אור ברסלב
בית אל חלק א חדר נה הלכות יין נסך

בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

חדר נה הלכות יין נסך

חדר נד פרק ז

עי' רמב"ם פ"י ממ"א הי"ב והנה הלח"מ והט"ז נתכוונו לדבר אחד אלא דהלח"מ כתב דיש רוב אחר נגדו דרובא דעלמ' עכו"ם הן והוי כיין נסך והט"ז כתב דהוא קורב' דמוכח ע"ש ובהג"ה כאן יש נוסחא מותרת בשתיה והב"ח כתב אסורה בשתיה ע"ש וי"ל דלפמ"ש התוס' דמיירי ברוב גנבי ישראל וזה היה בימיהם כמ"ש הט"ז אבל בזה"ז אסורה בשתיה מחשש יין נסך ודו"ק והתוס' כתבו דאי לאו דרבי חנינא הוי ודאי ערלה ואפילו בח"ל אסור ע"ש ואמנם לפ"ד הרמב"ם דפסק בפרק יו"ד ה' י"א דאפילו ודאי כרם של ערלה שרי רק שלא יהא הישראל רואהו בוצר מן הערלה ע"ש א"כ לא שייך תי' התוס' כמובן ובלא"ה קשה לי על תי' התוס' דא"כ איך מוכיח בש"ס דרבינא ס"ל כר' חנינא דרוב וקרוב הלך אחר הרוב וכדאמר אע"ג דרובא דאורייתא וקורבא דאורייתא רובא עדיף משמע דאזלינן בתר הרוב ולא הוי ספק כלל ודלמא ס"ל לרבינא דרוב וקרוב הן שוין ולכך שרי לחביתא דה"ל ספק ערלה בחוץ לארץ ומצאתי בשעה"מ שהקשה כן ותירץ דזה לאו ספק במציאות הוא אלא ספק בדין ואינו בכלל ספק ערלה בח"ל מותר והוא דבר חדש ואמנם יש ליתן תבלין לדבריו דספק במציאות כגון דהספק הוא אם היין הוא מכרם זה שנמצא בו או אם הוא מכרם אחר הוא ספק שנוגע רק ליין זה שהוא בחוץ לארץ ואזלינן לקולא אבל ספק בדין אם רוב עדיף מקרוב או קרוב עדיף מרוב זה ספק שנוגע לכל איסור דאורייתא ג"כ ואינו רק להאי יין דשקלינן וטרינין בי' ובזה לא הלכו בו לקולא כיון דהספק הוא ג"כ בדבר שאסור מדאורייתא אם יזדמן בו רוב מנגד לקרוב וז"ב. ובעיקר הדין דרוב וקרוב נראה דזה תלוי בסברת השיטה מקובצת דכתב דרוב אינו מברר כלל אלא דספק הוא ככל הספקות אלא דהתורה גזרה דניזיל בתר הרוב וכבר השתמשו בסברא זו רבים מגדולי האחרונים ולפ"ז י"ל דלא גזרה התורה לילך אחר הרוב אלא היכא דהוא ספק גמור דאז ציותה תורה לילך אחר הרוב אבל היכא דאיכא קרוב המכריע להפך לא אמרה תורה לילך אחר הרוב ואמנם ר' חנינא דס"ל רוב וקרוב הולכין אחר הרוב לא סבר לה כסברת השיטה מקובצת הנ"ל אלא ס"ל דהרוב הוא בירור גמור ולכך אפילו יש קרוב המנגד להרוב אזלינן בתר הרוב ולפ"ז א"ש דקיי"ל כר' חנינא לדידן ליתא לסברת השיטה מקובצת וכבר רציתי לומר דתליא בפלוגתא דרב ושמואל אי הולכין בממון אחר הרוב והיינו דשמואל ס"ל כסברת השיטה מקובצת דרק גזרת התורה הוא לילך אחר הרוב וזה שייך בדיני איסור והיתר אבל בממון לא גזרה תורה להפסיד ממונו של אדם וכה"ג כתבו התוס' גבי חובל בחבירו דחסה תורה על ממונו של נחבל וע' בש"ך גבי מוכר דבר איסור דרבנן ודו"ק אבל רב ס"ל דרוב הוא בירור גמור ולכך אפילו בממון ס"ל דהולכין אחר הרוב אך לפ"ז יהי' רב ור' חנינא שוין ואנן קיי"ל כשמואל וגם קיי"ל כר' חנינא גם קשה דבש"ס בעי למימר דרב לית לי' דר' חנינא והארכתי בזה בקונטרס רובא וכאן אין להאריך ודו"ק והנה יש ליישב הנוסחא בדברי הרמב"ם שהעתיק א"ז הב"ח אסורה בשתיה שכ"כ הרמב"ן בשם ר"ח והב"י ובש"ע כתבו דמותר אפילו בשתיה ע"ש וי"ל דהא התוס' הקשו אכתי ליתסר מחשש יין נסך וע"ש שתירצו דרוב גנבי ישראל ובהגהת אשר"י כתב דזה היה בימיהם ע"ש והנה בפרק י"א הלכה ד' הקשה הלח"מ אמאי פסק הרמב"ם בפרק י"ג המפקיד יינו ביד עכו"ם מותר בהנאה הא כתבו התוס' דר"י בן בתירא דאמר כן אזיל לטעמי' דס"ל דיין של ישראל שנגע בו עכו"ם מותר בהנאה אבל הרמב"ם דפסק כרבנן ולא כר"י בן בתירא אמאי פסק דמותר בהנאה ותירץ דלענין הנאה איכא ס"ס שמא לא נגע בו העכו"ם ואת"ל נגע שמא לא נגע בכוונת ניסוך ומותר בהנאה דאף דקיי"ל אפילו נגע שלא בכוונת ניסוך אסור בהנאה היינו מספק שמא כיון לנסך ואנן לא ידעינן אבל ספק הוא וא"כ בספק אם נגע הוי ס"ס ע"ש ולפ"ז לא קשה קושית התוס' דהא איכא חשש יין נסך ולפ"ז לא קשה דעכ"פ מותר בהנאה דהא איכא ס"ס שמא הגנבים הם ישראלים ואת"ל עכו"ם הן שמא לא כיוונו לנסך ומותרת בהכאה ושפיר כתב הרמב"ם דאסור בשתיה משום חשש יין נסך ובהנאה מותר דהוי ס"ס והא דמשמע בש"ס דמותר אפילו בשתיה היינו בימיהם דהיו רוב גנבי ישראל ואין לספק כלל בעכו"ם אבל הרמב"ם מיירי בזה"ז שפיר פסק וכן ר"ח גאון ועתוס' בדף נ"ה דכתבו דרק בפומבדיתא הוי רוב גנבי ישראל לא במקומות אחרים ולפ"ז צ"ע על הרמב"ם וש"ע ולגירסת א"ז הב"ח א"ש וז"ב. והנה כתב הרמב"ם והשותה ממנו רביעית מכין אותו מכות מרדות וע' לח"מ שהקשה מהש"ס דלא אמר או דילמא כיון דאיסורו קיל שאינו אלא ברביעית ולא כיין נסך שאיסורו בכל שהוא ע"ש ולפמ"ש הוא עצמו דבאמת אסור בכ"ש אלא דאין לוקה מכות מרדות אלא אם שתה יש ליישב קושיתו קצת וט' שו"ת באר עשק לעלין קידוש על יין אם אין לו רק סתם יינם ע"ש ואם נימא דאין איסור אלא ברביעית שפיר יוכל לקדש ולשתות רק רוב רביעית וכתבתי במקום אחר:

פ"ב בדין גת שלקחה מהעכו"ם

הנה הרמב"ם פסק בפי"א הלכה י"א מהלכות מאכלות אסורות מאימתי יאסר יין העכו"ם משידרוך וימשך היין אע"פ שלא ירד לבור אלא עדיין הוא בגת כו' וכתב הכסף משנה דהיינו כמשנה אחרונה וכדרב הונא ומ"מ יש לתמוה דה"ל למכתב דבגת פקוקה ומלאה שרי וכדאוקי רב הונא למתניתין וע"ש שתירץ דלמסקנא אין חילוק ואפילו פקוקה ומלאה אסור דגזרינין אטו שאינה פקוקה ומתניתין כמשנה ראשונה ע"ש ובעיני הוא דוחק לומר דלמסקנא חזר הש"ס וגזר גזרה דלא נזכר כלל בש"ס ולענ"ד י"ל דהרמב"ם לא גריס בש"ס פקוקה ומלאה אלא פקוקה בלבד וכגירסת ר"ת בתוס' ור"ח גאון והיינו דבס"ד הוי ס"ל כפירוש ר"ת דהאי התחיל לימשך היינו לקלח מן הגת ובזה אסר רב הונא ומשני שפיר בגת פקוקה ולא התחיל לקלח כלל אבל למסקנא דמתניתין כמשנה ראשונה שוב אין צריך לפרש כן אלא התחיל לימשך היינו בגת עצמו וכפירש"י וכן פירש הרמב"ם כמ"ש הלח"מ והיינו מצד העליון לצד התחתון וא"כ לא מהני כלל מה שהיא פקוקה רק דמתניתין ס"ל כמשנה ראשונה דלא חייש לדרב הונא אבל למשנה אחרונה אסור אפילו הגת פקוקה דעכ"פ נמשך בגת עצמו מצד העליון לצד מטה וכפשטות לשון רב הונא וכן פסק רבינו וז"ב ובחידושי אמרתי דהא הש"ס פריך אהא דתני במתני' ואין עושה יין כסך עד שירד לבור ממתניתין דמעשרות דתני עד שירד לבור ויקפה או מי ששלה ומשני שאני יין נסך דאחמירו בה רבנן י"ל דהא דס"ל למשנה אחרונה משימשך הוא ג"כ רק חומר' דרבנן דלא תיקשי ממתניתין דפ"א דמעשרות ולפ"ז לא שייך מ"ש הכ"מ דגזרו פקוקה ומלאה אטו אינה פקוקה דהוי לי' גזרה לגזרה ואמנם לרבא דמשני תלתא תנאי הוי א"כ הכל מדינא הוא ושפיר י"ל דגזרו אטו אינה פקוקה ולפ"ז הרמב"ם דפסק כר' עקיבא בפ"ב דמעשרות וע"כ ס"ל דשאני יין נסך דאחמיר בה רבנן ע"כ דלא כמ"ש הכ"מ ולא גזרו פקוקה אטו אינה פקוקה אלא כמ"ש ודו"ק:

פ"ג כדין הכשר כלי יין

והנה בהלכה י"ז כתב הרמב"ם וכן כלי שנתנו בו יין נסך ואין מכניסו לקיום כו' משכשכו במים ודיו וכתב הכסף משנה ויש לתמוה דהא אפילו לרבי דמיקל בעי ניגוב מיהו ע"ש וע' בהגהת אשר"י שכתב משכשכן במים לא שנא נתעכב בהן יין זמן מרובה לא שנא לא נתעכב זמן מרובה מותרין בשכשוך ואם הן נגובין א"צ שכשוך עכ"ל נראה דמפרש הא דאמר רבי מנגבן היינו דאז אין צריך שכשוך והא דתני מדיחן היינו אם לא ניגבן ולפ"ז יש ליישב דברי הרמב"ם דהא דכתב משכשכן דזה מהני אפילו אם הן לחין ויש לומר דפסק כחכמים והא דחכמים אוסרין היינו בניגוב וס"ל דצריך שיכשוך במים ומועיל אף בלחין ולכן לא הזכיר הרמב"ם ניגוב וזה ברור ואולם בש"ע סימן קל"ח סעיף ד' פסק דדינן כגת ע"ש וזה דלא כדעת הרמב"ם ודו"ק היטב ואגב אודיעך בהלכה ט' דיין מזוג אם נגע בו העכו"ם נאסר והמפרשים הקשו על הרמב"ם דהא יין מזוג פסול לגבי מזבח וכתב הלח"מ דלא מצא בדברי הרמב"ם בפ"ו מה' איסורי מזבח שהזכיר בכלל האסורין יין מזוג ולכך כתב דס"ל להרמב"ם דהא דאמרו שם אי למעוטי יין וחוב עלויי עליוי היינו דאמאי אינו קרב לגבי מזבח דהא מעולה הוא ע"ש וע' ברשב"ם שפירש הא דאמרינין מודים חכמים לר' אליעזר בכוס של ברכה כו' ופירש רשב"ם חכמים דפליגי בניסוך ומכשרי במזוג כן נראה בעיני כו' משמע דחכמים פליגי א"ר אליעזר דאוסר במזוג שניסכו העכו"ם דחשיב לי' יין גמור לענין ניסוך וחכמים פליגי עלי' וס"ל דלאו יין גמור הוא לענין ניסוך ואעפ"כ לענין כוס של ברכה מודי לי' לר' אליעזר דאם חסר צריך ליתן בו מים שיהי' ראוי לשתיה ואז מברכין עליו ואמנם רבא דפסק דיין מזוג יש בו משום יין נסך וא"כ פסק כר' אליעזר דיחידאי הוא וי"ל לדעת רבינו דחכמים דר"א ס"ל כהספרי דחי אתה מנסך ולא מזוג ולכך ס"ל דאין בו משום יין נסך ור"א פליג וס"ל דכשר לגבי מזבח ולכך ס"ל דיש בו משום יי"נ ורבא פסק כר"א דס"ל דכשר למזבח ויש בו משום יי"נ וכן דעת הרמב"ם וא"ש אבל שוב ראיתי דמ"ש רשב"ם דפליגי לענין ניסוך היינו לנסך ע"ג מזבח וצ"ע וע' גליון הש"ס דבאמת הא דאמר מודים חכמים לר"א הוא בברכות דף נ' דשם פליגי במשנה דר"א ס"ל דאין מברכין על היין בפה"ג עד שיתן לתוכו מים ע"ש ודברי רשב"ם תמוהין ע"ש והנה מ"ש הלח"מ דלא מצא בה' איסורי מזבח הא דיין מזוג פסול ובאמת לא הביא שם הרמב"ם כמה פסולין אחרים והלח"מ תמה על זה ואפשר דס"ל דאם הביא בדיעבד כשר וכיון דבדיעבד כשר יש בו משום יי"נ כמו דאמרינין שם גבי קידוש בב"ב דף צ"ו ובספרי פרשת נשא איתא פלוגת' דר"א הקפר סבר יין הוא מזוג ושכר הוא חי ות"ק סבר הוא יין הוא שכר ודברה תורה בשתי לשונות ולר"א הקפר הא דכתיב בנסכים הסך נסך שכר חי אתה מנסך ולא מזוג ולפ"ז לתנא קמא בנסכים דכתיב שכר היינו גם מזוג בכלל ואפשר לכך ס"ל להרמב"ם דמזוג כשר למזבח ולא קשה מה שתמהו המפרשים עליו דהא מזוג פסול למזבח ואעפ"כ יש בו משום יין נסך כדפסק רבא ולפמ"ש א"ש דבאמת לדידן כשר למזבח וא"ש פסק גאוני המערב דאם נתערב דבש ביין מותר לשתותו עם העכו"ם ולא קשה מה שהקשו עליהם הרמב"ן והרשב"א מיין מזוג דפסול למזבח ויש בו משום יי"נ דבאמת הוא כשר למזבח ואין להאריך:

הרמב"ם בפי"א הלכה כ"א כתב גת של אבן מזופפת שדרך בה העכו"ם כו' צריך לקלוף את הזפת ואם יישנה י"ב חדש או נתן בה מים ג' ימים מעל"ע א"צ לקלוף וכתב הראב"ד אומר אני לג' ימים צריך לקלוף לפי שאין המים נכנסין בה אלא לאחר כמה כו' וע' בלח"מ שביאר כוונת הראב"ד על נכון וכתב מרן הכ"מ ודע שלא בגת בלבד סובר הראב"ד כן אלא גם בקנקנים כו' ואמנם קשה אמאי שתיק הראב"ד לעיל בהלכה ט"ו ולא העיר כלל ואמנם י"ל דשם איירי באינן זפותין ובזה המים נכנסין בה מיד ואמנם נראה דהראב"ד לא כתב כן אלא בגת דהחמירו בה לפי שמשתמש בה בשפע כמ"ש הר"ן אבל בקנקנים מודה להרמב"ם והוא השגה על מ"ש הרמב"ם לא תהיה הגת חמורה מן הקנקנים וע"ז השיג הראב"ד דבאמת הגת חמורה מן הקנקנים וע' ברא"ש ודו"ק:

עוד י"ל דהראב"ד השיג על מ"ש רבינו על גת של עץ דכתב רבינו דנתן בה מים כו' א"צ לקלוף דהא של עץ בעי זפת טובא כמו שפירש"י ולכך אין המים נכנסין בה עד כמה אבל לעיל בהלכה ט"ו דמיירי בשל חרס שא"צ זפת הרבה שפיר נכנסין בה המים מיד ול"צ קליפה וכן בש"ס תני ושל עץ כו' וחכמים אומרים יקלוף ולפ"ז בהלכה כ"ב דמיירי בגת של חרס לא בעי קליפה אם רוצה ליישנה י"ב חדש או ליתן בה מים ומה שכתב הראב"ד זה שיבוש כו' ע"ש בלח"מ פירושו ועמ"ש בסמוך לפרש השגת הראב"ד שם:

והנה בהלכה כ"ב כתב הראב"ד זה שיבוש כו' ועכ"מ ולח"מ מה שכתבו בכוונתו ולע"ד לפני הראב"ד היה כתוב הנוסחא שהביא המגדול עוז אסור לדרוך בה מיד עד שירפה את הזפת וע"ז השיג הראב"ד דלא למען שירפה את הזפת הוא הכוונה אלא אפילו אם קלף את הזפת מ"מ צריך שיכנס בה גחלים ותתלבן עד שיעור שאם היה בה זפת שירפה הזפת ובאמת לפי הנוסחא שלפנינו גם דברי הרמב"ם יש לפרש כן ומ"ש עד שירפה הזפת היינו שאם היה בו זפת שירפה ודו"ק והנה לפי דעת הראב"ד בהלכם כ"א יש לפרש האי ברייתא נודות של עכו"ם גרודים מותרים מזופתי' אסורין כנוסחא שהביא הרמב"ן והיינו שאם הם גרודים מותרין ע"י עירוי ג' ימים אבל אם זפותים אסורין עד שיקלוף הזפת דאין העירוי מועיל מחמת שאין המים נכנסין שם מפני הזפת כדברי הראב"ד ודו"ק והנה מ"ש הרמב"ם לא תהא הגת חמורה מן הקנקנים כו' היינו עובדא דהני זיקי בע"ז דף ל"ג דאמר רבא מערן ג' ימים ואמנם י"ל דשם מיירי באינן זפותים וכיון דהכניסן לקיום צריכין עירוי אבל בזפותים לא מהני עירוי גם י"ל דשם היה תחלת תשמישן ביד ישראל ודו"ק:

פ"ד מי העושה יי"נ במגעו

הנה הרמב"ם כתב בפי"א ה"ו וכן בבי השפחות שנולדו ברשות ישראל ומלו ועדיין לא טבלו הגדולים אוסרין היין במגע והקטנים אינן אוסרין והרשב"א הקשה עליו דא"כ מאי אקשי לרב דאמר קטן בן יומו עושה יי"נ מהא דהלוקח עבדים כו' לישני לי' דהתם משום דמלו אלא ודאי הא דתנ' ומלו משום גדולים נקט לרבותא כו' ע"ש ועתוס' ד"ה גדולים שהקשו לישני לי' דהתם מלו כדאמר גבי רוקן דמילה מועלת כו' ותירצו דיש חילוק בין טומאה דלא גזרו משום הפסד טהרות כו' והרמב"ם י"ל דה"ה דהוי מצי לשנויי כן למ"ד מלו טהור אלא משום דרצה לתרץ שינויא דניחא לתרויהו לישני דלמ"ד עלו טמא לא חזינין חילוק בין עלו ולא טבלו ללא מלו ומסתמא עכו"ם שמל ולא טובל כאילו לא מל לכך משני גם אליבא דמ"ד מלו טמא דהא קמ"ל כו' אבל הרמב"ם דפסק כמ"ד מלו טהור דבשל סופרים הלך אחר המקיל כמ"ש ר"ת בתוס' לכך פירש הברייתא כפשטי' דיש חילוק בין מלו ללא מלו ואף דהש"ס לא פירש כן משום דתני וכן הרמב"ם נראה יותר לפרש כפשוטו ואין זה כסותר דברי הש"ס כיון דלדינא אין סתירה לדברי הש"ס וכמ"ש התוי"ט בנזיר ע"ש ויהיה איך שיהיה נדחה בזה הראיה שהביא הרשב"א מהתוספתא דתני וכן בני השפחות שלא טבלו בין מולים בין ערלים מדרסן טמא גדולים אסור קטנים מותר מבואר דלא כרבינו דאפילו ערלים דינן כן ולפמ"ש א"ש דהא בתוספתא לא מייתי הך אמרו לה מדרסן ורוקן טהור וס"ל דהוא טמא וא"כ אין חילוק בין מלו ללא מלו אבל הרמב"ם דפסק כאמרו לו וחזינין דיש חילוק בין מלו ללא מלו שפיר פירש הברייתא לפי דרכו וז"ב:

והנה י"ל דהרמב"ם ס"ל כמ"ד מדרסן ורוקו טמא ולא כאמרו לו ומתרץ לברייתא דתרגמא אבני השפחות ולכך גבי עבדים לא חילק כלל וכתב תינוק עכו"ם שנגע ביין אסור בשתיה משמע אפילו מלו כ"ז שלא טבלו אוסרין במגעו וכמ"ש הכ"מ והלח"מ כתב דע"כ לרב נחמן דאמר עבדים דומיא דבני השפחות דקטנים לא אוסרין ע"כ אפילו לא מלו והא דנקט מלו לרבותא דגדולים נקט ומזה הקשה על הכסף משנה דכתב דזה דוחק דלאו משום קטנים נקטו שמלו כו' ע"ש ואמנם הא דכתב הכ"מ דודאי לשאר קטנים עכו"ם מילה בלא טבילה לא מהני דגר שמל ולא טבל כאילו לא מל כו' י"ל דזה לרב דס"ל גוי קטן עושה יי"נ אף שאינו יודע בטיב ע"ז ומשמשיה לכך י"ל דגם מל ולא טבל לא מהני אף דמל ברצונו וקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז כמ"ש הרשב"א מ"מ לא עדיף מקטן בן יומו שא"י בטיב ע"ז כלל דעכ"פ אוסר בשתיה אבל לרב נחמן אמר שמואל דקטן שאינו יודע בטיב ע"ז אינו עושה יין נסך א"כ הכל תלוי אם הוא מעובדי ע"ז י"ל דעבד עכו"ם שמל וקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז ג"כ אינו עושה יין נסך אף שלא טבל וא"ש קושית הלח"מ על הכ"מ דלרב נחמן שפיר י"ל דהאי מלו קאי גם אעבדים דמל ולא טבל לא מהני משא"כ לרב ודו"ק היטב ועוד יש לפלפל בסוגיא זו ואמנם מצאתי בחידושי הרמב"ן על ע"ז שהקשה כקושית התוס' אמאי לא משני דהא דקטנים אין עושין יי"נ היינו בהנאה ותירץ דמילת' פסיקתא נקט דגדולים דעושין יי"נ אפי' בהנאה וקטנים אין עושין היינו אפי' בשתיה ועוד י"ל דגדולים עושין היינו רק בשתיה ולא בהנאה כיון דמלו והן ישראל אין מנסכין ע"ש וע"פ התירוץ השני פסק בש"ע סי' קכ"ד ס"ד דבני השפחות שעלו ולא טבלו אוסרין יין שנגעו בו בשתיה ולא בהנאה והש"ך הקשה ע"ז וכתבתי בחידושי:

והנה ראיתי בר"ן שכתב דהא דאמר ר"נ עבדים שמלו וטבלו עושין יי"נ עד שתשקע שם ע"ז מפיהם היינו דוקא שמלו וטבלו בע"כ אבל אם מלו וטבלו מרצונם מודה דאין עושין יין נסך וקשה לי לפ"ז מאי פריך לרב נחמן מלו ולא טבלו אין עלו וטבלו לא דילמא דמלו וטבלו ברצונם ובזה מודה רב נחמן ואפשר דא"כ ה"ל למתני רבותא דאפילו מלו וטבלו כיון דהיה בע"כ עושין יי"נ וצ"ע וע' תוס' ד"ה עד שתשקע דכתבו דאפילו מלו וטבלו ברצונם לא מהני דאימת רבן עליהם ומצאתי בספר ישועת יעקב שעמד בזה ופילפל בחריפות ע"ש ואפשר דאם מלו עצמן ברצונם וקיבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז ג"כ אין עושין יין נסך אף שלא טבלו לרב נחמן דפליג על רב וס"ל דקטן שא"י בטיב ע"ז ומשמשיה אינו עושה יי"נ א"כ ה"ה קיבל עליו שלא לעבוד ע"ז ומל אף שלא טבל וא"כ לא מצי לשנויי אליבא דרב נחמן דמיירי דמלו ברצונם דא"כ אינם עושים יי"נ כלל וע"כ דמיירי דמלו בע"כ ושפיר פריך מלו אין מלו וטבלו לא וקשה לרב נחמן דאמר אפילו מלו וטבלו עושין יין נסך עד שתשתקע מפיהם ודו"ק היטב. ובדבר גר תושב שנגע ביין מה דינו. הנה כתב הרמב"ם בהלכה ז' גר תושב והוא שקיבל עליו ז' מצוות יינו אסור בשתיה ומותר בהנאה והקשה הכסף משנה הא כתב רבינו דכל עכו"ם שאינו עובד ע"ז כגון הישמעאלים יינן אסור בשתיה ומותר בהנאה ואמאי כתב דדוקא אם קיבל עליו ז' מצוות ותירץ הלח"מ דהא דנקט שקיבל עליו ז' מצות הוא לענין שמיחדין אצלו יין לזה בעינין שיקבל עליו ז' מצות דאם קיבל עליו ע"ז לבדה נהי דהוא אינו מנסך מ"מ אינו מקפיד על מגע עכו"ם אחר למען העביר ישראל אבל כשקיבל עליו ז' מצות אינו מניח לעכו"ם אחר ליגע ע"ש וקשה לי לפ"ז מאי הקשה רב יוסף לרב יהודא דשדר לי קורבנא לאבדרנא ואמר ידענא בי' דלא פלח לע"ז והוצרך לשנויי הא להחיותו איתמר דזה לא נזכר כלל בברייתא ה"ל לשנויי דזה לענין מיחדין אצלו יין איתמר דזה נזכר בברייתא להדיא והנה הלח"מ עצמו כתב דתירוצו הוא לפירש"י דטעמא דמיחדין אצלו יין היינו דכיון דאין לו הנאה מזה לא יניח עכו"ם ליגע אבל לפירוש התוס' דטעמא היא דאין עכו"ם רגילין ליכנס לחנותו לא יצדק חילוק הלח"מ ע"ש בלח"מ וזה ברור ובזה אתי לי שפיר הא דהקשה רב יוסף לרב יהודא מדברי ר' מאיר דלית הלכתא כותי' ולא פריך מחכמים דאמרו עד שיקבל עליו ז' מצות והלכה כמותם גם הקושיא חזקה יותר מלר' מאיר ולפמ"ש א"ש דמדברי חכמים י"ל דברייתא לענין מיחדין אצלו יין איתמר ובזה בעי שיקבל עליו ז' מצות דאל"כ אף שאינו עובד ע"ז ואינו מנסך הוא מניח לעכו"ם אחר לנסך למען הכשיל לישראל ולכך צריך שיקבל עליו ז' מצות דאין לחוש אז שיניח לעכו"ם אחר לנסך להכשיל לישראל כמ"ש הלח"מ ואמנם מר' מאיר הקשה שפיר דהא ר' מאיר לא בעי שיקבל עליו ז' מצות רק שלא לעבוד ע"ז ואעפ"כ בעי שיקבל עליו לפני ג' חברים ובזה לא שייך סברת הלח"מ דלענין מיחדין איתמר דכיון דלא קיבל עליו רק שלא לעבוד ע"ז שפיר יניח לעכו"ם אחר לנסך כדי להכשיל לישראל כמ"ש הלח"מ גבי בר ששך דאע"ג דידענא דלא פלח לע"ז מ"מ מניח לעכו"ם אחר ליגע ביין וע"כ לענין לעשות יין נסך איתמר והקשה שפיר ואמנם כל זה לפי פירש"י אבל לפירוש התוס' לא יצדק זה והנה קשה לי לפירושו דטעמא דמיחדין יין דלא רגילין עכו"ם ליכנס לחנותו משמע דלא שכיח ורגיל הוא ומ"מ זימנין דנכנסין לחנות וא"כ ר' מאיר דחייש למעוטי אמאי מיחדין אצלו יין וצריך לומר דרבי מאיר לא מיירי במיחדין והא דתני מיחדין אצלו יין מדברי חכמים הוא ור' מאיר מיירי רק לענין לעשות יין נסך ושפיר פריך מרבי מאיר אבל מחכמים לא מצי להקשות דשפיר דמיירי לענין מיחדין וכל כמה דלא קיבל ז' מצות אין מיחדין וז"ב והנה י"ל דלר"מ דס"ל דלעשות יין נסך סגי אם קיבל עליו שלא לעבוד ע"ז דלפ"ז אם קיבל עליו ז' מצות ס"ל לר' מאיר מפקידין אצלו יין דהא הא דאין מפקידין לרבנן פירש"י דהוא מחשש אחלופי דבזמן מרובה חיישינין לאחלופי אבל אם קיבל עליו ז' מצות ודאי לא יחליף דהוי כמו גוזל את ישראל דנותן לו עבור יינו הכשר יין איסור ורבנן חששו לאחלופי לזמן מרובה כן י"ל ולזה כתב רבינו שקיבל עליו ז' מצות לרבותא דאעפ"כ אין מפקידין אצלו יין וכרבנן ולאפוקי מדעת ר' מאיר דס"ל דבכה"ג מפקידין אבל לעשות יי"נ כ"ע מודי דאם אינו עובד ע"ז יינו אסור רק בשתיה ומשום חתנות ולא בהנאה וז"ב. והנה התוס' דף כ"ד ב' כתבו דמגע גר תושב ביין ישראל מותר בשתיה דדוקא יינו אסור בשתיה משום חתנות ובשל ישראל לא שייך חתנות ומשום ניסוך ליכא בגר תושב ע"ש ולפ"ז מגע ישמעאל ביין שלנו מותר בשתיה וע' סימן קכ"ד ס"ו ובש"ך

שם:

פ"ה עכו"ם שנמצא ביד יינו של ישראל

הנה בפי"ב ה' כ"ה כתב הרמב"ם עכו"ם שנמצא עומד בצד הבור של יין אם יש לו מלוה עליו וכו' וכתב הכ"מ וא"ת אמאי לא מפליג הכא בין נתפס כגנב כו' ונראה דהא רש"י פירש נתפס כגנב אם נכרי חלש הוא ויש עליו אימת שופטי העיר והיינו דאם אין עליו אימת שופטי העיר אינו ירא לגעת ביין דאף אם יראהו הישראל ויתבענו לדין לא יהיה ציית דינא וז"ב ואמנם אם יש לו מלוה על הישראל אך לא על אותו היין דלא שויא לי' אפותיקי כפירש"י שפיר הוא ירא לגעת ביין דאם יראהו הישראל לא יפרע לו המלוה מחמת שהזיקו בנגיעת היין ולא יוכל לתבוע את הישראל בדין דהא השופטים יחייבוהו מחמת היזק היין ולכן לא מפליג בין נתפס כגנב או לא וז"ב: (הג"ה ושייכ' לפ"ג סוף ד"ה והנה בהלכה קודם ד"ה ואגב אודיעך: הנה בפי"ג הלכה כ"ד כתב הלח"מ ויש לו הכרח מן הש"ס נטל את המשפך אם יש בו עכבת יין כו' וע"כ אסור בהנאה כו' וע' ברשב"א שהביא ראי' זו וכתב די"מ דכל כלי שאינו מכניסו לקיום א"צ הדחה ודחה זה שהרי משפך ניגוב בעי ע"ש ועפי"א הלכה י"ז דרבינו דחה ברייתא דהמחץ והמשפך מהלכה ופסק דלא בעי ניגוב וע"ש בלח"מ ושפיר י"ל כהיש מפרשים ואין כאן ראיה ויפה כתב הראב"ד והרמב"ם מדויל ידי' משתלם ודו"ק):

פ"ו ממי לוקחין יין

הלכה כ"ה בזמן שהיתה א"י כולה לישראל היו לוקחין היין מכל אדם מישראל ובח"ל לא היו לוקחין אלא מאדם שהוחזק בכשרות ובזה"ז אין לוקחין אלא מאדם שהוחזק בכשרות כו' ובהשגה זו אינה משנה כו' וביאר הלח"מ דכוונתו דסובר דלא אמרו סוריא אלא מפני שבסוריא היו חשודים ע"ש ובאמת דכן פירש"י דף ל"ט ע"ב ד"ה אין לוקחין דחנונים שבסוריא חשודים על ל"ע ע"ש והנה שם דף ל"ט ע"א עבדי' דר' לוי זבין תכלתא כו' ואמר ר"י עבד חבר הרי הוא כחבר והרמב"ן גריס עבדי' דלוי והקשה מה צורך לעבד חבר הא אפילו מעם הארץ קונין ואין לומר דבסוריא היה דאין זה מקומו של לוי ואפשר דגרסינין ר' לוי ע"ש ואמנם לפי דעת רבינו א"ש דלאו דוקא סוריא אלא בכל מקום בחוץ לארץ חוששין ורש"י אזיל לשיטתו דגרס שם ר' לוי וי"ל דבסוריא היה אבל הרמב"ם גרס כגירסא הספרדית לוי ומזה הוכיח שיטתו. ומה ששאלת בתוס' דף נ"ח ד"ה בצר יפה שאלת והנני לבאר לך מה שחידשתי בדיבור התוס' הזה והנה מה שהקשו התוס' מהא דביצה דף י"ב דמוכח דקטניות חייבין במעשר בח"ל זה לפי דעתם דרק דגן תירוש ויצהר חייבין במעשר מה"ת ולא שאר פירות אבל לפ"ד הפוס' דכל הפירות חייבין במעשר מה"ת חוץ מירק א"ש דקטניות כשאר פירות דמי והנה הביאו הירושלמי וע"ש דהוכיחו דבסוכות היה והקשו איך היה יכול לעשר ביו"ט ולכאורה י"ל דהא מעשר פירות דרבנן לפי דעת התוס' כמ"ש ויכול לעשר ביו"ט דהוי תיקון דרבנן כמו כלי שנטמא בולד הטומאה דמטבילין אותו ביו"ט ואמנם הה"מ כתב דשם גם עתה חזי לחולין לכך לא הוי תיקון ע"ש ולכאור' י"ל דהא היה צריך לצאת ידי מצות אתרוג ואחר לא היה לו א"כ היה מוכרח לעשר דבאתרוג של טבל אין יוצאין ושפיר היה מותר לעשר ביו"ט דהוי שבות וא"כ לא קשה קושית התוס' דהא התוס' בכתובות דף ז' כתבו דשבות במקום מצוה מותר ובזה א"ש דשלח לו שהוא ודאי דאם היה דמאי הא קיי"ל דיוצאין באתרוג של דמאי ולא היה מותר לעשרו לכך הודיעו שהוא ודאי ומותר לעשרו והשתא א"ש דהודיעו שהוא טמא דאם היה טהור היה מעשרו ממקום אחר דהיינו מאתרוג אחר פסול למצוה אבל כיון דהוא טמא אין מעשרין מן הטהור על הטמא וזה ברור ועוד דברתי בזה בחידושי ע"ש:

פרק ז:

התוס' בדף נ"ו ב' ד"ה אבל הקשו והלא מסתמא יש בגת יותר מששים מטיפת יין שבגרגותני כו' והשתא צ"ע דלפירוש קמא כו' וכשאנו מחזירין בשוגג גרגותני לגת יש להתיר כו' ויש לדקדק למה בתחלה הקשו הלא מסתמא יש ששים בגת כו' ולא הזכירו מלת שוגג וכאן הזכירו שוגג ועוד מה הקשו בתחלה דילמא מיירי שהחזירו במזיד ולא בטיל ונשאלתי בזה מחד דרבנן והשבתי בארוכה וכאן אשיב בקצרה הנה הגאון מופת דורנו בעל ספר ישועת יעקב תירץ קושית התוס' וכתב סברא נכונה דהא דלא קנסו במבטל בשוגג שוגג אטו מזיד היינו דאם נקנוס שוגג אטו מזיד יפסיד גם ההיתר ולכך לא קנסו ועפ"ז אמר לפמ"ש התוס' לעיל בד"ה והשאר דהא דהשאר מותר היינו בהנאה אבל בשתיה אסור ולפ"ז כאן אם נקנוס שוגג אטו מזיד היינו דיאסור גם מה שבבור בהנאה דבשתיה בלא"ה אסור ואיסור הנאה לא הוי הפסד דהא' קיי"ל כרשב"ג דימכר לנכרי חוץ מדמי יין נסך א"כ לא יפסיד כלום ושפיר קנסו שוגג אטו מזיד ודפח"ח ואמנם לע"ד הקשו התוס' שפיר דהא כתבו התוס' דרב הונא כרב רבי' ס"ל ע"ש והא רב ס"ל הלכה כרשב"ג בחבית בחבית אבל לא ביין ביין א"כ שפיר יפסיד את ההיתר ולא קנסינין שוגג אטו מזיד ושפיר הקשו התוס' הא מסתמא יש בגת ששים נגד הטיפה ודו"ק אך לפ"ז קשה מה שכתבו התוס' וצ"ע כשאנו מחזירין הגורגתני לגת בשוגג יש לבטל יין הגרגותני בס' כו' הא אנן קיי"ל בסתם יינם כרשב"ג אפילו יין ביין וא"כ אין כאן הפסד ההיתר וקנסינין שוגג אטו מזיד ולא בטל בס' ואמנם לפמ"ש הש"ך בסימן קכ"ד ס"ק ע"א דכ"מ דבזמן הש"ס היה אסור רק בשתיה בזה"ז מותר אף בשתיה דנכרים שבזמננו לא עע"ז הן ע"ש א"כ לדידן אף לדעת הר"ר שמעי' מה שבגת מותר אף בשתיה א"כ שפיר יפסיד ההיתר ושפיר כתבו התוס' דיש לבטל בס' ובזה א"ש דדקדקו וכתבו אח"כ בשוגג דלא נימא דלדידן יש לקנוס שוגג אטו מזיד וזה אינו דהא לדידן מה שבגת מותר אף בשתיה ויש הפסד וא"כ לא קנסינין שוגג אטו מזיד ודו"ק והנה ראיתי בישועת יעקב שהקשה לדעת הראב"ד דכתב דהא דס"ל לר' יהודא מין במינו לא בטל היינו באכילה אבל בהנאה בטל והקשה מהא דכתבו התוס' דף ע"ג ע"א ד"ה יין ביין דדוקא יין שנתנסך לע"ז במשהו אבל סתם יינן בטל בששים והא דאגרדמים נכרי דתני בתוספתא שטיפת יין אוסרתו במשהו אתיא כר' יהודא דס"ל מין במינו לא בטל ע"ש והא העובדא דאגרדמי' מבואר להדיא בש"ס דאסור בהנאה ומוכח דלא כהראב"ד ע"ש ולע"ד נראה ליישב דנראה טעמא דהראב"ד דס"ל נהי דמין במינו לא בטל מ"מ הרי ודאי אין בו כזית בכא"פ והיתר נהפך לאיסור לא אמרינין בדבר שנאסר במשהו אפילו לר' יהודא כמ"ש תוס' בחולין דף ק' ולא עדיף מחצי שיעור בעיני' והרי כתב הפמ"ג בהקדמתו דלענין הנאה לא אמרינין חצי שיעור מן התורה דלא שייך חצי לאצטרופי למלקות דבהנאה ליכא מלקות ע"ש ולכך מין במינו לענין הנאה שפיר בטל וז"ב ואמנם זה הכל בכל איסורי הנאה אבל ביי"נ דכתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות ע"ז דכל הנהנה מדברים אלו כל שהו לוקה שנאמר לא ידבק בך מאומה וכ"כ בריש פרק זה שפיר מב"מ אף לענין הנאה לא בטיל וזה ברור ולא קשה קושית הישועת יעקב ועפ"ז יבוארו דברי הכסף משנה שכתב בריש פרק זה דיצא לרבינו הא דאיסור זה הוא בכל שהו מהמשנה דמנה יי"נ בכלל אילו שאוסרין בכל שהו והוא תמוה דזה לענין תערובות ומה ענין זה לפחות מכשיעור ולפמ"ש יש ליישב וא"ש ודו"ק היטב: פ"ח בדין איך נאסר במגע עכו"ם:

הנה הרמב"ם ר"פ י"ב כתב כיצד היא הנגיעה שאוסר בה העכו"ם היין הוא שנגע העכו"ם ביין עצמו וישכשך אבל אם פשט ידו לחבית ותפסו ידו קודם שיוציאה ולא ינידה ופתחו החבית מלמטה עד שיצא היין למטה מידו לא נאסר היין והראב"ד כתב א"א זה המחבר לא בא לפרש כו' אלא כך אמרו תפסו את ידו שלא ישכשך שאין אוסר בהנאה אלא אם כן ישכשך וכתבו הכ"מ והלח"מ דכוונתו להשיג על הרמב"ם דמשמע מדבריו דאפילו בשתיה מותר וה"ל לפרש דרק בהנאה מותר ע"ש אמנם הר"ן כתב בשם הראב"ד דגם בשתיה מותר וא"כ דבריו סותרים זא"ז ואולם שם פירש הראב"ד דלא תיקשי מהא עובדא דהאי עכו"ם דאשתכח במעצרתא דליכא טופח ע"מ להטפיח ואעפי"כ צריך הדחה כמ"ש רבינו בהלכה כ"ז והא התם ודאי לא שיכשך וכתב דשם איכא כוונת מגע וחיישי' למיעוט דמנסכין בלא שכשוך אבל הכא ליכא כוונת מגע ע"ש והיינו בגונא דעובדא דש"ס דהאי אתרוגא דנפל לחביתא דחמרא דפשט ידו לאחוז האתרוג שלא ישתקע ביין ולא כיוון כלל ליגע ביין אלא להוציא האתרוג כמ"ש התוס' בשם רשב"ם ע"ש והוי מגע שלא בכוונה וז"ב ואמנם הרמב"ם לא כתב כלל שנפל אתרוג לחבית אלא סתם וכתב ופשט העכו"ם את ידו לחבית משמע שהיה בכוונת מגע וא"כ ע"כ ההיתר הוא מפני שלא שיכשך ואינו מותר רק בהנאה וזה כוונת הראב"ד לדעתי וע' בהלכה כ"ז שכתב הרמב"ם וזה הרחקה יתירה וע"ש בלח"מ מה שפירש ולע"ד כוונתו משום דלא שיכשך כמו שהקשה הראב"ד והרמב"ם לשיטתו דס"ל דאפילו בשתיה מותר אם לא שכשך לכן כתב דשם באמת הרחקה יתירה הוא והיינו דמה הפסד יש אם ידיח ולא מדינא זה לע"ד ביאור דבריהם על נכון:

פרק ט בדין שכשוך בלא נגיעה:

כתב הרשב"ם בפי"ב ה"א וכן אם אחז העכו"ם כלי של יין פתוח ושכשכו ע' בכסף משנה שכתב וכן יש להוכיח מהא דגרסי' ישראל אדנא וגוי אכובא שרי ואי מצדיד אצדודי אסור ופירש"י דהוי כחו בכוונה ואסור בשתיה ע"ש והיינו דמזה מוכח דאפילו לא שיכשך בתוך גופו של יין אסור ואמנם בהלכה ג' כתב הכ"מ דרבנו ס"ל דכח דעכו"ם אפילו בהנאה אסור ושכן דעת רש"י ע"ש וצריך לחלק דשם יצא היין לחוץ ע"י כח העכו"ם דהא מה שבפנים שרי לגמרי ואמנם יש לחלק בין האי להא דדרי זיקי דכאן שכשכו בכוונה אבל שם העכו"ם טרוד במלאכתו אלא שהיין מתקשקש מאיליו ולכך קאמר שם גבי זיקי דדרי עכו"ם אבל כאן מיירי אפי' לא הגביהו כמ"ש הרמב"ם והנה הראב"ד כתב והוא שניתז מן היין ונראה דבכוונה כתב שניתז אבל אם נשפך אף שבכלי אסור משום ניצוק אבל ניתז הוי כמו זריקה דשרי בזה ע' הלכה י"ב ודו"ק. והנה הכ"מ כתב על הא דכתב רבינו בהלכה ב' הגביהו ולא שכשך ולא נגע מותר דזה נלמד מהא דהנזקין דף נ"ב מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך ולכאורה אין משם ראיה רק דאם לא שכשך מותר בהנאה דזה לא הוי ניסוך ואינו מתחייב בנפשו אבל מ"מ י"ל דאסור עכ"פ בשתיה וכמ"ש הראב"ד לעיל בהלכה א' דאין אסור בהנאה אא"כ שיכשך אלא דרבינו לטעמי' דס"ל דאם לא שכשך מותר בשתיה ולא כמ"ש הכ"מ שם וצ"ע:

והנה בהלכה ד' כתב הרמב"ם כלי סתום מותר העכו"ם לטלטלו ממקום למקום וע' לח"מ מה שתמה בזה ומה שפירש ואמנם יש לפרש דבכלי פתוח חסר אין לאסור משום דהיין מקשקש כפירש"י דא"א בלא קישקוש מעט דהא לא ניחא לי' בקשקוש שישפך היין אבל אם שכשכו בכוונה הרי חזינין דניחא לי' בקישקוש לכך אסור ובנוד סתום שפיר ניחא לי' בקישקוש דהא לא ישפך היין כיון דהוא סתום אלא דאין דרך ניסוך בכך דלא מקרקש אינש מה דלא חזי ודו"ק וכבר כתבתי לעיל בהלכה א' לחלק בכך ואין להאריך עוד כעת.

פ"י בדין חרצנים של יין נסך:

דעת ר"ת דחרצנים לאחר יב"ח דשרי אפילו באכילה כמ"ש בפי"א הלכה י"ד היינו כשתמדן במים אבל בלא"ה אסור לעולם והקשה הט"ז מהא דפרק כל הבשר דף ק"ו דרמב"ח אשכח פורצני וצלה עליהן כחל ואמר לי' רב חסדא ודילמא דיי"נ הן ומשני לאחר יב"ח הוי ולדעת ר"ת קשה מנין ידע רמב"ח דנתמדו במים ע"ש ולע"ד י"ל דשם דאין ידוע אם של יין נסך הן רק דרב חסדא הקשה שמא של יין נסך הן א"כ איכא ס"ס דשמא אינן של יין נסך ואת"ל דהן של יי"נ שמא הן לאחר יב"ח ונתמדו במים וז"ב ובאמת לפמ"ש רמ"א דאם שלה החרצנים מן היין בטרם שהתחיל היין לימשך מותרים א"כ בלא"ה הוי ס"ס שמא לא מיי"נ הן ואת"ל של יי"נ הן שמא שלה אותן עוד בטרם שהתחיל היין לימשך אך י"ל דזה הוי ס"ס משם אחד אבל מה שכתבתי הוי שפיר ס"ס וז"ב. ולכאורה י"ל דכאן לא מהני ס"ס דהא עיקר האיסור של סתם יינם הוא מספק שמא ניסכו העכו"ם דאילו משום חשש חיתון היה די לאסרו בשתיה כמו שמן של עכו"ם וכיון דעיקר האיסור ניתקן על הספק לא מהני גם ס"ס כמ"ש הרב המגיד גבי בדיקת חמץ הובא במג"א סימן תל"ט ע"ש אלא די"ל דעיקר איסור סתם יינן היה בשתיה ומשום חיתון רק כיון דאסרוהו בשתיה שוב אסרוהו בהנאה דלא אתי לאחלופי ביי"נ גמור דיאמרו כמו דזה אסור בשתיה ומותר בהנאה כן יי"נ גמור אסור בשתיה ומותר בהנאה אבל עיקר האיסור לא משום ספק היה כמ"ש הרמב"ן דאילו ניסכו העכו"ם לא הי' מזבנו בישראל וא"כ שפיר מהני ס"ס ודו"ק וע' לח"מ פי"א הלכה ד' דכתב ג"כ דס"ס מהני ביי"נ ע"ש: והנה הרמב"ן כ' הא דהוצרכו לגזור סתם יינן משום חיתון ולא אסרוהו תיכף בשתיה והנאה משום שמא ניסכו העכו"ם היינו דאם איתא דניסכו לא הוה מזבן לי' לישראל דהא הוא קדוש בעיניו ע"ש וקשה לי א"כ איך אנו מקבלין סתם יינן בחוב מן העכו"ם הא יש לחוש שמא ניסכו ואסור בהנאה ותירוצו לא שייך דהא לאו העכו"ם מזבן לי' אלא בעל כרחו מקבלין ממנו ומצאתי הקושיא בישועת יעקב ובאמת י"ל קושית הרמב"ן כמ"ש הרשב"א דרוב עכו"ם אין מנסכין היין אלא דכבר כתב הראב"ד דבדברים הניקנים מן העכו"ם לא הלכו אחר הרוב שלא יפרוצו וזה לקנות מן העכו"ם תיקנו שלא לקנות ממנו שלא יהא ישראל רגיל עמו אבל לגבות יין בחובו לא אסרו משום הפסד ממון ישראל וזה ברור ועוד אמרתי בישוב קושיא זו אלא שאין להאריך והנה בעיקר הדבר דכתב הר"ן דלכך לא גזרו תיכף על סתם יינם איסור הנאה משום חשש שמא ניסכו העכו"ם לע"ז והטעם משום דרובן אינן מנסכין ע"ש וא"כ לר' מאיר דס"ל דחיישינין למעוטי ה"ל לגזור תיכף איסור הנאה משום חשש ניסוך ואפשר דג"כ יש חזקת היתר להיין והיכא דאיכא חזקה בהדי רוב מודה ר' מאיר כמ"ש התוס' בנדה ואין להאריך:

פרק יא בדין מגע נכרי ע"י דבר אחר:

בש"ע יו"ד סימן קכ"ה סעיף ה' וע' בט"ז מה שכתב בזה והנה הלח"מ הכריח כהרמב"ם דפירש דהאי והכשירו היינו רק בהנאה דאי בשתיה מאי מקשה לרב אשי נימא דשלא בחמתו אסור בשתיה ומותר בהנאה והא דאמר רב אשי דכל שבזב טהור אינו עושה יי"נ היינו בהנאה כו' ואין לומר דלישנא אין עושה יי"נ משמע אפילו בשתיה דהא לעיל פריך ארב דאמר תינוק בן יומו עושה יי"נ כו' דהתם פריך לרב דהוא קרא לאיסור שתיה יי"נ כו' עכ"ד הלח"מ ובאמת כתבו כן התוס' בתירוצא בתרא אבל בתירוצא קמא כתבו מדלא מפרש בהדיא משמע דאפילו בשתיה ע"ש ולפ"ז אין ראיה להרמב"ם ז"ל דשפיר י"ל דהאי והכשירו היינו בשתיה ואפ"ה פריך שפיר לרב אשי מדלא מפרש בהדיא משמע דמותר אפילו בשתיה ולא קשה לשיטת הראב"ד והרשב"א דסוברים דמותר אפילו בשתיה וזה ברור:

והנה הרמב"ם השמיט הא דרב אשי דכל שבזב טהור אינו עושה יי"נ והיינו כגון זריקה והאי דזרקה לבור בחמתו והכשירו דמשמע בחמתו אין שלא בחמתו לא היינו דקאזיל מיני' ומיני' כל זה השמיט הרמב"ם ז"ל וכתב הרמב"ן דרב אשי לטעמי' בהאי דמעצרתא ללישנא בתרא דשרי בכחו אבל לדידן זריקה אוסרת דכחו היא ע"ש והנה הרמב"ם השמיט הא דמעצרתא זיירי והיינו שסמך אהא דכתב כאן דזרקה בחמתו אין שלא בחמתו לא וס"ל דהברייתא כפשוטו דמיירי בזריקה ממש ומוכח דכחו אסור וז"ב. ולפ"ז י"ל הטעם דזרקה בחמתו מותר דהוי כחו שלא בכוונה ושרי אפילו בשתיה וא"ש וע' בתוס' דף נ"ז ע"א ד"ה הכי גרסינן ברוב הספרים כו' ולקמן גבי כל שבזב טמא כו' ופריך עלה מההוא דנטל חבית וזרקה כו' דהכשירוהו בחמתו אין כו' ולפמ"ש הראב"ד והרשב"א דבחמתו הכשירוהו אפילו בשתיה לפ"ז י"ל דשלא בחמתו אסור רק בשתיה ולא בהנאה ואין כאן ראיה דמגע נכרי ע"י דבר אחר חשיב כמגע בגופו וע"כ דהתוס' ס"ל כהרמב"ם דהא דתני והכשירו היינו בהנאה אבל בשתיה אסור וא"כ ע"כ שלא בחמתו אסור בהנאה ודו"ק.

ואמנם הרמב"ם דגרס שם כגירסת ר"ח והלכות גדולות בהדי דסליק נגע ביין ולא גרס ברישא דצולבא וס"ל דמגע נכרי ע"י דבר אחר מותר אפילו בשתיה כמו שהוכיח הלח"מ לעיל בפי"א הלכה ב' מלשון הרמב"ם ולפ"ז קשה אמאי הכא שלא בחמתו אסור בהנאה וצ"ע. והנה הרא"ש פסק דכחו דעכו"ם מותר בהכאה ובזה היה א"ש דהכשירו בחמתו היינו בהנאה ואמנם צ"ל דזרקו בחמתו אינו כחו שלא בכוונה דהא כחו שלא בכוונה מותר אפילו בשתיה והא דשלא בחמתו אסור היינו בהנאה כפירש"י דילמא נגע ומיירי דקאזיל מיני' ומיני' וצ"ע והנה לרב אשי דס"ל דכחו שרי לפ"ז הא דאמר כל שבזב טהור דהיינו זריקה אין עושה יין נסך היינו אפילו בשתיה שרי דהא כחו שרי וא"כ א"ש הא דפריך מבריית' דבחמתו אין שלא בחמתו לא דליכא למימר בחמתו שרי בשתיה שלא בחמתו אסור בשתיה ומותר בהנאה כמ"ש הלח"מ דהא לרב אשי ליכא סברא כלל לאסור בשתיה דהא רב אשי ס"ל כחו שרי אבל לדידן דלא קיי"ל כן וכמ"ש הרמב"ן שפיר י"ל דהכשירו היינו אפילו בשתיה דהוי כחו שלא בכוונה אבל שלא בחמתו אסור בשתיה ומותר בהנאה דהוי כחו וא"כ אין ראית הלח"מ לסייע להרמב"ם ראיה כלל אלא דאעפ"כ יפה הקשה הלח"מ על הראב"ד והרשב"א דהם הא לא דחו דברי רב אשי וע"כ דס"ל דזריקה עדיפא מכחו ולדידהו שפיר הכריע כדברי הרמב"ם ודו"ק:

ושוב ראיתי כי להרמב"ן ז"ל היה הגירסא בש"ס גבי מעצרתא זיירי רב אשי שרי ולא כן הנוסחא בש"ס שלנו דגרסינין רב פפי שרי ורב אשי אסר וא"כ גם הרמב"ם היה לו נוסחת הרמב"ן וכן הרי"ף ז"ל ולכך השמיטו הא דרב אשי ודו"ק היטב והנה רש"י והרע"ב פירשו במתניתין זה היה מעשה והכשירו והיינו בשתיה והיינו דס"ל דלא גרסינין במשנה בחמתו רק בברייתא ולכך פירש"י במתני' שפיר דהכשירו אף בשתיה דהא בזב טהור אבל בברייתא מיירי דאזיל מיני' ומיני' לכך י"ל דאסור בשתיה אבל הראב"ד ס"ל ג"כ דבמתני' לא גרסינין בחמתו ואעפ"כ מותר בשתיה דמיירי בזריקה ממש ומשום דרב אשי וברייתא מיירי דאזיל עיני' ומיני' ואעפ"כ מותר בשתיה משום דבחמתו זרקה וא"כ האי והכשירו במתניתין וברייתא פירושו שוה היינו בשתיה ובזה לשון הראב"ד מדוקדק ע"ש ובזה א"ש קושית הלח"מ אמאי לא תני במתני' ימכר כמו ברישא ולפמ"ש לדעת רש"י א"ש דבמתני' ודאי הפירוש מותר אף בשתיה רק בברייתא דתני בחמתו אבל שלא בחמתו לא וע"כ דאזיל מיני' ומיני' באמת הפירוש הכשירו בהנאה ולא קשה ימכר כמו ברישא דהא בברייתא ליכא רישא כלל וז"ב.

ואמנם לדעת הרמב"ם דדחה להא דרב אשי וא"כ הא דתני במשנה והכשירו היינו ע"כ בשתיה דאי בהנאה ליתני ימכר כמו ברישא ולפ"ז הקשה שפיר הראב"ד על הרמב"ם דמדויל ידי' משתלם דלפי דעתו ע"כ מתני' מיירי דמותר בשתיה ודרב אשי לא ס"ל ודו"ק הדק היטב:

הג"ה שייכ' לסוף פי"ב:

(בש"ע יו"ד סימן קכ"ג סעיף י"ד החרצנים והזגים של יין נסך כו' ובש"ס דף ל"ד רמי בר חמא אשכח פרצני וצלה עליהם כחל וא"ל רב חסדא ודילמא דיין נסך הם ומשני לאחר י"ב חדש הוי ע"ש ולכאורה בלא"ה יש ס"ס שמא לאו דיין נסך הם ואת"ל דיין נסך שמא של יין נסך דמותר בהנאה דבזה מותר אפילו ביש אבוקה כנגדו כמ"ש א"ז רמ"א ז"ל בסימן קמ"ב סעיף ד' ע"ש וצ"ל דהוא דשיל"מ דלאחר י"ב חדש מותרין גם י"ל דזה לאו ס"ס הוא דהא תיכף י"ל שמא הן של יי"נ האסור בהנאה וע' בדיני ס"ס והנה במשנה פליגי ר' מאיר וחכמים דר' מאיר סבור דאסורין ואיסורן איסור הנאה וחכמים אומרים לחים דהיינו כל יב"ח אסורין בהנאה ויבשין מותרין וי"ל דלאחר יב"ח על הרוב כבר יבש ליחם רק מועט יש דעוד עומד טעמם בהם ור' מאיר לטעמי' דחושש למעוטא ורבנן פליגי דאזלי בתר רובא לכך מתירין אחר יב"ח וראיתי בישועת יעקב שהקשה למה חששו שמא הן של יין נסך הא הוי ספק דרבנן דהא סתם יינן דרבנן ותירץ דהוי דשיל"מ לאחר חדש וע' מה שכתבתי לעיל ולפ"ז לר"מ דס"ל דאסורין לעולם יש קולא דבספק שמא של יין נסך הן מותר דלא הוי דשיל"מ דהא אף לאחר יב"ח אסורים לר"מ והנה ר"ת כתב דדוקא כשנתמדו במים מותרים אחר י"ב חדש והט"ז הקשה דא"כ מה משני אחר יב"ח הוי מנא ידע רמי דנתמדו במים וכבר כתבתי בזה ואמנם ר"ת כתב שנתמדו במים כדרך שרגילים העולם לעשות כו' א"כ משמע שכן רגילים לעשות וי"ל דע"ז סמך רמי בר חמא דמן הסתם כבר נתמדו במים: ע"כ הג"ה)

תוכן העניינים

בית אל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה