בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
חדר נד פרק ז
ואמנם קשה לי מ"ש הה"מ דהרמב"ם פסק כר' יהודא משום דשקלו וטרו בש"ס אליב' דר' יהודא והא אי נימא דהש"ס בעי הכא אליב' דת"ק ומקשה ומפרק אליבי' אמאי פסק הרמב"ם כר' יהודא ומאי חזית דסמכת אבעיא קמייתא לפסוק כיחיד נגד רבים סמוך אבעיא בתרייתא דאתי' אליב' דת"ק והדרן לכללא דיחיד ורבים הלכה כרבים והנה לעיל כתבתי לסתור ההוכחה דכתב מרן ז"ל דהרי"ף פסק כר' יהודא ואמנם מהא דהשמיט הבעיא דדו"ד אין לי בפ"פ מוכח לכאורה דפסק כר' יהודא אבל צ"ע כמ"ש ואמנם י"ל דשפיר אזלא הבעיא אליב' דר' יהודא ואי דא"כ אין הוכחה דכיוון לסלק נפשי' מפירותי' דלכך אמר מפ"פ כדי ליפות את כחה שלא יאכל הפ"פ י"ל דהס"ס דידן דלא ס"ל דכופין אותה למכור הפירות ולקנות קרקע עבורם א"כ לא שייך לומר דכ' ליפות כוחה שלא יאכל הפ"פ דהא בלא"ה כחה יפה דמי יכריחה לשייר הפירות הרי יכולה לאכלם כולם ולא ישאר מהם מאומה וז"ב ואמנם הרמב"ם דפסק דכופין אותה למכור הפירות שייך שפיר לומר שעשה כן ליפות כחה שלא יכוף אותה למכרם וליקח קרקע עבורם שיאכל פירותיה וא"כ ליתא לבעיא זו ולכן השמיטה ודו"ק. ובאמת אני תמה דהא רבינו ביאר בפירוש בהלכה ז' התנה עמה שלא יהיה לו דו"ד בנכסיה ולא בפירי פירות עד עולם אינו אוכל פירות כלל הרי מבואר דפסק בעיא זו ופשטה כהגאונים והרשב"א דמכל מילי סליק נפשי' ותימה על הה"מ שכתב דלא נזכרה בעיא זו בדברי רבינו ובאמת לפמ"ש הכ"מ בדעת הה"מ שהבאתי לעיל אין ראיה מזה דהא שם בקנו מידו מיירי כמ"ש הראב"ד ואפילו לא כתב אלא דו"ד אין לי בנכסיך איני אוכל פירות אבל אני כתבתי דלא זו הדרך בדברי הה"מ וע"ש היטב:
והנה יש להבין הא דפריך הש"ס מהאומר לחברו דו"ד אין לי בשדה זו כו' דהא התם הוא שותף בשדה זו והיא שלו לגמרי לכך לא מועיל לשון גרוע דדו"ד אין לי רק בלשון מתנה גמורה אבל בנכסי אשתו דאין לו אלא זכות וקנין פירות לאו כקה"ג דמי ואין ראיה דלא תהני לשון דין ודברים ומצאתי להגאון פני יהושע שעמד בזה ונראה לפמ"ש הרא"ה הוב' בשיטה מקובצת דהש"ס פריך אף בתר תקנת אושא ואף דתק"א לא הוי בזמן המשנה מ"מ פריך הש"ס על רבי דסתם במתניתין בתר תקנת אושא ובתר תק"א הוי הבעל כלוקח גמור ולדעת הרא"ש והפוסקים הבעל מוציא מיד הלקוחות אף גוף השדה בחייה ושפיר דמי להא דהאומר לחברו דו"ד אין לי בשדה זו וז"ב. ובזה א"ש דפסק הרמב"ם דקנו מידו מהני גם לפירות כמ"ש בהלכה ב' ובאמת קשה נהי דמהני סילוק אף לדבר שלא בא לעולם כמ"ש הב"ש בשם הרמב"ן בס"ק ז' אבל קנין לא מהני לדבר שלא בא לעולם כמ"ש שם הבית שמואל ואיך מועיל לפירות דעדיין לא באו לעולם ורציתי לומר כיון דמהני לקרקע שהוא בעולם מהני נמי לפירות דהוי כמקנה דבר שבא לעולם עם דבר שלא בא בעולם אלא דזה אינו מוסכם ולפמ"ש א"ש דכיון דמהני לגוף השדה דתוכל למכרו לכתחלה או עכ"פ בדיעבד מכרה ונתנה קיים א"כ נפקע ממילא תקנת אושא דהא אינו כלוקח ראשון א"כ שוב לא דמי להאומר לחברו דו"ד אין לי דהתם הוא שותף גמור ויש לו חלק בשדה משא"כ הכא דאין לו אלא זכות לפירות ושפיר מהני לשון דו"ד מתורת סילוק ואמנם זה לדעת הב"י דבבבא מציעתא הזכיר פירות ואעפ"כ מכרה ונתנה קיים ולא כדעת הטור ודו"ק. ובזה יש ליישב הא דהקשו אמאי לא מוקי מתניתין לאחר נישואין ובקנו מידו ובהפלאה הוכיח מזה כהרמב"ם דקנו מידו מהני אף לפירות ולכך לא מוקי מתני' בקנו מידו דא"כ אמאי אוכל הפירות בבבא קמייתא אבל לפמ"ש לעיל דבנשואה לא מהני הקנין לפירות ליתא לזה ואמנם לפמ"ש א"ש לדעת הטור דבבבא מציעתא מכרה בטל א"כ אי מיירי אחר הנישואין וקנו מידו אמאי מהני לפירות הא קנין אינו מועיל לדבר שלא בא לעולם ופירות הוי דבר שלא בא לעולם ואין לומר דכיון דמהני לגוף הקרקע נפקע תקנת אושא ממילא מהני לפירות מתורת סילוק דלא דמי לאומר לחברו דו"ד כו' כמ"ש דזה אינו דהא בבבא מציעתא מכרה ונתנה בטל לדעת הטור וא"כ לא מהני לגוף הקרקע ועדיין תקנת אושא קיימת והבעל כלוקח ראשון ולא מהני לשון גרוע ולכך לא מצי לאוקמי בנשואה וקנו מידו ולכך מוקי לה בכותב לה ועודה ארוסה דאז מהני לשון גרוע מטעם סילוק ודו"ק ובזה יש לפרש הא דאמר מסתברא דרב יוסף בעורר היפך מפירוש הרמב"ם שהבאתי והיינו דערער ואמר לא כיוונתי אלא לפירי ולא למכירה וכיון דמכרה בטל ממילא לא מהני גם לפירי דהוי דבר שלא בא לעולה וכמ"ש ודו"ק היטב. וע' בתוס' דף נון דכתבו דכתב לה דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיהן והרשב"א נסתפק אם כתב לה בפירותיהן לחוד דאז יש לבעל פ"פ אם יש לו חזקה כיון דלא אכיל פירות או דילמא כיון דאכיל פ"פ אין לו חזקה ע"ש והתוס' אזלו לשיטת הת"ק ואפשר דס"ל דהלכה כת"ק ולכך לא כתבו אלא בפירותיהן ולא כתבו ובפ"פ ויש לפלפל בדבריהן ולפ"ז יש נ"מ בבעית הש"ס בכתב לה דו"ד כו' בפ"פ אם אוכל הפירות להיפך דאם אוכל הפירות אין לו חזקה ואם לא יאכל פירות יש לו חזקה ולא שייך לומר יד בעהש"ט על התחתונה דאדרבה הוא להיפך ויש ליישב בזה פסק רב האי שהקשה עליו הרא"ש ואין להאריך עוד ודו"ק והנה אם הפירות כבר גדלו בשדה בשעה שהתנה ודאי הוי דבר שבא לעולם ואמנם אם כוונתו גם על הפירות שיגדלו בשנה הבאה זה שפיר הוי דבר שלא בא לעולם ובזה א"ס פירש"י ד"ה הוי אמינא וקושית הר"י בתוס' שם דמה לי פירות שנה זו או שנה אחרת ודו"ק. והנה לפ"ד הרמב"ם דכופין אותה למכור הפירות ולקנות קרקע עבורן י"ל דודאי אין לו חזקה דהא אכתי יש לו זכות בפירות עצמן דמשועבדים לו לקנות קרקע עבורן:
והנה העיר הבית שמואל על סתירת דברי התוס' כתובות דף כ"א דכתבו דאם אמר בנכסיך ובפירותיהן מכרה בטל ובב"ק כתבו דמכרה קיים וכתב דפירות הוי דשלב"ע וצריך בנכסייך שיהיה כמו דקל לפירותיו אבל מכרה בטל ע"ש וי"ל דבכתובות כתבו אליבא דאביי דאמר שם זו אינו דומה למשנתנו משום תקנת תוס' ע"ש ואביי הא מוקי לה בשיטה להני דס"ל אדם מקנה דבר שלב"ע ע"ש בקידושין דף ס"ב ולכך צריך בנכסייך שיהיה כמו דקל לפירותיו אבל בב"ק כתבו אליבא דר"י בר חנינא וריב"ח י"ל דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וא"צ בנכסיך לפירות ושפיר י"ל דמכרה קיים וי"ל עוד בע"א ודו"ק: