אור ברסלב
בית אל חלק א חדר נג דיני ערות אשה

בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

חדר נג דיני ערות אשה

חדר נב בדין עד אחר בהכחשה בקדושין

פ"א בדין ב' אימרים מת וב' אומרים לא מת

א כתב הרמב"ם פי"ב מה' גירושין הכ"ג שני עדים אומרים מת ושנים אומרים שהוא חי ה"ז לא תנשא ואם נשאת תצא מפני שהיא ספק ואם נישאת לאחד מעדיה והיא אומרת ברי לי ה"ז לא תצא וכתב הה"מ וז"ל כתב הרשב"א וז"ל כתב ר"ת הא דתנן ביבמות מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו הכא י"ל שיש ע"א זולתי השנים שמכחישין אלו את אלו שאם נחסר אחד מאלו שנשא את האשה נשאר אחד ואין דבריו של אחד במקום שנים ואין נראה כן דעת רבינו שהרי אפילו בעד ועד כתב שאם נשאת לאחד מעדיה לא תצא וכן ודאי נראה דלא בעינין שלשה דאם איתא ה"ל להש"ס לפרושי והא דתנן ה"ז לא ישא את אשתו אינו אלא בע"א אבל בתרי לא חיישינין ואע"ג דאיכ' תרי לגביהו לא אמרינין האי דנשאה כמאן דליתי' דמי ותדע לך דאפילו בחד אם כנס לא יוציא כמו שנתבאר פ"י כו' ולא אמרו אלא לכתחלה ומשום חשדא ולא אמרינין כמאן דליתי' דמי עכ"ל הה"מ וע' בלח"מ ומל"מ שהאריכו לפרש דבריו וכתבתי במ"א. והנה התוס' הקשו ג"כ קושיא זו ותירצו דשנים אינן חשודין והא דהרגנוהו לא ישא את אשתו לא דשניהם מעידין כן כו' וכבר הרעישו הגאונים הח"צ ומהרא"ב בתשובה דהא גם בע"א המעיד אם כנס לא יוציא ומאי קשיא להו להתוס' ולר"ח ז"ל ובאמת הה"מ לעיל פרק יו"ד הי"ד כתב דרש"י פירש דהא דאמר אם כנס לא יוציא אכולהי קאי וברש"י לפנינו איתא דאמביא גט ואחכם שאסר קאי אבל על עד המעיד לא קאי וכדעת הרשב"א שהחמיר בעד המעיד ופשוט בעיני דגם דעת ר"ח ותוס' היה כן ויפלא בעיני שהגאונים ז"ל הרעישו העולם בזה וז"ב ודברי הה"מ תמוהין דכיון דנחית לסברת רובי המפרשים דאם כנס לא יוציא למה היה צריך לחלק בין חד לתרי דבפשיטות ה"ל לתרץ דהא אם כנס לא יוציא ולכאורה י"ל דרש"י שלפנינו ורובי המפורשים פליגי בזה דרש"י ס"ל ע"א לא מהימן מה"ת רק דרבנן הימנוהו מפני תק"ע וכיון דאמרו לא ישא את אשתו אם כנס מוצא דהן אמרו והן אמרו ורובי המפרשים ס"ל דע"א נאמן מה"ת מקרא דלא יקום ע"א באיש אבל קם הוא בעדות אשה וכיון דנאמן מה"ת אף דחז"ל אמרו לא ישא את אשתו מ"מ אם כנס לא יוציא ובזה א"ש החילוק בין חד לתרי דבתרי הא מה"ת נאמנים לכך אם כנס לא יוציא ולכאורה י"ל אף דבעלמ' עד המעיד אם כנס לא יוציא היינו מפני שאין כאן נגיעה גמורה אלא חשד בעלמ' כמ"ש הה"מ דהא בשעה שהעיד לא ידע אם תתרצה להנשא לו ושמא תתרצה באיש אחר ואטו בעל שקלית מעלמ' ולחוש שמא קנוניא עשו ביניהם והבטיחה לו להינשא לו על תנאי שיעיד לה זה רחוק מאוד דאשה דייקא ומנסבא ומכ"ש שלא תעשה בנפשה שקר להינשא באיסור א"א בזדון ואם יבוא בעלה תצא מזה ומזה וי"ג דרכים בה לכן הוא רק חשדא בעלמ' ולכך אם כנס לא יוציא אבל בכאן בתרי נגד תרי דאם נשאת לאחר תצא ורק לעד זה מותרת להנשא והיא מוכרחת להנשא לו ואם לאו תשב עגונה הוא נגיעה גמורה וכ"ע מודי דאם כנס מוציא ושפיר הקשו התוס' ולכך תירצו דתרי לא חשידי והיינו דגם כאן אין ברור להעד שתתרצה להנשא לו דשמא תתרצה בהשני ושוב הוי רק חשדא בעלמ' כמו בכל עד המעיד ואש כנס לא יוצא ונמצ' דאין קושיא כלל על התוס' ודו"ק ואמנם י"ל קושית הר"ח והתוספות ע"פ דברי הרמב"ם דהא דחששו ביבם המעיד משום שמא עיניו נתן בה היינו משום דאין כאן תקנת עגונות דהא אפשר בחליצה וכמ"ש היש"ש והב"ש וה"ה בע"א המעיד חששו שמא עיניו נתן בה דהרי אפשר שתנשא לאחר וליכ' משום תק"ע וז"ב ואמנם כאן בתרי נגד פרי דאם לא תינשא לעד המעיד תהא אסורה לכל דהא אסורה לכל אדם רק להעד המעיד שוב איכ' משום תק"ע ולא חששו שמא עיניו נתן בה ולכך לא תצא וז"ב וא"ש ובלא"ה לא ידעתי מה הקשו התוס' הא י"ל דמיירי שהיה להם נשים ומתו דל"ש שמא ענ"ב ואפשר דקשה להתוס' דהוי לי' לש"ס לפרושי ובפשיטות י"ל דבאמת יש לומר כן אלא דהתוס' תירצו בפשיטות דתרי לא חשידי דזה האמת ועפ"ז א"ש קושית הישועת יעקב דמה יעשו בהאי דירושלמי דמיירי בעד נגד עד תירוצם ולמ"ש א"ש דשם ע"כ לתרץ דמיירי שיש להעד אשה ודו"ק:

ב והנה ראיתי בשו"ת חו"ז הגאון ח"צ דתירץ דהתוס' קשיא להו הא דתני לא תנשא ואם נשאת לא תצא דהא אם נשאת לא תצא ע"כ בנישאת לאחד מעדיה א"כ גם האי לא תינשא קאי גם לאחד מעדיה וע"ז הקשו התוס' שפיר הא לכתחלה אסורה להנשא לא' מעדיה ודוחק לומר דלא תנשא היינו לעלמ' ואם נשאת היינו לא' מעדיה דזה דוחק ע"ש ואם נימ' כן א"ש קושית הישועת יעקב מהירושלמי דבירושלמי קאי על המשנה דיבמות ע"א אומר מת וע"א אומר לא מת ה"ז לא תצא ומוקי לה בירושלמי כר"מ בר' יוסי וצ"ל בניסת לא' מעדיה ושם לא תני לא תנשא אלא לא תצא ולא קשה מהא דהרגנוהו לא ישא את אשתו דהא אם כנס לא יוציא ודו"ק ובאמת הרמב"ם חילק הלשונות שכתב ה"ז לא תינש' ואם נשאת תצא ואם נשאת לאחד מעדיה לזה שאמר לא מת ה"ז לא תצא ע"ש ולא קשה קושית הרמב"ן דלמה לא מוקי בבאו בבת אחת ומאי אם נשאת לא תצא שנישאת לא' מעדיה דשם א"ר יוחנן ה"ז לא תנש' ואם נשאת לא תצא דמשמע דבחד מיירי כתירוץ הגאון ח"צ ע"ש וע"ש בתשובה שהגאון מהר"א ברודא כתב דקושית הש"ס הבא עליה באשם תלוי קאי הוא רק אליב' דת"ק דס"ל אפי' נישאת אחר שבאו עדים ואמרו לא מת לא תצא אבל אם נישאת קודם שבאו עדים ואמרו לא מת אפילו נשאת לאחד מעלמ' לא תצא ע"ש א"כ בלא"ה לא קשה קושית הישועת יעקב דהא במתני' דיבמות תני נשאת ואח"כ בא ע"א ואמר לא מת ה"ז לא תצא ולא צ"ל דניסת לא' מעדיה ע"ש אבל דברי מהר"א ברודא צע"ג ע"ש ודו"ק והנה בע"א אומר מת וע"א אומר נהרג דפסק בש"ע דתינש' צ"ע אם מותרת להנש' לאחד מהם דהא ל"ש לומר דעיניו נתן בה ומעיד שקר דא"כ השני אומר אמת והכחשתו אינה הכחשה וצ"ע:

פ"ב בדין התירוה לינשא

א הנה הב"ש ס"ק ק"ט כ' בשם התוס' לחלק דדוק' הכא בעינן התירוה לינשא משום דע"א רק מדרבנן מהימן ולכך לא הוי כשנים אא"כ פסקו הדין על פיו אבל בסוטה דע"א נאמן מה"ת נחשב כשנים אף דעדיין לא פסקו הדין על פיו ע"ש ואמנם התוס' לשיטתם דס"ל דע"א רק מדרבנן נאמן אבל לשיטת הרמב"ם דנאמן מה"ת משום דהוי מילת' דעבידא לאגלויי דלא משקרי אינשי וכמ"ש הנודע ביהודא לשיטת הרמב"ם לית' לחילוק זה ונראה דאף דבשניהם ע"א נאמן מה"ת מ"מ יש חילוק ביניהם דבסוטה הטעם דנאמן משום דבלא עידותו יש רגלים לדבר דקינא לה ונסתרה ובצירוף הע"א ה"ל כשני עדים מעידים וחזקת היתר לבעלה איתרע משעה שנסתרה (דאפילו לבעלה) כמ"ש התוס' אבל כאן באשה הא דהאמינה תורה לע"א היינו משום דעבידא לגלויי דלא משקרי אינשי וזה אינו דבר ברור ממש כמו שני עדים אלא דרוב' דאינשי לא משקרי במלת' דעבידא לגלויי כמבואר מלשון הרמב"ם סוף ה' גירושין שכתב לא הקפידה תורה עליו ושדבר רחוק הוא שיעיד העד בו בשקר כו' ע"ש משמע דרק דבר רחוק הוא שיעיד העד בו בשקר אבל אינו מן הנמנע לכך כ"מ שלא נפסק הדין על פיו אינו נחשב כשנים וגם הא איכ' חזקת אשת איש וז"ב והנה הב"ש בס"ק ק"י כתב דאם התירוה להינש' משמע בתוס' דאסורה לכתחלה להנש' רק דאם ניסת לא תצא ולזה מהני הא דהתירוה ולפ"ז אם לא התירוה אף אם ניסת תצא כשבאו זה אחר זה ואח"כ בד"ה ע"א כתבו בזה אחר זה לא תצא ומשמע אפילו לא התירוה ואתיא לתירוץ ר"י ע"ש ונראה דבד"ה ע"א כתבו בסוף דבריהם ובזה אחר זה מותרת להנש' מן התור' ע"ש ולפ"ז י"ל כיון דס"ל דע"א נאמן מן התורה אפילו לא התירוה נחשב לשנים כמו בסוטה ורק משום לזות שפתים איכ' אבל לעיל ס"ל דכאן אינו נאמן רק מדרבנן כמו שכתבו שם להדי' ולכך דוק' התירוה אבל לא התירוה אפילו ניסת תצא וזה שכתב הבית שמואל ואתיא לתירוץ ר"י ור"ל לפמ"ש א"ז מהרש"א להגיה דאין חילוק בין הכא לסוטה דבשניהם נחשב כשנים ע"ש היטב ומשמע מדברי התוס' דציינו עצמם על ע"א אומר מת דמיירי בפסולי עדות דגם בפסולי עדות נאמן מה"ת ואפשר דמיירי דהיא גם היא ג"כ אומרת שמת ולכן היא מצטרפת עם הפסול הראשון נגד הפסול השני אף אם לא התירוה לענין זה עכ"פ דלא תצא וע' בית שמואל ס"ק קט"ז ודו"ק שם וזה נ"ל ברור בכוונת הב"ש ודו"ק:

והנה המחבר סעיף ל"ט כתב הנשאת ע"פ ע"א שלא ברשות ב"ד הוי כברשות ב"ד ולא תצא ונראה הטעם דהא כל נאמנות הע"א משום דאשה דייקא א"כ אם כבר נשאת מעצמה אמרינן מסתמ' דקדקה היטב וידעה ברור שמת ולא גרע מאומרת ברי לי שמת וע' סי' י"ז ס"ו וטעם האומרים דתצא י"ל דס"ל כטעם רש"י דרבנן אפקיענתו לקידושין מינה וזה דווק' אם באה לב"ד והתירוה להנשא דאז אפקעינהו לקידושין מינה אבל נישאת מעצמה והב"ד לא ידעו מזה לא וז"ב והבית שמואל הוכיח מתוס' דס"ל דתצא ולפמ"ש לעיל י"ל דהתוס' מיירי בעד כשר ועד כשר דבזה לא מהני אמירת ברי שלה אבל בד"ה עד אחד דמיירי בפסולי עדות היא מצטרפת עם הפסול הראשון ולכך אף אם לא התירוה לא תצא ודו"ק:

פ"ג החזיקה מלחמה מעולם

הנה ופשטות הסוגי' נראה דלא נודע כלל אם נטבעו הני תרי תלמידי חכמים אלא דהנשים אמרו שנטבעו וה"ל כמו החזיקה היא מלחמה דזה בעיא דלא אפשיט' וצ"ל דסוגיין אזלא להאי צד דאינה נאמנת והיינו דמיגו לא מהני דהוי מיגו בדדמי דלא אמרינין והנה הסוגי' תמוה דאמרו הנשים אסקינא קמן ואמרו סימנים ועדיין קשה דילמ' משקרי וכבר עמדו בזה האחרונים ועמ"ש הבית שמואל ס"ק קמ"ג ולפמ"ש א"ש דלמשקרי לא חיישינן דהא אית להו מיגו דלא היו אומרים כלל שנטבעו ורק דחיישינן דאמרו בדדמי וכיון דאמרו אסקוהו קמן והכרנוהו בט"ע ואמרו סימנים דלא שייך דאמרו בדדמי שפיר דמי וז"ב ובזה א"ש דפשיט הרי"ף מהא דדיגלת דע"א במלחמה נאמן אם אמר קברתיו והקשה הב"ש אמאי לא פשיט מהאי דשני ת"ח בדף קט"ו ולפמ"ש א"ש דמשם אין ראיה די"ל דמיירי שלא נודע כלל אם נטבעו בים ואית להו מיגו אבל אם הוחזקה מלחמה דל"ל מיגו דהא אפילו אמר מת סתם אינו נאמן י"ל שפיר דלא מהימן דנהי דאמר קברתיו ול"ש בדדמי מ"מ י"ל דמשקר אבל בעובד' דדיגלת דידעינן שנטבע בדיגלת שפיר מוכח דקברתיו מהני ומצאתי קצת מזה בספר שבת אחים להגאון הפלאה זלה"ה ע"ש והנה רש"י פירש דבמלחמה בעולם אפי' אמרה מת סתם אינה נאמנת והוכיח זה דאל"כ מאי מבעי' בהוחזקה היא מלחמה אי נאמנת במיגו תפשוט ממתני' דתנא שלום בעולם נאמנת וע"כ מת במלחמה אמרה דאי מת על מטתו אפילו מלחמה בעולם נאמנת ותירץ דמיירי דאמרה מת סתם ע"ש וע' בב"ש ס"ק קמ"ה דהרמב"ם חולק וס"ל דאמרה מת סתם נאמנת וע"ש דיישב קושית רש"י לדעת הרמב"ם ולכאורה דבאמת להך צד דהחזיקה היא מלחמה אינה נאמנת א"כ עכצ"ל דמתניתין מיירי דאמרה מת סתם כמו"ש רש"י אבל להך צד דהחזיקה היא מלחמה נאמנת שפיר י"ל דמתניתין מיירי דאמרה מת במלחמה וא"כ לפי האמת דהיא בעיא דלא אפשט' שפיר י"ל דמתניתין מיירי דאמרה מת במלחמה ושלו' בעולם אבל מלחמה בעולם ואמרה מת סתם נאמנת ורש"י פירש לפי הבעי' בש"ס והרמב"ם פסק לפי האמת ובאמת דבריו סותרין ריש' לסיפ' דספיק' הוא דהא גם בהחזיקה היא מלחמה פסק דלכתחלה לא תנש' ואם ניסת לא תצא וזה תלוי בזה ודו"ק היטב:

פ"ד ט"ע וסימנים

א הב"ש ס"ק פ"ג עוד על מ"ש א"ז מהרמ"א ז"ל וכ"ז להעיד עליו ע"י ט"ע אבל ע"י סימנים מובהקי' מעידין עליו אפילו אשתהי והקשה הב"ש מהא דכתבו התוס' ואי סימנים לאו דאוריית' איירי הכא בסימנים מובהקים דהוא דאורייתא כו' ובש"ס איתא וחזנהו לאלתר וקאמרי סימנים ש"מ אפילו אם אמרו סימנים מובהקים בעינין שראו לאלתר וצ"ל דוא"ו וקאמרו סימנים הוא וי"ו המחלקת כו' ואית ספרים דגרסי בפירוש אי נמי דאמרו סימנים וכן הוא במרדכי עכ"ל הב"ש וי"ל דהא כתבו התוס' עוד תירוץ וז"ל אי כמי מהני ע"פ ט"ע והיינו דבתירוצא קמא פירשו האי וי"ו דוקאמרי סימנים הוא וי"ו המחלקת או כגירסת הספרים אי נמי דקאמרו סימנים והתירוץ השני הוא לגירסא שלנו ופירוש וקאמרו סימנים הוא כפשוטו דגם אמרו סימנים וא"ש דבעינין דוקא דחזנהו לאלתר דאז איכא ט"ע ומהני בצירוף סימנים שאינן מובהקים וזה ברור לדעתי והנה הרמ"א כתב דבספק אם שהה או לא שהה מחמרינין ואפילו ניסת תצא ובחלקת מחוקק ובית שמואל כתבו בשם הר"ן דאפילו מאן דמיקל בספק שהה ג' ימים ביבשה כאן מודה משום דיותר מצוי ששהה יותר משעה אחת ע"ש ולפמ"ש החלקת מחוקק ס"ק נ"ה בתשובתו במעשה דפנחס מארלא די"ל אפי' ר"ת דמיקל ביבשה אחר ג' ימים היכא דכל גופו שלם מודה הוא היכא דהיה במים ולא חזנהו לאלתר בשעתי' דודאי מתפח תפח ואין מועיל שום ט"ע אפילו בכל גופו שלם ע"ש שהחמיר בזה והיינו דחומר' דאחר ג' ימים הוא רק חומר' דרבנן כמו משאל"ס לכך מהני לר"ת ט"ע היכ' דכל גופו שלם בצירוף סימנים שאינן מובהקים דכיון דמדאוריית' היא מותרת ע"פ הט"ע לחוד רק רבנן החמירו אחר ג' ימים לכך מהני סימנים אפילו אינן מובהקים אף דסימנים כאלה לאו דאוריית' מ"מ באיסור דרבנן סמכינין עלייהו אבל אשתהי במים ודאי מתפח תפח ואף מה"ת אסורה ואפילו ניסת תצא כמ"ש א"ז רמ"א ז"ל בשם הריב"ש לכך לא מהני ט"ע אפילו כל גופו שלם ואיכ' סימנים שאינן מובהקים דכיון דסימנים דרבנן לא מהני באיסור דאוריית' וז"ב וע' טורי זהב ס"ק מ"ם והשתא איש דאף המקילין בספק ג' ימים היינו דהוי ספק דרבנן אבל ספק אשתהי דהוי ספק תורה מחמרינין כן י"ל והר"ן שכתב טעם אחר דיותר מצוי דשהה יותר משעה אחת אפשר דס"ל דגם אשתהי במים הוא חומר' דרבנן ויותר נראה דאף דהוי ספק דרבנן מחמירין דא"כ נתת תורת כ"א בידו דזה ידמה לו שלא שהה עדיין שעה שלמה וכמ"ש הר"ן גבי כחל משא"כ בספק ג' ימים דלא שייך זה ועתה נבוא לבאר: (קצת תשובה זו נאבדה מאתי)

והנה לדעת החולקים על הרמב"ם וס"ל דפסולי עדות אין נאמנים אפילו במסל"ת די"ל דערומי קא מערמי י"ל קושית הנ"ב על הרשב"א מהא דהרגתיו פלגינין דיבורי' אף שהוא דיבור אחד די"ל דהכי משני דמיירי במסל"ת ואין לומר דעדות דבטלה מקצתה בטלה כולה דכאן לאו מתורת עדות הוא רק בתורת מסל"ת ולא שייך לומר דערומי קא מערים ועושה עצמו כמסל"ת דהא אינו נאמן שהוא רשע וקברתיו אין צריך לומר דהא אפילו גוי מסל"ת א"צ לומר קברתיו לדעת הפוסקים וכ"ש בישראל מסל"ת והא דאמר כדרבא היינו דלרב יוסף נאמן על עצמו שהוא רשע ואמרינין שפיר דערומי קא מערים ואינו מסל"ת ודו"ק היטב (ב) והנה הח"מ כתב דאף בכלים דלא מושלי אינשי מ"מ חיישינין למכירה או לאבדה והקשו עליו מהא דמשני אוכפא לא מושלי אינשי אכתי נחוש למכירה ואבדה ונראה דהח"מ כ"כ לדידן דקיי"ל סימנין דרבנן ולא סמכינין עלייהו לעדות אשה רק אסימנים מובהקים לפ"ז שפיר כתב הח"מ דאף דמכירה ואבדה לא שכיח דמכירה מוקמינין לה בחזקת מ"ק ואבדה ג"כ הוא חשש רחוק דהא נפילה לא שכיח כמ"ש הרב ר' בצלאל בתשובותיו מ"מ מגרע קצת הסימנים והוי כמו סימנים שאינן מובהקים ביותר וכמ"ש הב"י לענין כיס וארנקי כיון דלפעמים משאילים אותן אף דלא שכיח מ"מ מגרע הסימנים דהוי כאינן מובהקים ביותר ולא סמכינין עליהו בעדות אשה לדידן דבעינין סימנין מובהקים ביותר אבל בש"ס דדייק ממתניתין דתני אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו דסימנים דרבנן ומשני דלעולם סימנים דאוריית' וכליו דחיישינין לשאלה ופריך אי הכי חמור בסימני אוכף היכי מהדרינין ומשני אוכף לא מושלי אינשי וא"כ כל הפלפול בש"ס אליב' הצד דסימנים דאוריית' ולא בעינין מובהקים ביותר שפיר משני דאוכף לא מושלי אינשי ולמכירה ואבדה ל"ח דל"ש והח"מ כתב זה לדידן דס"ל סימנים דרבנן ודו"ק היטב (ג) והנה התוס' ביבמות דף ק"כ ע"ב ד"ה כליו דחיישינין לשאלה הקשו מהא דמצא פירות בכלי יחזיר ואמאי ניחוש לשאלה ותירצו דבממון ל"ח לשאלה והקשו דא"כ מאי פריך מחמור בסימני אוכף היכי מהדרינין והא בממון לא חיישינין לשאלה ע"ש ולע"ד י"ל דיש סבר' דאדרב' בממון יותר חיישינין לשאלה והיינו בחמור בסימני אוכף דיש הוכחה דהחמור אינו שלו והוא משקר מדלא ידע שום סימן בחמור עצמו דהא סתם חמור יש בו סימן וכמ"ש הרמ"ה בטור סי' ס"ה לענין סימן מנין דאם שניהם לפנינו מהני מדלא ידע השני שום סימן ע"ש ובש"ך סי' ס"ה משא"כ ביבמות במתניתין דלא שייך זה וא"כ פריך הש"ס מכח כ"ש אבל בפרק אלו מציאות במצא פירות בכלי דשם ליכא סימן בפירות ולכך מהדרינן ולא חיישינן לשאלה ועתוס' סוף פרק קמא ודו"ק ועפ"ז נראה ליישב קושית האחרונים על מרן הב"י ז"ל דכתב דאי סימנן דרבנן אף בכלים דלא מושלי אינשי חיישי' לשאלה דחשש שאלה משוי לההוא סימנים כסימנים שאינן מובהקים ע"ש שכתב זה בשם הריטב"א א"כ איך קאמר דחמור דקרא אתי לאהדורי בסימני אוכף נהי דקרא. אתי לסימנים מובהקים ביותר מ"מ חשש שאלה משוי להו סימנים שאינן מובהקים ומקר' פריך ע"ש ולפמ"ש א"ש דהש"ס הא אזיל למ"ד סימנים דאוריית' וא"כ ע"כ מיירי דלא אמר סימנין בחמור גופי' דאל"כ למה לי' סימני האוכף הא בסימני החמור לבדנה מחזירים וכיון דלא ידע שום סימן בחמור שפיר פריך ניחוש לשאלה דהא נראה דמשקר מדלא ידע שום סימן בחמור גופי' אבל למאי דקיי"ל סימנים דרבנן א"כ שפיר י"ל דיש סימנים בחמור והוא אמר הסימנים רק דלא מהני מה"ת ושפיר מהדרינן ע"י סימנים מובהקים באוכף ולא חיישינין לשאלה בממון ודו"ק היטב. (עד כאן מצאתי): (הג"ה ושייכה לסוף פ"ב) והנה ראיתי בישועת יעקב שהקשה על הרמב"ן והרשב"א דס"ל בע"א אומר מת וע"א אומר לא מת ובא השני קודם שהתירוה להנשא דאם נישאת לעד המעיד שמת תצא ע"ש מהא דיבמות דף צ"ד דקאמר רב לא שנו אלא שנישאת ע"פ ע"א כו' ופריך מבריית' דוקדשתו דאם לא רצה דפנו ה"ד אילימא בתרי ותרי ולא נישאת לאחד מעידיה צ"ל דפנו כו' ופירש"י דבחד ותרי ליכ' לאוקמי דהא נמי מילת' דפשיט' דאין דבריו של אחד במקום שנים והא לדעת הרמב"ן מצי לאוקמי בחד וחד ונישאת לאחד מעידיה ואצטריך לומר דפנו דאין דבריו של אחד במקום הכחשה כלום ע"ש ולע"ד טעמ' דהרמב"ן דמחלק בין שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דקיי"ל אם נשאת לאחד מעדיה לא תצא ובין חד וחד דתצא משום דס"ל דע"א באשה אינו נאמן אלא מדרבנן ולכך בעקום הכחשה הוא אינו כלום ולכך אפילו נישאת להעד המעיד שמת תצא ולא דמי לתרי ותרי דתרי מדאוריית' נאמנים ואף דתרי מכחישים אותם מ"מ אם נשאת לאחד מעידיה לא תצא דכבר אתרע חזקת א"א שלה ע"פ שנים ואף דהוי תרי ותרי מותרת וז"ב ומעתה לא קשה קושית הישועת יעקב דאיך מצי לאוקמי קרא דדפנו בעד אחד נגד ע"א הא מה"ת אין ע"א נאמן כלל להעיד לאשה שמת בעלה אפילו ליכ' חד דמכחיש לי' ואמאי צריך קרא לומר דפנו וזה ברור אצלי והנה בכתובות דף כ"ב פירש"י באומרת ברי לי שאילו היה חי היה בא וע"ש בר"ן מה שהכריחו לרש"י לפרש כן ואמנם כאן דהעדים אומרים שבאותה שעה היה חי ואח"כ מת מה שייך לומר ברי לי שאילו היה חי היה בא הרי העדים אומרים ג"כ שמת רק שמת אח"כ וצ"ל דאומרים שמת אח"כ זמן מרובה ודוחק ואולי מפני זה פירש"י כאן ברי לי כגון ע"י סימנים ודו"ק ובמ"א כתבתי ולפמ"ש האבני מלואים גבי ה' נשים דפסולות לעדות דהיכא דלכתחלה לא תנשא לא שייך שוב תק"ע דהא לכתחלה לא תנשא א"כ א"ש שיטת הראב"ן כיון דלכתחלה לא תנשא ל"ש תקנת עגונות וא"כ הע"א אינו נאמן ואפילו נשאת תצא וא"ש דבחד וחד ס"ל להרמב"ן דאפילו נשאת תצא ומהא דלא מוקי ברייתא דדפנו בחד וחד אין ראיה דקרא וקדשתו ליכ' לאוקמי בחד וחד דהא מה"ת ע"א אינו נאמן כלל כמ"ש לעיל וא"ש ודו"ק היטב ואין להאריך עוד: ע"כ הג"ה)

פ"ה אם ע"א נאמן מדאורייתא

א הנה הריב"ש הביא ראיה דע"א אינו נאמן מדאוריית' מהא דכתובות דף ק"ז דמשני ר"פ כששמעו בו שמת בע"א איהו דבעי לאנסובי כו' אחין דאי בעי למיחת לנכסי לא מצי נחתי כו' ואם היה ע"א נאמן מה"ת היה מהני גם לאחין לירד לנכסים כו' והנו"ב סי' ל"ג היה לו נוסח' אחרת בש"ס ע"ש ולע"ד י"ל דאפילו היה ע"א מה"ת מ"מ א"ש דלאחין לירד לנכסים לא מהני דהנה הבעה"ת הקשה אמאי אין ע"א מועיל להוצי' הא יש חזקה אין אדם חוטא ולא לו וחזקה דאתי מכח סבר' אלים וחזקת ממון כמו חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו דמוציאין ממון על ידה אפי' מיורשים ותירץ די"ל שמא שכרו המלוה וכבר הבאתי דברי הבעה"ת ולפ"ז י"ל דבשלמ' להתיר האשה להנשא שפיר נאמן משום חזקה א"א חוטא ולא לו ולא שייך לחוש שמא שכרתו האשה דאדרבה חזקה אשה דייקא ומנסבא ואיך תעשה שקר בנפשה שתשכור עד שקר להיות אחריתה מרה כלענה די"ג דרכים בה וז"ב אבל לגבי אחין ודאי שייך חשש שמא שכרוהו האחין להעיד למען ינחלו נחלתו ולכך אין יורדין לנחלה על פיו וז"ב:

ב והנה הגאון נו"ב הוכיח דלהרמב"ם שטר הוא מדאוריית' דהא כתב דאם יש ע"א חתום בשטר והלוה טוען פרעתי הוי משואיל"מ ובשבועה דרבנן לא אמרינין משואיל"מ ועפ"ז התיר עגונה ע"פ עדות בשטר ובאמת בחידושי יישבתי קושית הגאון הצדיק בעל בת עיני על דעת הסוברין דעדות בשטר הוא מדברי סופרים מהא דשבועות דפריך שבועת שומרין היכ' מ"ל הא יש לו מיגו דהחזרתי ומשני דאפקיד לי' בשטר ואי עדות בשטר הוא דרבנן הדק"ל איך חייבה תורה ש"ש הא יש לו מיגו דהחזרתי ע"ש וכתבתי דאף דעדות בשטר לא מהני מה"ת הוא מגזה"כ מפיהם ולא מפי כתבם וכמו דפסלה תורה קרובים אפילו משה ואהרן ואפילו לחוב לקרוביהם אין נאמנים לא משום חשש דמשקרי כמ"ש בתומים סימן ל"ג וא"כ כמו שכתב הרא"ש דמיגו נגד עדים פסולים לא אמרינין דירא להכחישן דיהיה מוחזק שקרן כן מיגו נגד עדים שבשטר לא אמרינין ואף דמה"ת לא מהני עדותן מ"מ יאמרו העולם שהו' שקרן שהרי עדים בשטר מעידים שהו' חייב ולא החזיר דאל"כ שטרו ביד המפקיד מה בעי וא"כ אין לו מיגו אבל לעולם עדות שבשטר מה"ת לא מהני וז"ב:

ומעתה אני אומר על דברת הגאון נו"ב שהוכיח דעדות בשטר הוא מה"ת דאל"כ אמאי נעשה משואיל"מ ע"י ע"א בשטר הא הוי שבועה דרבנן י"ל לפמ"ש התוס' בב"מ דף ד' ד"ה הצד וז"ל וי"ל דמודה מקצת וע"א מכחישו נראה דמשקר ולכך חייב שבועה ע"ש והיינו דאיכ' רגלים לדבר ואף דע"א אינו קם לממון מ"מ רגלים לדבר הוא דהוי שמי שמכחישו והוא משקר ואף דלחייבו ממון אין להאמין ע"א מ"מ רגלים לדבר עכ"פ לחייב שבועה מה"ת ע"ש וכן י"ל בעדות שבכתב אף דהתורה לא האמינתו לממון וגזה"כ הוא מ"מ רגלים לדבר הוא לחייבו שבועה (ותדע דהא עדות בשטר מהני עכ"פ מדרבנן לחייבו ממון וע"א לא מהני לממון אף מדרבנן) מכ"ש אם כתב העד בשטר בציווי המתחייב שאם כפר עכ"פ חייב שבועה ולפ"ז נסתר ראית הגאון דשפיר הוי משואיל"מ ע"י העד שבשטר ודו"ק ואמנם לענין היתר עגונה י"ל דשפיר סומכין על עדות בכתב דאף דגזה"כ הוא דאין עדות שבכתב עדות כלל דמפיהם ולא מפ"כ אבל רגלים לדבר הוי שהענין אמת ולא גרע מגוי מסל"ת דאינו עדות כלל אלא אומדנא שהענין אמת כן עדות בכתב הוי אומדנא דמוכח דאמת הוא שפלוני מת וע' בית שמואל ס"ק מ"ט דע"פ אומדנות מוכיחות משיאין את האשה אפילו לכתחלה ונמצא פסק הגאון נו"ב קיים כן נלפע"ד ודו"ק:

ג והנה הב"ש ס"ק ע' כתב בשם הרי"ו והרמ"ה דאם נישאת בסימנים אמצעים לא תצא והיה נראה דדוק' בשני עדים אבל בע"א תצא למ"ד דע"א נאמן רק מדרבנן משום תקנות עגונות וכיון דבסימנים אמצעים לכתחלה לא תנשא ליכ' תקנת עגונות ואמנם למ"ד ע"א נאמן מה"ת שפיר י"ל דאפי' בע"א לא תצא וכן משמע להדי' (חסר כאן) וכן י"ל בע"א במשאל"ס כיון דלא תנשא לכתחלה א"כ ליכ' תק"ע ואף בדיעבד אם נשאת תצא אבל מתשובת הרשב"א שהבי' הב"ש ס"ק ע' משמע דאפילו בכה"ג לא תצא וע"כ דטעם ע"א משום דהוי מלת' דעבידא לגלויי לא משקרא ולא משום תק"ע וע' מ"ש הרמב"ם ואם העיד לה ע"א שטבע בעלה במשאל"ס כו' ואם נשאת לא תצא והלח"מ עמד מאי שנא ע"א דנקט ולפמ"ש א"ש דהרמב"ם לשיטתו דס"ל טעמ' דע"א נאמן משום דהוי מילת' דעל"ג ולכך אפילו בע"א אם נשאת לא תצא והיינו דקמ"ל הרמב"ם ודו"ק וע' בט"ז ס"ק למ"ד שהשיג על החלקת מחוקק ע"ש ולע"ד לפמ"ש המזרחי א"כ גם בסימנים דמתניתין נימ' הכי דמאן לימא לן דאותן הסימנים לא היו מכמה מיני סימנים כו' ע"ש א"כ לדידן דסביר' לן סימנים דרבנן וסימנים דמתניתין מיירי בסימנים אמצעים ג"כ מיירי שהיו מכמה מיני סימנים ומכמה מיני מראות ומתניתין סתמ' קתני דבכל ענין אין לסמוך עליהם א"כ מוכח דעל הרבה סימנים אמצעים אין לסמוך וכדעת החמ"ח ודו"ק והנה לעיל הקשיתי על הא דהקשו התוס' בכתובות דף כ"ב מהא דתנן הרגתיו לא ישא את אשתו והקשיתי דילמ' מיירי דהעד היה לו אשה בשעת העדות ואמרתי ליישב ע"פ דכתב הגאון ישועת יעקב דקושית התוס' לר' מנחם בר יוסף דאמר אימתי כי' ופירש רבא משום זילות' דבי דינא דיחזרו ויאסרו מה שהתירו ואמנם לאותו העד ודאי לא התירו ליכ' זילות' דב"ד ודפח"ח וא"כ אם נאמר דהיה לו אשה וא"כ בשעת עדותו אם היה רוצה לגרש אשתו ולישאנה לא היו מתירים לו א"כ שוב ליכ' זילותא דבי דינא ואמאי אמר ר"מ בר' יוסי לא תצא ודו"ק:

ד הנה ראיתי בשו"ת הגאון מהר"ח הכהן בשם גדול אחד דכתב דהרמב"ם דכתב טעם דע"א משום דמילת' דעביד' לגלויי לא משקרי והיינו משום דפסק כרב דצרת סוטה אסורה וקשי' לי' מהא דאמר ר"ש ביאתה או חליצתה של אחת פוטרת צרתה וצ"ל כדמשני דזו סוטה דרבנן ע"ש והיינו לטעמ' דמילת' דעבידי לגלויי דאילו לטעמ' דאשה דייק' ומנסב' הוי סוטה דאוריית' דהא חזינין דלא דייק' ע"ש והגאון הקשה לו מלשון רש"י בדף פ"ה דכתב דע"א טעמ' דמהימן משום דדייק' ומנסבא והכ' לא דייק' וקנסוה רבנן אלמ' אפילו למ"ד משום דדייק' ומנסב' מ"מ הוי רק סוטה דרבנן ע"ש ואמנם כפ"ד התוס' דגם לטעמ' דמלת' דעל"ג מ"מ בעי דיוק' קצת ואז סומכין על הא דמלת' דעל"ג ע"ש א"ש פירש"י אליב' דמ"ד טעמ' דעל"ג דאעפ"כ כיון דבעי דיוק' קצת וכיון דהיא לא דייק' כלל קנסוה רבנן וזה מוכרח דאל"כ קשה למה פירש"י רק אליב' דמ"ד טעמ' משום דייק' ומנסב' ולא אליב' דמ"ד משום מלת' דעל"ג אלא ודאי דאליב' דמ"ד משום דהוי מלת' דעל"ג פירש"י דקשה לרש"י הא לדידי' ל"צ דיוק' ולאו אדיוק' דידה סמכינן אלא משום דהוי מילת' דעל"ג ולכך פירש דגם למ"ד משום מלת' דעל"ג אי לאו דסמכינין אדיוק' קצת דידה לא הוי שרינין א"א לעלמ' לכתחלה אלא משום תק"ע סמכו רבנן אדיוק' קצת דידה וכיון דהיא לא דייק' קנסוה אבל למ"ד דטעמ' משום דייק' ומנסבא א"כ עיקר הסמיכה על דיוק' דידה וכיון דהיא לא דייק' הוי סוטה דאוריית' ואפילו תימ' דרש"י לא ס"ל כן מ"מ הרמב"ם שפיר י"ל דס"ל לסבר' פשוטה דאליב' דמ"ד משום דייק' ומנסבא הוי סוטה דאוריית' ורב ס"ל כמ"ד משום מילת' דעביד' לגלויי ולכך פסק כן ודו"ק:

ה והנה כבר כתבתי דהא דפסק הרמב"ם דבחד נגד חד אם ניסת לאחד מעידיה לא תצא היינו משום דס"ל טעמ' דמלת' דעל"ג לא משקרא וא"כ העד המעיד מת נאמן דהוי מילת' דעל"ג דשמא יבוא הבעל ויתברר שקרו אבל העד שאומר לא מת זה לא יתברר לעולם כמ"ש שם ובזה א"ש הא דפריך ביבמות דף פ"ח אמלת' דרב ממתניתין דאם לא רצה דפנו והא בלאו מלת' דרב קשה ולפמ"ש י"ל דהא בלא"ה י"ל דמיירי בחד נגד חד וניסת להעד המעיד שמת ואמרינן דתצא וכסברת הרמב"ן אך אליב' דרב דס"ל הטעם דמילת' דעל"ג ולדידי' בחד נגד חד ובניסת להעד לא תצא לא מצי לשנויי כן דא"כ אמאי תני דפנו ושפיר פריך ודו"ק ע"ד פילפול והנה א"ז רמ"א בסי' קע"ג סי"א בהג"ה כתב אשה שהלך בעלת למה"י כו' ואינה כצרת סוטה ותמה הב"ש הא ש"ס ערוך הוא ביבמות דף י"א אמינ' אנא סוטה דאוריית' ואת אמרת סוטה דרבנן ולפמ"ש א"ש די"ל דהש"ס אזיל אליב' דרב דס"ל טעמ' משום דעל"ג אבל למ"ד משום אשה דייק' ומנסב' הוי באמת סוטה דאוריית' וכמ"ש הרב השואל בתשובת מהר"ח כהן קמ"ל רמ"א ז"ל דלא כן הוא דאף למ"ד טעמ' משום דאשה דייק' ומנסבא הוי רק סוטה דרבנן ודו"ק ובש"ע השמיט המחבר ז"ל דין זה וצ"ע ובחידושי כתבתי והנה בבעית הש"ס ע"א במלחמה מאי עלח"מ הלכה י"ט בפירוש שני דמיירי דאמר קברתיו דבלא קברתיו פשיט' לן דלא מהימן דאמר בדדמי וטעמ' דעל"ג לא שייך דאינו משקר אלא דנדמה לו דאומר אמת וכן לטעמ' דדייק' הכא לא דייק' ואמרה בדדמי רק הבעיא היא באמר קברתיו דל"ש בדדמי ולטעמ' דעל"ג מהני דהא לא משקר אבל לטעמ' דדייקי ומנסב' הכא לא דייק' ע"ש וא"ש קושית התוס' דהא ודאי טעמ' משום דייק' ומנסבא כדמוכח לעיל ולפמ"ש י"ל דהא דבעי לעיל טעמ' דדייק' ומנסבא היינו היכא דשייך דאמר העד בדדמי א"כ ל"ש טעו' דעל"ג לא משקר דהא סובר העד דאומר אמת לכך צריך נמי לטעמ' דדייק' אבל כאן דאמר קברתיו דל"ש בדדמי ואיכ' רק חשש דמשקר סמכינין שפיר אמילת' דעביד' לגלויי לא משקר או דילמ' דאפילו אומר קברתיו ולא שייך בדדמי לא סמכינן אמלת' דעל"ג לחוד וצריך גם טעמ' דדייקי והכ' לא דייק' ועתוס' ולח"מ בפירוש הא' ודו"ק:

פ"ו עידי נשים אם צריך דו"ח

והנה בש"ע סי' י"ז פסק דאין לבדוק עידי נשים בדו"ח וע' בית שמואל מה שהקשה ע"ז מעידי זנות ומה שחילק ביניהם והנה התוס' סנהדרין דף ח' הוכיחו דלאסור אשה לבעלה בעי דו"ח מהא דפיר"ת דעידי הבעל שלא כיוונו עדותן או שהוכחשו בעי לשלם מאה סלע וע"כ דהיא מותרת לבעלה דאל"כ לא קרינן בה ולו תהי' לאשה וא"צ לשלם מאה סלע ומזה הוכיחו דעדים שבאו ואמרו זינתה אשת פלוני בעי דו"ח לאסרה על בעלה ע"ש ואמנם כראה דזה לשיטתם דפירשו לעיל בשם ר"ת דס"ל דלר"ע דס"ל כתובה דאוריית' אין הבעל נאמן להפסידה כתובתה בטענת פ"פ והקשו על פירש"י דמוכח מפירושו דאפילו לר"מ נאמן אבל לפירש"י אין מזה ראיה דהא טעמ' דהסוברים דעדי זנות לא בעי דו"ח היינו משום דאיכ' כתובה למשקל כדיני ממונות דמיא דהא הם בעדותן מפסידים אותה כתובה וכמ"ש הבית שמואל ואמנם בסוגיא דמוציא ש"ר דפליגי ר"מ וחכמים הבעל טוען פ"פ מצאתי דנאמן להפסידה כתובתה לפירש"י א"כ הוא בעצמו נאמן להפסידה כתובתה ולא צריך לעדים והא דהביא עדים היינו לאסרה עליו דהא לאסרה אינו נאמן רק באשת כהן או בקיבל בה אביה קידושין פחותה מבת ג"ש דליכ' ס"ס א"כ לא פתיכא בי' דיני ממונות כלל ולכך בעי דרישה וחקירה אבל אם באו עדים והעידו שאשת פלוני זנתה והוא לא ידע כלל כיון דבאו להפסידה כתובתה י"ל דלא בעי דרישה וחקירה דכדיני ממונות דמיא ואף דכתבו התוס' בכתובות דף ט' דהיכ' דאינה נאסרת עליו דלא שייך חזקה א"א טורח בסעודה ומפסידה אינו נאמן להפסידה כתובתה מ"מ זה לרבנן דס"ל כתובה דרבנן והם אמרו והם אמרו אבל לר"מ דס"ל כתובה דאוריית' ואעפ"כ נאמן להפסידה כתובתה לפירש"י כאן וע"כ משום דאוקי ממונא בחזקת מארי' בחידושי א"כ שפיר נאמן להפסידה כתובתה גם בלא העדים וז"ב:

ובזה אמרתי ליישב הא דכתב בש"ע יש אומרים דעדים שהעידו על אשה שזינתה צריכין דרישה וחקירה ואמנם בשו"ת הרא"ש כתב סתם לאסור אשה לבעלה צריך דו"ח והרב נו"ב עמד בזה ואפשר דכוונת המחבר דדוק' אם העיד שזינתה ברצון דאיכ' צד דיני נפשות אבל אם העידו על אשת כהן שנאנסה דבזה ליכא שום צד דיני נפשות דאונס רחמנא פטרי' ולא דמי לדיני נפשות א"צ דו"ח (ואמנם יש סבר' להיפך דבאשת כהן באונס דלא מפסדא כתובה א"כ לא פתיכא בה דיני ממונת כלל צריכין יותר דו"ח) ובתשובת הרא"ש מיירי שזינתה ברצון לכן סתם וכתב צריכין דו"ח וצ"ע: והנה התוס' שם ד"ה עידי האב נהרגין הקשו אמאי נהרגין דהא . מצי למימר לא לחייב עידי הבעל מיתה באנו אלא לחייב הבעל ממון באנו דהא לא התרו בהם דעדים זוממין לא בעי התראה ע"ש ולכאורה לפי מה שכתבו לעיל דלדעת ר"ת אם הוכחשו עדי הבעל וכא הוזמו משלם הבעל מאה סלע א"כ איך מצי למימר לחייב הבעל ממון באנו דלחייב ממון הוי יכולים להכחיש עדי הבעל ולא להזימם והיה הבעל ג"כ חייב מאה סלע וצ"ע לכאורה אך י"ל דמצי למימר לא רצינו להיות נפסלים לעדות לרב חסדא דס"ל בהדי סהדי שקרי למה לי וצ"ע וע' מ"ש א"ז מהרש"א ז"ל ודו"ק וער"ן שהקשה לר' מאיר למה בעי מומחין הא ר"מ לא חייש ללעז וע"ש מה שתירץ ויש לומר דר"מ לא חייש ללעז דיצטרכו להוסיף דיינים ויאמרו שהראשונים היו פסולין דע"כ ידעו שהיו כשרים דאל"כ מה בצע בהוספת דיינים דהא נמצ' אחד פסול אפילו בדיינים כולם בטלים כמ"ש המל"מ אבל אם יצטרכו הראשונים לצאת שפיר יאמרו שהיו פסולים וזה לע"ד כוונת הר"ן ודו"ק וע"ד פלפול יש לפרש דר"מ לטעמי' דס"ל כתובה דאוריית' וא"כ אין הבעל נאמן להפסידה כתובתה וא"כ יכולין העדים לומר להפסידה כתובתה באנו ואין כאן דיני נפשות לכך סגי בשלשה ורבנן ס"ל כתובה דרבנן וא"כ הוא עצמו נאמן להפסידה כתובתה ולא מצי העדים לומר להפסידה כתובתה באנו ושפיר נהרגת ולכך ס"ל בעשרים ושלשה וז"ב. ובזה אפשר לפרש לעולא הברייתא תבעו ממון היינו באשת ישראל דאיכ' ס"ס ומותרת לו דהשת' אין הבעל נאמן להפסיד כתובתה דהא ליכ' חזקה דאין אדם טורח כו' וא"כ יכולין העדים לומר אנן להפסידה כתובתה באנו והוי עדות שא"איל וליכא דיני נפשות לכך בשלשה סגי תבעו נפשות כגון באשת כהן או בקבל בה אביה קידושין פחות מבת ג"ש דאז הוא אסורה לו ואיכא חזקה א"א טורח כו' ונאמן הבעל עצמו להפסידה כתובתה ולא מצי לומר להפסידה כתובתה באנו ואיכ' ד"נ לכך בעשרים ושלשה ור' מאיר אזיל לטעמי' דס"ל כתובה דאוריית' ובכל גווני אינו נאמן להפסידה כתובתה ויכולין לומר להפסידה כתובתה באנו וליכא דיני נפשות לכך ס"ל בשלשה סגי לולא דהש"ס לא פירש כן ובטלה דעתי:

תוכן העניינים

בית אל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה