בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
חדר מ דין אשה שיש לה מכה
(אות א) הנה בש"ס אם יש לה מכה תולה במכתה ואם יש לה וסת תולה בוסתה אבל ברא"ש הנוסחא להיפך אם יש לה וסת תולה בוסתה ואם יש לה מכף תולה במכתה. ונראה לבאר ע"פ נוסחת הש"ס דמתחלה קתני אם יש לה מכה קולה במכתה ואמרינין דמן המכה יצא הדם ולא מן המקור ואפילו ז' נקיים לא צריכה דכיון דאתה צריך לתלות במכה כדי שלא לאסרה על בעלה לעולם ע"כ אתה צריך לטהרה לבעלה בלא ז' נקיים כמ"ש הרשב"א ואח"כ תני אם יש לה וסת היינו כפירש"י דיש וסת לקילקול זה שאינה רואה אלא לפרקים ויכולה לשמש בין וסת לוסת ואינה נאסרת לבעלה לעולם או לפירוש המרדכי ששימשה סמוך לוסתה דאז ג"כ אינה נאסרת על בעלה לעולם דתולה בוסתה א"כ שפיר צריכה ז' נקיים ואינה תולה במכתה לטהרה בלא ז' נקיים כיון דאינה נאסרת על בעלה לעולם זה ביאור דברי הש"ס לדעתי וכן ראיתי שכתב א"ז הב"ח ז"ל דדעת המרדכי דהאי אם יש לה וסת קאי על אם יש לה מכת ע"ש ובזה א"ש מה שדקדקו בשו"ת ש"י ושאר האחרונים בסיפא דברייתא דתני ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שמשם הדם יוצא וברישא תני סתם אם יש לה מכה ולא תני שמשם הדם יוצא משמע אף שלא נודע בבירור שמן המכה יונא הדם אינו תולין מסתמא שמן המכה יוצא הדם וכבר כתבתי בזה אבל לפמ"ש א"ש דברישא תני דאם יש לה וסת תולה בוסתה והיינו כמו שכתבתי דצריכה ז' נקיים אף דיש לה מכה כיון דאינה נאסרת על בעלה לעולם דהא יש לתלות בוסתה לכל מר כדאית לי' ואמנם כל זה כשאינה יודעת בבירור שמן המכה יוצא הדם אבל כשאומרת בבירור שיודעת שמן המכה יוצא הדם אף ז' נקיים אינה צריכה אף שבלא"ה אינה נאסרת על בעלה דהא יש לה וסת א"צ ז' נקיים דהא יודעת בבירור דאין הדם מן המקור ואינו דם נדות וכן כתב הש"ך להלכה בס"ק כ"ו ע"ש ודו"ק היטב. ולכאורה י"ל דהא בסיפא מיירי לענין טהרות כדתני רשב"ג אומר כל דם היוצא מן המקור טמא ואמר עולא מקור מקומו טמא א"ב והיינו דהוא אה"ט לטמא אדם טומאת ערב כפירש"י לעיל דף ט"ז אבל ברישא מיירי לבעלה ולבעלה בעי הרגשה ואם לא ארגשה טהורה מן התורה וע' בספר סדרי טהרה דכתב בסי' קפ"ג דהוי ס"ס שמא מן הצדדים ואת"ל מן המקור שמא לא ארגשה וה"ה כאן הוי ס"ס שמא מן המכה ואת"ל מן המקור שמא לא ארגשה ולכך ברישא דמיירי לבעלה אפילו לא נודע אם הדם בא מן המכה מותרת דהוי ס"ס אבל בסיפא דמיירי לטהרות דאפילו בלא הרגשה טמאה כמ"ש האחרונים דלטהרות לא בעי הרגשה וא"כ ליכא ס"ס רק ספק אחד שמא מן המכה וספק דאורייתא לחומרא ולכך דוקא כשאומרת ברי לי שבא מן המכה טהורה אבל בלא"ה טמאה וז"ב. ובזה אמינא דבסיפא אפילו לבעלה בעי שתאמר שמשם הדם יוצא אף דלבעלה איכא ס"ס מ"מ כיון דלענין טהרות ליכא ס"ס ואנן נקטינין הספק שמא מן המכה לחומרא גם לבעלה צריכין אנו להחזיק אותו לחומרא כמ"ש הרדב"ז ואסורה מספק וזה ברור ואמנם לרשב"ג דס"ל מקור מקומו טמא ובין אם הדם מן המקור בין אם הוא מן המכה הוא טמא ומטמא את האשה ט"ע אך נ"מ לענין טומאת ז' ואין כאן מקום להאריך שבתי וראיתי דרשב"ג דס"ל ממ"ט א"כ גם לענין טומאת ז' הוא טמאה דהא איכא חזקת טומאה ולפ"ז י"ל דשפיר היא טהורה לבעלה משום דהוי ס"ס ואף דמדרבנן טמאה בלא הרגשה והוי רק ספק אחד מ"מ הוי ס"ס בדאורייתא וספק אחד בדרבנן ואין לומר כיון דנקטינין הספק בדאורייתא לחומרא יהיה זילזול לדרבנן אם נקטינין הספק בדרבנן לקולא דז"א דהא דנקטינין הספק לטהרות לחומרא לא משום דהוא ספק דאורייתא דהא אף דאילו הוי דרבנן הוי נקטינין לחומרא משום דאתחזק איסורא דעכ"פ טומאת ערב הוא טמאה דבזה ליכא ספק כלל כמו שכתבתי אבל לבעלה דליכא חזקת טומאה שפיר נקטינין לקולא ובזה י"ל דרשב"ג פליג על רבי דלרבי גם לבעלה צריכה שתאמר בבירור מכה יש לי שמשם הדם יוצא אבל לרשב"ג אין צריכה שתאמר שמשם יוצא הדם לבעלה אלא לבעלה די שתאמר מכה יש לי במקור סתם אע"פ שאין יודעת בבירור שמשם הדם יוצא ודו"ק היטב ולפמ"ש לעיל לפרש דברישא א"צ ז' נקיים יש לפרש הא דפריך ותבדוק בביאה של בעל א' היינו דלמה נתירנה בלא ז' נקיים ואין לומר דא"כ תאסרנה על בעלה לעולם ז"א דהא יש תקנה בבדיקת שפופרת דאם לא ימצא הדם על ראש המוך נדע שנתרפאה ותהיה מותרת לבעלה מבלי שנתלה במכה ותהיה עכ"פ צריכה ז' נקיים ודו"ק:
(אות ב) הרמב"ם ז"ל השמיט הא דימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לה לימי ספירתה ועמדו האחרונים בזה ונראה לע"ד ליישב דהנה רש"י פירש דהאי זאת אומרת ימי נדתה שאינה רואה בהן עולין לה לימי ספירתה הוא על יום מ"ח שהוא יום חמישי לספירתה כי יום ע"א מ"ב מ"ג היו ימי נדתה שאינה רואה בהן ואינן עולין לימי ספירתה ע"ש והתוס' פירשו דקאי על יום כ"ו דהוי שימור ליום י"ז ויום כ"ה לא הוי שימור כי הוא מימי כדה ע"ש. והנה התוס' לעיל דף ל"ז ע"ב ד"ה מה ימי הקשו דשם קאמר מה ימי נדה כו' ואין ספירת שבעה עולה מהם ותא כאן אמר ימי נדתה שאין רואה בהן עולין לימי ספירתה ותירצו דכאן מיירי בזבה קטנה שרואה יום י"א ויום י"ב הוי תחלת נדה ועולה לה ע"ש והיינו לפי פירושם באן דקאי על יום כ"ו שהוא שימור ליום י"ז וי"ח שראתה דהיא זבה קטנה ושפיר עולה לה יום כ"ה דהוא מימי נדה לשימור ושפיר אמר זאת דימי נדתה שאינה רואה בהן עולין לה לימי ספירתה ואמנם רש"י שפירש דקאי על יום מ"ח שהוא יום חמישי לימי ספירתה כי יום מ"א מ"ב מ"ג היו ימי כדה ועולין לה לימי ספירתה לימי ל"ג ל"ד ל"ה שנעשית בהן זבה גדולה והדרא קושית התוס' לדוכתה הא בדף ל"ז אמרינין דימי נדתה אין עולין לה לימי ספירתה ותירוץ התוס' נשאר מעל דהא הכא בזבה גדולה מיירי ואמנם רש"י ז"ל השכיל לפרש שם דימי נדה אינן ראוין לזיבה דמכי הוי זבה לא הוי נדה עד שתשב שבעה נקיים וכן פירש כאן וז"ל ומיהו תחלת נדה לא הוי עד שתשב שבעה נקיים עכ"ל וא"כ באמת אינן ימי נדה ממש והא דאמר התם דימי נדתה אין עולין לה לימי ספירתה היינו ימי נדה ממש וזה א"א דכל שלא ספרה ז' נקיים אין נעשית נדה וע"ש היטב וא"ש פירש"י לשיטתו דהני לימי נדה היינו יום מ"א מ"ב מ"ג דאינן ימי נדה ממש שפיר עולין לה לימי ספירתה וזה שהאריך רש"י ז"ל לבאר ומיהו תחלת נדה לא הוי כל זמן שלא ספרה ז' נקיים כו' והיינו שלא יקשה על הא דאמר רב אדא בר יצחק זאת אומרת ימי נדתה שאינה רואה בהן עולין לה לימי ספירתה מברייתא דמייתי בדף ל"ז ע"ב ונמצא רש"י ותוס' כל אחד על מקומו יבוא בשלום ודו"ק היטב:
והנה הרמב"ם ז"ל דעתו ידוע דאין זה תלוי בזה דתיכף שכלו ימי זיבתה מתחילין ימי נדתה בין ישבה ז' נקיים בין לא ישבה ז"נ ולדידי' הוי להו ימי מ"א מ"ב מ"ג ימי נדה גמורים וליכא לפרושי כפירש"י דלאו ימי נדה ממש הוי אלא ע"כ כפירוש התוס' שתירצו דיש חילוק בין זבה גדולה לזבה קטנה והאי זאת אומרת קאי על יום כ"ו וזה פשוט והנה יש להבין דהש"ס מייתי תא שמע ראתה שנים ובשלישי הפילה כו' וימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לה לימי ספירתה והש"ס הא מדמה ימי לידתה לימי נדתה וקשה כיון דא"א לפתיחת הקבר בלא דם א"כ ה"ל זבה גמורה ואמאי ימי לידתה עולין לה לימי ספירתה לשיטת התוס' דהרמב"ם פירש כוותיהו כמו שכתבתי דהא שני ימים ראתה בשופי בתוך י"א יום כמו שפירש"י וקשה על הרמב"ם ואמנם הרמב"ם לטעמי' א"ש דס"ל דכל דם שרואה בשעת לידה הוי דם קישוי ואינה נעשית בהן זבה גדולה ואינה אלא זבה קטנה משני ימים שראתה בהן קודם שילדה ושפיר עולין לה ימי לידתה שאינה רואה בהן לימי ספירתה בתורת שימור ואפשר דמזה הוציא הרמב"ם מה שכתב שכל דם שרואה בשעת לידה דם קישוי הוא ובזה אתי שפיר המשך לשון הברייתא דנקט הכא וימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לה לימי ספירת זיבתה וקשה מאי שיאטי' להכא וכבר עמד בזה בעל סדרי טהרה ולפמ"ש הנה נכון דרק הכא דהיא רק זבה קטנה לכך עולין לה ימי לידתה דהא דם לידתה הוא דם קישוי אבל אילו היתה זבה גדולה כגון שראתה שלשה ימים קודם שילדה בשופי דאז היתה זבה גדולה לא היו עולין לה ימי לידתה שאינה רואה בהן לימי ספירת זיבתה ודו"ק היטב: ובזה א"ש דהרמב"ם העתיק רק תחלת הברייתא דראתה שני ימים ובשלישי הפילה ואינה יודעת מה הפילה מביאה קרבן ואינו נאכל ואולם סוף הברייתא וימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לה לימי ספירת זיבתה השמיט ולא הביא כלל והלא דבר הוא ולפמ"ש א"ש דהוא לשיטתו דס"ל אין קישוי לנפלים וא"כ הוי לה זבה גדולה ואין עולין לה ימי לידתה שאין רואה בהן לימי ספירת זיבתה ולכך השמיטה ולא הביאה כלל ודו"ק היטב.
דין הפולטת ש"ז
(אות א) התוס' בד"ה רואה כתבו אור"י דמשכחת לה ששמשה בהיתר שתסתור ע"י פליטה אחר ראית ג' ימים רצופים דקיי"ל כרבנן דבעי שש עונות שלמות כו' והקשה א"ז מהרש"א ז"ל דלפ"ד התוס' תיקשי הא דאמר רבא אגב חריפתא שבשתא כו' תסתור שבעה דיה כבועלה והא לא משכחת לה שתסתור שבעה אלא כששמשה באיסור ע"ש ולע"ד לא היה כוונת התוס' לפרש בעיא דרמב"ח דמיירי בשמשה בהיתר אלא כוונתם דלא תיקשי אמנהגא דידן דאינה מתחלת לספור אלא מיום חמשי ואילך מחשש שמא תפלוט ש"ז ואי ליכא לאשכוחי אלא בשמשה באיסור מה חשש איכא שמא תפלוט ש"ז דאטו ברשיעי עסקינין שתשמש באיסור ואף דבנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליו ז"נ וא"כ שפיר משכחת לה דשימשה בהיתר קודם שראתה ואחר ראייתה תפלוט ש"ז מ"מ הרי הא דהחמירו על עצמן שאפילו רואה ט"ז כחרדל כו' היינו שמא תראה ג' ימים רצופים זה אחר זה ואז כבר יעברו ג' ימים מיום ששימשה והש"ז מסרחת וא"כ לא משכחת לה שתסתור אם לא ששימשה באיסור וע"ז כתבו דשפיר משכחת לה שתשמש בהיתר דקיי"ל כרבנן דג' עונות שלמות בענין כו' ואח"כ כתבו אי נמי דאפילו לא משכחת לה שתשמש בהיתר מ"מ כיון דתיקנו ז' נקיים כעין דאורייתא שיהיו נקיים אף מש"ז והיינו דאנו רואין את הראייה האחת כאילו היה בו שלש ראיות בג' ימים ונמצא משכחת לה ששימשה בהיתר ודו"ק וממילא לא קשה ק"ו מהרש"א דרבא לפי בעיית רמב"ח אמר דשפיר בעי אם שימשה באיסור רק דלדידן לא שייך שיתקנו מחשש שישמש באיסור דאטו ברשיעי עסקינין ודו"ק היטב:
ב והנה הרמב"ם השמיט האי דינא דר"ח גאון והתוס' והרא"ש והיינו דס"ל דבלא נתהפכה בשעת תשמיש לא פלטה כלל ואין חשש כלל ודו"ק ועוד דס"ל כתירוץ התוס' דהבעיא אליבא דרבנן דס"ל ג' עונות שלמות בעינן והוא פסק בפ"א מהלכות אה"ט דרק תוך ג' עונות פולטת ש"ז טמאה וא"כ לא משכחת כלל שימשה בהיתר ודו"ק:
והנה הרמב"ם כתב דטומאת וסתות וכתמים הכל מד"ס וטומאתן מספק ע"ש פ"ג מה' מטמאי משכב ומושב הלכה ח' ובזה י"ל הא דאמרינין בנדרים דף ה' ר' מאיר הוא דמחמיר בכתמים ונדחקו התוס' לפרש דהיינו מהא דנדה דף נ"ב הרואה כתם חוששין משום זוב דברי ר' מאיר ע"ש ואמנם י"ל כיון דהרמב"ם משוה תרויהו אהדדי דאין שורפין עליהם תרומה וקדשים ע"ש א"כ ר' מאיר דס"ל וסתות דאורייתא כדאמרינין בנדה דף ט"ו לכן מחמיר גם בכתמים וס"ל דמטמאין למפרע וצ"ע והנה הכ"מ הקשה הא בכל כתמים איכא ס"ס שמא מעלמא ושמא מהצדדים וכתבתי במ"א דדם באשה מקום סתר הוא כמ"ש התוס' והוי ספק טומאה ברה"י דכל ספקות שאתה יכול להרבות ברה"י טמאים או כמ"ש הרשב"א דדמי לחוכא ואטלולא דיהי' ברה"ר טהור וברה"י טמא ע"ש ואמנם התוס' בב"ק דלבעלה לא גמרינין מסוטה והקשה הכ"מ שפיר אך לפמ"ש הר"ן דלכך כל שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים דעיקר גזרה היה על הבגד ואגב זה גזרו על האשה וכשהבגד טהור גם על האשה לא גזרו ע"ש ולמ"ש יומתק יותר דעל האשה יש לטהר משום ס"ס כמ"ש הכ"מ דהא לבעלה לא גמרינין מסוטה ורק לטומאת הבגד גמרינין מסוטה דלא מהני ס"ס וכמ"ש ולכך גזרו על הבגד טומאת כתמים ואגב הבגד גזרו גם על האשה דאי לא הא לא קיימא הא כמ"ש הר"ן ואמנם כשהבגד אינו מקבל טומאה גם על האשה לא גזרו ובזה אפשר לומר טעמא דרבוותא דאמרו דכתמים הוא רק לטהרות דבזה לא מהני ס"ס ובאמת כשהיה לנו טהרות גזרו גם על האשה ואמנם עתה דאין לנו בעו"ה טומאה וטהרה גם על האשה לא גזרו ולא קשה מה שהקשה עליהם הראב"ד מהא דאמר רשב"ג לדברי אין קץ שאין לך אשה טהורה לבעלה ע"ש ולפמ"ש א"ש דרשב"ג היה בזמן שהיה נוהג טומאה וטהרה משא"כ בזמננו זה י"ל ליישב שיטתם אבל דבריהם נדחו מכל הגאונים הקדמונים ודו"ק ובזה י"ל הא דאמר ר"מ הוא דמחמיר בכתמים לענין נשים שאמרו חז"ל דיין שעתן אי כתמן טמא למפרע והיינו דאיכא ס"ס רק דלא מהני ס"ס דגמרינין מסוטה ואמנם טומאה למפרע לא גמרינין מסוטה כמ"ש התוס' ושפיר מהני ס"ס ואמנם אם ס"ס מטעם רוב א"כ לר"מ דחייש למיעוטא לא מהני ס"ס לכך מחמיר והנה הנו"ב מ"ת דיקדק דבריש נדה אמרינין והלל כסבורה הרגשת מי רגלים הוא ובריש פרק הרואה אמרינין אהא דפריך אשמואל דאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה ממתני' דהאשה שהיא עושה צרכיה אי דארגלה יושבת אמאי טהורה ומשני לעולם דארגשה ואימר הרגשת מי רגלים הוא ולא אמר לעולם דלא ארגשה וכסבורה הרגשת מי רגלים הוא ע"ש ולע"ד יש ליישב דהא בריש נדה מיירי לטהרות וכמ"ש התוס' דרק לטהרות מטמאין בה למפרע מעל"ע וכבר כתבו האחרונים דלטהרות לא בעינין שתרגיש רק דשם אמרינין טעמא דשמאי דאמר דיה שעתה משום דאשה מרגשת בעצמה והא מדלא ארגשה מאתמול ודאי השתא בבדיקת העד נפיק וע"ז קאמר שפיר דאין מזה ראיה דלעולם ארגשה מאתמול וכסבורה הרגשת מי רגלים הוא אבל כאן דפריך אשמואל דאמר עד שתרגיש בבשרה ולבעלה מיירי דלטהרות לא בעי הרגשה ופריך אי דארגשה יושבת אמאי טהורה עשני שפיר לעולם דארגשה ואעפ"כ יושבת טהורה אימר הרגשת מי רגלים הוא ולמה לי' למימר דטעתה וסברה הרגשת מ"ר הוא הלא פשוט לומר דארגשה באמת ואמנם לאו הרגשה הוא דאימר הרגשת מי רגלים הוא וז"ב לע"ד ודו"ק והנה הרמב"ם פ"ה מה' איסורי ביאה ה' י"ז כתב האשה שהשתינה מים ויצא דם עם מי רגלים והיא עומדת או יושבת הרי זו טהורה ואפילו הרגישה ונזדעזע גופה אינה חוששת שזה הרגשת מי רגלים הוא ע"ש ולפ"ז י"ל דאם לא הרגישה אפילו ר' מאיר מודה דהיא טהורה ויש נפקא מינה לדינא לדידן דקיי"ל עומדת טמאה וכמ"ש א"ז רמ"א ז"ל בש"ע סימן קצ"א סעיף א' בהג"ה מ"מ אם לא הרגישה טהורה ולפ"ז ודאי אזדא לי' דיקדוקו של הרב נו"ב דהכא דוקא בהרגישה מיירי ושם בריש נדה בלא הרגישה מיירי וצ"ע וי"ל בזה תלוי הא דפסק רבינו חננאל דר' יוסי לא מטהר אלא משום נדה אבל משום כתם מטמא והיינו בארגשה דוקא וצ"ע בכל זה וע' מ"ש בסדרי טהרה סימן קפ"ג ס"ק ב' בשם הש"י עוד ראיתי בנו"ב שם סי' ק"א שדיקדק אהא דאמרינין מקור שהזיע כמין שני טיפין טמאה אבל חדא אימא מעלמא אתי והקשה דלשון אימא משמע שהוא רק ספק ואיך מטהרינין מספק ומלשון הרמב"ם משמע שהוא ודאי מן הצדדין וע"ש שנדחק בלשון אימא דקאמר הש"ס ע"ש וע' ר"ן חולין דף נ"ג דכתב דהאי אימר שלמא עבדי הוא ודאי והרשב"א כתב דהוא ספק וי"ל דהרמב"ם פירש גם כאן כהר"ן והנה שם הקשה ממה שכתב הרמב"ם פ"ט מה' מטמאי מו"מ הלכה א' מקור שהזיע טיפה אחת הרי זו טהורה שאינה אלא מחמץ למקור והקשה מהא דקיי"ל אפילו רואה טיפה דם כחרדל יושבת עליו ז' נקיים וע"ש שחילק בין הרגישה ובין לא הרגישה ע"ש ואמנם א"ז הב"ח ז"ל כתב דזה באמת רק מחומרא דר"ז דמדינא תלינין בצדדים כמו מקור שהזיע ע"ש אך בר"ן לא משמע כן שכתב דרבותא דטיפת דם כחרדל הוא דבזה אין לחוש לשלש זיבות וכתבתי בזה במ"א ולפ"ד א"ז הב"ח ז"ל א"ש קושית הגאון נו"ב הנ"ל דלבעלה שפיר אסורה אפילו ראתה טיפה אחת משום חומרא דר' זירא שהחמירו על עצמן בנות ישראל אבל הרמב"ם שם בפ"ט ממטמא מו"מ דמיירי שם לטהרות לענין טומאת ערב ולא לענין נדה שפיר כתב דטיפה אחת טהורה דשם לא שייך חומרא דר"א:
והנה הסמ"ג כתב דרואה מ"ת מותרת לשני משום ס"ס דשמא מן הצדדין ושמא אין כל האצבעות שוות א"כ אפילו רואה ראיה מרובה אמרינין ספק מן הצדדין ולפ"ז בטיפה אחת דאמרינין מעלמא אתי ופירש"י מן הצדדין היינו ודאי מן הצדדין דאל"כ מה בין טיפה אחת לשני טיפות ולפ"ז היה מקום היתר ברואה מ"ת רק טיפה אחת ואין להאריך כי לא להוראה קאתינא ודו"ק: