אור ברסלב
בית אל חלק א חדר נה פרק טז

בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

חדר נה פרק טז

חדר נה פרק יד בדין ניצוק וכח העכו"ם

הרמב"ם בפי"ב הלכה ח' כתב חבית שנסדקה לארכה כו' אבל נסדקה לרחבה כו' הרי זו מותר בשתיה כו' ומרן הכ"מ כתב על פירש"י שהביא כלומר וה"ל מגעו ע"י דבר אחר שלא בכוונת ניסוך שהרי להציל היין נתכוון עכ"ל ותמה הט"ז דהא רש"י כתב הטעם דאין זה שכשוך ע"ש ובאמת דרש"י גם בעובדא דהאי אתרוגא דנפל לחביתא לא כתב הטעם דהוי שלא בכוונה רק דלא שיכשך דס"ל דזה לא חשיב שלא בכוונה כיון דנתכוון ליגע וגם בעובדא דהכא כתב דאין זה שכשוך רק בעובדא דעכו"ם דסליק לדיקלא דלא נתכוון אפילו ליגע כתב הטעם דהוי שלא בכוונה וז"ב וע' בחידושי הרמב"ן דכתב דהא דאתותב רבא ולא אמר אנא כרבנן דר' נתן סבירא לי' דאמרו ימכר ותירץ דהתם מוכחא מילתא דלמדוד נתכוון אבל הכא כיון דאמר האי לאו חמרא הוא לא היה צריך עוד לשכשך וחיישינין שמא נתכוון לנסך כדי להפסידו ע"ש ואמנם הרמב"ם בהלכה ז' לא הזכיר כלל הא דאמר האי לאו חמרא הוא וא"כ אף דשכשך ה"ל להתיר כמו מדרו ביד לרבנן דקיי"ל כותיהו ולזה י"ל שכיוון הראב"ד בהשגתו דבש"ס מיירי דאמר הא לאו חמרא וא"כ לא היה צריך לשכשך עוד ולכן חיישינין שמא לנסך נתכוונו כדי להפסידו כמ"ש הרמב"ן אבל הרמב"ם דלא הזכיר כלל הא דאמר הא לאו חמרא הוא אפילו שיכשך מותר בהנאה כמו מדדו ביד לדידן וזה שכתב זה המעשה של עכו"ם שנכנס לחנות ואמר איכא חמרא לזבינ' ושכשך בי' ואמר הא לאו חמרא הוא ואסרוהו בהכאה מפני השכשוך ר"ל דלפי דאמר הא לאו חמרא הוא ולא היה צריך לשכשך ושיכשך ולכך אסרוהו בהנאה אבל רבינו דלא הזכיר דאמר הא לאו חמרא הוא אפילו שיכשך מותר בהנאה כמו מדדו ביד לרבנן וז"ב:

ובזה נסתר מה שכתב מרן ז"ל ליישב וכתב ואני אומר דבמשמע ונגע בו שכתב רבינו הוה השכשוך שכבר הקדים בריש פרק זה כיצד הוא הנגיעה כו' שאין הנגיעה אוסרת עד שישכשך עכ"ל ואמנם לפמ"ש אין בזה מזור להשגת הראב"ד דמה בכך ששכשך כיון דלא אמר הא לאו חמרא הוא אין השכשוך אוסר בהנאה כמ"ש דדמי למדדו ביד וז"ב. ואמנם באמת הרמב"ם לשיטתו אזיל דלא הזכיר כלל והשמיט הא דמדדו ביד משום דלא נזכר במשנה כמ"ש הב"י וס"ל באמת דמדדו אסור בהנאה ואזדא לה השגת הראב"ד:

ואמנם באמת מ"ש הרמב"ן בלשוני דנתכוון להפסידו צ"ע דהא כתבו הפוסקים והש"ע דאם נתכוון להפסידו מותר אפילו בשתיה וצ"ל דהיינו בזה"ז דלאו עובדי ע"ז נינהו וכל יינם מותר בהנאה לכך אם נתכוון להפסידו מותר אפי' בשתיה אבל בזמן הש"ס ל"ש זה וצ"ע והנה בעיקר הדין דמדדו ביד דהשמיט רבינו הב"י כתב הטעם ואיננו ת"י כעת ולע"ד י"ל דקשיא לי' קושית הרא"ש אהא דאמר רב פפא האי חביתא דחמרא דאשתקיל ברזי' כו' הא שם ג"כ לא נתכוון העכו"ם רק להציל היין וע"ש דהרא"ש תירץ דאין לדמות הטירדות זל"ז והראב"ד תירץ דהיה שם יהודים אחרים להציל היין ועמ"ש לעיל ואמנם רבינו מחמת קושיא זו דחה ברייתא דמדדו דלא הוזכר במשנה ולכן לא פירש רבינו בעובדא דאתרוגא הטעם משום טירדא ודו"ק וכן בחבית שנסדקה לאורכה פירש"י משום דלא שכשך ולא משום טרדא דס"ל כרבי נתן דאסור ואין להאריך ובחידושי כתבתי עוד:

פרק יז:

הנה בש"ע סימן קכ"ח סעיף ב' לא חילק בין תינוקת לגדולה והוא כדעת הראב"ד ואמנם הרמב"ם חילק דדוקא בתינוקת הקילו וי"ל הטעם דהא תינוק עכו"ם בלא"ה אינו עושה יי"נ רק בשתיה ולכן הקילו דהא לאו משום חשש יי"נ הוא דהא אינו יודע בטוב ע"ז ולכך תלינן לקולא והנה בתוס' שם גרסו שקלטתה והיינו מן האויר אבל מן החבית אסור היין משום ניצוק ואמנם י"ל דשפיר גרסינין שקלתה והא דלא אמר רבא משום ניצוק י"ל דרבא ס"ל ניצוק אינו חיבור כדמשמע בדף ע"ב ע"ב בעובדא דגישתא ובת גישתא דאסר רבא ואמר לי' רב אדא ש"מ ניצוק חיבור וקאמר ש"ה דכולו חמרא אגישתא ובר גישתא גריר ע"ש משמע דרבא ס"ל ניצוק אינו חיבור ובזה א"ש דהשמיט הרמב"ם הא דנקטא אופיא בידה והקשה הלח"מ אמאי השמיט רבינו רבותא זו ולפמ"ש א"ש דלדידן דקיי"ל ניצוק חיבור ליכא למימר הכי דא"כ ה"ל ניצוק וזה ברור. ואמנם י"ל דאף לדידן דקיי"ל ניצוק חיבור מ"מ היין מותר דהא מיירי בתינוקת וקטן אינו עושה יין נסך רק לאסור בשתיה וכבר כתב הש"ך דיין נסך האסור בשתיה לבד לא אמרינין בי' ניצוק חיבור וע' בש"ע סימן קכ"ו סעיף ה' וא"כ א"ש דשריא רבא חמרא אפילו נימא דס"ל ניצוק חיבור ואמנם התוס' דכתבו דצריך לגרוס שקלטתו ולא שקלתו דא"כ אסור משום ניצוק אזלו לשיטתן דהשיגו על רש"י דכתב דתינוק דוקא אלא כתבו דתינוק לאו דוקא אלא דעובדא הכי הוי ושפיר כתבו דגרסינין דקלטתו ודו"ק ואפשר זה כוונת הראב"ד שסיים ואף דאופיא בידה התירוה ור"ל דרבינו השמיט דנקטא אופיא בידה והיינו דאם היה אופיא בידה היה אסור היין משום ניצוק ולא כן הוא דאף אם אופיא בידה מותר היין דביי"נ המותר בהנאה לא אמרינין ניצוק כמ"ש ודו"ק: ובזה י"ל דלא כמו"ש הכ"מ דס"ל להראב"ד דתינוק לאו דוקא אלא ה"ה גדולה ולע"ד שפיר ס"ל להראב"ד תינוקת דוקא דא"א יי"נ רק בשתיה ולא שייך ניצוק ודו"ק היטב. והנה בש"ע סימן קכ"ט סעיף י"ז כתב של יין שצפה בנהר כו' אם יש בנהר מכשילות כו'. ואמנם ברמב"ם פי"ב הלכה כ"ח כתב סתם אם נמצא כנגד עיר שרובה ישראל מותרת בהנאה כו' ולא חילק אם יש מכשילות בנהר או לא והלח"מ תמה אמאי השמיט זה הא קיי"ל כרבי חנינא דרוב וקרוב הלך הרוב ע"ש והנה יש לדקדק אמאי כתב הרמב"ם מותרת בהנאה ובש"ס איתא סתם מותרת ובהלכה כ"ט כתב הרמב"ם מקום שהיו רוב מוכרי יין ישראל הרי אילו מותרין בהנאה ע"ש ושם דיקדק הכסף משנה אמאי כתב בהנאה דוקא וכאן לא דיקדק ונראה דרבינו ס"ל (סוף התשובה נאבדה ממני):

פי"ח בדין שכר יין נסך:

הנה הרמב"ם פי"ג מה' מ"א הט"ו כתב לפיכך עכו"ם ששכר את ישראל לעשות ביי"נ שכרו אסור וכתב הלח"מ לכאורה נראה דתלה רבינו איסור השכר בתפיסת הדמים שכתב החמירו חז"ל להיות דמיו אסורים כדין דמי יין שנתנסך לע"ז לפיכך עכו"ם ששכר כו' וקשה ע"ז דבש"ס דחו זה דאמרו הואיל ותופס דמיו והרי שביעית כו' ומסיק דקנס הוא ולאו משום האי טעמא ע"ש שנדחק לתרץ ובמחכ"ה נעלם ממנו בעת ההיא דברי הר"ן שכתב ומסתברא לי דכי מסקינין קנס הוא שקנסו חז"ל אטעמא דתופס דמיו סמכינין דאילו מטעם קנס לחודי' לא היה ראוי לאסור אלא לפועל לבד אבל מטעמא דתופס דמיו אסרוהו לכל כו' ע"ש וצ"ל דלולא דקנסוהו לפועל שלא יהנה מדמי שכדו שלא היו אוסרין אותו לכל אדם וכה"ג כתב הרשב"א גבי יי"נ ע"ש ועפ"ז א"ש המשך דברי הרמב"ם שכתב לפיכך עכו"ם ששכר כו' וכן השוכר את החמור כו' יוליכם לים המלח כו' דמזה מוכח דאפילו לאחרים אסורין כמו שתמהו הפוסקים על הארחות חיים שכתב דמותרין לאחרים מהא דיוליכם לים המלח דמוכח דאסורין לאחרים והיינו כמו"ש דמשום שדמיו אסורין לכל החמירו גם בשכרו דאסור לכל וז"ב ובחידושי אמרתי דהא דבעי בש"ס שכרו לשבר כדי יי"נ אי שכרו מותר היינו דאם הטעם משום גזרה אטו דמי יי"נ אין חילוק אבל אי הטעם משום קנס שקנסוהו לפועל דעביד איסורא כאן דלמעט תפלה לא עביד איסורא והארכתי שם בסוגיא וז"ב:

והנה ברמב"ם פ"ה מה' כלאים העתיק משנה זו דאין עודרין עם הנכרי בכלאים אבל עוקרין עמו כו' והוא פסק דלא כר"ע דסבר המקיים כלאים לוקה וא"כ צריך לומר דמיירי בחנם ואסור משום מתנת חנם וא"כ בנכרי המכירו מותר ע' תוס' שם וע' בטורי זהב סימן רצ"ו ס"ק ג' דכתב דמדכתב הש"ע והמקיים אינו לוקה משמע דאיסורא מן התורה איכא וקשה הא אמרינין לא כרבנן ופריך אי כרבנן אפילו לקיומי שרי וצ"ע והנה הכ"מ הקשה אהא דפסק הרמב"ם בהלכה כ"ג מדד לו עד שלא פסק דמיו אסורין אמאי כיון דאינו אלא לעכו"ם הזה שניסכו וכמ"ש בהלכה כ"ח וע"ש שתירץ דדוקא בנתכוון להזיקו כמ"ש הרמב"ם שם ע"ש ובאמת שם תמה הכ"מ על הרמב"ם כי לא נתכוון אמאי לא מחייב הא אדם מועד לעולם וע"ש שחילק בין דברים שהם ידועים לעולם שהם נזקים אבל נגיעה בעלמא ביין כיון דלכ"ע לית בי' נזק כלל אלא לישראל זה או ליודעים בטיבם כל שלא נתכוון אין לחייבו לשלם עכ"ל הכ"מ ואפשר דר"ל דבדברים שאינם ידועים לכל שהם נזק ה"ל כאונס ופטור כמ"ש בח"מ ולע"ד י"ל דהא באמת הוא היזק שאינו ניכר ולאו שמי' היזק אלא דקנסו חז"ל שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומזיק ולכך בשוגג פטור וזה ברור דבשוגג ליש שלא יהא כל א' וא' ומכ"ש דבמדד עד שלא פסק ל"ש שלא יהא כאו"א דהא מדעת המוכר ומרצונו עשה זאת וזה ברור והנה יש להעיר דאמאי מותר לקבל הדמים מן העכו"ם בהלכה כ"ח הא העכו"ם קלב"מ ופטור מלשלם לדעת רש"י בעירובין ואמנם עכ"פ לצי"ש חייב וא"כ מותר לישראל לקבלו דהא בכל חיוב לצי"ש אי תפס לא מפקינין מיני' כדפירש"י בב"ק ובזה מדוקדק לישנא שרי לישראל למשקל דמי מההוא עכו"ם היינו אם העכו"ם משלם לו מותר לקבלו וז"ב והנה כתבו התוס' בסנהדרין בעובדא דרבא דאיגנב לי' דיכרי ולא רצה לקבלם דבדמים קננהו והקשו התוס' הא חייבים לצי"ש ותירצו דהם לא ידעו וסברו דבתורת חיוב הוא ולכך אסור לקבלם ע"ש וא"כ במדד עד שלא פסק דהנכרי משלם לו בתורת מכירה ודמי היין נותן לו שפיר אסור ולא קשה קושית הכ"מ וז"ב ובזה נלע"ד ליישב קושית הגאון מהרמ"ז ז"ל איך מותר לקבל המעות מהעכו"ם הא הוא רוצה בקיומו דאם ישפך היין לא ישלם לו העכו"ם ולפמ"ש י"ל דזה לא הוי רוצה בקיומו דהא אין חיוב על העכו"ם לשלם לו אלא אם העכו"ם משלם לו רשאי לקבלם ודוקא אם ע"י האיסור הנאה חייב העכו"ם לשלם ונמצא דאיסור הנאה גורם לו התשלומין אז אסור דהוי דבר הגורם לממון וחשוב כאילו נהנה מהאיסור הנאה עצמו אבל כאן הא"ה אינו ודאי שיגרום לו תשלומין דהא אין על העכו"ם חיוב כלל לשלם מותר וז"ב:

ואמנם במ"א כתבתי דאפשר דבעכו"ם בדיניהן דיינינין לי' ובדיניהם חייב לשלם ובזה י"ל דלכך בשוגג פטור דבשוגג בדיניהן פטור דבדיננו אדם מועד לעולם ולא בדיניהם וז"ב:

פי"ט בדין נמצא עכו"ם עומד אצל היין

הנה בפי"ב ה' כ"ה כתב הרמב"ם עכו"ם שנמצא עומד במקום היין אם יש לו מלוה על אותו היין אסור מפני שלבו גס בו והוא מהש"ס דף ס' ואמר שמואל והוא דיש לו מלוה על אותו היין ופירש"י דאז לא מרתת ונגע אבל אם יש לו מלוה ביד הישראל ולא על אותו היין מירתת ולא נגע ע"ש והנה לפמ"ש לעיל דאף דקלב"מ מ"מ מותר לישראל לקבל ממנו דמי היין אם משלם לו דהא אי תפס לא מפקינין מיני' ואמנם הישראל אינו יכול לתבוע ממנו בדין א"כ לא מרתת הנכרי ואמנם כשיש לעכו"ם מלוה ביד הישראל שפיר יוכל הישראל לתפוס המלוה בעד דמי הזיקו ואף דאין המלוה על אותו היין ולא עשה לו היין אפותיקי מ"מ יכול הישראל לתפוס המלוה ביד ההיזק ומרתת העכו"ם לכך מותר היין אבל אם אין להעכו"ם מלוה כלל ביד הישראל לא מרתת ואסור היין וא"ש הא דאמר שמואל והוא שיש לו מלוה על אותו היין ומנ"ל לשמואל הא והא במשנה תני סתם יש לו מלוה עליו ופירש"י על הישראל ומי הכריחו לשמואל דוקא על אותו היין ולפמ"ש א"ש דאם נפרש אם יש לו מלוה על הישראל אף שלא על אותו היין א"כ הא דתני בסיפא ואם אין לו מלוה עליו מותר היינו שאין לו על הישראל מלוה כלל א"כ אמאי מותר הא לא יוכל הישראל לתבעו כלל דהא קלב"מ ועכצ"ל דרישא מיירי שיש לו מלוה על אותו היין דשויא לי' הישרא' לאפותיקו ולכך אסור דאינו נתפס עליו כגנב דיוכל לומר לראות את האפותיקי שלי באתי ובסיפא שאין לו מלוה על אותו היין אבל יש לו מלוה על הישראל ומרתת שפיר שמא יתפוס הישראל המלוה שבידו תמורת ההיזק ולכך מותר ודו"ק. ועוד כתבתי בחידושי ואין להאריך כאן. והנה בהלכה ג' פי"ג כתב הרמב"ם עכו"ם ששכר ישראל לדרוך לו יינו בטהרה והיה היין בביתו של עכו"ם אם היה הישראל השומר היין דר בחצר והשומר נכנס ויוצא מותר כו' וכתב עליו הראב"ד זה שיבוש שאין הבית צריך לכך והיינו כמ"ש הלח"מ דרבינו ס"ל דבעינין תרתי שיהי' הישראל דר שם וגם יוצא ונכנס והוא ס"ל דדר לחודי' סגי כו' והלח"מ כתב דרבינו למד כן מהא דאמר ר' יוחנן לתנא תני אע"פ שאין המפתח וחותם בידו ומה הכריחו להגיה הברייתא ולשבשה ועכ"מ משום דקשיא לי' דבמתני' תני יוצא ונכנס ולא תני מפתח וחותם כלל ואי נימא דברייתא לא קאי על מתניתין ל"צ להגיה כלל דבמתניתין דמיירי ביוצא ונכנס א"צ למפתח וחותם וברייתא בדר לחודי' ולכך בעי מפתח וחותם וע"כ דהא דתני בברייתא דר היינו עם יוצא ונכנס והוא הוספה על המשנה וקשה לר' יוחנן אמאי לא תני במתניתין מפתח וחותם כמו בברייתא ולכך הגיה הברייתא ותני אף דאין מפתח וחותם בידו ומעתה המשנה והברייתא חדא נינהו ע"כ דברי הלח"מ ודפח"ח וע"ש עוד בלח"מ שהקשה דא"כ

איך ס"ד שם בש"ס דחכמים ארישא דסיפא קאי דא"כ ר' מאיר מחמיר יותר מרבנן כו' וי"ל דהכי פריך והא אמר לי' ר"י לתנא כו' ומנ"ל הא וע"כ דס"ל דיוצא ונכנס דברייתא הוא עם דר והוא הוספה על מתניתין ואי קאי חכמים ארישא דסיפא א"כ ר' מאיר מחמיר יותר וזה אין נראה דלשון חכמים מורה דהם מחמירים כמ"ש הלח"מ ולא כפירש"י שהוא דחוק וע"ש בלח"מ והארכתי בחידושי ואולי גם הלח"מ כיוון לזה אלא דקיצר בלשונו ודו"ק וביאור השגת הראב"ד כתבתי בחידושי ואסיים בדברי התוס' דף נ"ט א' ד"ה בצר ע"ש שהביאו הירושלמי והקשו איך שרי לעשר ביו"ט וי"ל דלצורך מצות שרי דצריך לצאת ידי אתרוג דבטבל אין יוצאין ועתוס' כתובות ז' דשבות לצורך מצוה שרי ובזה א"ש דהוא ודאי דאם היה דמאי לא היה רשאי לעשרו דאין כאן צורך מצוה דהא יוצאין בשל דמאי: והנה כתב הרמב"ם פי"ב הלכה ט"ז דאם הישראל הלך אחריהם לשמרן אפילו הפליגו ממנו כדי מיל הרי אלו מותרין וכתב הכסף משנת דרבינו היה גורס כדי מיל וכן גירסת הרי"ף והרא"ש והלח"מ השיג עליו מהא דכתב פי"ג מה' מטמאי מו"מ יותר ממיל ע"ש דכתב דלאו בדיוקא כתב כדי מיל ע"ש וע' ביו"ד סימן ל"ו סעיף ג' דכתב אא"ז רמ"א בשם א"מ דיותר מרביעית טריפה מדתני אפילו מחזיק רביעית משמע דיותר מרביעית טרפה וא"כ לפי הנוסחא כדי מיל משמע דיותר ממיל אסורין ולנוסחא אפילו הפליג יותר ממיל אפשר אפילו כמה פרסאות או מעט יותר ממיל כמו שנסתפק הכ"מ וע' נקודת הכסף שם ובברכות דייק אפילו מיל אינו חוזר הא פחות ממיל חוזר ובט"ז יו"ד סי' ל"ו ע"ש ולדבריו נוכל לומר דה"ה כאן מה נפקא מינה אי מיל או יותר כיון דיש שיהוי שדי שישתום ויסתום ויגוף וע' בחידושי שם וע' ביו"ד סי' קכ"ט כתב אפילו שהה זמן רב ואין להאריך והנה בהלכה י"ט כתב הלח"מ דדברי התוס' בתירוצא בתרא תמוהין וע' ברא"ש שם ובגליון הש"ס דצ"ל ורבא קמ"ל דקל צלויי לאו כמפליג דמי ובדלא א"ל מזוג ושתה אי נמי שאפילו שעל השלחן מותר מדלא מפליג ומיירי דכל אחד שותה מיינו כדכתב הרא"ש ואין להאריך: פרק כ:

הנה בפי"ב ה"ט כתב הרמב"ם ואם הפקיד ביד עכו"ם בחותם אחד ה"ז אסור בשתיה ומותר בהנאה והוא שייחד לו קרן זוית והראב"ד כתב זה שיבוש אלא או שייחד לו קרן זוית והמפתח בידו ועלח"מ ולע"ד נראה דה"פ דאם ייחד לו קרן זוית ה"ל כחותם אחד והמפתח או החותם ה"ל חותם בתוך חותם ולכך פריך א"ה בשתיה נמי לשתרי כו' ומשני הא ר"א כו' וגריס בדברי ר"א מפתח וחותם ולכך אם ייחד לו קרן זוית מותר אפילו בשתיה דה"ל חותם בתוך חותם אבל לרבנן דס"ל דמפתח וחותם לא מהני ה"ה דייחד לו קרן זוית ומסר לו מפתח או חותם אחד לא מהני ואסור בשתיה ובהנאה כפירש"י ד"ה וחכמים ע"ש וא"כ כיון דאנו מתירין במפתח וחותם וכמ"ש הרמב"ם בהלכה ח' וכר"א דאפסקא הלכתא כותי' בש"ס א"כ בייחד לו קרן זוית עם מפתח או חותם אחד הוי לי' להרמב"ם להתיר אף בשתיה וזה שכתב הראב"ד זה שבוש אלא או שייחד לו קרן זוית והמפתח בידו פירוש ביד העכו"ם דאז הוי לי' רק כחותם אחד אז אסור בשתיה ולא בייחד לו קרן זוית ומפתח או חותם ביד הישראל דאז מותר אפילו בשתיה ולא כמ"ש הרמב"ם דאם ייחד לו קרן זוית והפקיד בידו בחותם אחד דאסור בשתיה ואמנם הרמב"ם ס"ל דייחד לו ק"ז לא מהני אלא לעשותו כשוכר בית מעכו"ם ובשוכר בית לא מהני חותם אחד אלא להתירו בהנאה וה"ה בייחד לו קרן זוית לחוד ואם לא ייחד לו ק"ז והמפתח עם חותם אחד לא מהני ועיין בזה היטב:

והנה בהלכה יו"ד כתב הרמב"ם דיין מבושל כו' שעירבו עם דברים אחרים כו' א"צ שני חותמות כו' וכתב הכ"מ דסובר רבינו דהטעם מפני שאיסורן מדברי סופרים ע"ש וא"ש לפ"ד הגאון בעל אעו"ז דשני סימנים אמצעים הן כמו סימן מובהק א"כ א"ש דבאיסור דרבנן סגי בסימן אחד ואף דסימנים דרבנן מ"מ באיסור דרבנן סמכינין על סימנים דרבנן אבל באיסורי דאורייתא צריך שני חותמות דאז הוי כמו סימן מובהק אחד דאורייתא ולכן כתב רבינו דבדג ודומיהן צריך שני חותמות דלהוי כמו סימן אחד מובהק דאורייתא וז"ב ויתר דברי התשובה נאבדו ממני לפי שעה ולכשאמצאנה אעתיקה אי"ה:

פרק כא בדין יי"נ תערובות:

הנה הרא"ש הקשה מאי פריך על רב דימי ממתניתין דיין ביין בכל שהו דהא י"ל דמתניתין כרבי יהודא דס"ל מין במינו לא בטל ואין חילוק בין איסורא לגו התירא או איפכא אבל ר' יוחנן דס"ל מין במינו בששים רק דהכא ביי"נ משום חומרא דיין נסך החמירו לאסרו במשהו לכך יש חילוק בין איסורא לגו היתירא בין התירא לגו איסורא ע"ש ואף די"ל דזה ראיה להפוסקים דס"ל דמתניתין מיירי אפילו בסתם יינם דלא כר"ת וא"כ א"ש דהא באיסור דרבנן מודה רבי יהודא כמ"ש התוס' בחולין דף ק' וסתם יינם הוא דרבנן אך על זה יש לפקפק מכמה מקומות וגם דעדיין תשאר הקושיא לשיטת ר"ת דס"ל דמתניתין מיירי רק ביין נסך גמור וסתם יינם בטל בששים ואמנם י"ל לפמ"ש תוס' דבמשקה לא שייך לכי מפגמא ה"ל כמבטל דמשקה שנפגמה לא נקרא משקה ע"ש א"כ אין זה מין במינו ולא אפשר לאוקמי כרבי יהודא דהא לא מב"מ הוא למ"ד בתר בטל אזלינין ודו"ק ובזה יש להבין מה שכתב הרמב"ן דדוקא איסורא לגו היתרא אמרינין קמא קמא בטל אבל לא בהתירא לגבי איסורא ע"ש ואף דהוא נתן טעם דאיסור עשוי להתבטל ולא היתר ודבריו נכוחים וישרים למוצאי דעת וגם אני בקוצר שכלי כוונתי ת"ל לסברא זו במקום אחר ואמרתי הטעם דדשיל"מ לא בטל דכיון דעתיד להיות היתר שוב חשוב ואינו עשוי להתבטל והארכתי בזה ליישב כמה קושיות מ"מ כאן יש להמתיק הסברא הזאת בענין אחר דאף דהחמירו חז"ל ביין נסך לאסרו במשהו מ"מ לא החמירו בו יותר מלר' יהודא בכל האיסורין דדוקא אם אפשר לאיסור המתבטל להיות כמבטל והיינו בהתירא לגו איסורא כמ"ש דאפשר ליין כשר להיות יין נסך אם יגע בו נכרי ולכך לא אמרינין בי' קמא קמא בטל אבל איסורא לגו היתרא אמרינין בי' קמא קמא בטל לר' יוחנן דקיי"ל כותי' דהא לא אפשר לבטל להיות כמבטל כמ"ש וז"ב ולפ"ז היה אפשר לומר דין חדש דאף בהיתרא לגו איסורא אם נפל יין מבושל לתוך יין נסך שפיר אמרינין קמא קמא בטל דהא אי אפשר לבטל דהיינו היין מבושל להיות כמבטל דאף אם יגע בו נכרי אינו נעשה יין כסך לעולם וז"ב:

והנה הרב ישועת יעקב הקשה עוד קושיא מושכלת דמה פריך מהא דיין ביין בכל שהו דילמא ר' יהודא הוא דס"ל מב"מ לא בטיל ואף דהראב"ד ס"ל דכל האוסר בכל שהו היינו רק באכילה אבל לא בהנאה מ"מ לענין הנאה ה"ל דשיל"מ דהא מותר למכרו לעכו"ם חוץ מדמי יי"נ שבו ואין לומר כיון דלענין שתיה לא הוי דשל"מ איך יהיה אסור בהנאה ומותר בשתיה זה אינו דהא בשתיה בלא"ה לא בטיל דה"ל מין במינו ע"ש ונראה דלק"מ דהא ביי"נ גמור לא הוי דשל"מ דהא אסור למכרו חוץ מדמי יין נסך שבו ואיך יהיה סתם יינם דאסור מחמת לתא דיין כסך דמשום חשש חיתון לא גרע מכל דבר הנקנה מעכו"ם כמו שמן דמותר בהנאה וכיון דיי"נ גמור מותר בהנאה לר' יהודא לפ"ד הראב"ד איך יהיה סתם יינם האסור רק משום חשש יי"נ אסור בהנאה וזה ברור ובלא"ה לא קשה לא מבעיא לר"ת דס"ל דמתניתין רק ביי"נ גמור שניסכו העכו"ם מיירי וזה לא הוי דשל"מ ואף להחולקים על ר"ת מ"מ מתניתין סתמא קתני ומיירי בכל גווני אף ביין נסך גמור ולדעת הראב"ד מותר בהנאה וז"ב ולפמ"ש לעיל טעם הראב"ד דתערובות במשהו לא גרע מחצי שיעור ובהנאה לא אסור ח"ש כמ"ש הפרי מגדים ובזה נראה ליישב מה דהקשיתי להחולקים על ר"ת מהא דתני חביות סתומות דלא בטלו מפני חשובתן הא פתוחות ג"כ לא ה"ל להתבטל דהא כל דלח בלח לא בטל גם ביבש לא בטל ומצאתי שהרגישו בזה גדולי האחרונים ז"ל ולכאורה מזה ראיה לשיטת ר"ת דסתם יינם בטל בששים וא"כ נ"מ לסתם יינם דבלח בלח היה בטל בס' אבל בחביות דחשובי לא ואם היו פתוחות שפיר בטל ואמנם נראה לי דבר חדש דלדעת הראב"ד בחביות אף בלא חומרא דיי"נ אסור בהנאה דכאן לא שייך הסברא שכתבתי דה"ל חצי שיעור דהא כל חבית וחבית בפ"ע ואינו בתערובות ודו"ק היטב: פכ"ב כדין איסורא לתוך היתרא

הנה לעיל הבאתי קושית הישועת יעקב מה פריך ארב דימי ממתני' דיין ביין בכ"ש דילמא ר' יהודא הוא דס"ל מב"מ לא בטל ואף להראב"ד כו' מ"מ בהנאה ה"ל דשל"מ כו' והוא קושיא מושכלת ע"ש אמנם לפמ"ש הרמב"ן בפסחים דר' יוחנן לא סבר כלל הא דדשל"מ לא בטיל מדאמר חמץ בין בזמנו בין שלא בזמנו בששים והא חמץ ה"ל דשל"מ לאחר הפסח ע"ש וא"כ א"ש דפריך לרב דימי א"ר יוחנן ממתניתין דיין ביין בכ"ש דליכא למימר ר' יהודא הוא הא עכ"פ בהכאה ה"ל להתיר כדעת הראב"ד ואי דהוי דשל"מ הא ר' יוחנן לית לי' דשל"מ וז"ב ואמנם לפ"ז לדידן דאית לן דשל"מ לא בטיל שפיר איכא לתרוצי כמ"ש תרב ישועת יעקב דמתניתין ר' יהודא והא דאסור בהנאה הוא משום דהוי דשל"מ ולא צריך לדחוקי דהתם בהתירא לגו איסורא אלא כפשטו ואתיא מתניתין ר' יהודא הוא ודו"ק:

ואמנם בעיקר קושיתו יש לפקפק דאין זה דשל"מ דבשלמא בביצה שנולדה ביו"ט האיסור עצמו יהיה מותר למחר וכן עצים שנשרו מן הדקל ביו"ט אבל כאן האיסור עצמו דהיינו היין נסך לא יותר לעולם בהנאה דהא צריך למכרו חוץ מדמי יין כסך שבו ולא יהנה לעולם מדמי היין האסור ואיך יקרא לו שם דשל"מ וזה ברור לע"ד עד שאני תמה על הרב ז"ל שהקשה כן ואמנם בטלה דעתי נגד דעתו הרמה. והנה הראב"ד השיג על הרמב"ם דפסק דראשון ראשון בטל וכתב א"א הא דלא כהלכתא ממתניתין דאגרדמין ע"ש ואמנם לפמ"ש התוס' לשיטת ר"ת דאתיא כר' יהודא דאמר מין במינו לא בטל א"ש דודאי לר' יהודא דאמר דמין במינו מדאורייתא לא בטיל דיליף מדם הפר ומדם השעיר אין חילוק בין איסורא לגו התירא או איפכא ובכל גווני לא בטיל אבל לדידן דקיי"ל מין במינו בטל בששים רק דהחמירו ביין כסך לאסרו במשהו שפיר י"ל דלא החמירו אלא בהיתרא לגו איסורא או בעירה מחבית דהעמוד גדול אבל בעירה מצרצור קטן התירא לגו איסורא לא החמירו ואמרו קעא קמא בטל וזה ברור לדעתי וא"ש הא דאגרדמים ותמהני על מרן הכ"מ ז"ל והלח"מ שלא הרגישו כלל בהשגת הראב"ד מהא דאגרדמים ולא השיבו דבר על השגתו וכמדומה שלא היה בנוסחת הלח"מ אלא הא דלא כהלכתא ותו לא ע"ש ותראה שכן הוא וכוונת הראב"ד הוא על הני מקומות שהביאו התוס' הלוקח ציר מע"ה כו' וגידולי תרומה ורבו גדוליו על העיקר והתוס' תירצו שלא היה בהיתר ששים ע"ש אבל מהא דאגרדמים דאמר שטיפת יין כסך אסורה ואוסרת בכל שהו שפיר קשה ואני יישבתי דעת הרמב"ם ז"ל ואמנם שבתי וראיתי דהראב"ד ז"ל לשיטתו אזיל דס"ל דאפילו לר' יהודא הא דמין במינו לא בטיל היינו באכילה אבל בהנאה מותר וא"כ א"א לאוקמי הא דאגרדמים כר' יהודא דהא שם אסרוהו כדאיתא בש"ס בהנאה ושפיר הקשה על הרמב"ם מהא דאגרדמים ואמנם לפמ"ש לעיל דביין נסך ל"ש סברת הראב"ד דהא חצי שיעור אסור ולוקין עליו מן התורה ואף דהאי דאגרדמים מיירי בסתם יינם ובזה שיעורו ברביעית כמ"ש הרמב"ם בפי"א מה' מ"א הלכה ג' מ"מ הלח"מ כתב שם דזה רק לענין שילקה מכת מרדות אבל איסורא מיהו איכא בכל שהוא ע"ש וגם לפמ"ש הישועת יעקב דלר' יהודא דלענין שתיה לא בטיל דה"ל מב"מ שפיר י"ל דלענין הנאה ה"ל דשל"מ דיכול למכרו חוץ מדמי יי"נ שבו אבל לדידן דבטל לענין שתיה ליכא למימר דבהנאה יהיה אסור ובשתיה יהי' מותר ואמנם לפי מה שכתבו התוס' דף כ"ח ד"ה איקלע דמתניתין דאגרדמים אתיא כרבנן דרשב"ג ע"ש א"כ שפיר הקשה הראב"ד ודו"ק: והנה מה שכתבתי לעיל לפקפק על סברת הישועת יעקב דזה לא הוי דשל"מ דהאיסור עצמו אין לו היתר אמינא גברא רבה אמר למילתא לא תדחי' דזה לטעמא דהר"ן דה"ל כמו היתר בהיתר דלא בטל שפיר י"ל דכיון דהאיסור עצמו אין לו היתר ל"ש סברת הר"ן אבל לטעמא דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר גם בזה שייך לומר כן דלמה יהנה מהתערובות באיסור ע"י ביטול הלא טוב שנעשה בהיתר גמור ונמכרנו לעכו"ם חוץ מדמי יי"נ שבו וז"ב והנה רש"י פסק דלא כרב דימי משום דרבין ורב יצחק פליגי על רב דימי ע"ש וקשה לי הרי רש"י פסק בחולין כרב דמין במינו לא בטל וא"כ בלא"ה ליתא להא דרב דימי אמר ר' יוחנן דר' יוחנן לטעמי' דס"ל מין במינו ברוב בטל רק ביי"נ החמירו אבל לשיטת רש"י דמב"מ בכל דוכתא לא בטל מהיכא תיתא לחלק בין איסורא לגו התירא או איפכא והיה נראה דרש"י ס"ל כמ"ש הראב"ד דהא דס"ל לר' יהודא דמב"מ לא בטיל היינו באכילה אבל בהנאה שפיר בטל והנה רש"י פירש לעיל בדברי רב דימי דמותר בהנאה ולא בשתיה וע' ברא"ש שתמה על זה וא"כ א"ש דהא בהנאה אפי' לר' יהודא בטל לדעת הראב"ד גם י"ל דרש"י ס"ל דבדרבנן גם ר' יהודא מודה וא"כ כ"מ לסתם יינן אך זה דוחק והנכון כמ"ש ודו"ק ובעיקר הא דפירש"י הא דרב דימי להתיר בהנאה והרא"ש תמה דאיך יתכן ביטול לחצאין ע"ש ואפשר לומר דהא רש"י פירש דאפילו אין ששים בכל ההיתר נגד האיסור מותר דקמא קמא בטל והפוסקים נחלקו בזה דס"ל דחוזר ונער כמ"ש התוס' דאיך יתכן דאם יערה אדם חלב תוך הקדרה עד כדי שיתן טעם שיהא מותר והלא חיך אוכל יטעם ע"ש ולכן ס"ל רש"י ז"ל דבאמת בשתיה אסור דהא הטעם מורגש היטב וטעמם טעמא דאיסורא אבל בהנאה מותר וזה ברור לכאורה ולפ"ז אם יש ששים בהיתר נגד האיסור גם רש"י מודה דמותר אף בשתיה וסברא זו מצאתי בר"ן ע"ש ובאמת מה שכתבו התוס' ותדע דאם יערה אדם חלב תוך הקדרה עד כדי שיתן טעם שיהא מותר כו' לכאורה י"ל דזה מין בשאינו מינו דמורגש הטעם אבל כאן במין במינו דאין מורגש הטעם שפיר י"ל דבזה ליש חוזר וניער לדעת רש"י ואין להאריך ודו"ק ושוב ראיתי כי התוס' כתבו שפיר ותדע כו' דהא אמרינין ת"ש יין במים בנותן טעם כו' מאי לאו חמרא דאיסורא גו מים דהתירא ופירש"י וקתני מכי יהיב טעמא בחמרא מיתסר כו' וכתבו התוס' שפיר דודאי בכה"ג דיהיב טעמא אסור דהא נותן טעם וע"כ דמיירי דיש ששים בהיתרא וז"ב ולדעת רש"י צ"ל דכיון דקמא קמא מתבטל נהפך האיסור להיות היתר ואף דבסוף חוזר וניער מ"מ ה"ל כאילו יין כשר נ"ט במים ובחידושי ביארתי היטב ועיין רש"י בד"ה הגדילו בהיתר ותמצא דרש"י כיוון לזה ע"ש והנה בפ"א כתב הרמב"ם דיי"נ גמור לוקה בכל שהו וסתם יינם ברביעית ועכ"מ שם דלמד מהא דיין ביין בכל שהו ועע"ש בביאורו וא"ש דעת ר"ת דסתם יינם בששים דדא ודא אחת הוא וחד מחברי יליף ודו"ק:

פרק כג:

עוד בדינים אלו:

הנה ראיתי בשו"ת אחד שהקשה אמתניתין דחביות סתומות דלא בטלין הא בלא"ה כתב הרשב"א כל שבלח לא בטל ביבש נמי לא בטל וא"כ מאי אריא סתומות אפילו פתוחות אינם בטלים וכבר כתבתי לעיל דלדעת ר"ת אתי שפיר דמיירי בסתם יינם דבטל בששים לדידי' ע"ש ואמנם ראיתי עתה בתוס' ע"ז דף ע"ד שהקשו למה חשיב יין נסך הכא דע"כ מיירי בחביות סתומות דהא תרתי אית לי', א"כ אמאי תניא הכא הא כבר תנא לי' במסכת ערלה דתני חביות סתומות וצריך לומר דאצטריך לאשמעי' חומרא אפילו בסתם יינם שהוא מדבריהם ע"ש ולפמ"ש קשה דהא ע"כ גם בערלה מיירי בסתם יינם דביי"נ גמור בלא"ה לא בטל כמ"ש ואמנם התוס' תירצו שם תירוץ אחר דיין כסך הכא במכלתין עיקר הוא למתניי' לכך תני' הכא אע"פ ששנה כבר במקומות אחרים כו' ע"ש בד"ה הא תנא והנה שם בד"ה אילו הביאו שם התוס' דעת ר"ת ור"י שנחלקו אם סתם יינם במשהו או בששים ע"ש ועפ"ז כתבו כאן שני תירוצים התירוץ ה"א לדעת ר"י ולדעתי' שפיר י"ל דאצטריך לאשמעינין חומרא אפילו בסתם יינם ובערלה מיירי ביי"נ גמור אבל לפמ"ש בדעת ר"ת ע"כ גם בערלה מיירי בסתם יינם לכך צריך לתרץ כתי' ה"ב ודו"ק והנה בש"ע סימן קל"ד סעיף ב' כתב אא"ז רמ"א ז"ל דדוקא חביות גדולות דחשובות לא בטלי אבל חביות קטנות דלא חשובות בטלי ולפ"ד הרשב"א אף קטנות לא בטלי דכל דבלח לא בטל גם ביבש לא בטל ואפשר דהרשב"א לא כתב כן אלא ביבש שנתערב זה בזה דשייך אם יבשלם יתן טעם אבל בחביות דכל אחת עומדות בפ"ע לא אמר וצ"ע והנה לפי פירש"י דרב דימי מיירי רק לענין להנאה אבל בשתיה אסור לפ"ז תתעורר קושית הישועת יעקב הא הוי לי' דשל"מ דיוכל למכרו לעכו"ם חוץ מדמי י"נ שבו ול"ש לומר כיון דלשתיה ליכא דשל"מ ומותר לא שייך לאסרו בהנאה דהא בשתיה לפ"ד רש"י בלא"ה אסור גם אין לומר דמיירי ביי"נ גמור דאסור למכרו לעכו"ם חוץ מדמי יי"נ שבו דהא ר' יוחנן מרא דשמעתא אמר לקמן דאפילו יין ביין הלכה כרשב"ג ואמנם על ר' יוחנן עצמו לא קשה דר' יוחנן לית לי' דשל"מ כמ"ש הרמב"ן במלחמות אך על הרמב"ם דפסק כרב דימי יקשה ואמנם ביי"נ גמור א"ש דבזה פסק הרמב"ם כרב נחמן דיין ביין אסור אבל בסתם יינ' קשה ולעיל כתבתי לדחות דברי הישועת יעקב דכאן לא שייך דשל"מ ע"ש וראיתי בספר ישועת יעקב שכתב דטעמא דפירש"י הא דרב דימי דבהנאה מיירי משום דבשתיה אסור משום ניצוק ע"ש אך לפמ"ש הפוסקים דניצוק בטל בששים א"כ גם משום ניצוק ליכא דאמרינין קמא קמא בטל. ואמנם ר"ת לא ס"ל הא דניצוק חיבור ורש"י לשיטתו דס"ל ניצוק חיבור ודו"ק והנה כתבו הפוסקים דניצוק בטל בששים. ואמנם רש"י פירש דמיירי שנתרבה היי"נ שאין ששים ביין הכשר נגדו א"כ א"ש אמנם התוס' כתבו דמיירי דיש ששים נגדו אין כאן ניצוק ויש להאריך בזה וקצרתי:

והנה דעת הרשב"א דניצוק אינו אלא היכא דנתחבר ליין כסך גמור אבל לסתם יינן לא א"כ י"ל דהכא מיירי בסתם יינן ומותר אפילו בשתיה אך ר"ת ס"ל דסתם יינן בטל ב"ס וע"כ דהכא ביי"נ גמור איירי וי"ל דר"ת הוכיח מזה דניצוק אינו חיבור דדוחק לומר דרב דימי מתיר רק להנאה דסתמא קאמר מותר וכמו שהוכיח הרא"ש דומיא דסלק את מינו דשרי אפילו בשתיה ואמנם י"ל דמיירי בסתם יינם דבזה שרי ניצוק כמ"ש הרשב"א אך ר"ת לשיטתו דפירש דסתם יינן בטל בששים ואין להאריך ע"ד פילפול ודו"ק:

פט"ו עוד בענין הנ"ל:

והנה קשה לי לפי פירש"י דרב דימי בהנאה מתיר ולא בשתיה א"כ היכא מוכח הא דפירש"י דרבין ורבי יצחק פליגי על רב דימי דילמא רבי יצחק אמר דאם נפל קיתון של מים אפי' בשתיה מותר וזה שהוסיף על רב דימי ואולי זה כוונת הרא"ש שהקשה על פירש"י דפירש דברי רב דימי רק בהנאה וכתב הרא"ש דמותר אף בשתיה דומיא דסלק את מינו דמיירי אף בשתיה והוא קושיא על רש"י דהוכיח מרב יצחק דפליג על רב דימי ולדברי רש"י עצמו אין כאן הוכחה וכמ"ש ואפשר לפמ"ש דרש"י משום ניצוק אסר בשתיה והיינו בדברי רב דימי דאמר המערה יי"נ לבור דשייך בי' ניצוק אבל שם אמר רבי יצחק יי"נ שנפל לבור משמע שכפל ואקטופי אקטופי ל"ש ניצוק ודו"ק והנה התוס' נחלקו על רש"י שפירש דאפילו אין ששים ביין הכשר נגד היין האסור מותר והתוס' נחלקו עליו ע"ש והנה מי הכריחו לרש"י לפרש כן לכאורה י"ל דרש"י ג"כ ס"ל כר"ת דסתם יינן בששים וקשה לו דמאי פריך ממתני' דיין ביין בכל שהו די"ל דשם מיירי בי"נ גמור והוא בכל שהו אבל רב דימי מיירי בסתם יינם וקאמר דאמרינין קמא קמא בטיל כיון דיש בהיתר ס' לבטלו וקמ"ל דאין דינו כיין נסך גמור דהוא בכל שהו וכמ"ש התוס' לשיטתם ע"ש לכן הכריח רש"י דמיירי שאין בהיתר ס' רק דכאן בטל משום דקמא קמא בטיל דמתחלה כשנפל מעט מעט היה בהיתר ששים אלא דז"א דאין הכרח מזה ולעולם דיש ס' בהיתר ואעפ"כ לא מצי לתרץ דמיירי בסתם יינם דבטל בששים דא"כ מה צורך לומר דקמא קמא בטיל הא אפילו נפל בבת אחת ג"כ היה בטל וזה פשוט. והנה הרא"ש הקשה על הא דרבי יצחק הא חתיכה נעשה נבלה ויצטרך במים לבטל טעם היין האסור והיין המותר והוא קושית התוס' במסכת חולין דף צ"ח ומה שתירץ הרא"ש דע"י משהו לא נעשה נבלה הוא תירוץ התוס' בחולין שם דמיירי שיש ס' ביין המותר רק שנאסר במשהו ולא נעשה נבלה ע"ש שכתבו ומ"מ י"ל דהאי מ"ד דס"ל דנפל מים לבסוף יסבור אפשר לסחטו מותר ע"ש והנה ע"פ תירוץ זה דהתוס' א"ש מה דפסק רבינו כלישנא קמא דבעי קיתון של מים בתחלה וכל הפוסקים והרא"ש פסקו כלישנא בתרא דלא בעי מים תחלה דבשל סופרים הלך אחר המקיל ומרן ז"ל בכ"מ כתב דלא ידע אמאי פסק הרמב"ם כלישנא קמא וכן באור זרוע פסק כלישנא קמא ולפמ"ש א"ש דכל חד לשיטתי' דהפוסקים והרא"ש תירצו כתירוץ קמא דהתוס' דבמשהו לא נעשה נבלה ומיירי שיש ס' ולכך פסקו כלישנא בתרא דאפילו נפל קיתון של מים לבסוף שרי אבל הרמב"ם תירץ כתירוץ בתרא דהאי מ"ד ס"ל אפשר לסחטו מותר דהתוס' עצמם דחו תירוץ ראשון דאף דלא נעשה נבלה לאסור האחרות מ"מ האיסור עצמו נשאר באיסורו ולכך תירץ כתירוץ בתרא ואמנם הרמב"ם דפסק אפשר לסחטו אסור שפיר פסק כלישנא קמא דבעי שנפל קיתון של מים תחלה וזה ברור הן אמת דקשה לי על תירוץ התוס' הזה דהא האי מ"ד הוא ר' יוחנן והוא ס"ל בחולין דף ק"ח דאפשר לסחטו אסור וצ"ל דתרי אמוראי אליבא דר' יוחנן ועכ"פ פסק הרמב"ם עולה נכון ועפ"ז אתי לי שפיר דהב"י בש"ע פסק ביין נסך גמור דבעי קיתון של מים תחלה ובסתם יינם פסק דלא בעי מים תחלה וע"ש מה שכתבו בזה ולפמ"ש א"ש דבאיסור דרבנן י"ל גם הרמב"ם מודה דלא בעי מים תחלה לפמ"ש הפר"ח בדעת הרמב"ם דבאיסור דרבנן לא אמרינין חנ"נ וא"ש דרבינו ב"י כוון ברוח קדשו להלכה ודו"ק גם י"ל דהרמב"ם איירי דאין ס' ביין המותר ובזה יש לפרש מאן דמתני לה אמתניתין לא בעי תחלה וע' בפירש"י ולפמ"ש א"ש יותר דבמתניתין תני יין ביין בכל שהו ובמשהו לא נעשה נבלה אבל רבין י"ל דמיירי דאין ס' ביין המותר ונעשה נבלה ולכך בעי תחלה ודו"ק: פרק טז בדין סתם יינן שנתערב:

הנה דעת ר"ת דסתם יינן שנתערב בטל בששים והר"ן הקשה מהא דתוספתא דאגרדמים דתני מפני שטיפת יין אסורה ואוסרת בכל שהו ואין לומר דאתיא כרב יהודא דס"ל מין במינו במשהו דא"כ ל"ל למתני מפני שטיפת יי"נ כו' הא בכל איסורין הדין כן ע"ש ולמ"ש הראב"ד דהא דמין במינו בכ"ש לר"י והקשה מהא דתני שטיפת יי"נ אוסרת בכ"ש למה נצרכה ותירץ דמב"מ במשהו היינו באכילה אבל לא בהנאה וביי"נ אוסרת אפילו בהנאה ע"ש ולפ"ז י"ל דשפיר אתיא כר' יהודא ואוסרת במשהו בהנאה אף דלר"י מב"מ בהנאה אינו במשהו מ"מ כאן ביי"נ אוסרת במשהו בהנאה משום דהוי דשל"מ דיכול למכרו לעכו"ם חוץ מדמי יי"נ שבו ואף דבשתיה לא הוי דשל"מ מ"מ בשתיה בלא"ה אסור משום מב"מ אבל אנן דס"ל דמב"מ בס' לא שייך לאסרו בהנאה במשהו משום דשל"מ דהא בשתיה מותר דלא שייך בשתיה דשל"מ ואיך יהיה מותר בשתיה ואסור בהנאה וז"ב דלא קשה קושית הר"ן ואף דהאי ברייתא דאגרדמים לא אתיא כרשב"ג אלא כרבנן כמ"ש התוס' ד"ה איקלע מ"מ י"ל דרבנן דרשב"ג דאסרו למכרו חוץ מדמי יי"נ שבו מודי דמה"ת שרי אלא מדרבנן אסרו דלמה נעשה פלוגתא רחוקה ביניהם וא"כ שפיר הוי דשל"מ כמ"ש הר"ן גבי חמץ בפסח דחז"ל להחמיר אמרו ולא להקל ע"ש ודברי ר"ת תמימים וישרים ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה