בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
חדר לט
בדין בב"ח דרבנן אם אסור בהנאה
מה שנסתפקתי לדעת הלבוש שכתב דיש להחמיר כמהרש"ל דבב"ח דרבנן אסור בהנאה ולא כמ"ש א"ז רמ"א ז"ל ונסתפקתי אם נתנו בשר רותח בקדרה של חלב צונן דעכ"פ הבשר צריך קליפה כמ"ש בסימן ק"ה סעיף ג' בהג"ה ולא כמהרש"ל שם אם גם בזה אסור בהנאה דתרי חומרי כא מחמירין באיסור בב"ח דרבנן יפה כתבתי ואני בחידושי הוכחתי דפלוגתא דמהרש"ל ורמ"א בהא דאמרינין בחולין דף ק' דלמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה אין עיקור סימנין בעוף ורב אשי אמר להיפך דלמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת רק מדרבנן כי גזרו רבנן לכל מילי גזרו גם בעיקור סימנין גזרו דכל מילי שוינהו רבנן כדאורייתא דלכולהו מילי כבהמה תיקנו כמו שפירש"י שם וה"ה בזה כיון דרבנן אסרו באכילה גם בבישול והנאה אסרו וכ"כ א"ז מהרש"ל כיון דבכל איסורין כבוש ומליח אסור וכאן הוא גזה"כ דרק דרך בישול אסור וכי גזרו רבנן לכולי מילתא גזרו עכ"ל והיינו כרב אשי דבתראה הוא ולכאורה י"ל דזה תלוי אם טעם כעיקר דאורייתא בכל איסורין א"ש דגזרו אטו כל האסורין אבל אם טע"כ בכל איסורין דרבנן ל"ש גזור כבוש ומלוח אטו שאר איסורין דהוי גזרה לגזרה רק די"ל דגזרו אטו בישול בב"ח ולכולי מילתא גזרו רק מלשון רש"ל לא משמע כן ודו"ק והנה בתוס' ע"ז דף ל"ה ד"ה הוא דכתוב ובמקומנו מעמידים בחלב שנמלח בקיבה ואסור משום בב"ח עכ"ל וקשה למה כתבו דאסור משום בב"ח וזה איסור דרבנן דע"י מליחה וכבוש מותר מה"ת ולמה לא כתבו דאסור משום נבלה דאורייתא דהא שחיטת עכו"ם נבלה ורציתי לומר דכתבו משום בב"ח לומר דאסור גם בהנאה ומשום נבלה היה מותר בהנאה ומזה מוכח כדברי א"ז מהרש"ל ז"ל דהא הכא ע"י מעמיד אסור רק דרבנן ואפ"ה אסור בהנאה ואיכא פירכא לדעת א"ז רמ"א ז"ל. ואמנם י"ל דלהכי כתבו דאסור משום בב"ח דודאי יש ששים בחלב וגם החלב שבקיבה ומשום מעמיד לא שייך דהא החלב שבקיבה הוא רק בלוע מנבלה ולא שייך מעמיד באיסור בלוע לכך כתבו משום בב"ח דהחלב שבקיבה נאסר מחמת בב"ח והי' איסור בפ"ע ושייך בו מעמיד וז"ב גם י"ל דהוי ששים כנד הבלוע בחלב שבקיבה ובשאר איסורין לא אמרינין חנ"נ אבל בב"ח שפיר הוי נעשה נבלה ואף דז"א דבמליחה לכבוש לא אמרינין נעשה נבלה מ"מ התוס' לא ס"ל הכי ולכך סיימו דמליח הרי הוא כרותח ור"ל דאמרינין בי' נ"כ כמו בבישול ודו"ק:
והנה כפי הנראה מדברי הרמב"ם בכריתות בפירוש המשניות בנקודה הנפלאה דאיסור הנאה בבב"ח הוא רק משום לתא דאכילה ועשתה התורה גדר כדי שלא יבוא לאכול בב"ח ולכך כתב שם דהנאה בבב"ח לא הוי איסור מוסיף ואינו חל על נבלה דאיך נאמר דיחול איסור בב"ח על איסור נבלה משום דהוי מוסיף איסור הנאה הא אדרבה אם איסור אכילה לא חל ממילא גם הכאה לא חלה דהא איסור הוא רק גדר לאיסור אכילת בב"ח משא"כ במוקדשין ע"ש וביארתי דבר זה היטב במקום אחר וכן בישל בב"ח כתב הכ"מ בפ"א מהלכות מאכלות אסורות שהוא גדר לאיסור אכילה וכיוצא בזה כתב הר"ן ריש פסחים דבל יראה הוא גדר לאכילת חמץ ע"ש ולפ"ז בבשר עוף בחלב דאכילה עצמה דרבנן לא שייך לאסור בישול והנאה דהוי גזרה לגזרה וא"ש הרמב"ם לשיטתו דס"ל דהנאה איני איסור מוסיף והיינו דאינו אלא גדר, לאכילה לכך ס"ל דבשר עיף בחלב מותר בבישול והנאה וכ"כ הרב המגיד פ"ט מה' מאכלות אסורות בפשיטות דדעת הרמב"ם דבשר עוף בחלב מותר בהנאה ובישול ע"ש הלכה ב'. ואמנם התוס' דס"ל בחולין דף ק"ב דהנאה הוי מוסיף או חמור דס"ל דהנאה בבב"ח הוא איסור בפ"ע לא גדר לאכילה הלכך כתבו שפיר בע"ז דף ל"ה דבמקומנו שמעמידין בקיבת עכו"ם אסור משום בב"ח והיינו דאסור אפילו בהנאה דבב"ח דרבנן ג"כ אסור בהנאה ונמצא דפלוגתא דרש"ל ורמ"א תלוי בפלוגתא דהרמב"ם ותוס' ודו"ק ואמנם י"ל דגם התוס' ס"ל כהרמב"ם דהנאת בב"ח הוא גדר שלא יבוא לאכול ולכך כתבו דלא הוי מוסיף אלא איסור חמור והיינו דהרי חזינין דהחמירה תורה לאסרו בהנאה כדי שלא יבוא לידי אכילה מוכח דהוא חמור בעיני התורה דעשתה גדר לבל יבא לידי אכילה ובנבלה לא עשתה גדר מכלל דאיסור אכילת בב"ח הוא חמור מאיסור נבלה וע"ש בתוס' ותראה שכן הוא ובחידושי ביארתי היטב ודו"ק והנה הישועת יעקב הקשה על התוספתא דתני בב"ח נוהג במוקדשין ליתא עשה דאכילה קדשים ולדחי ל"ת דבב"ח כדפריך הש"ס בזבחים ותירוצי הש"ס לא שייכי בזה ע"ש ולע"ד כראה דנהי דעל הבשר איכא עשה דאכילת קדשים מ"מ על החלב ליכא עשה ואיכא איסור בב"ח ואף אם נאמר כיון דהחלב קיבלה טעם מבשר הקדשים הוי טעם כעיקר ואיכא גם בחלב עשה דאכילת קדשים וכמו שכתב הט"ז גבי פשטידא לענין חיוב חלה מ"מ אילו לא בישל את הבשר בחלב לא היה על החלב עשה דאכילת קדשים א"כ הוי עשה הבאה ע"י פשיעה ואינו דוחה ל"ת כמ"ש תוס' בזבחים וא"ש גם י"ל דנוהג במוקדשין דאסור לבשל ובזה ליכא עשה דהא אפשר לקיים שניהם שלא לבשלו בחלב וזה ברור ודו"ק ובמ"א דברתי בזה ע"פ מה שכתבתי לעיל דפלוגתא דמהרש"ל ורמ"א תלוי בהא פלוגתא דרב אחא ברי' דרבא ורב אשי בחולין דף כ' לענין אם יש עיקור סימנין בעוף ולרב אשי בב"ח דרבנן אסור בהנאה ובישול ולפ"ז א"ש דא"ז הב"ח ז"ל הביא ראיה מהא דשני רב אשי בחולין דף ק"ד כולי ר"ע הוא והכי קאמר כל הבשר אסו' לבשל בחלב מהן מדברי תורה ומהן מדברי סופרים מוכח דגם בשר עוף בחלב אסור לבשל ע"ש ולפמ"ש א"ש דרבא לשיטתו שפיר משני ואמנם הרמב"ם כפי מ"ש הלח"מ פ"ג מה' שחיטה הלכה י"ד פסק כרב אחא ע"ש ולכך פסק דבשר עוף בחלב מותר בבישול והנאה וא"ש דאין ראיה משינויא דרב אשי ודו"ק והנה הגאונים בעל כרתי ופלתי ובעל דגול מרבבה פלפלו אם בישל נבלה בחלב אם אסור משום בב"ח ומדברי התוס' ע"ז דף ל"ה שהבאתי נראה דאסור משום בב"ח אף דשחיטת עכו"ם נבלה ובתשובה אחת הארכתי בזה ואעתיקנה אי"ה בחלקים הבאים ועת לקצר:
והנה כתב הרמב"ם פרק ו' מה' מאכלות אסורות הלכה ד' וכן בשר חיה ועוף אין אסור באכילה מן התורה לפיכך מותר לבשלו ומותר בהנאה ואסו' באכילה מדברי סופרים כדי שלא יפשעו העם ויבואו לידי איסו' בשר בחלב של תורה ויאכלו בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה שהרי אין במשמע הכתוב אלא גדי בחלב אמו ממש לפיכך אסרו כל בשר בחלב עכ"ל הנה האריכות הזה למה והל"ל בקיצור דאסרו בשר חיה ועוף בחלב גזרה אטו בשר בהמה בחלב ונראה דר"ל דלא שייך לומר דיגזרו אטו בשר בחלב גמור דהא זה מפורש בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו וזיל קרי בי רב הוא לכך אמר דאדרבה מזה הכתוב ילמדו דרק גדי ובחלב אמו אסור הכתוב ומשום דזה אכזריות או דכן היה החוק לע"ז וכדומה טעמים ויבואו לאכול בשר בחלב ויאמרו שאין אסור מן התורה לכך אסור כל בב"ח להורות דכונת התורה הי' על כל בשר בחלב ובזה א"ש דהתירו לבשל וליהנות דכיון דהודיעו דגדי בחלב אמו לאו דוקא שוב ליכא למגזר ודבריו ז"ל מפיקים אור והבינם: