בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
חדר נה פרק יד בדין ניצוק וכח העכו"ם
הנה בתשובה כתבתי דדעת ר"ת והפוסקים החולקי' אם סתם יינם בטל בששים או במשהו תלוי בפלוגתא דרב ושמואל דלרב דאמר יין ביין אסור למכרו לעכו"ם חוץ מדמי יי"נ שבו דכיי"נ גמור חשבינין לי' אז ג"כ הוא במשהו כיי"נ גמור ואנן דקיי"ל דסתם יינן ימכר לעכו"ם חוץ מדמי יי"נ שבו ולא גזרינין אטו יי"נ גמור גם לענין תערובות אינו כיי"נ גמור ולא אוסר במשהו וזה דעת ר"ת דפסק דסתם יינם בששים וזה ברור ואגב אמינא דלפמ"ש הרמב"ם בריש פרק יו"ד דיי"נ לוקה בכל שהו שנאמר לא ידבק בידך מאומה וכתב הכ"מ דנלמד מהא דפרק בתרא דעכו"ם דתני יי"נ בהדי הני דאסורין ואוסרין בכל שהו (ובמ"א כתבתי לבאר דבריו דמדמה להדדי ההוא דלוקה בכ"ש עם הנך דאוסר בכ"ש ע"ש ולפ"ז א"ש דעת ר"ת דיי"נ גמור דניסכו העכו"ם דהוא בלאו דלא ידבק בידך מאומה לכך אוסר ג"כ תערובתו במשהו לא כן סתם יינם דהוא רק משום גזרת בנותיהם ולא משום לתא דע"ז כמ"ש הרמב"ן אינו אוסר במשהו וז"ב) ועפמ"ש א"ש דלא קשה קושיתי על שיטת ר"ת מהא דאגרדמים דהוי סתם יינם ותני שטיפת יי"נ אוסר במשהו ולפמ"ש א"ש דהא כתבו התוס' שם דף נ"ח ע"א ד"ה איקלע דהך ברייתא דאגרדמים אתיא כרבנן דפליגי על רשב"ג ואסרו כל התערובות ע"ש ואמנם לדידן שפיר פסק ר"ת דבטל בששים ודו"ק:
והנה הרב בעל שלטי הגבורים כתב דלא עדיף ניצוק מכחו ודבר זה השכל מקבלו ע"ש והנה הראב"ד כתב דניצוק אסור רק בשתיה והר"ן כתב משמו דכחו אסור בהנאה מבואר דכחו עדיף מניצוק ע"ש והנה כתב הרמב"ם בפי"א הלכה י"ז וכן כלי שנתנו בו יין נסך כגון הכלי שחשף בו או המשפך וכיוצא בה משכשכו במים ודיו וכתב הלח"מ שהוא תמוה הא אמרו בש"ס בברייתא דשוה משפך ומחץ לגת ולרבנן דפסק לקמן כותיהו בעי עירוי ואפילו לרב בעי נגוב כו' ותירץ דהרמב"ם ס"ל דאידחיא הך ברייתא מקמי ברייתא דאייתי ר' אבא הרי שהיו גתיו כו' הדפין ועדשין ולולבין מדיחין כו' דבשלמא גבי גת לא אדחיא לה דיש לחלק כמ"ש הרא"ש דכיון דהוא דורך בה נכנס יין הרבה בתוכה כו' ע"ש בלח"מ ואני מוסיף דאדחי אלה מקמי ברייתא דף ע"ב גבי משפך אפילו לרבי ניגוב בעי ע"ש ולכן סובר הרמב"ם דאידחיא לה הך ברייתא דהגת והמחץ והמשפך מקמי הני תרי ברייתות ודו"ק היטב וע' מ"ש לעיל עוד בזה:
והנה כבר הבאתי דברי הרב בעל שלטי הגבורים דכתב דאם כחו בחמתו אינו אוסר כל שכן ניצוק בחמתו דלא עדיף ניצוק מכחו ודבר זה השכל נותנו והדעת מקבלו ע"ש ואני אומר מלבד מה שהשכל נותנו והדעת מקבלו יש לו הוכחה בש"ס דף ע"ב ע"ב דבעי להוכיח דניצוק חיבור מהא דתני המערה מחבית לבור הקילוח היורד לבור אסור מאי לאו בישראל המערה דה"ל ניצוק ודחי לא בנכרי המערה דה"ל כחו ע"ש והיינו דלעולם ניצוק לא הוי חיבור והא דתני המערה מחבית לבור הקילוח היורד לבור אסור מיירי בנכרי המערה ואסור משום כחו דנכרי ע"ש וא"כ הרי חזינן דיש סברא יותר לאסור בכחו דנכרי מבניצוק ומוכח דניצוק לא עדיף מכחו וזה ברור וכן הוכחתי לעיל מדברי הראב"ד דכתב דניצוק מותר בהנאה והר"ן כתב משמו דכחו אסור בהנאה וזה ברור ולפ"ז אני תמה על רבנו המשביר דבש"ע סימן קכ"ה סעיף א' כתב נטל העכו"ם כלי של יין והגביהו ויצא היין נאסר בשתיה שהרי היין בא מכחו ובסימן קכ"ו סעיף א' כתב המערה יין לתוך יין האסור בהנאה נאסר כל היין כו' ומשמע דאסור בהנאה וכדמסיים ורואין כאילו היין של איסור מעורב בשל היתר וקשה דיציבא בארעא וגיורא בשמי מרומא וצ"ע והנה מה שכתבתי לעיל לחלק דאפילו להפוסקים דניצוק אסור בהנאה מ"מ ניצוק בר ניצוק לדידהו מותר בהנאה זו הסברא מצאתי בישועת יעקב סימן קכ"ז אך הוא כתב טעם אחר גם מצאתי שם שיישב קושית הרשב"א על הראב"ד מהא דאמר רב להני סבייתי כי נייליתי כו' שקולי זוזי כו' וש"מ ניצוק אסור בהכאה וע"ז תירץ דרב לטעמי' דס"ל יין ביין לא ימכר ע"ש וכמו שכתבתי אלא שלא הביא דברי התוס' שהבאתי דמבואר כן והנה הקשיתי לפמ"ש הרמב"ן והר"ן דטעמא דלא אסרו יינם תיכף משום חשש ניסוך דאילו ניסכו העכו"ם לא היה מוכרו א"כ איך אנו מקבלין יין של עכו"ם בחוב בע"כ של עכו"ם דבזה ל"ש הטעם הזה דהא לא ברצונו מסר העכו"ם היין לישראל וע"ש מה שתירצתי ואמנם י"ל דאנו סומכין דעכו"ם בזה"ז לאו עע"ז הם אך עדיין יקשה הא דהקשו התוס' בש"ס פסחים דף מ"ד דיליף טע"כ מגיעולי עכו"ם הא נזיר קיל מכל איסורים ואכתי מנ"ל דבנזיר טע"כ ותירצו דאסרה תורה כלי שתיה וע"כ לנזירים דיין של עכו"ם לא נאסר עדיין ע"ש וקשה דילמא משום חשש ניסוך אסרה תורה וצוותה להגעיל והא טעם הר"ן לא שייך שם דהא בעל כורחן דמדיינים שללו אותן ישראל אך י"ל דזה ראיה להרמב"ם דכל הספקות מותרין מן התורה וזה ספק עכ"פ אם ניסכו העכו"ם ודו"ק ולטעם הרשב"א א"ש דרוב עכו"ם אין מנסכין רק דלקנות מן העכו"ם לא הלכו אחר הרוב וזה לא שייך שם דל"ש שלא יפרוצו וזה ברור:
פט"ו עוד בדיני כלי יי"נ
מרן הכ"מ בהלכה י"ג הקשה על הרמב"ם מהא דהגת והמחץ והמשפך של עכו"ם רבי מתיר בניגוב כו' וכבר הבאתי מ"ש הלחם משנה דרבינו דחה ברייתא זו מקמי הא דתני הרי שהי' גתיו כו' וס"ל דמשפך ומחץ בהדחה סגי להו ע' לעיל פי"א הי"ז וגם אני כתבתי שם ליישב דעת הרמב"ם ע"ש ולפ"ז שפיר כתב הלח"מ כאן דאם יש בו עכבת יין אז צריך הדחה וניגוב ע"ש ומדסיים כאן הרמב"ם ואם לא הדיחו אסור משמע דבמעבד בהדחה סגי ובזה א"ש קושית התוס' למה לי עכבת יין הא בלא"ה בעי ניגוב ובזה א"ש דבלא עכבת יין בהדחה סגי דברייתא דהגת והמחץ אדחיא לה ועדיין צ"ע ודו"ק והנה הרמב"ן כתב דאע"ג דבלא"ה המשפך בעי הדחה וכל שלא הדיחו אם נתן בו יין נאסר היינו בשתיה כמ"ש רבינו פי"א הט"ו אבל בהנאה מותר אבל אם יש בו עכבת יין אסור בהנאה ע"ש ובזה מדוקדק לשון רבינו שכתב כאן ואם לא הדיחו הרי זה אסור ולעיל פי"א הי"ז והי"ט כשכתב דין הדחה במשפך לא כתב כן ולפמ"ש א"ש דכאן כתב דאם לא הדיחו אסור היינו בהנאה כמ"ש פי"א ה"ט דכל מקום שנאמר אסור היינו בהכאה והיינו משום שיש בו עכבת יין אבל אם אין בו עכבת יין ולא הדיחו אין אסור בהנאה ודו"ק. ובזה א"ש דהתחיל וכתב לא ימדוד בו לישראל יין עד שידיחנו וינגב ואח"כ כתב ואם לא הדיח ה"ז אסור ומשמע דבהדחה בעלמא סגי וכבר הרגיש בזה מרן הכ"מ ולפמ"ש א"ש דאם לא הדיחו ומדד בו יין לישראל היין אסור בהנאה אבל אם הדיחו אף שלא ניגבו ומדד בו יין לישראל היין מותר בהנאה ודו"ק והנה הרמב"ן הקשה למה כתב הרי"ף דין זה הא בלא"ה קיי"ל כרשב"ג דימכר לעכו"ם חוץ מדמי יי"נ שבו ותירץ דקמ"ל דצריך לפרט לעכו"ם חוץ מדמי אותו טיפה ע"ש ולע"ד לולא דברי קדשו דהרמב"ן הייתי אומר דנהי דקיי"ל בנתערב ימכר לעכו"ם חוץ מדמי יי"נ שבו מ"מ זה בנתערב בשוגג בדיעבד אבל כאן הוא נותן לכתחלה בכלי של יי"נ ה"ל כמבטל איסור לכתחלה וצ"ע ואפשר לזה כוון רבינו שכתב ואם לא הדיח הרי זה אסור והיינו דאסור אפילו למכרו חוץ מאותה טיפה כן הי' נלע"ד אך יראתי לחדש דבר נגד דעת הרמב"ן וע' ריטב"א שכתב כאן דין חדש ואינו ת"י והנה כבר הבאתי פלוגתא דר"מ ורבנן בנאדות העכו"ם וקנקניהן דר"ע אומר אסורין ואיסורן איסור הנאה וחכ"א אין איסורן איסור הנאה וכבר כתבתי טעם לפלוגתתם בתשובה וכעת נלע"ד די"ל דהא קיי"ל סתם כלי של עכו"ם אינו ב"י ואמנם בשתיה דאסרו משום בנותיהן וכיון דהוא משום כדי להרחיק מהן לא הלכו בתר טעם כמ"ש הרב המגיד לעיל פרק ג' הלכה י"ג שלא הלכו באיסורי עכו"ם בתר כנתינת טעם לפי שחז"ל ראו להרחיק ממאכליהם ע"ש וה"ה דאף נטל"פ אסרו דהא אין בו טעם גרע מנטל"פ דבכל איסורין אין בו טעם כלל הכל מודים דמותר ובנטל"פ פליגי' תנאי ולכך אם נתן לתוכן יין קודם שיטהרם אסור בשתיה אבל בהנאה דאסרו משום חשש ניסוך ולא משום הרחקה דהא בכל הנלקח מהעכו"ם לא אסרו בהכאה וכיון דמשום חשש יין נסך אסרו שפיר אמרינין סתם כלי עכו"ם אינן בני יומן ולכך ס"ל לחכמים דמותר בהנאה אבל ר' מאיר דס"ל נטל"פ אסור לכך ס"ל דאסור איסור הנאה ודו"ק. ואמנם רבינו בפ"ג נתן טעם אחר על איסור גבינות דלא בטל דה"ל מעמיד ולדידי' נסתר מה שכתבתי ושוב ראיתי כי אא"ז הרמ"א ז"ל בסימן קל"ז סעיף א' בהג"ה כתב דבכלים האסורין משום יין נסך אין חילוק בין הם בני יומן או לא וכתב הש"ך משום דכל שמתיישנים נותנים טעם יותר לשבח ע"ש ולפ"ז כל מה שכתבתי נסתר ואמנם בשו"ת שבות יעקב חלק שלישי שאלה ע"ג הקשה עליו מתוס' בפסחים דף מ"ד דהקשו אהא דאמרינין שם דטע"כ יליף ר"ע מגיעולי עכו"ם והקשו א"כ היכא יליף נזיר מגע"כ הא נזיר קיל מכל איסורין ותירצו דהתורה ציותה להגעיל כלי שתיה לנזירים ע"ש והקשה שבות יעקב דלפ"ד רמ"א הנ"ל מה קאמר גע"כ חידוש הוא דכל נטל"פ מותר וכאן אסור הא ביי"נ ליכא חידוש דאין בו פגם כלל ע"ש ואני השגתי עליו בגליון דהא אכתי חידוש הוא דציותה תורה להגעיל מכל האיסורין ובהם שפיר איכא חידוש דנטל"פ אסור ובעלמא שרי ודוחק לומר דקושיתו היא דילמא ציותה תורה להגעיל כל הכלים שמא בישלו בהם יין נסך ואמנם י"ל דקושיתו היא מהא דאמרינין לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא ואיך יהיה הקרא לצדדין דבכל איסורין דוקא קדרה בת יומא ובכלי יי"נ אפילו לאחר מעל"ע ע"ש והארכתי בזה במקום אחר:
והנה בתוס' ע"ז דף נ"ח ד"ה איקלע כתבו לכך נראה לר"י שריא רבא לזביני אפילו היין המשוכשך משום דלאו שכשוך גמור הוא דלא נתכוון כו' וכיון דנתערב בטל לגמרי והא דאסר רשב"ג לכל הפחות דמי היין היינו דוקא בסתם יינם דחמור טפי כו' ע"ש והנה הא דכתבו והא דאסר רשב"ג כו' והא ר"ת כתב דסתם יינם בששים והביאו התוס' בדף ע"ג ד"ה יין ואף ר"י משמע דלא פליג אלא שכתב דאפילו אם נפשך לומר דסתם יינם במשהו כו' ע"ש משמע דלדינא דעתו כדעת ר"ת וא"כ הא דכתבו התוס' לכך נראה דר"י כו' והא דאסר רשב"ג כו' היינו ודאי בפחות מששים וא"כ גס הכא מיירי שאין בחבית ששים נגד היין המשוכשך וז"ב לכאורה ובהכי א"ש מה שהקשה בישועת יעקב מה פריך מהא דאגרדמים הא רבא ס"ל מין במינו בששים רק משום חומרא דיי"נ הוא במשהו ולכך הכא בשכשוך גרוע הקילו ולא גזרו אבל האי ברייתא דאגרדמים דכתבו התוס' דאתיא כרבי יהודא דס"ל מין במינו במשהו לכך לא התירו ולפמ"ש א"ש דגם עובדא דרבא מיירי בנתערב בפחות מששים ואפ"ה התירו למכרו ובפחות מששים מדינא אסור ודו"ק ובמקום אחר כתבתי יותר וכאן קצרתי: