכך כתב רבנו בזה"ז ודו"ק:

טו הנה הרמב"ם פי"א מה' גירושין הי"ד סותר לדבריו פ"א מה' א"ב הכ"ב ע"ש דמחלק הכ"מ בין קודם גירושין דאינו לוקה בין לאחר גירושין והתוס' כתבו דאין סברא לחלק בקידושין דף ס"ח ע"ש והנה בחידושי כתבתי אהא דאמרי' סוטה כ"ו ב' מ"ד ונטמאה ונטמאה כתיב והכא אסירא וקיימא ע"ש והקשו התוס' הא מאלמנה לכה"ג נפקא דאסירא וקיימא ע"ש ואמרתי בחידושי ליישב קו' התוס' עפמ"ש השב שמעתתא ליישב קו' התוס' דהקשו איך נילף מסוטה לספק טומאה ברה"ר הא יש א חזקת טהרה ואי משום דקינא לה ונסתרה וה"ל חזקת טומאה א"כ איך נילף מסוטה לס"ט ברה"י ותירץ הש"ש דלבעלה איכא חזקת היתר אבל לבועל איכא חזקת איסור דמחזיקין מאיסור לאיסור וא"כ שפיר ילפי' מסוטה בין לס"ט ברה"ר מהבועל ולס"ט ברה"י מהבעל דהא אסורה בין לבעל בין לבועל ע"ש ודפח"ח ולפ"ז א"ש דברי הש"ס דאמר מ"ד ונטמאה ונטמאה כו' היינו דס"ד הא דאסורה לבעל אף דלדידי' הוי חזקת היתר מ"מ כיון דלבועל איכא חזקת איסור דמחזיקין מאיסור א"א לאיסור סוטה ע"כ אסורה גם לבעל אבל אם הבועל הוא א' מן העריות דבלא"ה אסורה לו וא"כ אין אנו דכין על הבועל כלל שפיר מותרת לבעלה משום חזקת היתר דידי' וחזקת איסור דבועל ל"ש כלל דלגבי בועל אין נ"מ ודמי להא דכתב הרמב"ן גבי קרובות דלא מהני חזקה דידהו לגבי האשה כיון דאין אנו דנין עליהן כלל וכ"ש הכא ודו"ק ולפ"ז א"ש קו' התוס' דל"ד לאלמנה לכה"ג דאדרבא שם ליכא חזקת היתר לבעל דהא אסורה וקיימא עליו וא"כ אדרבה חזקת איסור לבועל במקומה עומדת משא"כ הכא דחזקת איסור לבועל ליכא דאין אנו דנין עליו ודו"ק ומעתה דעת לנבון נקל דשפיר יש לחלק בין קודם שנתגרשה לאחר שנתגרשה דקודם שנתגרשה י"ל דשפיר יש לה חזקת היתר לבעל ואי משום דאיכ' חזקת איסור לבועל ז"א דהא כ"כ דלא נתגרשה מבעלה עדיין אין אנו דנין על הבועל דבלא"ה אסורה עליו משום א"א ולכך אלימא חזקת היתר לבעלה ונהי דגזה"כ הוא דאסורה מספק מ"מ לא הוי כודאי ממש ללקות עליו אבל לאחר שנתגרשה דאז שפיר אנו דנין על הבועל אם מותרת לו ושפיר מוקמי' לה אחזקת איסור לבועל דמחזיקין מאיסור לאיסור כמ"ש הש"ש שפיר לוקי' עלי' דמתוך שנאסרה לבועל בוודאי דאיכא חזקה גם בעלה לוקה עלי' דחזקת היתר דידי' אתרע כיון דאיכא דגלים לדבר ודו"ק:

ובזה יש לפרש דברי הירושלמי שהבאתי לעיל פ"א ה"ג ע"ש דהא כבר דקדקתי בלשון רבנו דכתב דשהתה כדי טומאה א"כ ברור לנו דודאי רק אחד הוא הבועל ולפ"ז ל"ש לומר דאוקי בחזקת איסור לבועל דהא לאחד ודאי מותרת ודמיא להא דכתבו התוס' בריש נדה דהיכא דאינו יכול להיות שניהם אמת אלא האחד טהור בודאי לא גמרינין מסוטה ואמנם למ"ד דאפי' מאביה ואחי' מקנין והתם ודאי ל"ש לאוקמי אחזקת איסור לבועל דהא לבועל בלא"ה אסורה ואעפ"כ שותה על ידן וא"כ ה"ה לקינא משני ב"א וזה ביאור דברי הירושלמי דלמ"ד מקנא לה מאבי' ומאחי' ה"ה לשני ב"א ודו"ק (טז) הרמב"ם בהלכות עדות פ"ה כתב דכ"מ שנאמן ע"א אפי' אשה או קרוב חוץ מלחייב שבועה דצריך עד כשר וע"ש בכ"מ דכ' דא"י מנ"ל לרבנו דבר זה ע"ש ולע"ד נראה ברור דרבנו הוציא זה מש"ס ירושלמי סוטה פרק א' ה' א' דאמרי' שם ע"א מהו שישקה ומה אם פיו שאינו זוקקו לשבועת ממון הרי הוא משקה ע"א שזוקקו לשבועת ממון לא כ"ש קרוב מהו שישקה כו' ומזה מוכח להדיא דקרוב אינו זוקקו לשבועת ממון דאל"כ מה בעי קרוב מהו שישקה הא גם בקרוב יש ללמוד מק"ו אלא ודאי דקרוב אינו זוקק לשבועת ממון והוא ברור בס"ד:

יז והנה הרמב"ם פ' כ"ד מה' אישות פסק דעוברת על דת אם רצה לקיים מקיימה ובסוטה כ"ז הוא בעיא דלא אפשיטא וע' במ"מ ובכ"מ שם ולכאורה י"ל דבעית הש"ס היא לפי משנה ראשונה אבל לפי משנה אחרונה דחיישי' שמא עיניה נתנה באחר ודאי דיכול לקיימה דהא י"ל דעיניה נתנה באחר ולכך עוברת ע"ד כדי שיגרשנה בעלה ואמנם יש לחלק דאף דשכיח דאומרת טמאה אני לך משום דעיניה נתנה באחר מ"מ מעשה לא עבדא וכמ"ש הפוס' לענין היכי שהוחזקה נדה בשכנותי' ויש לפלפל בזה ואכ"מ ולכאורה י"ל דיש הוכחה דאם רצה לקיימה מקיים דאל"כ מה מוכיח הש"ס מסוטה דספק טומאה ברה"י ס"ט מדאסורה לבעלה עד שתשתה ודילמא התם משום דעכ"פ עברה ע"ד דיחוד הוי עוברת ע"ד כדמוכח בסוטה דף כ"ז וע"כ דאם רצה לקיים מקיים ואמנם י"ל דהש"ס מוכיח לה מדאסורה לבועל וזה י"ל בכוונת רש"י ז"ל בחולין דף י' דפירש מה סוטה דקינא לה בעלה ונסתרה וכתיב ונטמאה ונטמאה א' לבעל וא' לבועל והוא שפת יתר וע' בש"ש שעמד בזה ולפמ"ש א"ש ובחידושי הארכתי (יח) וראיתי בש"ש פט"ז שמעתתא א' שהקשה אהא דכ' רבנו פ"ב מהלכות סוטה קטנה שהשיאה אביה כו' לפיכך מקנין לה כו' דהא קטן אין בו דעת לישאל וספקו טהור אף ברה"י וע"ש שתירץ דהוי ספק טומאה הבאה ע"י אדם דהבועל הוא גדול ע"ש ועיין בירושלמי ריש סוטה מיליהן דרבנן פליגי כו' ובמפרש שם דכתב דקטנה הוי דבר שיש בו דעת לישאל ע"ש וע' קידושין דף פ' דעשאוהו חכמים כמו שיש בו דעת לישאל ע"ש (יט) והנה יש להסתפק קטן אם נאמן להעיד שנטמאה וע' באהע"ז סי' י"ז דנחלקו בתינוקות שאמרו מת פב"פ ודעת הט"ז דאפי' באינן מסל"ת נאמנים אפי' בלא ספור דברים דלא גרע מעבד ושפחה וא"כ גם הכא דכל הפסולין נאמנין גם קטנים נאמנים ואפי' לדעת החולקים שם י"ל דהתם לקולא אינם נאמנים ועוד דהתם י"ל דאמרו בדדמי משא"כ הכא וצ"ע כי לא מצאתי עדיין ראי' לא לכאן ולא לכאן ואם נימא דקטן נאמן הי' מקום ליישב קושית הש"ש הנ"ל די"ל הטעם דבעי' שיש בו דעת לישאל דאז איכ' לברורי ולכך אסור מספק וכמו דמחלק רב נחמן בכריתות דטעמ' דמ"ד בעינין חתיכה א' משתי חתיכות משום איכ' לברורי שיבוא בקי ויכיר ע"ש אבל אם אין בו דעת לישאל אז ליכ' לברורי ולכך ספק טהור וז"ב. ולפ"ז א"ש קושית הש"ש דכאן כיון דגם קטן נאמן הוי שפיר איכ' לברורי דהא גם קטן נאמן והוי כמו שיש בו דעת לישאל ודו"ק היטב. ויש לומר בזה דאם הי' הבועל קטן ובזה ל"ש תירוץ של הש"ש כמ"ש הוא בעצמו ותירוצי שייך שפיר עייש"ה ולפ"ז דאם בא הקטן דנסתרה עמו ואמר שבא עלי' בזה שפיר נאמן ול"ש א"א מע"ר דהא לאו בר עונשין ובזה א"ש תשובת הרשב"א שהבאתי לעיל פ"א פ"ג ול"ק קו' הח"צ והנב"י ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה