אור ברסלב
בית אל חלק א חדר מד דיני תנאי פרק א

בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

חדר מד דיני תנאי פרק א

חדר מג פרק ב בדין טענת מומין

פרק א:

בש"ע אה"ע סימן ל"ח סעיף ב כתב המחבר כל תנאי:

צריך שיהא בו ארבע דברים ואלו הן שיהא כפול ושיהא הן שלו קודם ללאו ושיהא התנאי קודם למעשה ויהיה התנאי אפשר לקיימו כו' והנה הר"ן כתב הטעם דצריך שיהא הן קודם ללאו שאלו סיים בהן דבגמר דבריו אדם נתפס ונמצא תנאי בטל ומעשה קיים ע"ש וקשיא לי טובא דהא מארי' דשמעתא דד' משפטי התנאים הוא ר' מאיר דגמר מתנאי בני גד ובני ראובן והא ר' מאיר ס"ל בתחלת דבריו אדם נתפס ואמנם לפמ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ז דלפי האמת היכא דאין סותרין זה את זה מודה ר' מאיר דבגמר דבריו אדם נתפס אתי שפיר דהא הכא אין סותרין זא"ז דהא התנה אם תתני לי ק' זוז יהיה גט ואם לא תתני לי לא יהא גט אבל לרבא דס"ל שם דגם אם אין סותרין זה את זה ס"ל לר"מ דעושין עיקר מתחלת דבריו ע"כ צריך לומר דטעמא דס"ל לר' מאיר דבעינן הן קודם ללאו לאו משום הכי הוא אלא גזרת הכתוב הוא ולא תלי כלל בזה אם בתחלת דבריו או בגמר דבריו אדם נתפס וזה ברור ולפי זה הא דאמר רבא בגיטא דשכ"מ אם לא כו' וכתב הר"ן על זה דטעמא דבעי הן קודם ללאו משום דבגמר דבריו אדם נתפס היינו לדידן דקיי"ל בגמר דבריו אדם נתפס אבל שמואל דמספקא לי' בבבא בתרא אי בתחלת דבריו או בסוף דבריו אדם נתפס וצריך לומר דבאין סותרין זה את זה מודה ואף דמ"מ עושין עיקר מתחלת דבריו לרבא מ"מ בזה דאנו יודעים דלכך הקדים הלאו דלא מקדים אינש פורענותא לנפשי' לא שייך זה וזה כוונת הר"ן שם למעיין ואין להאריך ודו"ק:

ב והנה בתוס' קידושין דף ס"ה ד"ה בשלמא הקשו ממה דאמרינן דאמר לה הכהן לאשה אם לא נטמאת הנקי ואם נטמאת חנקי הא הוי לי' לאו קודם להן ותירצו דמה שאנו רוצין חשיב הן והקשה הטורי זהב בהקדמתו ליו"ד א"כ אמאי אתקין שמואל בגיטא דשכ"מ אם מתי ברישא כדי שיהיה הן קודם ללאו והא אנו רוצים שיחיה וא"כ אדרבה אם לא מתי הוי הן וה"ל לאקדומי ברישא ואמרתי בימי חרפי דכוונת התוס' במה שכתבו דמה שאנו רוצים חשיב הן היינו מה שהוא המכוון ומטרת פעולתנו זאת חשיב הן ד"מ אם יעברו בני גד יותן להם ארץ גלעד לנחלה כמו שבקשו וכן בשכ"מ המכוון והתכלית בנתינת הגט הוא לתת לה חופש מהיות זקוקה ליבם אם ימות ואם כן זה הוי הן אבל בהשקאת האשה את המים כל המכוון בפעולה זאת היא להתירה ולהיות טהורה לבעלה כאשר תשתה ולא יבדקוה המים דאילו למען לאסרה לבעלה בלא"ה היא אסורה לבעלה משעה שקינא לה ונסתרה גם למען יבואו בה המים המרים למאררים ודאי אין זה כוונתנו דהא אדרבה אנו מיגעין אותה ומושכין אותה ממקום למקום כדי שתודה ולא תשתה דהתורה חסה על עוברי רצונו כדאיתא בריש פרק היה מביא ע"ש וכיון דכל כוונת ההשקאה לברר הדבר ולהוציאה מחזקת א"א שהיא בה זה נקרא הן משא"כ בגטו של שכ"מ עיקר המכוון לתת לה חופשה מזיקת היבם כמ"ש זה נקרא הן ולכך כתב אם לא מתי ברישא וזה ברור מאוד וראיה לדברי דהא כל שתיבעל ולא תיאסר עליו לא היתה שותה והיינו כיון דעתה אינה אסורה למה נשקנה ואי דתשתה ותמות זאת לא היתה כוונת התורה ויצאו דברי התוס' לאור וחדלה תמיהת הגאון ט"ז ז"ל מעליהם ודו"ק: (ג) והנה במשנה למלך פרק ז' מהל' אישות הביא דברי הריטב"א דבהא דהרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום דלרב מספקא לי' אי תנאה הוא אי חזרה הוא והקשה הא בקידושין קיי"ל דתכ"ד לאו כדיבור דמי ולא מהני חזרה תוך כדי דיבור ותירץ דהא דחזרה לא מהני בקידושין תוך כדי דיבור היינו לאחר נתינת המעות דוקא ע"ש וכן ראיתי בחידושי הרשב"א בקידושין שתירץ כן ע"ש ולע"ד נראה לפמ"ש הרשב"ם בב"ב דהא דבמקדש ומגרש תכ"ד לאו כדיבור דמי זה מדרבנן משום חומרא דא"א ע"ש א"כ שפיר מספקא לרב אי תנאה הוי וקידושי שני לא מהני דבכלות שלשים יום חזרו קידושי ראשון למפרע או חזרה הוי ואף דלא מהני החזרה היינו מדרבנן אבל מדאורייתא מהני וא"כ קידושי שני תופסין מדאורייתא עכ"פ וז"ב גם לפי דאיתא בב"ק דתרי תכ"ד הוי א"כ י"ל דתכ"ד קטן אף בקידושין וגירושין מהני ויכול לחזור בו רק תכ"ד גדול לא מהני בקידושין ורב מספקא לי' בתכ"ד קטון אך זה צ"ע וסברא זו מצאתי בפ"י ב"ק ע"ג ע"ש ושמחתי והנה אם נימא דלא כמ"ש הר"ן דטעם דבעינין הן קודם ללאו הוא מטעם דבגמר דבריו אדם נתפס וכמו שהקשיתי על זה דהא ר' מאיר מארי' דשמעתא דס"ל בתחלת דבריו אדם נתפס אלא טעמא איכא בזה ואנחנו לא נדע או גזרת הכתוב הוא לפ"ז נוכל לומר הטעם דבעי תנאי קודם למעשה לר' מאיר דלטעמי' אזיל דס"ל בתחלת דבריו אדם נתפס וא"כ אם אמר סתם הרי את מקודשת לי ואחר כך אמר התנאי אם תתני לי כך והרי אנו תופסין ראש דבריו שאמר סתם הרי את מקודשת לי ומשמע בכל גווני ומה שאמר אח"כ אם תתני לי לא מהני כלל ולכך בעינן שיאמר התנאי קודם המעשה וזה נכון לולא דברי הר"ן ז"ל:

ובזה אתי שפיר דבעי הן קודם ללאו וכתב המשנה למלך דהן דברים סותרין זה את זה דאם בגמר דבריו אדם נתפס אדרבה ה"ל להיות מעשה קודם לתנאי ולכן כתב דבתנאי קודם למעשה טעמא אחרינא איכא ואנחנו לא נדע ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דשניהם צדקו יחדיו דבהן קודם ללאו אין שני הדיבורים סותרין זה את זה דהא בהן אמר אם תתני לי ובלאו אמר אם לא תתני לי והא לחכמים אמרינין מכלל לאו אתה שומע הן וא"כ אדרבה הלאו נשמע מההן ואפילו לר' מאיר דבעי תנאי כפול מ"מ נהי דלדידי' לא נשמע הלאו מההן מ"מ ודאי דאין סותרין זה את זה ובזה אפילו רבי מאיר מודה דבגמר דבריו אדם נתפס כמ"ש הר"ן בנדרים ולכך בעינין הן קודם ללאו אבל במעשה קודם לתנאי דבמעשה אמר סתם הרי את מקודשת לי דמשמע מסתמא בלא שום תנאי ואח"כ אמר אם תתני לי וזה סותר לדיבור הקודם ובזה ס"ל לרבי מאיר דבתחלת דבריו אדם נתפס וא"כ תפסינין המעשה לעיקר והתנאי שאמר אחריו בטל והיתה מקודשת בכל גוני אף אם לא תתן ולכך בעי ר' מאיר תנאי קודם למעשה ודו"ק היטב כי ברור הוא לע"ד בס"ד ויצא לכו מזה דלדידן דסבירא בגמר דבריו אדם נתפס ודלא כר' מאיר לא בעינין תנאי קודם למעשה כלל. ובזה היה אתי שפיר הא דאמר רבא בקידושין אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי החזירו יצא לא החזירו לא יצא והקשה הרב המגיד הא הוי מעשה קודם לתנאי ומזה למד הרמב"ם דבעל מנת לא בעינין משפטי התנאים אבל לפמ"ש אתי שפיר דלדידן דקיי"ל בגמר דבריו אדם נתפס לא בעינן משפטי התנאים ודו"ק:

והנה זה ימים תמהתי בהא דאמרינין בשלהי פרק שבועת העדות כי אית לי' לרבי מאיר תנאי כפול באיסורא דאית בי' ממונא וסוטה נמי איסורא דאית בי' ממונא הוא ופירש"י דהיא מפסדת כתובתה והא כתבו התוס' בסוטה דף כ"ז ע"א ד"ה איש דלפסלה מכתובתה לא צריך קרא דכתובה דרבנן דאפי' רשב"ג דס"ל כתובה דאורייתא מ"מ לאו דאורייתא ממש קאמר אלא דאית לה סמך מן התורה כדאמרינין בכתובות דף י"ד מכאן סמכו חז"ל לכתובת אשה מן התורה עכ"ל התוס' וע"כ גם לר' מאיר הוא כן דאף דס"ל כתובה דאורייתא מ"מ לאו דאורייתא ממש קאמר דאי ר' מאיר ס"ל כתובה דאורייתא ממש והתוס' רק אליבא דרשב"ג כתבו כן א"כ למה הוצרכו לדחוקי דתנא דברייתא דנקט לפוסלה מכתובתה מילתא אגב אורחי' קמ"ל דעוברת על דת צריכה התראה להפסידה כתובתה וזה דוחק ואמאי לא אמרו דברייתא אתיא כר' מאיר דס"ל כתובה דאוריית' ממש וזה ברור ובהיות כן קשה מאי קאמר סוטה איסור' דאית בי' ממונא הוא ואמר ר' תנחום חנקי כתיב הא מדאוריית' אין בה ממונא ואין לומר דמיירי שכתב לה כתובה דא"כ אמאי אצריכו התוס' לומר דלאו דוקא נקיט לפוסלה מכתובתה הוי להו למימר דמיירי בכתב לה כתובה וצריך עיון כעת. (ד) והנה הב"ש כתב ליישב סתירת דברי המחבר בסימן י"א דכתב דעידי זנות בעי דו"ח ובסימן טו"ב כתב דעידי מיתה א"צ דו"ח דכיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמי ותירץ הב"ש דבעידי זנות ממ"נ ליכ' כתובה דאם היא מותרת לבעלה לא יגרשנה ואם היא אסורה לו היא מפסדת כתובתה ע"ש וקשה לי א"כ אמאי קאמר סוטה איסורא דאית בה ממונא היא הא ממ"נ ליכא כתובה כמ"ש הב"ש וגם הדגול מרבבה הקשה על הב"ש דאכתי יכולה למכור כתובתה בטו"ה ע"ש ולע"ד זה תלוי אי טו"ה ממון או לא ואפשר אף למ"ד טו"ה אינה ממון מ"מ גורם לממון הוי וא"ש דר"מ סבר דסוטה איסורא דאית בי' ממונא הוי דר"מ לטעמי' דס"ל בב"ק דף ע"א ע"ב דגורם לממון כממון דמי ודו"ק וע' מה שהקשה הרב מהר"א בן ששון על דעת הסוברין דא"צ דו"ח לאסור אשה לבעלה מהא דאמרינין בסנהדרין מ"א אשה חבירה דמקטלא היכי משכחת לה הא י"ל לאסרה על בעלה באנו הא לאסרה על בעלה א"צ דו"ח ולהרגה צריך דו"ח וי"ל דהא דסוברין דא"צ דו"ח אף דליכא נ"מ לממון כמ"ש הב"ש דממ"נ ליכא כתובה דאם היא מותרת לא יגרשנה מ"מ ס"ל להפוסקים דנהי דלא נפקא מיני' לדין ממון דלא יגרשנה מ"מ דין כתובה יש כאן דאם ירצה לגרשה יצטרך ליתן לה כתובה ואף דסתם אשה בחזקת שלא יגרשה דרוב אינן מגרשין נשותיהן אם לא מצא בה ערות דבר כמ"ש תוס' בגיטין הא גם לדיני נפשות אין נ"מ בזה"ז דליכא דיני נפשות אלא ענין דיני נפשות יש כאן אם היה נוהג ד"נ ולכך ס"ל דגם לר"מ הוא ד"מ דס"ס דין כתובה יש כאן דהוא חייב לה כתובה ולכך ס"ל דא"צ דו"ח אבל בזמן שהי' נוהג דיני נפשות ודאי יותר דומה לדיני נפשות מלדיני ממונות דר"נ אפשר לצאת אל הפועל ממש משא"כ ד"מ דא"א לצאת אל הפועל ממש דממ"נ אין לה כתובה כל שלא יגרשה ובזה נדחה ראית מהר"א בן ששון ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה