אור ברסלב
בית אל חלק א חדר לג בדין מנסך יין של חבירו

בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

חדר לג בדין מנסך יין של חבירו

חדר לב בדין אי אדם אוסר דכר שאינו שלו

בש"ס חולין דף מ"ם ע"ב אמרינין רב נחמן ור"ע ורב יצחק אמרו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וקאמר הש"ס ת"ש המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב ומשני הב"ע דאית לי' שותפות בגוי' ע"ש והקשה הגאון מקור חיים דא"כ הוא מעורב מתחלתו וא"כ לימא ברירה כמ"ש התוס' במסכת תמורה דהיכא דמעורב מתחלתו אמרינין ברירה ויהי' שלו אסור ושל חבירו מותר וכתב הגאון מוהר"ר מרדכי זאב זלה"ה בהגהותיו לספר ישועת יעקב לתרץ ביי"נ לא שייך ברירה דאם נימא ברירה א"כ ע"י זה שיבורר חלקו של חבירו לעצמו על ידי זה יהיה מותר חלק שלו ונמצא שהוא רוצה בקיומו דרוצה שיתקיים חלק חבירו דהיינו חלק של המנסך כדי שע"י זה יהי' מותר חלק שלו וביי"נ אסור להיות רוצה בקיומו של יי"נ ודפח"ח ומזה היה נראה דהיכא דניסך להר דלא נאסר בהנאה א"כ שפיר שייך ברירה ושל המנסך אסור ושל חבירו מותר דבזה לא אסור רוצה בקיומו דהא אפילו בהנאה מותר ואפילו אם נימא דבדאורייתא ל"ש ברירה מ"מ בניסך להר דאסור רק מדרבנן בודאי שייך ברירה וזה ברור והנה לעיל כתבתי ליישב דעת הרא"ה מקושית הב"ח דהש"ס פריך מהא דשנים אוחזין בסכין במשנה דף מ"א ע"ב דמיירי בקדשים ולא בשוחט לע"ז ע"ש ואכתי יקשה קושית הב"ח מהא דפריך מהמטמא והמדמע והמנסך לפמ"ש הפ"י להקשות למ"ד מערב מה מפסידו הרי יכול למכרו לעכו"ם חוץ מדמי יי"נ שבו ותירץ דמפסידו דאסור בשתיה ע"ש א"כ מה פריך ממנסך למ"ד מנסך ממש הא שפיר חייב דהא אסור בשתיה לדעת הרא"ה וחייב משום דמפסידו דאסור בשתיה ונדבר בזה לקמן אי"ה:

והנה בגיטין דף נ"ב פליגי רב ושמואל חד אמר מנסך ממש וחד אמר מערב ואמרינין מ"ד מערב מ"ט לא אמר מנסך משום דקים לי' בדרבה מיני' ואידך מדאגבי' קניא מתחייב בנפשו לא הוי עד דניסך לי' ע"ש ולכאורה לפי מה דמוקי לה הכא באית ליה שותפות בגוי' נמצא דחייב מיתה על שלו דניסכו והממון חייב על חלק חבירו וה"ל כמו אכל תרומה משלו וקרע שיראין של חבירו דלא פטור משום דקים לי' בדרבה מיני' דה"ל מיתה לזה ותשלומין לזה וא"כ אמאי צריך לומר מדאגבי' קכיא. ואמנם י"ל דלא דמי לאכל תרומה משלו וקרע שיראין של חבירו דשם ה"ל תרי מעשים דעל התרומה חייב מיתה ועל השיראין חייב ממון ואילו קרע שיראין של חברו ולא אכל תרומה היה ג"כ חייב ממון ואין המיתה והממון באים על ענין אחד אבל כאן לולא החלק שלו לא היה חלק חבירו נאסר דא"א אוסר דבר שאינו שלו רק כיון דאסר חלק שלו נאסר גם חלק חבירו וחייב עליו ממון וא"כ גם המיתה גם הממון באים על דבר אחד דהיינו החלק שלו ושפיר הוי מיתה ותשלומין לאחד והוי קלב"מ לכך צ"ל מדאגבי' קני' וז"ב וע' בתוס' ד"ה תא שמע דכתבו דקמ"ל אע"ג דחייב מיתה לא אמרינין קלב"מ כדאמר החם והיינו דלר"נ ור"ע דס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו שפיר ה"ל מיתה ותשלומין לאחד וקמ"ל דאעפ"כ חייב ממון משום דמדאגבי' קני' כדאמר בגיטין ודו"ק ואמנם נחזי אנן למאי דמסיק דאדם אוסר דבר שאינו שלו רק דסוף אמרינין לצעורי קא מכוון ואמנם היכא דאית לי' שותפות בגוי' לא שייך לומר לצעורי קא מכוון דאיך יפסיד לנפשי' כדי לצער חבירו ובודאי כיון לנסך וזה דעת רש"י ואמנם הא דלא משני דאית לי' שותפות בגוי' כמו שהקשה רש"י ותוס' לפמ"ש א"ש דהא אם אית לי' שותפות בגוי' א"כ מסתמא לא כיוון לצערו אלא לנסך וא"כ אם היה מנסך רק חלק חבירו ג"כ היה עליו חיוב ממון וא"כ חיוב מיתה בא על חלק שלו וחיוב עמון על חלק חבירו והוי מיתה לזה ותשלומין לזה ול"ש קלב"מ וקשה דמאי קמ"ל הא בלא"ה חייב משום מערב ועכצ"ל דלית לי' שותפות בגוי' וקמ"ל שפיר דאף דהוי קלב"מ אפ"ה חייב ממון משום דמדאגבי' קניא כמ"ש התוס' ודו"ק הדק היטב. והנה דעת רבינו חננאל והוא היש מפרשים שהביא רס"י בד"ה אין אדם דבמעשה כל דהו קאמרי רב נחמן וריע דאין אדם אוסר אבל במעשה רבה ס"ל דשפיר אוסר והקשה רש"י עליהם דא"כ לא הוי מנסך תיובתיה דהא מעשה רבה הוא ואולם הרשב"א בתה"א יישב קושית רש"י ז"ל דכיון דניסוך הוא היזק שאינו ניכר לא הוי מעשה רבה ע"ש ולע"ד שפיר הקשה רס"י ז"ל דמאי פריך ממנסך דילמא ר"נ ור"ע ס"ל היזק שאינו ניכר שמי' היזק והוי שפיר מנסך מעשה רבה וצ"ל לדעת ר"ח וסיעתו דהש"ס פריך דאנן קיי"ל כר' יוחנן דהיזק שאינו ניכר לאו שמי' היזק והוי שפיר תיובתא לר"נ ור"ע וא"ש טפי לשיטת רש"י דכל רב נחמן סתמא בש"ס הוא ר"נ בר יצחק והנה רב נחמן בר יצחק אמר בגיטין דף נ"ג ע"ב דכ"ע היזק שאינו ניכר לאו שמי' היזק ע"ש ופריך הס"ס שפיר על רב נחמן לשיטתי' דאיך יפרנס האי דמנסך וז"ב ואמנם תירוץ זה דהרשב"א הוא קצת דוחק ולכן נראה לע"ד ליישב דעת ר"ח ע"פ דעת הט"ז דרצה לומר דרב הונא דאמר כיון ששחט בה סימן אחד אסרה דוקא אם עשה בה מעשה טריפה ותפס עליו הנקודת הכסף דרב הונא מעשה כל דהו קאמר כדמוכח מהא דפריך מכדי רב הונא כמאן אמר' לשמעתי' כעולא ועולא מעשה כל דתו קאמר והא לפי דעת הט"ז היינו סימן אחד וא"כ שפיר כולהו בהדי הדדי אתיין ומאי קושיא וע"כ דרב הונא אפי' במעשה כל דהו שאין עושה טריפה ס"ל דאסרה ע"ש ולפ"ז י"ל בדעת ר"ח דרב נחמן ור"ע פליגי בזה על רב הונא וס"ל דבמעשה כל דהו לא אסרה אבל במעשה רבה דהיינו שעשה בה מעשה טריפה שפיר אסרה דנהי דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ הוא אסורה באכילה דעכ"פ לא התירה כמ"ש הרא"ה והוי כמתה מאליה וכיון דעשה בה מעשה והטריפה שפיר יכול לאסרה משום תקרובת ע"ז וז"ב ולפ"ז א"ש קושית רש"י ותוס' אמאי פריך ממנסך דהוי מעשה רבה ומודה ר"נ ור"ע ור"י דיכול לאסרה דז"א דהא מנסך לולא דאמרינן אדם אוסר דבר שאינו שלו לא עשה בה מעשה כלל ואינה נאסרת אפילו בשתי' והוא מותרת כבתחלה וא"כ אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וז"ב ובזה א"ש גם הא דהקשו האחרונים על ר"ח וסייעתו מהא דפריך משנים אוחזין בסכין ושוחטין דהא שם הוי מעשה רבה ולפמ"ש א"ש דהא הקשה א"ז הב"ח על הרא"ה דמאי פריך משנים אוחזין בסכין הא שחיטתו פסולה דתני והיינו דאסורה באכילה ובזה הכל מודים לדעת הרא"ה ותירץ הט"ז דהא טעמי' דהרא"ה דנסתלקה מעשה שחיטתו וכאילו לא שחטה ומתה מאליה אבל כאן דיש עוד אחד ששחט לשם דבר כשר נהי דנסתלקה מעשה שחיטת השוחט לשם ע"ז והוי כלא שחטה מ"מ מעשה השני ששחט לשם דבר כשר קיימת ואין כאן נבלה אלא ודאי דאדם אוסר דשא"ש ולכך אסרה ע"ש בט"ז והסכים עמו התב"ש ע"ש ולפ"ז אין קושיא על ר"ח דהא בהא דשנים אוחזין בסכין ושוחטין לולא דאדם אוסר דבר שאינו שלו לא עשה בה מעשה טרפה כלל דהא יש עוד אחד ששחט לשם דבר כשר והיתה כשרה לגמרי ולא הוי מעשה טריפה כלל וע"כ דאדם אוסר דבר שא"ש ושפיר פריך וזה ברור ובזה יש ליישב קושית התוס' דאי אית לי' שותפות בגוי' היינו מערב דנאסרה חלק חבירו מחמת דמעורב בה חלק יין שלו ע"ש ולפמ"ש א"ש דהכי משני דאית לי' שותפות בגוי' א"כ נאסר חלקו וממילא נאסר גם חלק חבירו מחמת התערובות וא"כ אף אם נאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ חלק חברו אסור מחמת שנתערב בו חלק שלו ושוב ה"ל מעשה רבה ושפיר יכול לאסור גם חלק חברו ונפקא מינה דאם היה נאסר רק מחמת תערובות יי"נ הי' מותר למכרו חוץ מדמי יין נסך שבו כמ"ש בסימן קל"ד אבל עתה שנאסר מחמת עצמו הוי יין נסך גמור ואסור למכרו לעכו"ם ודו"ק והנה התוס' ד"ה רב נחמן הקשו מהא דעל נכרי לחנותא ושכשך בחביתא ואסרי' רב נחמן ליין בהנאה והכא ס"ל לרב נחמן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואמנם לפי שיטת ר"ח גאון א"ש דסם כיון דשכשך הנכרי בחביתא נאסר היין בשתי' משום מגע נכרי עכ"פ כסתם יינם א"כ ה"ל מעשה רב' ונאסר אפילו בהנאה אפילו לרב נחמן אבל ישראל שניסך דהוא אינו אוסר במגע לא הוי מעשה רב' ולכן אינו אוסר כלל למ"ד אין אדם אוסר דבר שא"ש ודו"ק ובזה י"ל הא דמשני הכא במאי עסקינין בישראל עומר והיינו כיון דישראל מומר אוסר יין במגע עכ"פ בשתיה ממילא יוכל לאסור אפי' בהנאה דה"ל מעשה רב' וז"ב ועפ"ז יש לפרש הא דאמר ר"י בן בתירא דהיין מותר מפני שני דברים א' שאין מנסכין יין אלא בפני ע"ז וא' שיכול לומר לאו כל כמינך שתאסר ייני לאונסי כאשר יבין המעיין הישר ודו"ק וקצרתי מפני הטרדא ועוד חזון למועד אי"ה.

עוד בדין הנ"ל

הנה מה שכתבתי לעיל ליישב קושית התוספות ד"ה תא שמע וכתבתי החילוק בין תערובות יי"נ ליי"נ עצמו ואמנם אנן קיי"ל כרב דאמר יין ביין כולו אסור ואסור למכור לעכו"ם חוץ מדמי יי"נ שבו ועכצ"ל דר"נ ור"ע ור"י כשמואל ס"ל דאמר מותר למכרו חוץ מדמי יי"נ שבו (ואפשר זה כוונת התוס' שהקדימו לקושיתם למ"ד מנסך ממש פריך והיינו דמ"ד מנסך ממש הוא רב ורב ס"ל אסור למכור חוץ מדמי יי"נ שבו ושפיר הקשו ודו"ק). ובזה א"ש קושית התוס' ד"ה בישראל מומר דלא משני דאית לי' שותפות בגוי' ולפמ"ש י"ל דרצה הש"ס לתרץ אליבא דהלכתא דקיי"ל אסור למכור חוץ מדמי יי"נ שבו ותיקשי היינו מערב ודו"ק ובזה יש ליישב חילוק הסמ"ע בין בהמה דפסק המחבר דאף אי אית לי' שותפות בגוי' אמרינין לצעורי קא מכוון וביי"נ בסימן קל"ד פסק דלא אמרינין לצעורי קא מכוון דביין היה יכול לחלק עם חברו וליטול חלקו ולנסך יין חבירו משא"כ בבהמה ע"ש ותמה הש"ך דא"כ עדיין יקשה קושית התוס' מהא דלא משני על מנסך דאית לי' שותפות בגוי' ע"ש ולפמ"ש דביין רצה לתרץ אליבא דהלכתא דקיי"ל יין ביין כולו אסור ולא מצי למכרו חוץ מדמי יי"נ שבו ותיקשי היינו מערב ודו"ק:

והנה הגאון ישועת יעקב הקשת איך נימא דכיוון לצעורי כיון דהוא עומד וצוח דלנסך התכוון והל"ל נאמן משום דצריך לשלם כמו הסופר דאמר שלא לשעה כתבתי דנאמן מתוך שמפסיד שכרו ותירץ כיון דהיזק שאינו ניכר אינו היזק רק דחז"ל אמרו דישלם כדי שלא יהא כאו"א הולך ומזיק לחבירו לכך העמידו על דין תורה דפטור מלשלם וממילא לא יהא נאמן ולא שייך שיהא כל א' וא' הולך ומנסך דהא היין יהי' מותר ולא יזיק לחבירו ודברי פי חכם הן. והנה הרמב"ם בפרק ח' מהלכות עכו"ם לא פסק כרב הונא ונדחקו הכל אמאי לא פסק כוותי' ולפי הנ"ל א"ש די"ל דטעמא דרב הונא דס"ל היזק שאינו כיכר שמי' היזק וא"כ ל"ש סברת הישועת יעקב דחז"ל העמידו על דין תורה דיפטר מלשלם וממילא מותר היין דאמרינין לצעורי קא מכוון ואף דהוא עומד וצווח דנתכוון לנסך אינו נאמן דהא א"ב לשלם וכל א' וא' ילך ויזיק לחברו לא שייך דהא באמת יהיה מותר כמ"ש לעיל דז"א כיון דרב הונא ס"ל דהיזק דאינו ניכר שמי' היזק א"כ מדינא חייב לשלם ולא שייך לומר דהעמידו חז"ל על דין תורה בהא מן הדין חייב לשלם וא"כ הרמב"ם דפסק דהיזק שאינו ניכר לאו שמי' היזק וכמסקנת הש"ס בגיטין ודכ"ע היזק שאינו ניכר לאו שמי' היזק שפיר פסק כרב נחמן ור"ע דאמרינין לצעורי קא מכוון ודו"ק ובזה א"ש מה שהקשה ההפלאה בגיטין אהא דאמר חזקיה היזק שאינו ניכר שמי' היזק ומפני מה אמרו שוגג פטור כדי שיודיעו והקשה דהא הכא מוקי לה בישראל מומר וא"כ אפילו יודיעו לא יהא נאמן ולפמ"ש א"ש דלחזקי' דס"ל היזק שאינו כיכר שמי' היזק לא צריך לאוקמי בישראל מומר דהא ליתא לסברא דלצעורי קא מכוון דהא מפסיד שיצטרך לשלם וכמ"ש ודו"ק היטב.

והנה הא דכתבתי לעיל לפרש שינויא דש"ס הב"ע דאית ליה שותפות בגוי' ע"פ שיטת ר"ח גאון דבמעשה רבה מודי רב נחמן ור"ע ור"י דמצי אוסר ונ"מ דאינו יכול למכרו חוץ מדמי יי"נ שבו ע"ש אמנם לע"ד סברא זאת דר"ח גאון הוא בס"ד טרם דמסיק דישראל לצעורי קא מכוון ונקטינין בפשיטות דלנסך קא מכוון ובזה מחלק ר"ח דבמעשה רבה יכול לאסור ולא במעשה זוטא אבל בתר דמסיק הש"ס דישראל לצעורי קא מכוון מה לי מעשה זוטא מה לי מעשה רב' כיון דאינו מכוון כלל ע"ז וזה ברור אצלי ושוב מצאתי בספר לב ארי' בשם הגאון פלתי שכ"כ ותמה על הרא"ש הא דחולק על ר"ח ומסיק כרש"י ומה נ"מ בזה למסקנת הש"ס ע"ש ועל פי זה א"ש מה שהקשו רש"י ותוס' אמאי משני בישראל מומר ולא משני כדלעיל באית לי' שותפות בגוי' ולפמ"ש א"ש דכיון דמסיק דישראל לצעורי קא מכוון מה יועיל דאית ליה שותפות בגוי' לפמ"ש דבאית לי' שותפות בגוי' ה"ל מעשה רב' וכמ"ש בביאור ואמנם למסקנא דישראל לצעורי קא מכוון גם מעשה רב' לא יועיל ולכן גם שותפות בגוי' לאו מילתא הוא וזה ברור וא"כ אכתי תיקשי היינו מערב ודו"ק ואמנם אכתי על הא דפריך מהיו שנים שוחטין הוי מצי לשנויי דאית לי' שותפות בגוי' ואמנם מזה ראיה לחילוקו של הסמ"ע ז"ל וא"ש. והנה כבר הבאתי קושית הב"ח על הרא"ה מהא דפריך מהיו שנים שוחטין דלדעת הרא"ה לא קשה דהא באכילה לכ"ע אסור לדעתו ואמנם הט"ז יישב שפיר דהא בזה איכא חד דכוין לשם דבר כשר ועיקר טעם הרא"ה דנסתלק מעשה שחיטתו וה"ל כמתה מאליה וכאן הא איכא שחיטת השני ע"ש אלא דהב"ח הקשה מהא דפריך ממנסך דלדעת הב"ח גם במנסך שייך סברת הרא"ה ע"ש וא"כ מאי קושיא דעכ"פ הפסידו דצריך למכרו ע"ש ונראה דגם מזה לא קשה עידי על הרא"ה דהנה בגיטין דף נ"ג פריך הש"ס כל הני למה לי ומשני אי תני מנסך מפסיד לי' לגמרי אבל מטמא דאכתי חזי ליה להיסק ולבהמה אימא לא קמ"ל ע"ש ולפ"ז אם נימא דגבי מנסך רק בשתיה אסור אבל בהנאה מוסר א"כ הדק"ל למאי תני מטמא דהא אתיא לה ממנסך וע"כ דמנסך אסרה אפילו בהנאה וז"ב ושפיר פריך הש"ס ממנסך ולא קשה קושית הב"ח על הראיה ודו"ק והנה התוס' כתבו שם דלחזקי' דס"ל היזק שא"כ שמי' היזק צריך לעשות צריכותא לפטורי ע"ש וכתב הפני יהושע דהצריכותא הוא לשוגג דפטור ע"ש מה שכתב דהצריכותא הוא ע"ש שהוא קצת רחוק ולע"ד נראה דהצריכותא הוא אי תני מנסך ה"א דבהאי שוגג פטור משום דקלב"מ ואין לומר מדאגבי' קני' ז"א דהא בשוגג לא שייך מדאגבי' קני' דלא נתכוון להזיק כמ"ש האחרונים אבל במטמא אף בשוגג חייב ואי תני מטמא ה"א דלכך בשוגג פטור דלא עביד איסורא אבל מנסך דעביד איסורא אף בשוגג חייב קמ"ל וז"ב ואם נימא דדין של הרא"ה שייך אף למסקנא דלצעורי קא מכוון ומשום לתא דע"ז אסרו באכילה או בשתי' וכמו שנראה מדברי הב"ח י"ל לחזקיה הצריכותא דאי תני מנסך ה"א דבזה פטור בשוגג דהא אינו אסור, אלא מדרבנן משום לתא דע"ז והוי היזק שאינו ניכר כמ"ש תוס' דף מ"א בגיטין ד"ה בהיזק אבל מטמא דמטמא מדאורייתא חשיב היזק ניכר ואפי' בשוגג חייב ואי תני מטמא ה"א משום דלא עביד איסורא אבל מנסך דעביד איסורא אף בשוגג חייב קמ"ל וא"כ לחזקי' שפיר איכא למימר דמנסך רק בשתי' אסור לי' ולא קשיא לרב נחמן ולא צריך לאוקמי בישראל מומר ואמנם הש"ס דידן אזיל בשיטת ר' יוחנן דהיזק שא"כ לאו שמי' היזק וע"כ צריך לאוקמי במומר וממילא לא קשה קושית ההפלאה דלחזקי' אין צריך לאוקמי בישראל מומר ודו"ק:

והנה הרמב"ם פסק ישראל ששחט בהמת חבירו לעכו"ם לא אסרו שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולא כיוון אלא לצעורי והקשו דארכבי' אתרי ריכש' דהא אמרי' אפילו אי אדם אוסר דבר שאינו שלו הני מילי נכרי אבל ישראל לצעורי קא מכוון כדאמרו בש"ס אליבא דרב נחמן ור"ע ע"ש ולע"ד י"ל דהש"ס שפיר קאמר לר"כ ור"ע ור"י דלא אתי כתנאי דאפילו תנא קמא דר' יהודא בן בתירא דס"ל אדם אוסר דבר שאינו שלו הני מילי נכרי אבל ישראל לצעורי קא מכוון והיינו דמכוון לצערו שיהיה אסור בהבאה ויפסיד ממונו ואמנם לדעת הרא"ה דאף דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ בשתיה אסור י"ל דלא שייך לומר בכה"ג לצעורי קא מכוון דהא יהיה מותר למכרו לעכו"ם ואין בזה הפסד כ"כ וא"כ י"ל דלמ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו גרע דעכ"פ אסור בשתיה ולצעורי לא שייך דהא ליכא פסידא כ"כ וקמ"ל הרמב"ם דאף בזה שייך לצעורי ומותר אפי' בשתיה או לבהמה לאכילה ודו"ק היטב. וע' בפלתי דכתב דלדידן דקיי"ל היזק שאינו ניכר לאו שמי' היזק רק דגזרו חז"ל שלא יהא כל אחד ואחר הולך ומנסך יין חברו ואמנם היכא דאית לי' שותפות בגוי' לא שייך זה כמ"ש התוס' בריש בבא בתרא דהיכא דגם הוא מפסיד לא שייך גזרה זו גבי המסכך על גפנו של חבירו ע"ש ואמנם לחזקי' דס"ל היזק שאינו ניכר שמי' היזק ומדינא חייב א"ש דחייב ולפ"ז האי שינויא דאית לי' שותפות בגוי' שייך רק לחזקיה ולא לדידן ואף דדבריו מסתברים מ"מ מהפוסקים לא משמע עיין בטוח"מ סי' שפ"ד כתב דישראל שניסך יין של שותפות לעכו"ם אסרו וצריך לשלם ולדעת הפלתי הי' פטור לדידן דקיי"ל היזק שא"נ ל"ש היזק ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה